רק להבהרה, אם נחוצה כזו: זו אינה קטילה. אני מנסה בביקורת הזו לנהל דיאלוג עם הספר, להבין אילו מחלקי הפאזל שלו לא התחברו טוב עם החלקים שמרכיבים אותי כקוראת.
קראתי לא מעט ביקורות טובות על “הרואה” של יובל אטיאס ואני מסכימה עם רוב מה שנכתב בהן ועם אווירת השמחה הכללית סביב ספר מד”ב-פנטזיה ישראלי שמצטרף למדף ההולך וגדל של הספרות הזו. ספרים על משני-צורה אמנם קיימים אבל הם לא מאוד נפוצים בנוף של הספרות הישראלית ותמיד מהנה לראות ספר חדש עליהם. גם המיקום של העלילה בבאר שבע ובמדבר שגדלתי בו היה אחד הדברים שאהבתי בספר.
אם לקפוץ רגע לשורה התחתונה, שהיא השאלה האם אני ממליצה על “הרואה” – התשובה היא כן, אני ממליצה על הספר. בעיקר עבור קהל היעד שהוא נכתב בשבילו. “הרואה” זו יופי של פנטזיית אקשן לנוער. מבחינתי האישית, “הרואה” של יובל אטיאס היה… קצת ליד. כלומר, לא בטוח ב-100% שאני קהל היעד של הספר הזה, ובביקורת הזו אנסה להבין מה היה חסר לי בו.
גיבורת הסיפור היא תרז, ישראלית שהיגרה לארה”ב כשהייתה ילדה יחד עם אימא שלה. היא בנויה היטב כדמות, אבל לא מאופיינת די הצורך; אני לא מרגישה שאפשר ממש להכיר אותה כמו שאני מכירה דמויות אחרות מספרות הנוער.המחברת ידעה לספר לי כל מיני דברים מעניינים על הדמות – שהיא מחוברת לנעליים שקנתה לבד, שהיא מתביישת בגוש השיער הכתום שלה שלו היא קוראת “הפגם”, שהיא חולמת להתאגרף באופן מקצועי. היא ידעה לספר לי עליה, אבל היא לא הצליחה להחיות אותה, לגרום לי להבין באמת מי היא מעבר לרשימת התכונות והיכולות שנראית יותר כמו דף דמות של מבוכים ודרקונים מאשר כמו אדם אמיתי.
זה בלט לי במיוחד בעניין הספורט, כי תרז שמדברת על אגרוף נשמעה קצת כמו פרסומת למכון כושר ולא כמו כמו ספורטאית מקצועית שמדברת על התשוקה שלה. הרגשתי של אגרוף שלה אין מקום אמיתי בעלילה שלה – אני חושבת שהוא אמור להיות מנוע רגשי חזק בהרבה ממה שהוא היה באמת. זה בלט לי גם בעניין ההשפעה של העוני על תרז – היא ואמה חיו שנים רבות מהיד לפה ובמאמץ לשרוד, והספר לא הצליח להעביר את האופן שבו החיים שעברו עליה הפכו אותה למי שהיא. אילו תכונות היא פיתחה או נאלצה לפתח כדרך התמודדות? במקרה של קטניס אוורדין ב”משחקי הרעב” למשל זה ברור מאוד. במקרה של תרז הרבה פחות. זה היה חלק מהחיים של הדמות שהיה חשוב לבנייה שלה ולא היה עליו מספיק דגש. היא צללה להרבה סוגיות כואבות ומורכבות בבת אחת, אבל הרגשתי שחסרים לי תיאורי רגש שיחברו אותי למצבה המורכב של הדמות.
תרז מגיעה לביקור קצר בישראל לקראת הלווייה של אבא שלה, ומגלה שמאחורי הנטישה שלו מסתתר סיפור מעניין ומורכב בהרבה משחשבה. אביה היה שייך לעולם שמשלב בתוכו (סוג של) קסם, טכנולוגיות מורכבות וכמובן – סכנה. מכאן העלילה מסתעפת מאוד, מסתעפת מדי לתחושתי.
