“אחותו של צייד המכשפות” מאת בת’ אנדרדאון הוא סיפורה של אליס הופקינס אשר שבה לכפר הולדתה בשנת 1644 מלונדון ועוברת להתגורר עם אחיה – מת’יו הופקינס.
עד מהרה היא מגלה כי אחיה מטיל את אימתו על נשים בסביבה הכפרית השלוה ואף מעבר לה, ולא סתם נשים. נשים מבוגרות, עניות, חריגות – יפות מדי, לא יפות מספיק, או כאלה שנראות, או עשויות להיראות קצת לא בסדר בראש.
מילה אחת מפיו עלולה לדון אותן למוות, או גרוע מזה – וכפי שאליס מגלה, גרוע מזה דווקא יש. ועוד איך.
מנקודת מבטה של אליס, אשר זוכרת את אחיה מגיל קטן מאוד, על כל מוזרויותיו, פחדיו, צלקותיו והמסתורין האופף אותן, אנו רואים איך היא מתקשה לגשר על הפער בין האח שהיא מכירה לבין גודל הזוועה של מעשיו, אליהם היא הולכת ונחשפת בהדרגה מצמררת.
כשם שאנדרדאון מיטיבה לתאר דמויות ולשזור סיפורי רקע, כן היא מיטיבה לרקום, לבנות ולפרק מערכות יחסים אנושיות: יחסים רומנטיים, חברויות, יחסי אח ואחות, גבירות ומשרתות. חלק ממערכות היחסים הללו בלתי צפויות וכולן מורכבות ומרתקות.
דמויות המשנה היו בלתי נשכחות, מתוארות בחדות חיה כזו שאני יכולה לתאר לעצמי תמונה ברורה שלהן בדמיוני וברור לי שאם אראה אותן ברחוב אכיר אותן מיד. כמו הדמויות, גם סיפורי הרקע לעלילה פשוט מצוינים, מעניינים מאוד וקשה לשכוח אותם. גם התיאורים המצמררים פועלים את פעולתם יפה-יפה על הקוראים – כשאנדרדאון מעוניינת להפחיד ולזעזע אותנו היא יודעת לעשות זאת כאמנית אמיתית, ולהוציא תחת ידה תיאורים שיכאבו לנו בגוף ובלב.
היה בספר משחק נהדר עם הספק בקיומו של העל טבעי – היה או לא היה? האם מגדת העתידות חזתה נבואה או סתם ניחשה ניחוש מוצלח מדי? האם אכן אורבים יצורי צללים בקרנות רחוב חשוכות או שמא זהו רק צל הפחד המלווה את האנושות העיוורת בחשכה משחר הימים?
אבל הכי אהבתי את ההסבר שנתנה אנדרדאון בספרה לרדיפת נשים עניות כחשודות בכישוף:
״איש עשיר, האסונות שפוקדים אותו מתגמדים לעומת אלה שהוא חושש מפניהם. הוא מרגיש אשם על כך שיש לו כל כך הרבה, ובו בזמן, הוא מתריס. אישה ענייה מסוג מסוים, היא מהווה גם תוכחה בשל מזלו הטוב וגם איום. אפילו אם הוא לא יודע זאת, גבר כזה חי בציפייה מתמדת להיפוך היוצרות, ובמקום סתם להמתין, הוא מחליט להכות ראשון״
באופן כללי הייצוג של דיכוי נשים היה מרתק, רלוונטי ומוכר עד כאב – ובאופן זה הספר השיג את מטרתו, גם אם הוא לא בדיוק אמר דברים שלא נאמרו לפני כן על ציד מכשפות והאשמות של נשים בכישוף: “אחי פחד, וכדי לשלוט בפחדו… הוא סיווג כל אישה: מחק את מאפייניה הייחודיים, כדי שלא תהווה עוד איום.”
יחד עם זאת, עליי לציין נקודה אחת שעליה, מבחינתי, כמעט נפל הספר: הפתיחה חזקה מאוד, ומלאה בסימנים מבשרי רעה ומזרי אימה המטילים את הקוראים לתוך חרדה כסוסת ציפורניים ודאגה רבתי לגורלה של הגיבורה. אילו היה הספר מממש ולו מעט מן ההבטחות שהוא פיזר הוא היה צריך לבוא עם אזהרה לא לקרוא אותו לפני שערכנו בדיקה קרדיולוגית מקיפה.
לצערי זה לא היה המצב.
הספר כשל פעם אחר פעם במימוש האיומים, ואותו המתח שהחזיק אותי דרוכה לכל אורך השליש הראשון של הספר החל מתפוגג לאיטו, והרבה מזה באשמת הגיבורה, או יותר נכון מלכודות הכתיבה אליה נפלה המחברת, ויש לי חשד שמה שהפיל אותה למלכודת הזו היה שהיא אהבה את הדמות שלה יותר מדי – ואפשר להבין את זה. אליס בהחלט מצליחה לעורר אמפתיה.
מה הבעיה איתה? היא גיבורה פאסיבית. לגמרי. ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם גיבורות שלכאורה לא עושות כלום, לא מסתערות לעבר המטרה עם חרב ביד וקריאות קרב על השפתיים, לראייה: הסקירה שלי על מנספילד פארק ואהבתי הנצחית לפאני פרייס.
הבעיה שלי היא שבשלב מסויים גיליתי שלמעשים של הגיבורה פשוט אין השלכות, לא על הגורל שלא ולא על העלילה.
בלי לקלקל אף פרט למי שרוצה לקרוא, אני רק אכתוב שהגיבורה לוקחת לא מעט סיכונים בשלבים שונים של הסיפור, ועושה מספר דברים ש… ובכן, לא חכם עבור אישה במצבה ובמעמדה לעשות. אבל המחברת כמו “שוכחת” מהם פתאום, או מסיימת את האפיזודות ה”מרדניות” של הגיבורה במעין חיפזון אנטי-קליימקסי שמתחיל בנקודה כלשני לאבד את האמינות. זה אמנם מכניס המון מתח לסיפור אבל מסיים את האפיזודות הללו בקול ענות חלושה, ובשלב מסויים אני כקוראת כבר מבינה שאין לי סיבה אמיתית לחשוש שהגיבורה תסבול נוראות מההשלכות של הפעולות שלה כי פשוט אין כאלה.
ייתכן שזה בא להדגיש את חוסר האונים של הגיבורה, ואת העובדה שגם המרד שלה לא נחשב בעיניי אף אחד כי כאישה היא לא מספיק חשובה אפילו כדי שיענישו אותה – ובכל זאת העלילה הייתה מתרחשת בדיוק באותו האופן גם אם היו מוציאים מהספר את הדמות הראשית ובעיניי, מבחינה ספרותית זה ממש בעייתי, וכאמור מתחיל להיראות כפגם באמינות של הסיפור. המחברת פתרה את ענייניה של הגיבורה בקלות רבה מדי וחששה לעמת אותה עם הקונפליקטים שהיא בנתה את כל העלילה לקראתם.
בנוסף על כך, אני מודה שמלבד פסקאות בודדות ומעוררות מחשבה לא הצלחתי ממש להרגיש שהספר אמר משהו חדש על העניין או שפך אור אחר על ציד המכשפות. אלה כולם דברים שנאמרו כבר, ומדוברים בתרבות מזה עשרות שנים. לא הרגשתי שהייתה כאן בחינה חדשה של הנושא.
בתור חובבת ספרים תקופתיים וספרי פנטזיה, היו חסרים לי המון תיאורים של הסביבה. המון.
היא כותבת ספר בתקופה אחרת שאנחנו לא מכירים – יש מקום להשתפך לפחות בכמה שורות על הסצנריו – הרקע, הנוף… להשתמש בכלים האלה כדי ליצור אווירה, לשתול רמזים מטרימים כמו שהיא יודעת היטב אבל לא ממש עושה עם זה משהו. במהלך המסע של אליס ואחיה, המחברת רק זורקת לנו שמות של כפרים בלי לספר עליהם כמעט כלום, על איך הם נראים ואיך נראים האנשים שלהם… בסדרה זה כנראה יעבור הרבה יותר טוב כי ייראו את הדברים האלה בלי לתאר אותם, אבל אני מודה שהחל משלב מסויים בספר התיאורים שהלכו והתמעטו חסרו לי מאוד.
מילה על התרגום: ייתכן שבלי התרגום הייתי מאבדת את הסבלנות באמצע בעקבות נפילת המתח. אבל מור רוזנפלד היטיבה לבחור מילים שהעבירו את אווירת הכפר האנגלי של המאה השבע עשרה וגם את האווירה הרדופה והמאיימת של הספר. גם כאן, כמו בספרים קודמים של ההוצאה, הריחוק מהמקום ומהתקופה שלנו היווה אתגר-תרגום לא פשוט בכלל, והמתרגמת התמודדה איתו באומץ של אבירה אמיתית וקצרה הצלחה.
האם אני ממליצה עליו, בסופו של דבר?
ובכן, כן. הרעיון יפה, הביצוע מעניין מאוד והספר בהחלט מומלץ לקריאה, אבל לדעתי את מה שהוא עושה, “הנשף” של אנה הופ, באותה הוצאה, עשה יותר טוב.
