הוצאה: דני ספרים
תרגום: דנה אלעזר הלוי
הספר הזה הוא הממתק האולטימטיבי לחנוכה: הוא מצחיק, כיפי, מעורר הזדהות ומחשבה, ניו יורקי, חורפי ורומנטי.
אה, ויהודי מאוד.
הוא מתחיל מרייצ’ל, בת של רב הקהילה רובינשטיין-גולדבלט שיש לה אובססיה קלה לחג המולד. כמה קלה? היא למעשה סופרת של רבי מכר רומנטיים לחג המולד, הכותבת בשם העט שלה מרגו קרוס; היא פרסמה יותר מעשרים ספרים תחת השם הזה, שחלקם הפכו לסרטי חג מולד אהובים. יש לה חדר שלם ונסתר בבית מוקדש כולו לחג המולד שבו רכבת שמקיפה את החדר נוסעת בכל שעה עגולה לצלילי מנגינת חג עליזה. זה קנה המידה של האובססיה שלה.
אלא שעכשיו ההוצאה לא מרוצה. כשרוח של אינקלוסיביות חצי-מזוייפת מתחילה לנשוב בין מסדרונות הוצאת הספרים הרומנטית שמוציאה את ספריה, המו”לית שלה מעוניינת ברומן רומנטי שיעסוק דווקא בחנוכה – החג המדכא שממנו רייצ’ל מנסה להרחיק את עצמה בכל שנה לטובת האורות הנוצצים של חג המולד. אם היא לא תכתוב רומנטיקת-חנוכה, היא תאבד את העבודה.
בינתיים, ג’ייקוב מארגן המסיבות, חוזר לעיר אחרי שנים בצרפת ומארגן נשף חנוכה. הנשף המבוקש הוא הסיכוי היחיד שלה להשיג את ההשראה שהיא זקוקה לה כדי לכתוב על חנוכה. שתי הבעיות היחידות הן שלא נותרו כרטיסים לנשף בכלל, ושג’ייקוב הוא ה”אקס המיתולוגי” שלה ממחנה הקיץ בגיל שתיים עשרה. ג’ייקוב מצדו, זוכר את מה שהיה ביניהם אחרת לגמרי ממנה והשניים נסחפים למערבולת של אי הבנות ואמיתות מכוסות ומוסתרות היטב תחת שכבות של פגיעה ואי אמון, שצריכות לצאת לאור לפני שג’ייקוב ורייצ’ל יוכלו להשיג את מה שהם באמת זקוקים לו.
ישנם קוראים וקוראות של ספרות רומנטית שמאסו קצת בספר שעוסק באי הבנות, הסתרת מידע וקושי בתקשורת – הספר הזה לא בשבילם. ג’ין מלצר עוסקת בהסתרות האלה בלי להתנצל, מלהטטת עם כל המוסכמות שעומדות לרשותה ומטפלת בקלישאות הישנות בעזרת המגע הייחודי שלה שמפיח בהן את הקסם מחדש.
בסופו של דבר, ואולי יש מי שימחו על כך בתוקף – בבסיס שלהם חנוכה וחג המולד לא כל כך שונים.
הם נובעים ממקור שונה והסיפור של שני החגים האלה הוא אחר לגמרי, אבל המטרה שלהם והצורך שהם עונים אליו, הוא זהה למדי: הצורך להאיר עבור עצמנו את הימים הכי חשוכים בשנה. חגי החורף המוארים הם תזכורת לעצמנו שלא תמיד יהיה קר וחשוך ומדכא כמו עכשיו. שהימים יתארכו, שהאביב יחזור, שהצמחים יתחדשו וששום חורף אינו נצחי, לא משנה כמה הוא ארוך, מלא תלאות וחסר תקווה. חגי החורף הם חגים של היאחזות בחיים, ארעיים ובלתי צפויים ככל שיהיו. ומי כמונו היהודים יודע על היאחזות בחיים?
המחברת חיברה בצורה נהדרת את הסיפור על תקווה ואור בליבו של החורף לתיאור החוויה של רייצ’ל שחולה במחלה כרונית – אֶנצפלוֹמָייליטיס מיאלגי, המוכרת יותר לציבור הרחב כ”תשישות כרונית. במילותיה שלה: “זה כאילו היו קוראים לאלצהיימר ‘תסמונת הזקנים שלפעמים שוכחים דברים'”.
