ההופעה הצעקנית והשנויה במחלוקת של הנציגות האירית באירוויזיון לעומת הופעתה הקלאסית של הנציגה הישראלית עדן גולן מעלה הזדמנות לעסוק במכשפות וייצוגן בתרבות ולכתוב כמה מילים על “חרשתא” ספר הפנטזיה האורבנית החדש מאת יהודית קגן.
אם נתקלת בשם הספר זה עתה לראשונה (קשה לי להאמין כי נראה שכולם כבר הספיקו לקרוא ולכתוב עליו חוץ ממני), “חרשתא” בארמית פירושו “מכשפה” – והספר אכן עוסק במכשפות עם סנדלי שורש, שדים יהודים וקערות ההשבעה שביניהם.
גיבור הסיפור הוא מקובל בשם חנוך המתגורר בדירה קטנה בצפת יחד עם ברייה מסתורית העונה לשם יוסף… אוף, טוב נו בסדר. הספר לא באמת עוסק בהם. יוסף וחנוך הם דמויות המשנה החביבות עליי ואני אפרט עליהן בהמשך.
הסיפור הוא על בת שירות לאומי בשם אופיר שהוטלה עליה משימה שאמורה להיות בלתי אפשרית: לגנוב מגילה עתיקה מהספרייה הלאומית – מגילה שהשדים מגלים בה עניין רב ולנו בני האדם ממש לא כדאי לתת להם להשיג אותה. אופיר שמסתירה את חוסר הביטחון שלה מאחורי צדקנות, הטפות מוסר והתנשאות אידיאולוגית, חוברת לצייד שדים מנוסה בשם דניאל המצית בליבה כמעט מיד ניצוצות של חוסר חיבה הדדי.
יחד עליהם לוודא שהמשימה של אופיר תושלם ושהשדים לא יניחו אף טלף מטופר על חותם שלמה האגדי.
אלא שבינתיים, בממלכה שמעבר, עולם השדים עובר טלטלה דרמטית – אשמדאי מלך השדים נפטר ועל השדים למנות אשמדאי חדש מבין בניו הרבים על מנת לשמר סדרי עולם. הורמיז בן אשמדאי הוא אמנם אחד מאחרוני הטוענים לכס, בן צעיר וחסר חשיבות, שד נכה עם כנף פצועה שזקוק לאפיריון כדי לעוף – לא מישהו שהשדים ימהרו לסור למרותו. אבל הוא מתכוון לשנות את המצב ולהכריע את הכף לטובתו. איך? הוא מתכוון לסחוף אחריו את הגהינום (או מקבילתו היהודית) כולו במחול שדים של סיסמאות והבטחות להשיב לשדים את תהילתם משכבר, להזכיר לבני האדם מה זה אומר לפחד משדים באמת – ולשם כך הוא זקוק למגילה.
ואם בפחד עסקינן – רבות נכתב לפניי על ההומור של הספר, הצדקנות הבלתי נסבלת אך בה בעת מכמירת הלב של הדמות הראשית, הקצב המהיר וסיפור האהבה; הכל נכון, וגם אני בהחלט אכתוב גם על זה. אבל מה שמצאתי את עצמי מתרשמת ממנו בראש ובראשונה זו דווקא היכולת של קגן לכתוב אימה מוצלחת.
הספר כולל כמה תיאורים פיזיים מחרידים למדי של חלק מהשדים והיכולות שלהם. זו אימה גופנית, מהסוג שרואים לעתים בספרים שבהם האימה היא על טבעית, וניתן למצוא תיאורים מעטים בלבד מהסוג הזה בספרות הישראלית. התיאורים ב”חרשתא” ספורים ופזורים על פני עמודים רבים ועיקרם הוא שדים עם יותר מדי או פחות מדי עיניים, איברי גוף שונים שלא תמיד נמצאים במקום שבו הם צריכים להיות. רוב השדים הם סתם מוזרים – חלקם כמעט חמודים. אבל יש שניים או שלושה שדים שיכולים להיות מאוד מפחידים.