בשנת 1916 עלה על הבמה בפרובינסטאון, מסצ’וסטס מחזה קצרצר בשם “Trifles”, היינו “זוטות” או, “דברים קטנים”, אותו כתבה סוזן גלספל (1882-1948) וגם גילמה בו את אחד התפקידים הראשיים.
המחזה עוסק בפענוח של תעלומת רצח – גבר נמצא מת במיטתו כשחבל כרוך סביב צווארו. אשתו, שהזעיקה את המשטרה, טוענת שישנה בשעת המעשה ולא שמעה דבר.
לאורך המחזה מחפשים השריף המקומי, עורך הדין והשכן עדויות בזירת הרצח שעשויות לרמוז על זהותו של הרוצח. נשותיהם, גב’ הייל וגב’ פיטרס ממתינות להם בטרקלין עד שיסיימו את ענייניהם הגבריים החשובים.
בעודן משוחחות על הנושא ובוחנות את הזירה הביתית על שלל צנצנותיה, קופסאותיה, שמיכת הטלאים שלה, מטליותיה ונקיונה, הן מתחילות לחשוף פיסה אחר פיסה את האמת על הרצח והמניעים שלו.
כאשר הגברים שבים לסלון ושואלים על מה הן משוחחות, הן עונות שדיברו על שמיכת הטלאים וזוכות לצחוק לבבי על הנשים שתמיד מתעסקות ב”דברים קטנים”. הפתרון לתעלומה נותר בגדר “סוד נשי” שעדיף לשתוק לגביו.
“מתכונים לאהבה ורצח” מאת סאלי אנדרו מתכתב בצורה מאוד בולטת עם המחזה של גלספל – בעיקר בסצינה אחת ששום דבר לא ישכנע אותי שהיא לא מחווה ישירה.
הדמות הראשית, טאני מריה, היא גיבורה מהסוג שאי אפשר שלא להתאהב בה. הסיפור נפתח כאשר מדור המתכונים שהיא כותבת בנאמנות מזה שנים עומד בפני סכנת סגירה, לטובת מדור עצות בענייני הלב.
על מנת שלא לאבד את אחד הדברים היחידים שמעניקים לה אחיזה בעולם, טאני מריה מקבלת את ההצעה של העורכת לכתוב גם את טור העצות הרומנטיות, ולשלב בו מתכונים. היא מתחילה לצרף מתכון מנצח לכל אחת מעצותיה – וזה בעצם מה שטאני מריה יודעת לעשות הכי טוב.
טאני מריה מוצגת לנו מן ההתחלה בתור “האם האולטימטיבית” כמו מעין אלילת אדמה קדמונית – אישה “רכה”, להגדרתה, עובדת אדמה מגדלת צמחים ובעלי חיים, היא מעשית עם שתי רגליים על הקרקע וראש צלול ומפוכח של כפרייה בסגנון סאם גמג’י ב”שר הטבעות”. לאחר שהתאלמנה מבעלה המתעלל, היא חיה במעין מערכת אקולוגית קטנה משל עצמה, ויש לה תורה שלמה לגבי אוכל.
לאוכל, כפי שניתן להסיק מהשם, יש תפקיד מרכזי בסיפור, הרבה יותר מאשר כדי לעשות “נעימי” לקוראים – למרות שהוא בהחלט מתפקד גם כך. האוכל מוצג בסיפור בתור הדרך של טאני מריה לבטא את עצמה. בהיותה אלמנה ושורדת התעללות, האוכל שלה הוא הדרך שלה להשמיע את קולה, להשפיע על הסובבים אותה, לעבד את רגשותיה שלה – לטוב ולרע, ובעיקר להמשיך להאמין בטוב.
מדור העצות של טאני מריה נעשה פופולארי במיוחד, ומתחילים להגיע אליה כל מיני סוגים של מכתבים, חלקם עם בעיות הניתנות לפתרון בקלות, אחרות מטלטלות, מזעזעות וטרגיות.
אחת מהפניות הללו היא תזכורת כואבת לעברה של טאני מריה – בקשת עצה מאישה שבעלה מתעלל בה.
טאני מריה מחליטה לעזור לאישה ולעודד אותה: “חבורות ועצמות יכולות להחלים.” היא כותבת לה, “אבל הלב, הלב עלול להינזק לתמיד.” עוד לפני שטאני מריה מספיקה לעזור לה, האישה נרצחת. על פניו הסיפור הרגיל – אבל מתחת לפני השטח קורים דברים אחרים לגמרי, שכן כוחות נוספים, אשר תאוות הרג ובצע מניעים אותם, פועלים את פעולתם ההרסנית.
עם חברות טובות לצדה, טונות של אינטיליגנציה רגשית ואוסף של מתכונים מנצחים, יוצאת טאני מריה לפצח את התעלומה ולרדת לשורש העניין. על הדרך נרקמים סביב פתרונה של אותה תעלומה כמה סיפורי אהבה, מספר חברויות אמיצות שחלקן בלתי צפויות בעליל, מספר סיפורי הצלחה מחממי לב ואמון שנבנה מחדש.
מלבד טאני מריה העוטפת את כולם בקסם השורה עליה ובתוכה, שאר הדמויות מעניינות, משעשעות ומרתקות לא פחות – חלקן באופנים בלתי צפויים בעליל, כמעט כולן נושאות את המסר לפיו האדם טוב מיסודו, והקלקול וההשחתה הם אלה שמנוגדים לטבע האנושי. אנדרו הצליחה ליצור דמויות המציגות תמונה אופטימית מאוד של המציאות, בלי לפגום באמינותן – היא מצליחה להיות באמת משכנעת, וכאן, לדעתי, טמון סוד קסמו של הספר.
התעלומה בנויה היטב, מותחת מאוד ומרתקת. המחברת יוצרת רגעי אימה אמיתיים מאוד שלופתים את הקוראים בלי רחמים,
אנדרו נוגעת בכל גווני החיים, על רקע המסר האופטימי שלה היא מראה גם את צדדיה המכוערים של המציאות ושוזרת בשיא היופי חוטים בצבעים עזים של כאב, של מציאות קשה, בעיקר עבור נשים.
למרבה המזל, המחברת יוצרת איזון מבורך של אותם רגעי אימה עם עלילות משנה “רגועות” יותר, רומנטיות ואפילו משעשעות. המסר, בסופו של דבר הוא שיש בעולם הזה, שנראה לעתים כמו עולם של ציידים וניצודים שבו רק האכזר שורד, מקום גם לאנשים עדינים האוהבים וורדים וברווזים, ושאהבה היא כוח, לא חולשה.
זה לא מסר מאוד חדש, אבל ההגשה שלו היא מה שהופך את הספר הזה לכל כך מיוחד, והתוצאה היא כאמור, ספר אופטימי, מופלא, מרגש ובלתי נשכח.
תודה לך, יעל אכמון על תרגום הספר המופלא הזה. ברור לי שהיו פה אתגרים תרגומיים לא פשוטים הדורשים לא מעט מחקר והבנה מעמיקה של התרבות הדרום אפריקאית המודרנית. העיסוק בה היה חדש למדי עבורי, לא נעים להודות, כמי שרגילה לקרוא בעיקר תרגומים של ספרים אנגליים או אמריקאיים.
הספר מציע מגוון עצום של שמות מאכלים, תארים וכינויים יחודיים המכניסים את הקוראים אל אווירת המקום משפיעים מאוד על הלך הרוח, על השפה והזרימה של הסיפור – ואכמון מצליחה, כרגיל, להעביר לעברית את יופיין הייחודי של המילים ולשלב אותן בתרגום כמו שרק היא יודעת.
אסיים עם אחד הציטוטים האהובים עליי ביותר בעולם של ג’.ר.ר טולקין מתוך “ההוביט”, שתרגומו לעברית הוא פרי עטה של אותה קוסמת מילים, ואין טוב ממנו כדי לבטא את האווירה של הספר:
“אם רבים יותר מבינינו היו מעריכים ארוחה ועליצות וזמר יותר מאוצרות זהב, היה העולם מקום שמח יותר.”
“לילדי דמשק, זה מה שעשיתי בכאב הלב שלי… ומה עם שלכם?”
עם הקדשה זו פותח אחמד דני רמדאן את הספר “נדנדת חבלי הכביסה”, העוסק באופן מתבקש בגעגועים, בנוסטלגיה ובאובדן, ומזקק אותם לאיטו, פרק אחרי פרק, לרגש אחד ויחיד – אהבה.
העלילה נסבה סביב חייו של אל־חכוואתי, “מספר הסיפורים”, צעיר שבור ממשפחה שבורה, אשר חי בפחד בדמשק ההולכת ומשתנה לנגד עיניו בעודה נסחפת לתוך מלחמה הרסנית. הוא נמלט, חוזר, מתאהב ובסופו של דבר מהגר לקנדה.
פשוט ככה. התחלה, אמצע וסוף. אבל זה ממש לא כל הסיפור.
חייו בקנדה עם אהובו ידעו עליות ומורדות, אך בסופו של דבר הם חיו שם יחד, אהבתם כל כך גדולה מהחיים עד שנראה כי רק המוות לבדו יוכל לה. וברבות הימים, המוות אכן מנסה.