מלצר מתארת ברגישות רבה את החוויה האישית שלה עם המחלה על כל היבטיה השונים, מהתחושה הפיזית הרעה, התנודות בין ימים טובים לימים גרועים, האופן שבו עליה לארגן את חייה מחדש סביב המחלה, הלבטים בשאלה מתי ובפני מי לחשוף את מצבה ומתי כדאי לה להסתיר אותו וכמובן התגובות של הסביבה: “למשל דוֹבי, מטפס ההרים הישראלי, שטייל בעולם בגופו הבריא והמתפקד להפליא, ואז אמר לרייצ’ל שלדעתו תסמונת תשישות כרונית היא לא באמת מחלה.” מדהים איך בתוך שתי שורות מלצר הצליחה לאפיין איזה טיפוס מסוג מסויים שכולנו פגשנו פעם.
זה ספר על התקווה שטמונה באור של האמת ובכנות, על דברים שאולי נדמה היה שהם לא אפשריים ומתגלים לאט לאט לאפשריים. זה סיפור על התמודדות אמיצה, על הכוח של קהילה, על משפחתיות ומסורת והצורך שלנו למצוא את דרכנו בעצמנו, גם אם לפעמים עלינו לחצוב ולפלס אותה.
הכתיבה מלאת הומור ושנונה, דמויות המשנה ססגוניות ואקסטנטריות באופן כובש לב. קשה לומר שהעלילה בלתי צפויה אבל בואו – לא קוראים רומן רומנטי בשביל הסיום המפתיע; אנחנו ניכנס אליו מתוך ידיעה ברורה לגבי מה שיקרה. מה שכיף, כמו בספר הזה, זה לצפות לקרוא איך זה יקרה.
הסופרת הצליחה לקחת רעיון טוב וקצת “גימיקי” באופיו, לרוץ איתו קדימה ולמנף אותו עד הסוף. התוצאה, כפי שמראות הסקירות השונות של הספר, היא הצלחה מסחררת. שאוט אאוט לקוראת שעלתה בביקורת שלה על זה שהשמות הסימבוליים שלהם הם רייצ’ל וג’ייקוב, כמו הדמויות התנ”כיות שחיכו זמן רב כדי לממש את אהבתם.
זה לא יהיה מוגזם להגיד שהפרקים האחרונים שבספר היטשטשו לי מול העיניים מרוב דמעות.
הוצאת תמיר-סנדיק עשו זאת שוב, עם ספר חשוב שמציג נושאים מוכרים מנקודת מבט שמעוררת אותנו לחשוב עליהם מחדש, וגם מצליח על הדרך לגעת במיתרי הרגש העדינים ביותר ולגרום לי לבכות לאורך כל השליש האחרון של הספר, כמעט.
“המיועד” עוסק בחברות בלתי צפויה בין שני נערים יהודים בברוקלין בשנות ה-40 של המאה ה-20: ראובן מלטר, נער דתי שומר מצוות מבית מודרני, ודני סונדרס, בנו של מנהיג קהילה חסידית סגורה וקנאית העתיד לרשת את מקומו של אביו.
לצד מערכת היחסים המתפתחת ביניהם, אנו עוקבים מנקודת מבטם של שני האבות ושני הבנים אחרי ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20, ממלחמת העולם השנייה וחורבן יהדות אירופה, עד להקמתה של מדינת ישראל ומלחמת השחרור.
חיים פוטוק שוזר את הסיפור של העם היהודי והסיפור האישי של הדמויות באופן לא פחות ממושלם, המעלה שאלות נוקבות לגבי משפחה, מורשת וזהות.
הוא מצליח להראות איך תהפוכות היסטוריות שמתרחשות מעבר לים לא רק נעשות מעורבות בחיי היומיום של הגיבורים אלא גם מעצבות את גורלם. במקום שההיסטוריה תהיה חלק מהרקע, היא הופכת להיות כמעט דמות נוספת בסיפור. ההקשר ההיסטורי והשפעתו על הדמויות מהווים חלק גדול ממה שהופך את הספר הזה לכל כך מרגש, בוודאי עבור ישראלים שמכירים את המאורעות מנקודת מבט אחרת. אני מודה שלפני הספר ידעתי מעט מאוד על מה שעברו יהודי אמריקה במלחמת העולם השניה ובשלהי שנות ה-40, ועכשיו בזכותו אני יודעת קצת יותר.
