אחת לכמה זמן מסעיר איזה פוסט מאיזשהו צד של המתרס הפוליטי את הרשת. הפעם מדובר בפוסט (אזהרת תוכן: תיאורים גרפיים של אלימות כלפי נשים) שעסק בספר “מחוננת”.
פעם, כשהייתי קטנה, היו דברים שלא הבנתי. אני זוכרת שהילדים הגדולים בגן סיפרו בדיחות גסות ורציתי לדעת מה זה אומר ולמה זה מצחיק. לפעמים קראתי או ראיתי בטלוויזיה דברים שהפחידו אותי, זכור לי פרק אחד של המומינים שאחריו לא יכולתי להירדם מרוב דאגה לדמות שהייתה במקרה גם מושא האהבה הראשון שלי (נו, רדו ממני, לכולם היה קראש על סנופקין מתישהו, תודו!)
כאשר נתקלתי בדברים שלא הבנתי או שהפחידו אותי הרגשתי מספיק בנוח ללכת לשאול את אימא. ידעתי שהיא לא תתחרפן, תשתולל, תזעם או תצרח אלא תסביר לי במילים שאבין. סמכתי עליה.
אולי בגלל זה אני מתקשה קצת להבין את כותבת הפוסט, (שחלק מההתנסחויות שלה מזכירות קצת את גברת נוריס מ”מנספילד פארק”).
הכותבת מזהירה את הציבור מפני ספר נוער “באריזה תמימה” שמכיל בתוכו תיאורים של אלימות כלפי נשים צעירות, ודברים איומים שהנבל הראשי של העלילה עשה להן. וזה, לדעתה, דברים שנוער לא צריך לקרוא.
יש לי כמה וכמה בעיות עם הפוסט הזה.
נכון, לא כל הספרים מתאימים לכל הגילאים. “מחוננת” הוא ספר פנטזיה לנוער בוגר ומעלה. הוא מה שנקרא YA – לבוגרים צעירים. אם לתחום אותו לפי גילאים אפשר לומר שהוא בהחלט לא מיועד לגיל 10. לקרוא אותו מעל גיל 14-15 נראה לי סבבה. זה לא שהנוער שלנו, וגם הילדים במדינה המטורפת הזו לא שומעים על דברים כאלה בחדשות כל כמה שבועות או לא חשופים לזה דרך סדרות טלוויזיה, וכמעט כל בעל מקצוע ששווה משהו יגיד לכם שעדיף להציף את הנושא בדרך שלכם מאשר להשתיק ולצנזר אותו.
אם הבעיה של כותבת הפוסט הייתה עם המכירה או ההמלצה על הספר לילדים בגילאים מסוימים הייתי מבינה. אבל זו לא הבעיה מבחינתה. היא גם לא כותבת דבר על מיעוט הקטגוריות בישראל, שמעביר ילדים חובבי קריאה במהירות הבזק מספרי “ראשית קריאה” ל”ספרות נוער”.
הבעיה היא עם התוכן עצמו, שבעיניה, אם לקרוא בין השורות, רצוי שלא יופיע בשום ספר. מה שיש לנו כאן, אם מפשיטים את כל הדאגה ההורית והזעזוע, זה רמז עבה שצריך צנזורה. והיום שבו תתחיל צנזורה על ספרים שמכילים תכנים “לא הולמים” יהיה, ובכן מבאס ממש. שימו לב שאני משתמשת באנדרסטייטמנט כדי שלא להתשמש במילים קשות יותר – בכל זאת ספר לנוער ואנחנו לא רוצים שייחשפו כאן למילים לא הולמות.
נכון, הפוסט מראה תיאורי רוע מזוויעים – ובוודאי שהם יהיו מזוויעים ללא קונטקסט, תלושים כך באקראי מהספר, ונמסרים באופן מניפולטיבי למדי עם הקדמה מזועזעת המכילה קריאות רבות להגן על הילדים, כאילו התיאורים עצמם הם הבעיה ולא, ובכן, האלימות כלפי נשים.
מעבר לכך שרוע צריך להיות מפחיד, למען השעיית הספק ויצירת מתח ועולם דמיוני אמין, ספרים כמו “מחוננת” ודומיו עוסקים בטראומה ובכוח להתמודד עם תופעות שקיימות גם בעולם שלנו, כמו אלימות מינית ומגדרית. לכל כך הרבה אנשים שחושבים שצריך להגן על “נשמותיהם הרכות של נערינו” אין באמת מושג מה הילדים שלהם מסתירים מהם, לאילו דברים הם באמת חשופים, במקרה הטוב רק דרך הכותרות של העיתון או השיח בעיתונים וברדיו.
ספרי נוער בסגנון של “מחוננת” מביאים את הזוועות של המציאות לעולם של פנטזיה וכוחות מיוחדים שבהם הגיבורים הם “נבחרים” בעלי יכולות להגן על עצמם ועל יקיריהם ולשים קץ לעוולות.
למרבה השמחה הפוסט נמלא כמעט מיד בתגובות של נשים (חלקן אני מכירה אישית, מעריכה ומחבבת מאוד) שסיפרו על הספרים שקראו כשהיו ילדות, ומכילים תיאורים שלידם “מחוננת” נראה כמו “פיטר הארנב”. אם לשפוט לפי דבריהן וגם לפי ההיכרות שלי איתן, זה לא עשה להן דבר מלבד להעשיר את עולמן, לחזק את הערכים שהן מחזיקות בהם ולעורר בהן תאווה בלתי נשלטת לקרוא עוד.
אני חושבת שמה שמציק לי הכי הרבה הוא שבשם איזה סוג של מהוגנות שמרנית, כותבת הפוסט מייצרת קריאה לפיה צריך להשתיק ולצנזר ייצוגים של אלימות כלפי נשים, נערות וילדות בספרות נוער, גם אם היא משוייכת לרוע ומטרתה לזעזע, להפחיד, ליצור תחושה עמוקה וחזקה של עוול. לגרום לקוראים לצרוח שזה לא בסדר. להניע אותם לפעולה ולעשות מה שביכולתם כדי להתנגד לזה במציאות.
אם יש משהו שאני לא אוהבת שמשתיקים זה אלימות כלפי נשים, על אחת כמה וכמה בספר נוער שבו הגיבורה נאבקת בזה, מתמודדת נגד זה, ומסוגלת, בכוחותיה שלה, לשים לזה סוף.
הפוסט הפריע לי גם מכיוון שהכותבת העידה על עצמה כחובבת ספרי נוער, ולכן ציפיתי ממנה להבנה קצת יותר מעמיקה של המורכבות של התיאורים, והאופן שבו הכותבת תלשה אותם מהקונטקסט והציגה אותם כפורנוגרפיה-לילדים. כמעט כל המגיבים שמכירים את הספר התקוממו נגדה ובצדק.
הייתם מצנזרים את תיאורי הרצח של ננסי ב”אוליבר טוויסט” כי לא נעים לקרוא על אלימות כלפי נשים?
אסיים בכמה המלצות אישיות שלי על ספרים בז’אנר לנוער תמצאו כאן.