הסיפור מתחיל כאשר אל־חכוואתי ואהובו כבר מבוגרים מאוד, אחרי שחיו עשורים שקטים רבים בקנדה, מזדקנים בשלווה זה לצד זה. אחרי חיים שלמים של הזנחה גופנית ושתיינות, מספר הסיפורים בטוח לגמרי כי הוא זה שעומד למות ראשון, אבל רצה הגורל ודווקא אהובו הוא זה שנוטה למות, ולהשאיר את מספר הסיפורים לבד בעולם.
ולכן, כמו שחרזדה, הוא מספר לו עוד ועוד סיפורים, שוזר עלילות כדי להשאיר אותו בחיים, פוחד פחד מוות מן הפרידה הצפויה. הסיפורים שדורש ממנו אהובו הנוטה למות הם סיפורים מתעתעים; הם מלאי דמיון וצבע, אבל מציאותיים להחריד. בדרכים מגוונות, ובעשרות קולות ונרטיבים, בקושי רב ובעמל, באפיזודות קצרות וכאובות, מספר אל־חכוואתי את האמת.
דרך הפנטזיה הססגונית הוא מספר לקוראים את סיפור חייו, את סיפור חיי הגבר שאהב ואת סיפור אהבתם שצמחה מתוך קשיים, כאב ומכשולים רבים מספור.
הוא מצייר תמונה אמיתית עד כאב של החיים בדמשק, במצרים, בלבנון ובקנדה, צובע אותם באופן מעורר התפעלות בצבעים חיים מעולמו העשיר ומלא הדמיון. הוא מספר על הסצנה הלהט”בית המורכבת של המזרח התיכון, על החיים תחת כנפי המלחמה. הוא מספר על כאביו של ילד דחוי עם חלומות מנופצים, על גילוי המיניות של מתבגר שמרגיש שהוא לא כמו כולם, על הסתתרות בדירות, על מחסור, על רעותם האיתנה של הדחויים ועל הכוח השקט והעמוק של האהבה, המסוגלת לגבור על כל הרוע.
אחד האלמנטים היפים ביותר ברומן הוא האופן שבו רמדאן מצליח לעסוק בנושאים רבים בבת אחת בלי להעמיס על הסיפור. בכישרון של מספר סיפורים אמיתי, כזה שהיה מספר מסביב למדורה או לצד האח המבוערת, הוא מצליח לקשור יחד את כל הסיפורים השונים בחוט אחד של אהבה וכאב.
הרומן עוסק באהבה בלתי אפשרית, זו שאין לומר את שמה, בטח לא בסוריה שנרמסת תחת מגף שלטונו של אסד, תחת עינה הפקוחה תדיר של תרבות פטריארכלית דורסנית ותובענית, ואינו חוסך את שבט ביקורתו מהמדינה הסורית. הגיבור, וככל הנראה גם המחבר, אוהב את ארצו ומתעב את התנהגותם של רבים מאנשיה. הוא שוזר בעדינות לאורך הספר קינה על מולדתו שאליה הוא אינו יכול לשוב, ועל משפחתו שנפוצה לכל עבר.
אבל הסיפור הגדול שהוא בוחר לספר הוא בלי צל של ספק סיפור אהבה, מה שהופך את הספר לכל כך נהדר, רגיש ומיוחד בעיניי. האהבה והצורך בה, בסופו של דבר, מניעות את הכל. וזו, אולי, הנקודה שהכי נגעה לליבי ברומן.
מעבר למשחק הזהויות הרגיל של רומן כזה, שבו המספר מוגדר מלכתחילה כהומוסקסואל ומהגר, יש לו זהות נוספת, חשובה לא פחות ואולי גם מדוכאת כמעט באותה מידה – בסוריה בכל אופן.
הגיבור של הסיפור הזה הוא מהגר בקנדה, הוא הומוסקסואל בסוריה, והוא גיק בכל מקום.
בתור גיקית בעצמי התלהבתי כראוי מהאזכורים הגיקיים ומהאופן שבו רמדאן קושר בין התרבות הגיקית לתרבות ההומוסקסואלית – גם, אבל לא רק כחלק מהקשר שלו אל תרבות המערב. דומה כי המספר שבוי עדיין בקסמן של אגדות, המלוות אותו עוד משחר ילדותו, והוא בוחר לבטא זאת דרך התייחסויות לגיבורי על, סדרות ערפדים ואפילו בדמות שמזכירה מאוד את מוות, הדמות האהובה מספריו של טרי פראצ’ט זצ”ל.
תפקידם של האזכורים הללו בעלילה אינו מסתכם אך ורק בביטוי המשיכה של הגיבור אל תרבות המערב שהכותב נמשך אליה למרות – ואולי בגלל האיסורים וההגבלות על צריכתה במולדת שלו. הגיקיות מהווה עבורו, להרגשתי, חלק מהותי מהזהות שלו כמספר סיפורים.
אנחנו רואים איך הגיקיות שלו, כמו ההומוסקסואליות שלו הופכת אותו לאאוטסיידר בתרבות שממנה הוא בא, לחלק מקבוצת מיעוט – גם בגלל האיסור הגורף לצרוך את התרבות הזו בעולם שממנו הוא בא, וגם כביטוי של מספר הסיפורים שבו, המתבונן בעולם ובחברה מבחוץ וחווה לא פעם בדידות גדולה בשל כך.
זה היה הכי בולט בעיניי באזכור חוברות הקומיקס על ת’ור ולוקי – הוא לא סתם בחר בהם מכל גיבורי העל, כי הם מסמלים את המיתולוגיה הנורדית. הוא משלב אותם יחד עם אזכורים רבים של סיפורי אלף לילה ולילה, ועם סיפור התאהבות בגיק עם תחומי עניין משותפים, יוצר פסיפס יפהפה המשלב בתוכו את הישן והחדש, את הזהויות השונות של המספר כסורי וכמהגר, הומוסקסואל ומספר סיפורים.
הוא מראה מה הן האגדות המודרניות בשבילו, בעולם המטורף שבו הוא חי, מה התרבות הגיקית מהווה עבורו בזמנים הקשים ביותר, ואני חושבת שמרבית הגיקים כיום יכולים להזדהות עם זה.
מדובר בסיפור אהבה קולח ויפהפה, שמכיל בתוכו יופי עילאי ותהומות של כאב, ביקורת פוליטית ושיקוף של מצבים אנושיים בלתי אפשריים, שבהם על האנשים להיאבק כדי להישאר בני אדם.
כמו תמיד, ההוצאה בחרה היטב את המתרגמת, כי רק משוררת יכלה להעביר את אותה פואטיות יפהפייה של האווירה בספר הזה. והמשוררת הספציפית הזו, לי עברון, עשתה עבודה מדהימה בעיניי.
ספר יפהפה וחשוב, רוצו לקרוא!
“קחי דרמת נעורים משפחתית קלילה”, הם אמרו, “יהיה כיף”, הם אמרו!
מה שנשמע לפי התקציר כמו סיפור התבגרות סוחט דמעות התגלה למעשה כמותחן מצמרר, מהסוג שמקפיא את הדם ומרתק אותי אליו וגורם לי לצמצם את העיניים בחשדנות בכל פעם שאני נתקלת בשם של כל אחת מהדמויות – כי פשוט אי אפשר לבטוח באף אחד.
“החדר הצהוב” מאת ג’ס וולאנס, בהוצאת “דני ספרים” ובתרגום מעולה של דפנה לוי הוא ספר חובה למי שאוהב טלטלות חזקות במיוחד.
הסיפור, כמו התקציר, מתחיל כמו משהו שיכול לעבור בקלילות רבה כמו רומן מתקתק ונוגה מאת ג’ון גרין. אנה היא נערה מתבגרת שאביה עזב בהיותה ילדה, והיא ואמה לא מסתדרות. האם שקועה בעבודתה האקדמית, יש ביניהן מתחים רבים, מריבות והרבה מאוד “דווקא”.
בנוסף על כך, אנה מחוזרת על ידי אחד הנערים הכי מגוחכים על הפלנטה – הקטע שמתאר אותו גרם לי ולבן זוגי להישפך מצחוק ברכבת, בעיקר בגלל שאנחנו מכירים טיפוסים כאלה, לא אחד ולא שניים. וולאנס היטיבה לתאר אותו בדיוק אכזרי ונהדר.
ואז אנה מקבלת מכתב מאישה בשם אידי,החברה של אבא שלה, המבשר לה שאבא שלה נפטר בפתאומיות והשאיר משהו בשבילה. אידי מצטיירת לה מהמכתב כאישה בודדה ואומללה, וליבה של אנה יוצא אליה.
חבריה של אנה הם אנשים קלילים שאוהבים “דאחקות” מכל סוג ומין ועושים לעתים דרמות בשביל הכיף, מייעצים לה להתעלם מהמכתב ופוטרים אותו כמגוחך. עם אמה אין לה סיכוי להתייעץ, וגם המחזר שלה לא בדיוק מסייע.