כמו ההיסטוריה, טקסטים רבים ושונים מככבים אף הם בספר, כאילו היו מעין דמויות משנה בולטות במיוחד. גיבורי הספר עסוקים לכל אורכו בטקסטים מכל סוג, כל הזמן; הם נוברים הלוך ושוב בטקסטים דתיים וחילוניים על פילוסופיה, היסטוריה יהודית, גמרא, פסיכולוגיה ואפילו מתמטיקה. ראובן כמעט הצליח להדביק אפילו אותי בהתלהבות שלו ממתמטיקה, (וזה אומר הרבה), ודרך עיניו של דני למדתי להעריך מחדש טקסטים שנתפסים כמובנים מאליהם ואולי אפילו מיושנים למדי בימינו.
הטקסטים בספר “המיועד” הם לא רק כלי להעברת ידע – הם הזדמנות. הזדמנות לנערים להוכיר את עצמם, לבטא את עצמם ואת יכולותיהם, להכיר את צליל קולם ולצקת משמעות משלהם לתוך המילים המהוות את עולמם. המילים הכתובות מהוות גשר בין העולמות השונים של שני הבנים ושני האבות.
היחס של הספר להיסטוריה היהודית ולטקסטים היה מופלא בעיניי והעניק לספר רבדים ועומק, אבל אין ספק שהסיבה שצללתי עמוק כל כך לתוכו הייתה החברות בין דני וראובן, שמבחינתי מעניקה להם מקום של כבוד לצד סאם ופרודו מ”שר הטבעות” מאת טולקין, וסיאון ואלכסנדר מ”השתנות” של קרול ברג.
תחילתה במשחק בייסבול סוער שתיאורו לא היה מבייש ספר מלחמה אפי, שבו דני וראובן משחקים בשתי קבוצות יריבות. לאחר מכן הקשר האמיץ נרקם ביניהם כמעט בן רגע, כמעט כמו אהבה ממבט ראשון. הנערים נמשכים זה לזה כמעט מיד, מסיבות שאיש מהם לא מצליח להסביר אפילו לעצמו. הם נעשים בלתי נפרדים ברוחם, גם אם דומה כי העולם החיצוני ומחוייבויותיו המעיקות עושים הכל כדי להפריד ביניהם.
הכמיהה העזה של דני וראובן זה אל זה, האושר שמציף אותם כאשר הם נמצאים יחד הציף גם אותי כקוראת, השמחה שלהם זה בזה, הכאב כאשר הם נאלצים לבלות זמן בנפרד, השגרה הנינוחה שהם שוקעים בה מדי פעם כאשר הנסיבות מאפשרות זאת, מתוארים בצורה כזו שגורמת לקוראים לחוש כאילו הם חווים זאת מכלי ראשון.
דמותו של ראובן, המספר, היא כזו שקל מאוד להזדהות איתה, ואילו דמותו של דני חיננית ומסתורית באופן שגורם לקוראים להפוך דף אחרי דף בשקיקה לגלות את צפונותיו.
אני נאלצת להודות שבתחילה ניגשתי אל הספר כמו נערה נלהבת בת חמש עשרה שקראה יותר מדי ספרות מעריצים העוסקת ברומן הסוער (אשר מעולם לא התקיים, כמובן) בין הארי פוטר לדראקו מאלפוי – תאמינו לי, האינטרנט מפוצץ בכאלה.
כיוון שאני חיה בעולם שבו ניפוץ מוסכמות הופך בהדרגה להיות הנורמה, נדמה היה לי שהסיפור עומד לתפוס כיוון מאוד מסויים. למרות שבסופו של דבר העלילה הובילה למקום אחר לגמרי, בכל זאת מצאתי בו לא מספר תיאורים או פסקאות שגרמו לי לתהות האם בכל זאת ניתן למצוא בספר סאבטקסט הומוסקסואלי.