הספר בולט מבחינה זו מכיוון שיש מעט כותבים ישראלים בז’אנר האימה; המציאות שלנו לא זקוקה לעוד פחד, תודה רבה. אלא שקגן מראה בספרה איך כתיבת אימה מהסוג הזה יכולה דווקא לסייע לנו להתמודד עם הפחד דרך אחד הדימויים החזקים ביותר בספר – קערות ההשבעה. זו פרקטיקה עתיקה שנועדה לכלוא שדים, לגרום להם לציית לנו ולמנוע מהם להזיק. אני חושבת ש”חרשתא” יוצר הקבלה מעניינת בין קערות ההשבעה העתיקות לבין ספרות האימה המודרנית.
ספרות אימה וקערות השבעה הן שתי דרכים לתת ביטוי אמנותי לפחדים שרודפים אותנו. כתיבת אימה וציור קערות השבעה הופכים את האימה למנוע היצירה שלנו, מסמלים את היכולת האנושית להוציא את האימה מהלב אל החימר או הנייר ולתת לה ביטוי מוחשי בעולם, לכלוא אותה בתוך מסגרת שבה לנו כיוצרים יש שליטה עליה – בניגוד לדברים שמפחידים אותנו ועליהם אין לנו שליטה. כתיבת אימה, כמו ציור על קערות השבעה, מסוגלת לרופף מעט את האחיזה של הפחד בנשמתנו. זה מה שהופך את אופיר – ואת יהודית קגן למכשפות מוצלחות מאוד.
קגן ברומן שלה מחזקת ומתקפת את הפרקטיקה העתיקה והמסורתית של קערות השבעה בעזרת פרשנות פסיכולוגית מודרנית, ובזאת מהווה גשר בין העולם העתיק של המסורת היהודית שבו השדים והרוחות היו חלק מהיומיום, לבין העולם המודרני שבו הם הצטמצמו ליצורים אדומים קטנים עם קרנים וזנב וסדינים שקופים ומרחפים עם עיניים.
אין ספק שהאימה יעילה יותר כאשר יש חיבור לדמויות ואנו חרדים לגורלן. והדמויות של קגן כל כך מוצלחות עד שלעתים קרובות היא גורמת לנו לחשוש לחיי הנבלים ולא רק לחיי הגיבורים.
הורמיז, האנטי גיבור של קגן, הוא שד ביירוני פצוע כנף, אנדרדוג דחוי בעולם השדים ש”פשוט לא הובן כהלכה”. הוא מעורר חמלה וסוחף וקל מדי, הרבה יותר מדי, להתאהב בו. ניתן למצוא קווי דמיון בינו לבין לוציפר מ”גן העדן האבוד” של מילטון – הוא אמנם לא יוצא ישירות נגד האל אבל בהחלט מוכן לזרוק את כל סדרי העולם לאלף עזאזל באופן מילולי על מנת להזין את גאוותו – ואת החזון האידיאולוגי שמאפשר לשדים האחרים לראות בו שווה ערך ושד שאין לזלזל בו.
באופן משונה האידיאולוגיה הבוערת והעקשנית שלו מזכירה לא מעט את אופיר עצמה ואת האופן שבו היא נאחזת במנהגים ובמצוות, בצדקנות המוגזמת ובהודעות ה-SMS מהרב כדי לא להתמודד עם חוסר האונים שלה, עם תחושת האפסות ועם חוסר הביטחון הכללי שלה מול החברות והמשפחה. נדמה לה כי לכולם יש מקום בעולם, דבר מה שמייחד אותם או תכונת אופי מובחנות ואילו לה, לתחושתה, אין.
היא משוועת למצוא את הזהות שלה, מייחלת לראות בעצמה בחורה ייחודית, יוצאת דופן. אבל כאשר הייחודיות הזו נכפית עליה בדרך זו או אחרת היא לא רוצה בה, מנסה להתכחש לה ולהתנער ממנה כמו מהכינוי “חרשתא” – מכשפה. היא נזכרת פתאום כמה היא כמהה להיות “בדיוק כמו כולם”, חלק מהחברה. השדים הפנימיים שאופיר נאבקת איתם הם הקצוות המנוגדים האלה בין האינדיווידואליות שלה והכמיהה להשתייך, באופן שבהחלט יכול להדהד את התנועה שלנו בחברה המודרנית בין הכוחות האלה שמצד אחד כמהים להשתייכות, משפחתיות ושבטיות ומצד שני דוחפים אותנו להצטיין כאינדיווידואליים ולזרוח כל הדרך אל הפסגה.