אידי, המגיבה מיד ליחסה החומל של אנה כלפיה, מתגלה בתורה כאם האולטימטיבית, מעין “גברת וויזלי” מספרי “הארי פוטר” – חמה ואוהבת, אימא מהאגדות.
עד כאן הכל טוב ויפה בדיוק כמו שהתקציר הבטיח. אבל כמו ברכבת הרים מסוייטת, החל מנקודה מסויימת הסיפור מתחיל לצנוח בבת אחת אל תהומות המתח והאימה. הוא מקבל טוויסט אפל. מאוד אפל. כזה שגורם לתחושת אי נוחות לעלות מהצלעות ולהרעיד את הידיים, כזה שמזמזם בתוך הבטן עד שמסיימים את הספר ויודעים מה קרה בסוף לכל הדמויות.
לפחות שתיים מן הדמויות הן לא מה שהן נראות ממבט ראשון, ויש משהו הרבה יותר נורא שאורב מתחת לפני השטח ומאיים להתפרץ בכל רגע ולהרוס את החיים של אנה, לא באופן מטאפורי בכלל. תחושת הסכנה שבו מוחשית מאוד, וברור שהיא לא נשארת בין הדפים של הספר אלא מצביעה על מגמה חברתית שמתחוללת סביבנו בכל רגע נתון.
יצאתי מהספר עם עיניים פעורות מאימה, בגלל שהוא היה כל כך ריאליסטי וניתן כל כך בקלות לדמיין את התרחיש הזה.
מהר מאוד אנחנו מגלים שאנה היא טיפוס ותרני ומרצה, כזו שנותנת את כל המקום לאחרים אגב נטייה לוותר על עצמה, על צרכיה ורצונותיה. הקול שלה טובע בים הקולות האחרים שסביבה, היא מהססת להשמיע אותו, חוששת לספר את הסיפור שלה. במהלך ספרותי גאוני וולאנס מספקת לנו גם את הסיבה להתנהגותה של אנה וכיצד כל זה התחיל – הרבה לפני שאנה נולדה, מסתבר.
הספר נוגע בנושאים של סחיטה, בריונות רשת, מיזוגניה (שנאת נשים), כליאה, בידוד פיזי וחברתי, תחושת זכאות, טירוף, יחסי שליטה, והיחס בין אימהות ובנות בעולם סקסיסטי ושוביניסטי שבו גם הגברים הכי “מתקדמים” כיבכול עדיין חשים כי יש להם זכות מלאה על הנשים שסביבן; שזכותם לא רק לקבל את גופן, אלא גם את מסירותן האינסופית, את תשומת הלב המלאה שלהן ואת נפשן.
בספרה של וולאנס אנו רואים את התופעות הללו, שהן מגמות תרבותיות וחברתיות שניתן בהחלט להצביע עליהן וששורשיהן נטועים עמוק בתרבות הפטריארכלית, מתבטאות בצורתן הקיצונית ביותר – והנפגעות של ההקצנות הללו הן בסופו של דבר, הנשים.
אבל הספר לא פסימי לגמרי. הוא מציג את הפתרון, והפתרון הוא למצוא את הקול שלך ולהשתמש בו ליצירת קשר. לבטוח בנשים המעוניינות בטובתך, ליצור גשר, חומה אנושית נגד הבדידות המאפשרת ניצול וסחיטה ומעשים איומים. להיות שם אחת בשביל השנייה, למנן את השיפוטיות ואת הדעות הקדומות, לתמוך ולהקשיב יותר זו לזו.
כמו מרבית הספרים שהשפיעו עליי באופן הזה, גם וולאנס מתגלה כאלופת הסימבוליזם. כמעט כל רגע מכונן בספר שלה קשור ליחסי הכוחות המגדריים. היא מצליחה להראות איך מינקות ואפילו לפני כן, בנים ובנות מחונכים אחרת לגמרי, ומבציעה על אי השוויון כמייצר תופעות הרסניות.
נוכח שמו של הספר, קשה שלא להעלות את האסוסיאציה ל”טפט הצהוב” של שרלוט פרקינס גילמן שנכתב בתחילת המאה ה-20. זהו סיפור פמיניסטי העוסק בטירוף, באמהות ובדיכאון אחרי לידה, בבידוד וכליאה שחוות נשים בחברה פטריארכלית ובתחושת הזכאות של גברים על גופן ונפשן של נשים. למי שלא מכיר מומלץ מאוד לקרוא אותו. אין ספק ש”החדר הצהוב” הוא מחווה לסיפור של פרקינס גילמן, והוא אכן עוסק בנושאים מאוד דומים.
בניגוד למה שכתבתי על דיאטלנד, שלמרות שאהבתי אותו הרגשתי שהעלילה והדמויות קצת הולכות לאיבוד בשם האידיאולוגיה, וולאנס מצליחה להראות את המורכבות של המצב. הרוב המכריע של הדמויות שלה אינן מצוירות בצבעי “שחור ולבן” או “טוב ורע”. להוציא מקרה נדיר ביותר, אין אצל וולאנס טוב מוחלט ורע מוחלט. הדמויות שלה הן בני אדם והן מתנהגות כמו בני אדם, גם אם הן לא תמיד מוצאות חן בעינינו וגם אם זה מתיישב לא פעם עם האג’נדה שלנו.
בסופו של דבר, אני חושבת של”חדר הצהוב” יש מסר חד וברור – למצוא את הקול שלך כדי ליצור קשר עם האנשים החיוביים סביבך זה כנראה הדבר היחיד שיכול להציל אותך בתוך חברה אלימה, סקסיסטית ומטורפת כמו זו שאנו חיים בה.
התרגום של דפנה לוי מצוין, מרגישים שהיא עשתה את התחקיר שלה כמו שצריך – בעיקר בסצינה מסויימת אחת שבה היא מתארת סופר פנטזיה אמריקאי ממורמר וציני שמדבר בכנס כותבים באנגליה וכתב ספר בשם “לעולם-לא-ככה”, מה שגרם לי לפרוץ בצחוק באמצע הרחוב.
הספר הזה מומלץ מאוד לחובבי המותחנים, פחות להורים טריים ו/או רגישים, מלאי חששות מהעולם שאליו הביאו את ילדיהם.
מבחינתי הוא היה טראומטי, מצלק וחשוב מאין כמוהו. ייתכן שהאפקט של הספר התעצם מאוד עבורי בגלל גורם ההפתעה, כיוון שכאמור – ציפיתי לדרמת נעורים בסגנון ג’ון גרין וקיבלתי מותחן שלא היה מבייש את ג’ון גרישם.
עודף משקל ופמיניזם תמיד היו חלק מהחיים שלי. לכן, כשמגיע ספר כמו שעוסק בנושא אני רצה מיד לקרוא אותו – ע”ע אחת הרשומות הקודמות בבלוג שלי על “סופגנית” ו”נערות חורף”, שני ספרים שעוסקים בנושאי שומן גוף, הפרעות אכילה וקבלה עצמית.
מאז ששמעתי לראשונה על “דיאטלנד” מאת סארי ווקר, שתורגם זה לא מכבר על ידי טל ארצי ומתעתד ככל הנראה להפוך לסדרת טלוויזיה, חיכיתי לקרוא את הספר הזה. אני מודה – ציפיתי להתרגש קצת יותר. ויחד עם זאת, זה ממש לא אומר שאני לא מרוצה ממה שקיבלתי מהספר בסופו של דבר.
זהו סיפורה של אלישה קטל, המכונה “תות” – אישה שמנה ודיכאונית שחייה סובבים במעגל אינסופי וחדגוני בין הבית והעבודה. היא מקווה שהניתוח לקיצור קיבה שהיא עומדת לעבור ישבור את המעגל ויסייע לה לפרוץ מתוך עצמה, על מנת להתחיל סופסוף לחיות בתור “אני” חדשה וזוהרת. מפגש בלתי צפוי משנה את תכניותיה של תות, ובהדרגה גם את חייה. במקביל, ארגון טרור מסתורי בשם “ג’ניפר” מתחיל לפעול, כשהוא שם לו למטרה אנשים וארגונים שפוגעים בנשים.
מרגע שהספר היה ברשותי הרגשתי שיש לי משהו מיוחד בידיים. הרגשתי חתרנית, מרדנית. לא יכולתי לחכות עד שאגיע לרכבת ואתנפל עליו ואבלע אותו בביס אחד כמו תולעת הספרים השמנמנה שאני. אני חושבת שזה ספר מאוד חשוב בעיצוב של תפיסת עולם פמיניסטית והלוואי שהיה לי אותו כמתבגרת.
הספר של סארי ווקר הוא ספר עלילתי שקודח חורים עמוקים באידיאל היופי בעזרת כמה סימני שאלה נוקבים. סארי ווקר לא אומרת, אלא צועקת בכל הכוח ב”דיאטלנד” שחוסר שביעות רצון ממשקל הגוף הוא לא גזירת גורל, ושבמקום להתיש את עצמנו במלחמה מתמדת עם הגוף אפשר לעשות שלום עם הנפש.