בתחילת הספר פוגש ראובן נער עדין ויפהפה בשם בילי, המתואר כילד מלאכי ובלונדיני עם “פנים עדינות ויפהפיות” – מעין דוריאן גריי קטן וחמוד, ובהמשך מוצא ראובן קווי דמיון בינו לבין חברו דני:
“הבטתי לשמים. צבעם היה כחול עמוק… הם היו בצבע עיניו של דני, חשבתי… מה היה צבע עיניו של בילי?… גם לדני וגם לבילי יש עיניים כחולות… נרדמתי וחשבתי על העיניים של דני ובילי.”
אולי פסקה זו הייתה חסרת חשיבות אלמלא היו בספר גם אזכורים חוזרים ונשנים של פרויד ושל מדע הפסיכואנליזה. על פי הפסיכואנליזה, פגיעה בעיניים מקבילה לחרדת סירוס, האופיינית לבנים בגיל ההתבגרות. ייתכן מאוד כי הופעתו של פרויד וההתעסקות הרבה בעיניים בחלקו הראשון של הספר מעניקות לספר מימד הומואירוטי הנשאר חבוי בסאבטקסט וממעט לעלות על פני השטח.
דומה כי גם הסביבה של דני וראובן מבחינה בניצוצות שמעופפים בין השניים, שכן לאחר המפגש עמו, אביו של ראובן אומר לו כי “שני חברי אמת הם כמו שני גופים בעלי נשמה אחת”, וראובן מוסר לנו כי אחותו היפה של דני “כל הזמן הקניטה את דני ואותי וקראה לנו דוד ויהונתן”.
בנוסף על כך, ישנה סצינה בספר שבה עוברים הגיבורים שלובי זרוע בתוך קהל הומה של גברים:
“דני נטל את זרועי ביד אחת… רחש עבר בקהל כמו רוח, הגוש האנושי נחצה לשניים ודני ואני עברנו בתווך, דני אוחז בזרועי ומניד בראשו לברכות ביידיש שהגיעו אליו במלמולים חרישיים… נדמה היה שים קפוא ושחור־גלים נקרע לגזרים בעזרת חרמש, יוצר קירות שחורים ויציבים לאורכו של מעבר רוטט. ראיתי ראשים עטויי זקנים שחורים ואפורים רוכנים אל דני וגבות כהות מתקמרות בחדות על עיניים שואלות שהביטו בי ובדרך שבה אחז דני בזרועי. כבר עברנו את חצי הקהל בהליכה יחד, אצבעותיו של דני אוחזות בחלק של זרועי שנמצא ממש מעל המרפק. הרגשתי חשוף ושברירי.”
המעבר של דני וראובן שלובי הזרועות בתוך קהל הגברים לקול מלמולי ברכות, הזכירו לי מאוד סצינת חתונה. יחד עם פרויד, אזכורי העיניים והרמז לדויד ויהונתן, אני חושבת שניתן בהחלט להעניק לטקסט פרשנות מהסוג הזה.
ייתכן שזו רק אני בתור קוראת מאוד מודרנית שלא יכולה שלא לראות מיניות במקום שבו יש רק אינטימיות חברית טהורה, ובכל זאת לא יכולתי שלא לתהות על מספר אלמנטים שמופיעים בספר ומעלים תהיות לגבי הסאבטקסט. כולי תקווה כי הפרשנות שלי לא מודרנית מדי, ומצד שני אם הבנתי נכון את הספר, הספר עצמו מעודד ניתוח ופרשנות בהתאם לאופיים ולזמנם של הקוראים. בהחלט ישנו מימד אסור או חתרני ביחסים בין השניים, וייתכן שהרמיזות על דויד ויהונתן, סצינת החתונה וחרדת הסירוס של פרויד מהדהדות איסור עמוק יותר ביחסים בין שני הנערים.
לדעתי, יותר משהסאבטקסט רומז על הומוסקסואליות, הוא אומר משהו על הומוסוציאליות.