דניאל לעומתה הוא גיבור קלאסי של רומן נעורים; ציני, נאה, מחוספס, עוטה חזות אדישה בעודו מסתיר מאחוריה סיפור חיים לא פשוט ופגיעות עצומה. למרות הקלישאתיות לכאורה, קשה שלא לאהוב את דניאל. יש בו משהו שמחבר בין המסורת ההוליוודית של גיבור רומנטיקה לבין ההווייה הישראלית. המרדנות שלו כובשת והדרכים שבהן הוא מפגין אכפתיות נוגעות ללב.
צמד דמויות המשנה שגונבות לאופיר ודניאל את ההצגה ממש מתחת לאף הם יוסף שידא וחנוך, שחברותם מהדהדת משהו מקרואולי ואזירפאל, השד והמלאך מהרומן “בשורות טובות” מאת טרי פראצ’ט זצ”ל וניל גיימן שליט”א.
יוסף וחנוך הם חברותא – כלומר זוג לומדים הנמצא בקשר רציף. ספרים כמו “המיועד” מאת חיים פוטוק וסרטים כמו “ינטל” היטיבו בהרבה ממני לתאר את עומק הקשר, האינטימיות והמחויבות שמהווה החברותא, וחכמים ובקיאים בהרבה ממני כתבו ספרות מחקרית נרחבת העוסקת בפן הקווירי של הקשר הייחודי הזה בין גברים.
וסף וחנוך גרים זה עם זה כבר כמעט חמישים שנה ומנהלים יחד משק בית מתפקד; המרחב הביתי שלהם חמים ומזמין ומכיל בכל עת תה חם, קפה מהביל, אוכל טוב ומזין ומיטות מוכנות לארח נוסעים שהגיעו עייפים ממסע ארוך. שיתוף הפעולה שלהם זה עם זה, הדאגה והחיבה זה לזה ניכרת בכל אינטרקציה ביניהם כמו גם היכולת להעמיד זה את זה במקום כשצריך. הם מסוגלים לומר זה לזה את דעתם בלי להתעקש, לשכנע או להכריח – פשוט לתקשר. אחת הסצינות מכמירות הלב ביותר בספר קשורה לחשיפת מערכת היחסים שלהם בפני אחד מילדי המשפחה של חנוך, באופן שמזכיר את הסיפורים של לא מעט קווירים וקוויריות מרחבי הספקטרום הדתי על יציאה מהארון מול המשפחה והקהילה. בנוסף, נמסר לנו במפורש כי השד המתקרא “סַרְבְּלָץ גַּרְדְּגָץ דְּתֵימָנָה תַּשְׁמָץ” המופיע כגבר נאה בפני נשים וכאישה יפהפייה בפני גברים, נגלה בפני חנוך כ”זכר ונקבה גם יחד, לכן הם קצת פוחדים ממנו.” מה שניתן לפרש בקריאה מודרנית כרמז לביסקסואליות של הדמות.
בעיניי לפחות מדובר במערכת יחסים קווירית במובן הישן יותר של המילה, שמשמעותה המקורית היא “מוזר” או “משונה”, דבר מה שחורג מן הנורמה החברתית. בניגוד לסופרים רבים כיום, קגן שמכירה היטב את הקהל שלה מסרבת בחוכמה לכלוא את יוסף וחנוך תחת “קערת השבעה” של הגדרות. יהיו מי שירצו לקרוא להשארתם בסאבטקסט הזה “קווירבייטינג” וזו זכותם; אבל בעבורי הכליאה בהגדרות היא כשלעצמה מגבילה את מערכת היחסים הזו ומצמצמת את שלל המשמעויות האפשריות שלה. בין אם מדובר בחברות עמוקה ואמיצה, סיפור “אורפיאוס ואורידיקה” על אהבה מיתולוגית גדולה מהחיים או זוג מזדקן המקניט זה את זה ללא הרף – הבית הקטן של חנוך ויוסף בצפת הוא הייצוג הקרוב ביותר של הספר לגן עדן עלי אדמות.