ווקר הצליחה להראות בצורה יפה איך שמנופוביה היא רק אחד הסימפטומים של שנאת הנשים בחברה שלנו, ולהקיף בספר שלה עולם שלם של תופעות סקסיסטיות, שוביניסטיות ומיזוגניות – שלא תמיד אנחנו אפילו מבינים אותן ככאלו.
היא מציגה עשרות אם לא מאות פרקטיקות של השתקה שגורמות לאגרופים להתכווץ וללחיים להחוויר מזעם.
כפי שהתקציר מבטיח, הספר אכן עוסק בשני סיפורים: סיפורה של תות, אישה שמנה שלא יכולה לצאת למרחב הציבורי בלי לספוג חיצי מבטים ולעג, וסיפורה של המחתרת המסתורית “ג’ניפר” המבצעת פעולות תגמול אכזריות במי שמבזה נשים.
אהבתי מאוד את החלוקה בין שני הסיפורים, כשסיפור אחד נמסר לנו דרך מעקב אחרי דמות אחת, והסיפור השני נמסר לנו דרך המדיה. ווקר יוצרת מעין סיפור בתוך סיפור על פי המסורת שהתחיל בראם סטוקר במאה ה-19 עם “דרקולה”, המשלב כתבות, מאמרים ופרקים מתוך ספרים פרי המצאתה של המחברת.
בלי ספוילרים כמובן, אני רק יכולה לומר שהאופן בו מתחברים שני הסיפורים מותיר רושם רב ונושא על עצמו את רוב המשקל (pun most definitely intended) והעוצמה של הספר.
אהבתי את הפוליפוניות של הספר, את נקודות המבט הרבות והשונות, שמציגות לא רק את הפנים השונות של המיזוגניה והשמנופוביה על שלל התחפושות שהן עוטות, אלא גם את הדרכים השונות להתמודד איתן. לכל אחת מן הדמויות הנשיות בספר יש סיפור חיים מרתק, ואת הקרב שלה לנהל מול העולם.
בנוסף על כך, ווקר עושה שימוש גאוני בסימבוליות. היא יודעת לשים את הדגש על נושאים מסויימים, ובעזרת מילה אחת או שתיים להטמיע את המסר שלה בחדות מטלטלת.
המסר העולה מן הספר הוא שאנחנו יכולות, מסוגלות וצריכות להתקומם על עוולות החברה והאפלייה נגד נשים. ווקר מפרקת לגורמים את אידיאל היופי ושואלת את מי הוא משרת ומה הוא עושה לנו כחברה בכלל ולנו כנשים בפרט.
ווקר מצליחה לקשור היטב את גורלה של הגיבורה במסר החברתי, ובסימן השאלה העצום שהיא מניחה מעל אידיאל היופי, הרדיפה שלנו אחריו, מקורותיו המפוקפקים ותוצאותיו ההרסניות.
מבחינת הדמויות, הספר היה קצת פלקטי לטעמי, לפחות מבחינה רגשית. מצאתי את עצמי מתרגשת יותר מהמתרחש בדיווחים היבשים והמרוחקים כביכול של האירועים שמתרחשים מבחוץ.
מבחינה אידיאולוגית הספר בהחלט היטיב לצלול היטב לעומק המורכבות, להציג את רעיונותיו במלוא הדרם על כל הצדדים השונים שלהם, אבל העלילה הייתה מעט דלה לטעמי, והתמקדה בעיקר בשינוי שעובר על תות, ההרגשה הייתה שהאידיאולוגיה משתלטת על העלילה.
אהבתי המסע הפנימי שהיא עוברת ואני חושבת שהוא חשוב מאין כמוהו, אבל לפי דעתי ניתן היה אולי ללוותו בהתרחשויות חיצוניות משמעותיות יותר.
גם הדמויות הנשיות, על אף שעוררו הערכה, היו מעט שטוחות ופלקטיות. הן הזכירו יותר ייצוגים של רעיונות מאשר אנשים שיכולתי לחוש ולהרגיש, להזדהות איתם ולבכות בגללם. לעתים הרגשתי שהן שם על מנת לייצג בעיה חברתית ולא כדמויות בפני עצמן.
ציפיתי יותר לדמויות בסגנון של רייצ’ל ארל מסדרת הטלוויזיה “יומני השומן”, איתה פשוט אי אפשר שלא להזדהות, והדמעות לא איחרו לזרום.
לזה חיכיתי במיוחד, לאור העובדה שסופסוף יש ספר שמציג גיבורות שדומות לי ולא לדוגמניות שמחייכות אליי בריקנות מכל תחנת אוטובוס או כריכת מגזין. לא קיבלתי את זה מהספר “דיאטלנד”, זה נכון. ובכל זאת בעיניי עומק הסיפור, העלילה והאידיאולוגיה היו עבורי פיצוי הולם.
בסופו של דבר, הגם שאני כלל וכלל איני מאוכזבת מהספר, אני מוצאת את עצמי מחכה ומייחלת עדיין לספר שיציג לי גיבורה שמנה או שמנמנה שלא מוצגת כמי שמשמניה מאמללים אותה ומהווים את מקור כל צרותיה. אני מחפשת גיבורה שלפחות חלק מהזמן עסוקה בדברים אחרים, ספר שלא יקדיש 90% מדפיו לתהליך הקבלה העצמית שלה.
ולסיום כרגיל, מילה או שתיים על התרגום של טל ארצי: הגם שראיתי אנשים מתרעמים על תרגום שם החיבה של הגיבורה ל”תות” – היא נקראה באנגלית Plum, משחק עם שם הפרי “שזיף” ועם כינוי החיבוב Plumpy שפירושו “שמנמנה”), בעיניי הוא מאוד מצא חן ושימר את המשמעות ה”עסיסית” (עוד כינוי שלי כבחורה עם עודף משקל פשוט נמאס ממנו לחלוטין) של המילה. גילוי נאות: ייתכן שאני קצת משוחדת פה מאחר ו”תות” היה כינוי החיבה הביתי שלי במשך שנים.
אהבתי גם תעלולי תרגום נוספים שלה כמו השימוש ב”שוטרי משקל” ובתרופת הרזייה בשם “נמושלאל”. אני מרוצה מאוד מהתרגום לעברית ומההנגשה של הטקסט החשוב הזה לשפה שלנו.
בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום על הספר החשוב הזה.
את אנגליה של תחילת המאה ה-20 אני לא מכירה היטב כפי שאני מכירה את אנגליה הויקטוריאנית, והיה מרתק להיכנס דרך הספר אל העולם הזה, אל התפיסות שהיו מקובלות אז ולראות את האנשים שנאלצו להסתגל לשינויים חברתיים עצומים והתפתחות מדעית וטכנולוגית מואצת.
זהו סיפור על קשר בלתי צפוי הצומח במקום הכי בלתי מתקבל על הדעת: אלה פיי מתאשפזת במוסד שרסטון לחולי נפש ביורקשייר, לאחר שניפצה חלון במפעל שבו עבדה. ג’ון מאליגן מאושפז באגף הגברים הנפרד, לאחר שאובחן עם דיכאון.
בעקבות יוזמה של הרופא הצעיר צ’ארלס פולר, הסבור שמעט מוזיקה עשויה להיטיב עם המטופלים, נפגשים הנשים והגברים אחת לשבוע באולם נשפים גדול ומפואר שעומד בניגוד מושלם כל כך לבית החולים הקודר. המפגש בין אלה וג’ון מצית שרשרת אירועים גורלית המשנה את חיי שניהם.
אגב עלילה מותחת מאוד ותחושת מתח שמותירה את הקוראים במצב של דריכות תמידית, מפרקת המחברת את האנושיות למרכיביה השונים, ומציבה בבסיסו של הספר את השאלה מה הופך אותנו לאנושיים. היא בוחנת באופן מקורי ומזווית חדשה את החיבור המופלא ועתיק היומין בין מוזיקה, טבע, שירה ואהבה.
הקשרים בין הדמויות מציתים את הדמיון באופן שבו הם חוצים מוסכמות ושוברים את ההגדרות אשר מגבילות וכולאות את הדמויות לא פחות מקירותיו של המוסד לחולי נפש: עשיר ועני, משוגע ושפוי, אירי ואנגלי. המילים “חברות”, “אהבה” ו”יריבות” מתמוססות אל מול הצורך בחיבה, בקרבה פיזית שאינה מאיימת או אלימה, במגע של ריפוי.
הצורך באמנות ובאהבה מתעלה מעל לכל הניגודים ויוצר אמירה חזקה מאוד על הרוח האנושית.
חלק ממה שעושה את הספר ליצירת מופת בעיניי, הן הדמויות הבלתי נשכחות של הופ שכולן מושפעות מהתמורות האדירות שחלו בחברה והעולם של התקופה: הן נעות יחד עם הגלגלים של ההיסטוריה, שעלולים להתהפך עליהן ולדרוס אותן בכל רגע נתון. חלקן אכן נדרסות, או כמעט נדרסות, ולנו, שמביטים בספר ממרומי המאה ה-21 לא נותר אלא להצטמרר.