אולי זה מפאת גילי שמתחיל להתקדם במהירות, אבל הצוואר שלי התחיל לכאוב מהניסיון לעקוב אחרי כל התפניות. אני מודה שבשלב מסויים קצתי מעט באותה סצינה שחזרה על עצמה שבה הגיבורה מגלה שהסתירו ממנה משהו ורותחת על המסתיר התורן. הסתרה וגילוי של מידע היא כלי מצוין והוא משמש היטב את ספרות הנוער – זו מטאפורה טובה מאוד לתהליך גילוי העולם על שפע המורכבויות שלו שמגיע עם ההתבגרות. ויחד עם זאת, יש גבול לכמות הפעמים שבה אפשר לשמוע “איך יכולת להסתיר ממני דבר כזה?!” וזה קורה בערך ארבע או חמש פעמים בערך באותו האופן. האפקט הזה שוחק את עצמו ומתחיל להרגיש קצת כאילו המסר לנוער זה שכל העולם הוא תיאוריית קונספירציה אחת גדולה.
מעבר לזה, הכל הרגיש קצת “נקי” מדי, מהונדס מדי, מתוכנן לפרטים. הרגשתי מובלת מנקודה א’ של הסיפור לנקודה ב’, שמראים לי מה קורה ומספרים לי על העלילה, הדמויות והעולם במקום לגרום לי להרגיש אותו מתגשם סביבי. הרגשתי שאומרים לי מה אני אמורה להרגיש כלפי הסיטואציה והדמויות במקום לבחור במילים שבאמת יעלו בי את התחושות האלה. ברור היה לי מתי אני אמורה לגרגר בחיבה מתיאורים של תינוקת, מתי לחוש חמימות משפחתית, מתי לחשוק בקוביות בבטן של גבר צעיר, ומה אני אמורה להרגיש כלפי דמויות המשנה הרבות (מדי) שפגשתי.
העלילה התקדמה מהר מדי למרכז העניינים באופן שהפך את בניית העולם לחפוזה יתר על המידה – הסופרת נאלצת להנחית עלינו הרבה מידע בזמן קצר, מה שגורם לדמויות לפצוח מדי פעם בהרצאה. לגיבורה היו יותר מדי מנטורים, ועודף של דמויות סמכות מעליה שמנעו ממנה להתמודד לבד עם דברים ולגלות את העולם בעצמה.
סצינות האקשן היו מעניינות וכתובות היטב, אבל כבר נכתב לפניי שהוא היה מחולק בצורה לא אחידה על פני היצירה. הגיבורה מספרת שלמדה המון על העולם וזה שונה כאשר הגיבורה לומדת על העולם תוך כדי תנועה.
אבל אלו היו זוטות אלמלא היה חסר לי דבר אחד מהותי בהרבה מהפרטים. מעל הכל היה חסר לי ה”אז מה” המאפיין את ספרות הנוער; הספרות הזו מצביעה הרבה פעמים על משהו בעולם שלנו שדורש תיקון, עוולה חברתית או פערים כלשהם. היא תוהה איך לתקן אותן ואם אפשר בכלל, ואם אי אפשר – מה בכל זאת בכוחנו לעשות על מנת לא לקחת חלק, או לא לעמוד מהצד כשדברים איומים קורים ממש מחוץ לפתח הדלת שלנו. שוב עולה הדוגמה של “משחקי הרעב”, ועוד הרבה מאוד יצירות נוספות.
זאת ועוד, ספרות הנוער בנויה על נוסחאות, והספרים הטובים ביותר בז’אנר הם אלה שמשחקים עם הנוסחה, מצביעים עליה ואומרים משהו על ההבדל בין הנוסחה הספרותית לבין החיים במציאות. לא הייתה שום התייחסות לנוסחתיות הזו בספר הזה, ואני מודה שזה היה חסר לי.אולי זה היה מה שגרם לי להרגיש שאני לא מבינה מה הספר מנסה להגיד לי. לנבלים פה יש מורכבות, בזה אין ספק. אבל אני לא יכולה להגיד שהקריאה בספר הזה גרמה לי לחשוב, האירה לי מנקודת מבט חדשה וייחודית את הז’אנר או את החברה שבה חיות אני והמחברת. הכל פה הרגיש קצת גנרי מדי, מעין ניסיון לדבר אל מכנה משותף של כל הקוראים, שתוצאתו היא אי אמירה של משהו בכלל.
אני לא חושבת שהייתי מלינה על זה אם לא הייתי מרגישה שהספר מנסה להגיד משהו ולא להיות שם סתם ככה בשביל הכיף – שגם זה נהדר! אם הכל היה נעשה מתוך מודעות וקריצה לקוראים אז זה היה מעולה, אלוהים יודעת שלהרבות הנאה בעולם זה חשוב. אני פשוט מרגישה שבמקרה הזה ה”למה” של הספר קצת הלך לאיבוד בתוך כל תפניות העלילה.