“חרשתא” של יהודית קגן מחולל נפלאות עם המיתולוגיה ועולם השדים היהודי. הוא מפיח חיים בטקסטים עתיקים ולא תמיד מובנים ומחבר אותנו להיסטוריה ולמסורת העממית שלנו דרך עלילה קצבית, מתוקה, מצחיקה, מכמירת לב, מפחידה במידה, מעוררת מחשבה ומהנה מאוד לקריאה.
דוז פואה!
“לפעמים זה נראֶה יותר קל, לא? להאמין לדברים הרעים במקום לטובים”.
זה לא סוד שכל מוח עובד קצת אחרת, ולתפיסה של כל אחד ואחת מאיתנו יש חוזקות וחולשות; יש מוח הומני ומוח ריאלי, מוח ימני ושמאלי, מוח שמעולה בחשבון ומוח אמנותי. לחלקנו יש תפיסה מרחבית מעולה, חלקנו לא נצליח לצייר קו ישר גם אם חיינו יהיו תלויים בכך, חלקנו נקלוט כוריאוגרפיות אחרי תרגול אחד וחלקנו נצטרך שעות של חזרות בשביל תרגיל שנחשב יחסית פשוט. ובין כולנו מחבר אותו קו שמהווה את הממוצע וקובע אם אנחנו מעליו, מתחתיו, מאחוריו או מצדדיו. אנחנו מעריכים את עצמנו ומודדים את עצמנו לפי הממוצע.
לרובנו יש יחסים מורכבים עם אותו קו ממוצע, עם הרעיון שמהווה מכורח הנסיבות את הנורמה. יש את המקומות שבהם אנחנו מתיישרים עם הנורמה והמקומות שבהם אנחנו יודעים שאנחנו פשוט לא כמו כולם. זה הדין בכל פעילות שאנחנו מבצעים, מחישוב מספרים גדולים בראש ועד ריקוד, כתיבה ובישול, וזה הדין גם ביכולת שלנו לחבור לבני אדם אחרים. בכל חברה אנושית יש נורמות, ובכל חברה יש את אלו שחורגים מהן. יש חריגות שבאות בקטע טוב – חריגויות מקובלות שהחברה יכולה להכיל. היא תקרא להן “אקסצנטריות” אם הן בלתי יעילות או “חשיבה מחוץ לקופסה” אם אפשר להפיק מהן רווח.
אלא שיש חריגויות ושונויות שבאות עם מחיר חברתי כבד יותר.
החריגות של אדי למשל, הגיבורה האוטיסטית של הספר “כמו ניצוץ“, לא באה טוב לאנשי הכפר הסקוטי הקטן ג’וניפר שמנמנם לו בפאתי אדינבורו – במיוחד למורה שלה גב’ מרפי.
כשאדי מתחילה ללמוד על ציד המכשפות בבית הספר היא מזדעזעת לגלות שהנשים מהעיירה שלה שהוצאו להורג כמכשפות לא זכו מעולם להנצחה נאותה ומחליטה לתקן את העוול ההיסטורי הזה. העניין שלה במכשפות נעשה אישי יותר כשהיא מבינה שאחת המכשפות הייתה, ככל הנראה, בעלת בעיה נוירולוגית, כמוה. כדי להקים אנדרטה למכשפות אדי זקוקה לשני דברים: הסכמה של המועצה ותקציב. אבל מועצה מכובדת לא יכולה פשוט לזרוק כסף על איזו גחמה מטופשת של הילדה המוזרה של הכפר, לא ככה?
עם המון תמיכה ממשפחה אוהבת מחברה חדשה ובלתי צפויה, המסע של אדי להשגת המטרה שלה רצוף עליות ומורדות; היא מתמודדת עם סטיגמות וסטריאוטיפים, עם אנשים שחושבים שמישהו מבחוץ “שתל” לה את הרעיון בראש (כי כאוטיסטית היא לא מסוגלת לחשוב עבור עצמה כמובן), עם בריונית מבית הספר שמסיתה נגדה את החברה הכי טובה שלה מילדות ועם מורים שבאו מדור אחר ומחינוך נוקשה ומתקשים לפנות מקום בכיתה ובלב לחריגות של אדי.