כל דמות קורנת באור משלה – וחלק מן האורות מפחידים ומתעתעים, חושפים דברים שהאנושות מנסה להסתיר, לכלוא ולהדחיק:
שמה של הגיבורה הראשית, אלה פיי, הוא בחירה מאוד מעניינת. הוא מזכיר את מורגן לה פיי מן המיתולוגיה האירית, המזוהה גם עם עלילות המלך ארתור. אלה היא אכן דמות פייתית וחידתית, זרה במקום אליו נקלעה. היא נוגעת ללב בלהט שלה ובנחישות שלה, בעוז הרוח ובהתפעמות שלה, ששנים של עבודה במפעל חנוק לא הצליחו להקהות.
ג’ון מאליגן הוא הגיבור האולטימטיבי, כזה שכבר כמעט לא נהוג לכתוב בעולם המקדש דמויות פגומות וציניות – ג’ון הוא ג’נטלמן אירי מושלם ממעמד הפועלים, מחוספס מבחוץ ושבור מאוד מבפנים, הגון מאוד וכולו מכוון לעשות את הדבר הנכון.
צ’ראלס פולר הרופא הצעיר הוא תערובת משונה של מרדנות, אידיאליזם שאפתני, מוזיקליות, מקוריות ומאווים לדברים הנמצאים ממש בהישג ידו, ועם זאת רחוקים ממנו שנות אור.
קלמנסי, קלם – עלמה מבריקה וחובבת ספרות שהעולם מנסה להכניע אותה, בדרך שבה העולם בדרך כלל מנסה להכניע נשים זקופות קומה שמעיזות לחלום רחוק מדי. והיא בתגובה לכך, מורדת בעולם בדרך שנשים רבות מדי נוקטות בה עד היום – דרך הגוף.
וישנו גם דן, יורד ים מחוספס ומכוסה קעקועים, שמספר סיפורים עסיסיים, מחזק את הגברים בשירה בזמן העבודה, מכנה את מאליגן “מיו קפיטנה”, ובעל נטייה לומר את כל האמת בישירות רבה מדי.
וישנו הנבל.
אם מציעים לכם לשלם הון על סדנת כתיבת נבלים בת חמישה מפגשים – ותרו על זה, אתם לגמרי יכולים להסתפק בקריאת הספר הזה. שכן אנה הופ מציגה לנו את הנבל המושלם.
הוא מורכב, מרתק, מפחיד באנושיותו. הוא כתוב כל כך טוב עד שהוא יכול היה בקלות רבה להיות הגיבור, הוא מעורר אמפתיה בקוראים ברגעים ממש עד רגע אחד לפני נקודת האל-חזור. הקוראים מוצאים את עצמם מביטים בו בהשתוממות ובמחאה בעודו מתעוות ממש אל מול עיניהם והופך ליצור מתועב ובזוי. החטאים שלו הם שילוב של שאפתנות דורסנית, יוהרה והדחקה כמעט מוחלטת של מרכיביו האנושיים. הוא מפסיד לשדים שלו וזורע הרס בדרכים שלא ניתן בשום אופן לשער מראש.
כמו כל ספר שאהבתי, גם “הנשף” עולה על גדותיו מרפרנסים תרבותיים: מלבד שמה של אלה פיי והשורות מתוך שיריה של אמילי דיקנסון שמצטטת קלמנסי לכל אורך הרומן, הספר מתכתב גם עם עם סיראנו דה ברז’ראק (פלוס טוויסט חתרני והרה גורל), דמותו רבת הניסיון של דן המלח מזכירה את דמויותיו של ג’וזף קונרד – בעיקר את רב החובל מארלו מ”לב החשכה”, והמיקום של בית החולים ביורקשייר הפנה אותי מיד אל “סוד הגן הנעלם” של פרנסס הודג’סון ברנט שפורסם ב-1911 – אותה שנה ממש שבה מתרחש הסיפור.
תפקידו המרפא של הטבע לאורך הסיפור, נושא הכליאה והחופש והפסיכולוגיה של המחלה, כולם העלו בזיכרוני את קולין קרייבן הכולא את עצמו בחדרו, ואת דיקון ומרי המביאים את נפלאות הטבע אליו. עם זאת, “הנשף” מציג גישה מפוכחת בהרבה מזו של “סוד הגן הנעלם” לרפואה, למדע וגם לאהבה – אליהם הופ מציגה בספרה יחס מורכב הרבה יותר, וזהיר הרבה יותר משהציגה ברנט ב-1911.
ספר הזה, המתרחש בעת המודרנית, כמו מהדהד ממשהו עתיק בהרבה. כקוראת הרגשתי כי הוא נשען על יסודות קמאיים, הוא כאילו מגיע עם מטען היסטורי ומיתולוגי שעולה על פני השטח רק לפרקים.
ספר חובה. רוצו לקרוא – עכשיו. אתמול, כדי להיזכר מה הופך אתכם לאנושיים.
ואי אפשר בלי מילה על התרגום המופלא של שי סנדיק, שגורם לעברית לזרום בטבעיות מפיותיהם של האנגלים והאירים ומפגין היכרות מעמיקה עם העולם והשפה של הספר, לצד יצירתיות מרהיבה.
תודה מיוחדת ללי עברון שהתגייסה על מנת להפיח חיים מחדש בציפוריה הפואטיות של אמילי דיקנסון, וגרמה להן לעופף בקלילות את כל הדרך מן הדפים אל הלב.
בסדרה “המומינים” על פי ספריה של טובה יאנסון, מגיעה ילדה בשם ניני להתארח ולהשתקם אצל בני משפחת מומין טובי הלב, לאחר שנעשתה בלתי נראית וגם חסרת-קול בעקבות העוקצנות של הדודה שגידלה אותה.
כשהנבל של העלילה, סרח, מתוודע אליה (בתיבול הערות בעלות אופי מפוקפק כגון “אני דווקא אוהב ילדות ביישניות!”), הוא זומם להיעזר בה כדי לשדוד ולגנוב למרות שאינה מעוניינת בכך.
כדי להפחיד את ניני ולהשיב אותה להיות בלתי נראית כולא אותה סרח במחבוא חשוך – התפתחות אפלה לכל הדעות ביחס לסדרה שנועדה לילדים. במהלך החיפושים אחר ניני הנעדרת מגיעים המומינים קרוב למקום מחבואה וניני הלכודה מנסה לזעוק אליהם, אבל קולה חלש כל כך עד שהם שומעים רק בקושי.
מומין וחברתו סנורקה מסרבים לוותר. הם מעודדים את ניני לצעוק חזק יותר ויותר עד שהיא מצליחה להפיק צעקה חזקה, לסמן היכן היא נמצאת, לבקש עזרה. מומין וסנורקה מאתרים אותה מיד. מאז ואילך הקול שלה נשמע חזק וברור לאורך הפרק, ובסופו של דבר שבה ניני להיות ילדה שמחה, שובבה ונראית.
זיכרון דמותה של ניני ליווה אותי לאורך הקריאה ב”מנספילד פארק” מאת ג’יין אוסטן, שיצא לאור במהדורה מחודשת בהוצאת תמיר סנדיק ובתרגומה היפהפה של לי עברון. התהליך שעוברת ניני לאורך שני הפרקים בהם היא מופיעה בסדרה “המומינים” זהה לתהליך שעוברת פאני פרייס, הגיבורה של מנספילד פארק.
שתיהן הפנימו את המחיקה והביטול שלהן מבחוץ, ושתיהן היו חייבות בשלב כלשהו למצוא את הקול שלהן כדי לשרוד. לא הייתה להן ברירה. גם פאני, כמו ניני, לומדת לעמוד על שלה ולהשמיע את קולה חזק וברור.
“מנספילד פארק” ידוע בתור אחד הרומנים הכי אוטוביוגרפיים של ג’יין אוסטן. הוא קודר יותר מרוב הרומנים שלה, נוגע יותר מכל שאר הרומנים שלה בצד האפל של החיים (לתשומת לבך מיס ברונטה). אוסטן מעיזה לכתוב בו על עוני, קשרי משפחה בעייתיים, ניאוף, נישואין בכפייה – וכפי שתראו באחרית דבר המרתקת והמעשירה מאת ד”ר הלנה קלי, אוסטן מעיזה גם למתוח ביקורת על העבדות.
העומק הפסיכולוגי אליו צולל “מנספילד פארק” מעורר התפעלות. במובן מסוים אפשר לומר שברומן הזה אוסטן, כמו פאני פרייס, לומדת להשמיע את קולה ככותבת, להתעלות מעל מוסכמות התקופה, המכתיבות לסופרות מה מותר ומה אסור להן כנשים – על מה מותר להן לכתוב ואיך, ומאילו נושאים עליהן לשמור מרחק.
פאני פרייס, גיבורת הסיפור, היא עלמה ענייה שנשלחה בגיל עשר לגדול אצל קרוביה העשירים. היא גדלה כילדה ביישנית ונפחדת בצלן של דודניות מפונקות ודודים מאיימים או אדישים – בייחוד הגברת נוריס (אליה מתייחסת פאני כאילו היא אמו של צ’אק נוריס, לא פחות), אישה צבועה, שיפוטית וקטנונית שתמיד תמצא מילה רעה לומר על פאני.