האינטימיות הגברית שמתוארת פה היא פחות בסגנון אוסקר ווילד ויותר מזכירה את סטיבנסון ואת קונן דויל. בפסקאות הללו מתאר פוטוק את המתח שנוצר בין נערים (או נערות, לצורך העניין) שגדלים בחברה מופרדת, כמו למשל בפנימיות האנגליות של המאה ה-19.
מדובר בחברה שבה נשים וגברים חיים ביחד אבל בעולמות נפרדים, שבו “נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים” היא מעין כורח המציאות. אחרי הכול, אנחנו מדברים על חברה בתקופה שבה לידידות עמוקה ואמיצה ואינטימיות רגשית בין חברים יש הרבה יותר מקום בשיח מאשר בחברה של ימינו שהשיח המיני והרומנטי (שלא לומר הפטריארכלי) שולט בה ביד רמה, באופן שמונע את התפתחותה של אינטימיות אמיתית בין גברים.
ובאשר לתרגום – אפשר לסמוך על שי סנדיק שיבחר בדיוק רב את המילים שיעשו קוועץ’ בלב ויזרימו אותו דרך העיניים. בספר הזה הוא מראה לנו שוב שעם המילים הנכונות אפשר לבכות מהתרגשות בכל תקופה ובכל מקום.
אני אוהבת מאוד רומנים היסטוריים. בעיקר כאלה שעוסקים בנשות עסקים. ובגלידה. “מלכת הגלידה מרחוב אורצ’רד” הוא בדיוק הטעם שלי. באופן מילולי.
זהו סיפור הישרדותה וחייה, עלייתה ונפילתה של “חתולת רחוב” יהודיה קטנה מהשטעטל, וכיצד היא מטפסת בשיניים ובציפורניים על “כס הברזל” של תעשיית הגלידה האמריקאית.
מה שיפה בו במיוחד זה עושר הטעמים שהוא מכיל – הגיבורה וגם הקוראים יכולים לטעום בספר הזה מכל הטוב והרע שיש לחיים להציע:
יש בו את טעם העליבות של המשפחה שעזבה את מולדתה והיגרה לארה”ב כדי לחיות בשיכונים העוני ברובע היהודי. זהו טעם מריר במיוחד של אכזבה והזנחה, של משפחה מתפוררת ולא מתפקדת, עם ציפוי שקרים זול וקמצוץ של טרגדיה צפויה מראש.
יש בו טעם של תקווה כאשר מגלה הגיבורה את ייעודה המשלב עם חיבתה העזה לגלידה, אבל הטעם המתוק הזה טומן בחובו עוקץ צורב מעט של להיות אישה בחברה גברית, דורסנית, בעסק שנשלט על ידי גברים, ובל נשכח את טעמו המשכר של הכוח כאשר היא מחליטה לפלס את דרכה בכל זאת בחברה הזו ולהביס את יריבה במגרש שלהם בעזרת מיכלים קפואים ומעוצבים היטב של חוכמה וערמומיות. יש בו טעמים של החמצה ונקמה מתוקה על בחילה, מוגשת קרה עם דובדבנים ושוקולד.
מלכה, כשמה כן היא, היא מלכה אמיתית. דמות שנויה במחלוקת, בעלת רצון ברזל. מלכה היא עצמאית וקשוחה עם יצר הישרדות מפותח מאוד וחוש בריא למציאת דרכים לעשות כרצונה. היא יצירתית, יצרית ונמהרת, מה שהופך אותה למצליחה מאוד אבל לא תמיד אהובה. קולה המספר הוא קול שכיף לקרוא וקל מאוד להתחבר אליו. מלכה היא יידישע מאמא אמריקאית, שהיא גם אשת עסקים ומנהלת חברה ביד רמה, המספרת את זכרונותיה ולא מפסיקה להשוות בין אז והיום. זהו קול חד ונוקב של “דובר האמת”, קול חד וציני, מפוכח ועם זאת מלא חיים ועזוז, קולה של אישה מבוגרת שכוחה עוד במותניה, והתרגום של שרית פרקול מעביר אותו היטב.