מצאתי שסיפור האהבה בין תרז לפלג היה אמין יותר, ובניגוד ליחסים שלה עם יואב הקשר הזה היה מבוסס על מכנה משותף – שניהם מרגישים שלא במקומם בתוך השבט שלהם. לא לגמרי ברור לי מה יוצר את המשיכה ליואב מלבד “הגורל”, כלומר – החלטת המחברת שהם נועדו זה לזו.
אולי אני לא אובייקטיבית פה כי כן התחברתי לפלג יותר מאשר לכל שאר הדמויות האחרות. אטיאס השתמשה היטב במוסכמה שאני מחבבת מאוד: היריבים שנאלצים לשתף פעולה כדי למנוע מרוע גדול יותר להשמיד אותם. זה היה מקסים וזו הסיטואציה שנחרטה לי הכי חזק בזיכרון.
למרות כל הדברים שהיו חסרים לי בו, אני חושבת שיש בו גם לא מעט דברים טובים: בניית העולם הרשימה והלהיבה קוראים וקוראות רבים, העלילה סוחפת ולא מעט ממי שקראו את הספר דווקא כן התחברו מאוד לדמויות ולתחושותיהן. הכתיבה עצמה טובה בסך הכל – לא מאוד פיוטית, אבל דיסטופיית נוער היא לא סוגה מאוד פיוטית מלכתחילה. זה הספר הראשון של המחברת, ואני מאמינה באמת ובתמים שיש לה הרבה מאוד מקום להשתפר והרבה מאוד יכולת לעשות את זה.
וכמו שאמרתי קודם – אני בהחלט ממליצה על הספר, במיוחד לנוער חובב פנטזיה, למרות ואולי בגלל שאני אישית לא התחברתי, ואני – מה לעשות, כבר מזמן לא נוער.
יחסי הורים וילדים על רקע חברה שקמה אחרי אסון עולמי זה משהו שלא מעט דיסטופיות נוגעות בו. מ-1984 ו”עולם חדש מופלא” ועד “משחקי הרעב”, “מפוצלים” ואפילו במובן מסוים “הנערה עם כל המתנות” – כולם עוסקים באופן כזה או אחר בשאלת ההורות, גידול הילדים ומקומם של אלו בחברה שמתאוששת מאסון. הרעיון הזה בולט במיוחד ב”עולם חדש מופלא” שבו מגדלים תינוקות באינקובטורים ומועידים אותם עוד מהגילאים האלה לתפקיד החברתי שנקבע עבורם מראש.
מה שחדש זה רומן דיסטופי ישראלי שעוסק במשטור הילודה וגידול הילדים, והנה אשכר ארבליך בריפמן באה ועשתה את זה. היא כתבה את “עיני אוניקס”, דיסטופיה עתידנית המתרחשת ב-2090. אוניקס, בת 26 ונטולת זוגיות, להוטה למצוא את הביציות שלה שהפכו לילדים המאומצים של מישהו אחר. היא יוצאת למסע מסוכן לאיתור המידע על הביציות שלה שנמסרו והילדים הביולוגיים שלה שגדלו מהן. לספר יש מעלות רבות שנוגעות בעיקר לכתיבה, ומספר חסרונות משמעותיים הנוגעים בעיקר לכתיבה בתוך הז’אנר.
בראש ובראשונה מדובר ברעיון מעולה. לבחון את הנושא של דיסטופיה דרך טיפולי פוריות במדינה לחוצת ילדים כמו שלנו זה כמעט מתבקש, ואני שמחה מאוד שארבליך-בריפמן הרימה את הכפפה. בישראל 2017 לא צריך משטר אימים דיסטופי כדי להרגיש שנכנסים לך לחיים הפרטיים ומתערבים לך בבחירות האישיות. כאן מרימים גבה על הורים שמביאים לעולם רק ילד אחד, מתייחסים בזלזול לאל-הוריים, שואלים נשים שאלות חטטניות ואף שולחים ידיים ללטף בטן של נשים זרות אם יש אפילו צל של חשד שהן הריוניות. ההחלטה לבחון את הנושא דרך ז’אנר הדיסטופיה היא החלטה אמיצה ומעניינת.
יתרון נוסף של הספר הוא בלי ספק הניסיון של הכותבת. אשכר ארבליך-בריפמן יודעת מה היא עושה עם העט שלה, הכתיבה היא כלי מושחז היטב – התיאורים שלה קולעים ואמינים, המינונים שלהם מדויקים והיא יודעת להשתמש בהם כדי ליצור אווירה. הספר עצמו קוהרנטי ומסודר, קל לעקוב אחרי העלילה, והסיפורים הצדדיים מרתקים, בעיקר אלו הקשורים למשבר הגדול וההרס שבא בעקבותיו.