אדי מתווכת לנו את העולם כפי שהיא חווה אותו, כשההצפה החושית והרגשית, הקושי לפענח הבעות פנים ומצבים חברתיים, הצורך לנוע בדרך מסויימת ולהשמיע קולות, הקושי לתחזק חברויות ובעיקר היתפסות לרעיון או לנושא מסויים והרצון לדעת עליו הכל, הם רק חלק ממה שהופך אותה למי שהיא; אדי משחקת ומתקוטטת לסירוגין עם האחיות שלה, מטיילת בסביבה ומשחקת משחקי דמיון, קוראת ספרים ומרכלת על המבוגרים ועל הילדים המגעילים בכיתה שלה כמו כל ילדה בת גילה בכל מקום ובכל תקופה. היא גיבורה חכמה, יצירתית, מקסימה ועקשנית, ניצוץ קטן ומרדני שמצליח להצית מחאה נגד הדחקה של מאורע היסטורי חשוב רק בגלל שלא נעים לדבר עליו.
זה לא הספר הראשון שיוצר הקבלה בין ציד המכשפות לבין היחס לאנשים חריגים ושונים בחברה, אבל הוא בהחלט עושה זאת מנקודת מבט רעננה, חדשה ומעניינת. ניכרות בו, לדעתי, השפעותיה של גרטה תונברג, הצעירה השבדית שהצליחה לגרום לכל העולם לעצור ולהקשיב למה שיש לה לומר.
חלק מהמשפטים בספר אמנם נראים באופן חשוד כמו פוסטים בטאמבלר יותר מאשר כמו סיפור, אבל אני שמחה לומר שזה לא גורע הרבה מהקסם שלו; הדמויות והקשרים העדינים הנרקמים ביניהן, העלילה המתוקה-מלוחה שמותאמת במידותיה באופן מופלא לז’אנר והכתיבה המבעבעת ומלאת החיים מונעים מהספר להפוך למניפסט ריקני על “קבלת האחר והשונה”.
אל מקניקול – סופרת ואקטיביסטית אוטיסטית, מצליחה להראות בספרה בכישרון רב מה קורה לחברה שחיה בפחד ומקצינה עד כדי רתיעה מכל סוג של אינדיווידואליות ואיך כולנו יכולים להרוויח מחברה שיש בה מקום לכמה שיותר סוגים של אנשים. היא מדגימה כמה חשוב לפעמים להישיר מבט אל המקומות שלא תמיד כיף לראות – בין אם אלו עוולות העבר וההווה ובין אם אלו הקשיים שאנחנו חווים כל יום ונאלצים להדחיק אותם או להתעלם מהם כדי שלא להיתפס כשונים או חריגים.
אדי לומדת לא להאמין לקולות שרואים בה, בשונות שלה ובצורך שלה מטרד או הפרעה; היא גם לומדת לעשות עבור עצמה את ההתאמות שנחוצות לה, לדרוש את מה שהיא זקוקה לו בלי להקטין את עצמה ובלי להתנצל והיא קוראת לכולנו בין השורות לנהוג כמוה ולהאמין לדברים הטובים שנאמרים עלינו ועל שכמותנו. מקניקול מראה שהחריגות של אדי, עם כל הקשיים שצפים במפגש שלה עם העולם ועם החברה שבה היא חיה, נחוצה וחיונית למארג האנושי.
איזה מזל שהיום אנחנו כבר לא מוציאים להורג אנשים סתם ככה, בגלל שהם שונים.
נכון?
נ.ב.
ה-BBC הפכו את הספר המתוק והאופטימי הזה לסדרת טלוויזיה בת עשרה פרקים, מומלצת במיוחד. הספר וגם הסדרה מתאימים לילדות וילדים בגילאי 11 ומעלה.
“אחותו של צייד המכשפות” מאת בת’ אנדרדאון הוא סיפורה של אליס הופקינס אשר שבה לכפר הולדתה בשנת 1644 מלונדון ועוברת להתגורר עם אחיה – מת’יו הופקינס.
עד מהרה היא מגלה כי אחיה מטיל את אימתו על נשים בסביבה הכפרית השלוה ואף מעבר לה, ולא סתם נשים. נשים מבוגרות, עניות, חריגות – יפות מדי, לא יפות מספיק, או כאלה שנראות, או עשויות להיראות קצת לא בסדר בראש.
מילה אחת מפיו עלולה לדון אותן למוות, או גרוע מזה – וכפי שאליס מגלה, גרוע מזה דווקא יש. ועוד איך.