דמותה הייחודית נישאת על גלי התהפוכות ההיסטוריות של המאה ה-20, עולה ויורדת ושבה ועולה עם מחזורי הגאות והשפל, חותרת כל הזמן הלאה וקדימה, נחושה להעפיל אל הפסגה ולהישאר שם. “מלכת הגלידה” הוא סיפור שבו העסק והמשפחה כרוכים זה בזה לבלי הפרד, ועל האיזון העדין בין ניהול משפחה וניהול קריירה. זה סיפור על ניצול היתרונות טבעיים של האדם, על מציאת פרצות בגדר, סדקים להידחף ולהשתחל דרכם – בכוח, אם צריך, כדי להצליח.
סיפורה של מלכה שזור לבלי הפרד בסיפורה של ארה”ב לאורך המאה ה-20. מלכה מתארת את הלך הרוח של הרחוב במלחמת העולם הראשונה, דרך השפל הכלכלי הגדול, מלחמת העולם השניה, מלחמת וייטנאם ושנות השישים. היא מתארת את המאורעות מנקודת מבט ייחודית המשלבת את זווית הראייה של האדם הפשוט מן הרחוב יחד עם נקודת המבט העסקית מהוודאות המוסרית הבטוחה של שנות ה-50 עד לשנות האלפיים שבהן כמעט הכל מותר, הכל יכול לקרות, ועסקים קמים ונופלים במהירות האור.
תקופת חייה של מלכת הגלידה מלווה את ארה”ב מהפיכתה למעצמה ועד למה שנראה כמו התדרדרותה הבלתי נמנעת אל המאה ה-21. האופן בו נמשלת גיבורת הסיפור לאומה שאליה היגרה בילדותה, מציגה חזון כמעט אפוקליפטי של עתיד המעצמה החזקה בעולם. כתיבתה של גילמן מציבה מראה בלתי מחמיאה בעליל מול פני החברה האמריקאית, ושלל החקייניות המושפעות ממנה בעולם המערבי.
התנועה של הסיפור בין העבר וההווה ממחישה ביתר שאת את ההתדרדרות התרבותית והחברתית כפי שהיא מצטיירת בספר. העלילה המחולקת לעבר ולהווה מספרת שני סיפורים המשלימים אחד את השני, מייצרת מתח בכמה רבדים שונים ושתי עלילות אשר בסופו של דבר יתחברו זה לזה בנקודת מפגש בלתי ידועה כלשהי. מבחינת מעשה הסיפור, “מלכת הגלידה” הוא לא פחות מאשר גאוני.
שטום מאת ג’ם לסטר שונה מאוד מכל הספרים שקראתם עד כה על אוטיזם ועל התמודדות עם אוטיזם.
פה לא תמצאו את כריסטופר האוטיסט הגאון של “המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה” או את דון האובססיבי וחסר הטאקט מ”פרוייקט רוזי”. הוא אפילו לא שנָאוֹקִי הִיגָשִׁידָה שהצליח בדרך נס ועם המון התמדה ועבודה קשה ללמוד לתקשר עם העולם חרף התפקוד הנמוך. פה הנס לא התרחש מעולם. לפחות, לא באופן שבו ספרים אחרים שנושא מציגים זאת.
פה תראו את האוטיזם שלא מדברים עליו, שלא מדברים איתו, שלא מצטלם יפה בתקשורת, שלא נוח ונעים לקרוא עליו בספר. האוטיזם ששותק, אוטיזם בתפקוד נמוך. כמה נמוך? מהסוג שלא מסוגלת להשתמש בשירותים. כזה נמוך.
לסטר כותב מנסיונו האישי, בעצמו אב לילד אוטיסט. חרף העובדה כי הוא מעלה בכתיבתו שאלות ותובנות רבות לגבי זוגיות, הורות, משפחה והתמודדות האדם הקטן מול הביורוקרטיה – הספר הוא קודם כל על גידול ילד עם אוטיזם בתפקוד נמוך. הוא מציף את דרכי ההתמודדות ואת הבריחה וכן, גם את האהבה הגדולה ורגעי החסד שתלויים מסביב כמו אורות-פיות, המבליחים ברגעים שלא מצפים להם ומציפים את הכל באור.
בכתיבה מפוכחת ואמיצה, נוכחת מאוד בתוך הבלבול והכאב, שובר לסטר את קשר השתיקה ומנכיח בתרבות גם את האוטיזם הזה.