אהבתי מאוד גם את הרעיון שהגיבורה היא אחות המטפלת בקשישים. זו עבודה לא זוהרת בעליל, המעידה רבות על הגיבורה עצמה – הסבלנות והמסירות שלה, הנכונות לעשות עבודה שנראית לרבים מאיתנו לא סימפטית. זו גם דרך עלילתית מעולה ואמינה בעיניי לחבר בין העולם הדיסטופי הנוכחי לבין העולם שלנו, לבחון את התהליך שהתרחש שהביא את העולם והחברה לנקודה הזו.
נקודה נוספת הראויה לציון והיא החשובה ביותר בעיניי, היא ההנגשה של דיסטופיה לקהל הרחב. לא כולם יכולים להתחיל ב-1984 או ב”עולם חדש מופלא”, וארבליך בריפמן עושה את התיווך הזה בין ספרות המיינסטרים וספרות דיסטופית והיא עושה אותו היטב. ובכל זאת, מספר נקודות בספר הפריעו לי ליהנות מהספר כדיסטופיה, ז’אנר שמוכר לי היטב ואהוב עליי מאוד.
התקציר מבטיח לי שהגיבורה “יוצאת כנגד המשטר והמוסכמות”, ו-“לומדת להכיר… את המערכת המעוותת”. לכן ציפיתי לתחושת איום תמידי ומצמרר, סוכני חרש או לפחות אוכפי שקט. מבחינתי, דיסטופיה פירושה חשש מהלשנות, חשדנות והצורך בחשאיות – אפילו בביתך הפרטי. דוגמאות למשטר דיסטופי כזה לא חסרות בספרות וגם לא בהיסטוריה האנושית.
אבל ב”עיני אוניקס” הגיבורה נעה בחופשיות בין מדינות, נכנסת בלי בעיה למשרדים ומקבלת בקלות רבה מדי גישה למחשבים המכילים מידע רגיש. אוניקס משיגה מה שהיא רוצה באופן כמעט מיידי בלי שאף אחד ישאל אותה שאלות, יאיים בהלשנה או יפקפק במעשיה ובמניעיה. היא לא צריכה לברר מי נגד מי, ליפול ברשת אינטרסים מורכבת של פקידים מושחתים, לשחד, לאיים ולהסתבך עם החוק. היא משיגה את המידע בלי הרבה מאמץ ובמינימום סיכון, ולכן המשחק של אוניקס מול הרשויות לא הרגיש מסוכן דיו.כמו כן, חסר לי אזכור של מה שקורה למי שמפר את החוק. אם המידע שאוניקס מנסה להשיג הוא למעשה כה נגיש, חשוף וגלוי למי שרק שואל, ממה בעצם הגיבורה והקוראים אמורים לחשוש?
היעדר הסיכון פוגם באמינות של הדיסטופיה, שאלמלא כן יכלה להיות מבעיתה ואפלה מאוד עם אוכל מהונדס, בני אנוש מהונדסים לא פחות וייצוג טראומטי-משהו של תרומת ביציות.
העלילה והדמות הראשית
בהמשך להיעדר הרשויות ומשטר האימים של הדיסטופיה, נדמה שלפעולות של הגיבורה אין השפעה אמיתית על מהלך העלילה. התחושה שהיא שהדברים קורים לה הרבה יותר משהיא עצמה מניעה אותם. ההשלכות של החיפוש משפיעות על הגיבורה בלבד ולא על העולם ועל המתרחש סביב הגיבורה, וזהו גורם נוסף המערער את האמינות של הסיפור. לצורך העניין, אם אוניקס נכנסת למשרד כלשהו, משיגה ממנו חומר מסווג בלי רשות ויוצאת, או משמיעה בקולי קולות הצהרות נגד המשטר אפילו בביתה שלה, הייתי מצפה שהרשויות ידפקו לה בדלת כבר למחרת היום והעלילה המותחת תתקדם משם.