קרן האור היחידה בחייה של פאני הוא בן דודה אדמונד – בן שני שיועד לכמורה. אבל בעוד פאני מפתחת רגשות אהבה חד צדדים כלפי אדמונד, מגיעים האחים היפים והמתוחכמים-מדי-בשביל-מוסר, הנרי ומרי קרופורד. הם משתקעים בסביבה הכפרית ומתחילים לזרוע סביבם מהומה בהנאה רבה.
מרי קרופורד היא “ג’ולין” אמיתית, ממש כמו בשיר של דולי פרטון: יפהפייה, פלרטטנית, רבת השפעה, מסוגלת להשיג כל מי שהיא רוצה, וככל הנראה מעוניינת במיוחד בבחורים שנשים כמו פאני מעוניינות בהם, בגלל שנשים כמו פאני מעוניינות בהם. לפאני המסכנה אין סיכוי מולה, ושתיהן יודעות זאת היטב. אחרי הכל, מה הם כנות, תמימות ומוסר לעומת גזרה נאה ושנינות צינית ריקה מתוכן? יחד עם זאת, דומה כי אוסטן מעבירה ביקורת לא רק על ההדוניזם האופורטוניסטי שמגלה מרי קרופורד, אלא גם על חברה שמשלחת אותה ואת פאני זו בזו. ואם אתם חושבים שמרי גרועה, אח שלה הנרי הוא טיפוס ממש מסוכן.
פאני פרייס ייחודית בעיניי מאוד כגיבורה, למרות – או בעצם בגלל שאין בה את השנינות של ליזי בנט או הלהט של מריאן דאשווד, ואפילו לא את ההשלמה היציבה של אן אליוט או הסקרנות פעורת העיניים של קתרין מורלנד.
פאני היא “ילדה טובה” – טובה מדי. היא צייתנית, להוטה לרצות, נכונה לבטל את עצמה ואת רצונותיה ומוכנה להאמין לכל דבר רע שיש למישהו לומר עליה. היא מפחדת לסרב, מבועתת מהמחשבה שיתאכזבו ממנה ולוקחת שוב ושוב על עצמה את המשא הכבד כל כך של אחריות לרגשותיהם של האחרים. היא מבטלת את עצמה שוב ושוב בפני אנשים שאינם ראויים לכך, פוגעת בעצמה כדי לספק את צרכיהם של אחרים.
קשה היה שלא להזדהות עם פאני לאורך הספר, ורבה הייתה הפתעתי כשהבנתי שפאני לא רק שאינה גיבורה אהודה, היא גם ממש מעצבנת לא מעט קוראים וגם קוראות.
אז נעים מאוד, אני פאני פרייס. וגם את פאני פרייס, והיא פאני פרייס.
פאני היא כל אחת שחשה אי פעם שאין לה ערך אם לא אוהבים אותה, שהייתה או הנה רדופה בתחושה שהיא לא שווה בפני עצמה, ואם מישהו רומז שהאהבה הזו מותנית בדבר זה או אחר הן יעשו בשבילו הכל, גם אם האדם האחר לא ראוי לזה. זה קורה לכל כך הרבה מאיתנו, ואנחנו לא שמות לב לזה בכלל עד שפתאום אנחנו מוצאות את עצמנו הולכות לאיבוד בסבך הרצונות והדרישות של אנשים שהיחס שלהם כלפינו לא מצדיק את המאמצים שלנו.
לאורך הספר עומדת פאני במבחנים וניסיונות, בהם על מנת לשרוד עליה לעשות את הדבר שממנו היא מפחדת יותר מכל – לעמוד על שלה. היא נאבקת להישאר היא עצמה גם אם היא לא נדרשת לקטול את המתמודדים האחרים ב”משחקי הרעב” חמושה בחץ וקשת.
בסופו של דבר, הסיפור מציג את התהליך שבו פאני נעשית מודעת לערכה, מוצאת את הקול שלה. היא חוזרת להיות נראית באופן שלא מאפשר עוד להתעלם ממנה. ואם קראתם את הדיסטופיה המטלטלת “מעשה השפחה” של מרגרט אטווד (או צפיתם בסדרה), וודאי תוכלו להבין כמה המסר הזה רלוונטי גם היום.
הספר הותיר אותי עם התחושה שדרך דמותה של פאני פרייס, אוסטן נחושה בדעתה לעזור לי ולכל אישה בעולם למצוא את קולנו. היא מזכירה לנו ממרחק של מאתיים שנה שיש לנו ערך בפני עצמנו, שאנחנו שוות גם אם אנחנו לא יפות, עשירות, מקסימות או מבריקות, גם אם תמיד תהיה שם איזו מרי קרופורד כזו או אחרת שתזכיר לנו את נחיתותנו. אנחנו שוות שנילחם למען עצמנו גם אם אנחנו סתם אנחנו.
ושלא תעזו לשכוח את זה.
מילה עבור לי עברון המתרגמת המופלאה – תודה שהקמת לחיים בתרגום שלך את הקול היפהפה של אוסטן ושל פאני, שחשוב כל כך להשמיע. התרגום שלך רהוט ויפה וזורם מאוד, קל לקרוא ולהתאהב מחדש בפאני בעזרתך.
הספר “שיבה” (במקור: Homegoing) מאת יא ג’סי, ריתק אותי כבר מהתקציר, כיוון שאת התקופה הזו שבין המאות ה-18 וה-20 באנגליה אני מכירה די טוב; אחרי הכל, גדלתי על אוסטן וטולקין, וחקרתי באונ’ את התקופה הויקטוריאנית.
אבל מה קרה בגאנה בשנים הללו? מה קרה לעבדים ולצאצאיהם בארה”ב? מושגי התקופה מעורפלים אצלי הרבה יותר מאשר מה שהתחולל באנגליה. הנרטיב מטושטש הרבה יותר, ויא ג’סי גרמה לי להבין זאת בחדות מבהילה, אבל גם סייעה בידי להתחיל לגשר על הפער, וכפי שעולה מספרה – חשוב מאוד לגשר על הפערים בנרטיב. “דע מאין באת ולאן אתה הולך” נראה כמו המוטו של הספר הזה, שממשיך להעסיק את מחשבותיי גם כעת, למרות שסיימתי לקרוא בו מזמן.
הסיפור הוא על עץ משפחה שענפיו התפצלו לשניים במהלך שריפה גדולה: אסי ואפייה, אחיות למחצה שאינן יודעות זו על זו, שכל אחת מהן הושלכה אל עבר גורל שונה בתכלית. מכאן עוקב הספר אחרי בני המשפחה בתקופות שונות, באפריקה ובארה”ב, מוטיבים של מים, אש, חירות ומוות רודפים את סיפוריהם כרוחות רפאים של העבר.
הספר הזה הסיע אותי דרך קשת כזו של רגשות שנותרתי הלומה ימים רבים לאחר מכן. קטע מסוים אחד עדיין מסוגל לשלוח אותי להתקפל בבכי מתחת לשולחן, ממש כמו שעשיתי ברכבת כשקראתי אותו. זה רומן מרהיב, מסחרר ביופיו ובכאב שבו, בעושר האדיר של הסיפורים והפרטים שבו. לאורך הקריאה לא הפסיקו להתנגן לי בראש שירים מתוך המחזמר “המילטון”, וכעת כשאני מתיישבת לכתוב על “שיבה” של יא ג’סי אני מבינה לאט לאט מדוע.
“המילטון” הוא מחזמר (מבריק, נהדר ומרהיב עין – רוצו לראות!) שכתב לין-מנואל מירנדה (האחראי גם על המוזיקה לסרט המצויר “מואנה”), ועוסק בחייו ומותו של אלכסנדר המילטון, אחד מאבות האומה האמריקאית.
המחזמר כתוב כולו בסגנון ראפ, היפהופ וR&B, ואבות האומה האמריקאים מגולמים על ידי קאסט מגוון – מירנדה בחר ללהק אנשים שאינם לבנים לגלם דמויות כמו וושינגטון וג’פרסון, והוא עצמו משחק את דמותו ההיסטורית של אלכסנדר המילטון. המחזה נחל הצלחה כבירה, קנה לו מעריצים שרופים ברחבי העולם (היי, שלום, נעים מאוד, מה נשמע). המחזמר אפילו כיכב במרכזה של סערה ציבורית, כאשר הצוות השחקנים פנה אל סגן נשיא ארה”ב מייק פנס. סגן הנשיא הגיע לצפות במחזה זמן קצר לאחר הבחירות האחרונות לנשיאות, וצוות השחקנים פנה אליו בדברים מן הבמה כשהם מביעים את חששם מהתנהלות המשטר החדש.
לא מאוד קשה לראות את קווי הדמיון בין שתי היצירות: שתיהן עוסקות בשוויון בין בני אדם, בבחירות של האדם לעומת נסיבות חייו, בחופש לעומת כבלים וביכולתו של האדם לבנות את עצמו מחדש, לקחת בידיים את הגורל חרף אותן נסיבות. ברשומה זו ברצוני להתייחס לקשר הזה בין המילטון של לין מנואל מירנדה ו”שיבה” של יא ג’סי, שעוסקים בהיסטוריה ובנרטיבים, בחופש ובבחירה מול גורל, ולכותביהם אין שום בעיה לכופף כמה חוקים ולהגמיש את המסגרת של הסיפור במידת הצורך. “המילטון” ו”שיבה” משחקים עם המוסכמות ומציעים דרך שונה להסתכל על הנרטיב של הסיפור לא רק בצורה אלא גם בתוכן, ושתיהן עוסקות בנרטיב ההיסטורי המוכר בצורה לא שגרתית.