מנקודת מבטה של אליס, אשר זוכרת את אחיה מגיל קטן מאוד, על כל מוזרויותיו, פחדיו, צלקותיו והמסתורין האופף אותן, אנו רואים איך היא מתקשה לגשר על הפער בין האח שהיא מכירה לבין גודל הזוועה של מעשיו, אליהם היא הולכת ונחשפת בהדרגה מצמררת.
כשם שאנדרדאון מיטיבה לתאר דמויות ולשזור סיפורי רקע, כן היא מיטיבה לרקום, לבנות ולפרק מערכות יחסים אנושיות: יחסים רומנטיים, חברויות, יחסי אח ואחות, גבירות ומשרתות. חלק ממערכות היחסים הללו בלתי צפויות וכולן מורכבות ומרתקות.
דמויות המשנה היו בלתי נשכחות, מתוארות בחדות חיה כזו שאני יכולה לתאר לעצמי תמונה ברורה שלהן בדמיוני וברור לי שאם אראה אותן ברחוב אכיר אותן מיד. כמו הדמויות, גם סיפורי הרקע לעלילה פשוט מצוינים, מעניינים מאוד וקשה לשכוח אותם. גם התיאורים המצמררים פועלים את פעולתם יפה-יפה על הקוראים – כשאנדרדאון מעוניינת להפחיד ולזעזע אותנו היא יודעת לעשות זאת כאמנית אמיתית, ולהוציא תחת ידה תיאורים שיכאבו לנו בגוף ובלב.
היה בספר משחק נהדר עם הספק בקיומו של העל טבעי – היה או לא היה? האם מגדת העתידות חזתה נבואה או סתם ניחשה ניחוש מוצלח מדי? האם אכן אורבים יצורי צללים בקרנות רחוב חשוכות או שמא זהו רק צל הפחד המלווה את האנושות העיוורת בחשכה משחר הימים?
אבל הכי אהבתי את ההסבר שנתנה אנדרדאון בספרה לרדיפת נשים עניות כחשודות בכישוף:
״איש עשיר, האסונות שפוקדים אותו מתגמדים לעומת אלה שהוא חושש מפניהם. הוא מרגיש אשם על כך שיש לו כל כך הרבה, ובו בזמן, הוא מתריס. אישה ענייה מסוג מסוים, היא מהווה גם תוכחה בשל מזלו הטוב וגם איום. אפילו אם הוא לא יודע זאת, גבר כזה חי בציפייה מתמדת להיפוך היוצרות, ובמקום סתם להמתין, הוא מחליט להכות ראשון״
באופן כללי הייצוג של דיכוי נשים היה מרתק, רלוונטי ומוכר עד כאב – ובאופן זה הספר השיג את מטרתו, גם אם הוא לא בדיוק אמר דברים שלא נאמרו לפני כן על ציד מכשפות והאשמות של נשים בכישוף: “אחי פחד, וכדי לשלוט בפחדו… הוא סיווג כל אישה: מחק את מאפייניה הייחודיים, כדי שלא תהווה עוד איום.”
יחד עם זאת, עליי לציין נקודה אחת שעליה, מבחינתי, כמעט נפל הספר: הפתיחה חזקה מאוד, ומלאה בסימנים מבשרי רעה ומזרי אימה המטילים את הקוראים לתוך חרדה כסוסת ציפורניים ודאגה רבתי לגורלה של הגיבורה. אילו היה הספר מממש ולו מעט מן ההבטחות שהוא פיזר הוא היה צריך לבוא עם אזהרה לא לקרוא אותו לפני שערכנו בדיקה קרדיולוגית מקיפה.
לצערי זה לא היה המצב.
הספר כשל פעם אחר פעם במימוש האיומים, ואותו המתח שהחזיק אותי דרוכה לכל אורך השליש הראשון של הספר החל מתפוגג לאיטו, והרבה מזה באשמת הגיבורה, או יותר נכון מלכודות הכתיבה אליה נפלה המחברת, ויש לי חשד שמה שהפיל אותה למלכודת הזו היה שהיא אהבה את הדמות שלה יותר מדי – ואפשר להבין את זה. אליס בהחלט מצליחה לעורר אמפתיה.