“שטום” נפתח בתרגיל ביורוקרטי של בני הזוג ג’ול, בן ואמה – הורים לג’ונה, לילד אוטיסט בתפקוד הכי נמוך שיש. הם מזייפים פרידה כדי להיאבק בביורוקרטיה האטומה, האינטרסנטית, מכונה משומנת היטב ומתודלקת בכסף, אשר דורסת בני אדם בתואנה של ניסיון לסייע. כדי להוכיח שהם פרודים, עובר בן לגור עם בנו ג’ונה אצל אביו, יהודי זקן שתיאור הבית שלו עשוי להיות מוכר לרבים מן הקוראים שסביהם חיו ככל הנראה בבית דומה (כך זה היה למשל, במקרה שלי).
בעיית התקשורת של ג’ונה מתחילה לגלגל כדור שלג שגורף בבת אחת את כל המשקעים וחושף את הכשלים והקצרים בתקשורת המשפחתית – לא רק בדור הנוכחי אלא לאורך שנים. הטיפול האינטנסיבי בג’ונה מאלץ את האב והסב לתקשר זה עם זה ביותר מילים משדיברו, כך נדמה כל חייהם.
בסופו של דבר “שטום” – כלומר, שתוק, ללא מילים, הוא שם הולם למדי לספר הזה, העוסק לא מעט בקולות: קולו של הסבא, יהודי מהונגריה המספר את סיפורו במקטעים איטיים, כבדים על הלשון ועל הלב, קולות רחשי ליבם של ההורים שציפיותיהם הראשוניות מילדיהם נפוצו לכל רוח, וכמובן רגע השיא של הספר, שהוא ללא ספק הניסיון ההורי הנואש להשמיע עבור ג’ונה את הקול שמצבו מונע ממנו להשמיע, כיוון ש”המוח שלו הוא כמו מילון שדפיו הודבקו זה לזה.”
אפילו המוסדות הרפואיים והביורוקרטיים מקבלים קול בספר – לסטר כותב לא מעט מן המסמכים הרשמיים, הנושאים במילותיהם הקרות ובסגנונם היבשושי את גורלה של המשפחה.
המסמכים מספרים את סיפורם של אטימות המוסדות ושל הקושי בהשגת טיפול תומך ומתאים בשל ביורוקרטיה כמעט קפקאית. במכחול טבול בהומור שחור מצייר לסטר את מצבי האבסורד המופרכים שמשפחה מגיעה אליהם כדי להוכיח שבנם אכן זקוק וראוי לטיפול שהם רוצים עבורו. ואיכשהו, בסופו של דבר הכל תמיד מסתכם באינטרסים כלכליים, מזומנים וניסיון להכניס עוד קצת כסף לקופה מנופחת ממילא, על חשבון המשפחה.
כיוון שכבר דובר לא מעט על “שטום” בהקשר של אבהות והקשר בין גברים, אבל אותי מעניין דווקא לבחון את הקשרים בין גברים ונשים בספר. שני הגברים המבוגרים הם כאלה ש”ננטשו”, כל אחד בדרכו. לסטר רוקם לאט את הסיפור על התפרקות התא הזוגי והקושי לשמור על היחד, חרף התלות ההדדית שלהם זה בזה: “ההומור מציל־החיים התכהה והפך לאפלה, ואנחנו לא מסוגלים עוד לראות זה את זו.”
גם כשהאב כן נוכח ומהווה דמות טיפולית והאם היא בעלת הקריירה, תפקידי “האבא הכיפי” ו”האם האחראית” הסטריאוטיפיים בכל זאת נוכחים בחייהם של אמה ובן וגובים מהזוגיות שלהם מחיר כבד.
מדובר בפנינה ספרותית יפהפייה ונוגעת ללב, מצחיקה ומרגשת – אפילו מותחת לעיתים, כי ככה זה כשנלחמים במפלצת הביורוקרטיה. הספר מעורר מחשבה ואמפתיה וגם ציפייה לספרו הבא של ג’ם לסטר, שזהו רומן הביכורים שלו.
התרגום המצוין של גיא הרלינג נוטע את הספר בכאן ועכשיו, ומשמר היטב את האווירה של שיחה אישית ואינטימית עם הקול המספר.