חסרו לי סצנות רבות שיראו לי כיצד הגיעה אוניקס להיות מי שהיא בתחילת הסיפור. בכדי להבין אותה אני צריכה לדעת כיצד היא חונכה ואיזה מניע פנימי או חיצוני גרם לה להתמרד נגד החינוך שקיבלה ונגד המוסכמות החברתיות שאמורות להיות מקובלות גם עליה. אזכור לילדותה ולהתמרדות הפנימית שלה בשלב מוקדם יחסית של הספר היה מעמיק מאד את דמותה של אוניקס, אישה אחוזת אובססיה לילדים ביולוגיים בעולם של בני אנוש מהונדסים.
כמו כן, אין צורך לחזור פעמים רבות כל כך על כך שהגיבורה “רזה, דקיקה, קטנטנה ושברירית” וגם נראית “חיוורת, חולה, חלשה ורעבה” (אהם, בלה סוואן, אהם), בייחוד אם אין הצדקה עלילתית לחזור על זה – למשל כשהגיבורה צריכה להשתחל בין סורגים של בית כלא או להיכנס לחללים קטנים, צרים וחשוכים. הרזון של הגיבורות הנשים ממילא זועק אלינו מכל פינה של המדיה, תיאורי רזון ושבריריות נשית כבר לא מחדשים לנו, הספרות בכלל והז’אנר בפרט בהחלט זקוקים לגיבורות נוספות במידה ממוצעת ומעלה, או לפחות למגוון רחב יותר של צורות גוף. ואגב עקביות, הציק לי במיוחד קטע שבו אישה אחרת שאינה הגיבורה תוארה כאישה רזה עם חזה גדול, ומספר פסקאות לאחר מכן משמניה מגעילים את הגיבורה.
אידיאולוגיה
זה החלק הכי אישי של הסקירה שלי:
הביקורות והכתבות על הספר מדברות על הצעד הנועז של הצגת מין לסבי, לאור ספרי הפיות הקודמים של המחברת שנועדו לנוער צעיר: “הייתה לי התלבטות, אבל בסוף הכנסתי קטעי מין לסביים, שאני חושבת שהם נועזים. כמי שעד היום כתבה על פיות, זה הביך אותי מאוד, אבל זה משהו שרציתי להתמודד איתו” אומרת ארבליך בריפמן בכתבה ל-xnet. הגם שההתמודדות של הכותבת ראויה להערצה, הבעיה שלי עם הסצינה הזו היא האבחנה המטושטשת מדי בין סצנת סקס לסצנת אונס.
האישה הלסבית מוצגת כשהיא “מתלבשת” על אוניקס התמימה ומנצלת את חוסר האונים שלה, באופן שגורם לדמות הלסבית היחידה שמניעה את העלילה להיראות כמעט כקריקטורה שמרנית, המתארת הומוסקסואלים ולסביות נוטפי זימה. לאחר מעשה אין שום התייחסות לעובדה שגיבורת הספר עברה אונס – אין לחוויה של הגיבורה שום השפעה בסיפור. זה היה תמוה בעיניי לכל הפחות, ואני מתקשה להחליט עם מה קשה לי יותר באופן אישי ואידיאולוגי – ההנחה הסמויה בטקסט שמין בין נשים לא נחשב אונס או לפחות תקיפה מינית, או עם העובדה שהסקס הלסבי שהספר מתהדר בו כנועז וחתרני, למעשה מוצג באופן מאוד שלילי.
בסופו של דבר, הכתיבה של ארבליך בריפמן טובה מאוד בבסיסה ולדעתי אפשר לעשות איתה דברים נפלאים. באופן אישי אני אחכה בקוצר רוח לספר המבוגרים הבא שלה, כיוון שאני מאמינה בכל ליבי שהכתיבה המצוינת שלה תעמיק ככל שהיא תמשיך לכתוב. פנטזיה למבוגרים המתרחשת ב”עולם פיות” פרי עטה יהיה מרתק לקריאה. אני מאמינה באמת ובתמים שהיכולת שלה לומר משהו משמעותי בז’אנר תתחדד ככל שהיא תכתוב בו יותר ותקבל מימדים נוספים ועומק.
בשורה התחתונה הספר בהחלט מומלץ אם אתם מעוניינים להתחיל לקרוא משהו שהוא גם כבד יותר מהרגיל וגם מתקרב יותר לז’אנר המדע הבדיוני. הספר בהחלט יכול להתאים גם לנוער שזכה לגדול על ספרי הפיות של בריפמן, ועתה הם מתבגרים או מבוגרים שיכולים להתמודד עם הנושאים הקשים שהספר מעלה. הספר ככל הנראה מומלץ מאוד גם לכל מי שמקורב לעולם של טיפולי פוריות וניסיונות להביא ילדים לעולם.