מה הבעיה איתה? היא גיבורה פאסיבית. לגמרי. ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם גיבורות שלכאורה לא עושות כלום, לא מסתערות לעבר המטרה עם חרב ביד וקריאות קרב על השפתיים, לראייה: הסקירה שלי על מנספילד פארק ואהבתי הנצחית לפאני פרייס.
הבעיה שלי היא שבשלב מסויים גיליתי שלמעשים של הגיבורה פשוט אין השלכות, לא על הגורל שלא ולא על העלילה.
בלי לקלקל אף פרט למי שרוצה לקרוא, אני רק אכתוב שהגיבורה לוקחת לא מעט סיכונים בשלבים שונים של הסיפור, ועושה מספר דברים ש… ובכן, לא חכם עבור אישה במצבה ובמעמדה לעשות. אבל המחברת כמו “שוכחת” מהם פתאום, או מסיימת את האפיזודות ה”מרדניות” של הגיבורה במעין חיפזון אנטי-קליימקסי שמתחיל בנקודה כלשני לאבד את האמינות. זה אמנם מכניס המון מתח לסיפור אבל מסיים את האפיזודות הללו בקול ענות חלושה, ובשלב מסויים אני כקוראת כבר מבינה שאין לי סיבה אמיתית לחשוש שהגיבורה תסבול נוראות מההשלכות של הפעולות שלה כי פשוט אין כאלה.
ייתכן שזה בא להדגיש את חוסר האונים של הגיבורה, ואת העובדה שגם המרד שלה לא נחשב בעיניי אף אחד כי כאישה היא לא מספיק חשובה אפילו כדי שיענישו אותה – ובכל זאת העלילה הייתה מתרחשת בדיוק באותו האופן גם אם היו מוציאים מהספר את הדמות הראשית ובעיניי, מבחינה ספרותית זה ממש בעייתי, וכאמור מתחיל להיראות כפגם באמינות של הסיפור. המחברת פתרה את ענייניה של הגיבורה בקלות רבה מדי וחששה לעמת אותה עם הקונפליקטים שהיא בנתה את כל העלילה לקראתם.
בנוסף על כך, אני מודה שמלבד פסקאות בודדות ומעוררות מחשבה לא הצלחתי ממש להרגיש שהספר אמר משהו חדש על העניין או שפך אור אחר על ציד המכשפות. אלה כולם דברים שנאמרו כבר, ומדוברים בתרבות מזה עשרות שנים. לא הרגשתי שהייתה כאן בחינה חדשה של הנושא.
בתור חובבת ספרים תקופתיים וספרי פנטזיה, היו חסרים לי המון תיאורים של הסביבה. המון.
היא כותבת ספר בתקופה אחרת שאנחנו לא מכירים – יש מקום להשתפך לפחות בכמה שורות על הסצנריו – הרקע, הנוף… להשתמש בכלים האלה כדי ליצור אווירה, לשתול רמזים מטרימים כמו שהיא יודעת היטב אבל לא ממש עושה עם זה משהו. במהלך המסע של אליס ואחיה, המחברת רק זורקת לנו שמות של כפרים בלי לספר עליהם כמעט כלום, על איך הם נראים ואיך נראים האנשים שלהם… בסדרה זה כנראה יעבור הרבה יותר טוב כי ייראו את הדברים האלה בלי לתאר אותם, אבל אני מודה שהחל משלב מסויים בספר התיאורים שהלכו והתמעטו חסרו לי מאוד.
מילה על התרגום: ייתכן שבלי התרגום הייתי מאבדת את הסבלנות באמצע בעקבות נפילת המתח. אבל מור רוזנפלד היטיבה לבחור מילים שהעבירו את אווירת הכפר האנגלי של המאה השבע עשרה וגם את האווירה הרדופה והמאיימת של הספר. גם כאן, כמו בספרים קודמים של ההוצאה, הריחוק מהמקום ומהתקופה שלנו היווה אתגר-תרגום לא פשוט בכלל, והמתרגמת התמודדה איתו באומץ של אבירה אמיתית וקצרה הצלחה.
האם אני ממליצה עליו, בסופו של דבר?
ובכן, כן. הרעיון יפה, הביצוע מעניין מאוד והספר בהחלט מומלץ לקריאה, אבל לדעתי את מה שהוא עושה, “הנשף” של אנה הופ, באותה הוצאה, עשה יותר טוב.