ב”המילטון” מאתגר לין מנואל מירנדה לא מעט מוסכמות של התיאטרון; הליהוק של שחקנים וזמרים כהי עור בתור אבות האומה קורא תיגר על הצורך ללהק שחקנים לבנים רק לשם “השעיית הספק” והדיוק ההיסטורי. לצורך העניין, נזכיר את המהומה שקמה כשהשחקנית הבריטית נומה דומזווני נבחרה לגלם את הרמיוני גריינג’ר במחזה “הארי פוטר והילד המקולל”, יצירה בדיונית לגמרי. גם הבחירה לספר את קורות חייו של אלכסנדר המילטון בעזרת סגנונות מוזיקה המאפיינים את תרבות המיעוטים בארה”ב, מהווה דרך חתרנית לדבר על ההיסטוריה האמריקאית.
המשחק של “המילטון” עם המוסכמות ועם גבולות הז’אנר מזכיר לא מעט את המעשה הספרותי של “שיבה” – רומן בו כל פרק מסוגל לעמוד כסיפור בפני עצמו. המשחק של ג’סי עם הצורה של הרומן מעוררת פליאה, סקרנות והתרגשות, והתוצאה היא ספר ששואב את הקוראים לתוך העולם שלו שוב ושוב ושוב.
במה שנראה כמו התכתבות עם “אורלנדו” של וירג’יניה וולף, הפרקים של “שיבה” פורשים את חייהם של כל אחד מבני המשפחה דרך התרחשויות, פיסות זיכרון, ואפילו ימים ספורים בחייהן של הדמויות. הנרטיב שלה בלתי שגרתי, מפסיק סיפורים וממשיך אותם דרך אחרים, מנתב את עצמו בין פרקים ויבשות, בא והולך כרצונו. הקוראים מוצאים את עצמם קרואים בין הרצון להמשיך את הסיפור ולדעת מה קורה הלאה לבין הרצון להישאר עם דמות אחת, להכיר אותה יותר לעומק, לצחוק ולבכות איתה. דרך המעבר בין הדמויות בלי לוותר על העומק של כל אחת מהן מצליחה ג’סי לספר בסיפור שלה את ההיסטוריה המודחקת והמושתקת של העבדות ושל אפריקה באופן שבו היא מעולם לא סופרה בעבר, באוזני חלקים גדולים מהעולם המערבי לפחות.
ב”המילטון” חלק גדול מן הדמויות מונעות על ידי הרצון להיכנס להיסטוריה, שיזכרו אותן, להשאיר מורשת שבניהם ובנותיהם יישאו הלאה. זה חלק שטבוע עמוק בזהות שלהן. מתחים וקונפליקטים בין הדמויות נובעים לא פעם על הרקע הזה בדיוק, בעקבות הגישות השונות שלהן לגבי איך לעשות היסטוריה: אהרון בר מאמין שצריך להמתין לשעת כושר (Wait for it, wait for it), אלכסנדר המילטון מאמין שצריך לפעול ולתפוס את ההזדמנות גם אם פירוש הדבר לנהוג בפזיזות, ואילו ג’ורג’ וושינגטון מאמין ש”אין לך שליטה על מי יחיה, מי ימות ומי יספר את הסיפור”. יש לא מעט ביקורת על הרצון של הדמויות להיכנס להיסטוריה בכל מחיר, זהו “הפגם הטרגי” של לא מעט מהן, והרבה טעויות נעשות בדרך בעקבות הרצון להיכנס להיסטוריה, להיות חלק מהנרטיב.
ב”שיבה” לא מעט מהדמויות מונעות מהרצון לחשוף את הסיפור של העבר שלהן, מחפשות בו תשובות לשאלות הבוערות בהן בהווה, פתרונות לאופן בו הן יכולות לשפר את העתיד. ההתפצלות של האחיות בתחילת הסיפור היא אקט אלים שבמהלכו אובד לדמויות חלק מהותי מהסיפור, והכמיהה להשיב את אותה “חתיכה חסרה” שזורה בכל אחד מהסיפורים של הדמויות השונות, בין אם בחלומות חוזרים, מחשבות מטרידות, צלקות, פחדים או אפילו התקפי טירוף. אובדן החלק הזה נוגע בלב ליבה של הטראומה, ויש תחושה שמציאתו ואימוצו מחדש יוכלו להתחיל את תהליך ההחלמה. וכן, ההתכתבות או המחווה לספריה של טוני מוריסון ניכרת היטב בכתיבה של יא ג’סי. היא מודעת היטב לעובדה שהיא חלק מנרטיב מתמשך ולכן לא ממציאה את הגלגל אלא מוסיפה אליו חידושים פואטיים ויפהפיים משלה.
בשתי היצירות נוצר קשר בין היותו של האדם חופשי לבין יכולתו לספר את הסיפור של עצמו, לכתוב את הנרטיב ולא לתת לנסיבות להכתיב את הגורל. ב”המילטון” מדברת אלייזה על לצאת ולהיכנס לנרטיב כרצונך בשיר Burn ולאחר מכן בשיר הסיום, ואילו ב”שיבה” נראה שהמרדף אחר קצה החוט האבוד, ההיסטוריה האבודה, הסיפור של המשפחה ב”שיבה” מהדהד את הרצון של הדמויות לחופש אמיתי.
“המילטון” ו”שיבה”מבליטים במכוון את הקולות המושתקים שהודחקו לקרן זווית אורך ההיסטוריה, ממש עד התקופה האחרונה – הקולות של הנשים. לין מנואל מירנדה הופך בעט הקסמים שלו את אנג’ליקה ואלייזה (ופגי!) סקיילר לדמויות משמעותיות ומעניינות המשפיעות על הסיפור. הבחירות שלהן קריטיות לא פחות מהבחירות של הגברים, הקול שלהן נשמע צלול וחזק על הבמה, גם אם הוא לא בדיוק מהדהד בספרי ההיסטוריה. גם יא ג’סי משמיעה את קולותיהן של הנשים, צלולים, רמים וחזקים ממש כמו קולותיהן של אלייזה ואנג’ליקה ב”המילטון”.
שתי היצירות הללו מספרות סיפור קשה ועצוב ומדכא ונפלא ויודעות לפרוט על מיתרי הרגש אגב יצירה מחדש של הנרטיב ההיסטורי ואני ממליצה על שתיהן בחום, ביחד או לחוד.
יש לציין כי התרגום היה מלאכה מאתגרת ביותר, ושי סנדיק – שהגישה שלו הופכת את מלאכת התרגום לאמנות בפני עצמה, עשה כאן עבודה מדהימה. הטקסט של יא ג’סי זורם דרך המילים שבחר כמו נהר עשוי משי, נושא את קוראיו היטב דרך כל הפיתולים של העלילה ולא פוסח על אף משמעות בדרך.
הכותרת, התקציר והתמונה הרגיזו אותי עד כדי כך שגמרתי אומר בליבי לקרוא את הספר הזה לגזרים – כלומר לעבור על הטענות של ד”ר שרה ברסלרמן ולפרק אותן בזו אחר זו, לענות כמו זינה הנסיכה הלוחמת לכל הטיעונים המשפילים והמקטינים ולירוק אש כמו דרקון על הסטריאוטיפים שהיא מציגה בספר שלה כמו גם על הדרישה שבטח תגיע בפרקים האחרונים להתחבר ל”צד הנשי” שלנו להיות “רכות”, “מכילות” ו”אוהבות” יותר, כמו אימא אדמה, להמשיך לשרת את הבעל והילדים עד אובדן שפיות, להיראות מתוקתקת. ככה זה עובד, אין מה לעשות.
ובאמת, באמת שלא יכולתי צפות להרבה מספר ששמו מרמז על השוואה של כל הנשים הנשואות לקסנטיפה, אשתו המרושעת של סוקרטס, כן, אותו פילוסוף יווני עתיק שמייחסים לו את המשפט: “מה שלא תעשה תתחתן – אם תמצא אישה טובה תהיה מאושר, אם תמצא אישה רעה תהיה פילוסוף.” זה אחד הציטוטים הכי סקסיסטיים בהיסטוריה שעדיין נמכרים בחנויות מתנות ועדיין מעטרים דלתות של מקררים במטבחים ברחבי הארץ, שנשים כלואות בהם בניקיונות ובישולים בלתי נגמרים.
אז כן, פתחתי את הספר. וכן, קראתי אותו מכריכה לכריכה. כל מילה. עד הסוף. בלי הנחות ודילוגים.
ואני נאלצת להודות קבל עם ובלוג שטעיתי לגמרי. מדובר באחד הספרים הכי חשובים שיצא לי לקרוא עד כה.
מה אין בספר?
שיפוטיות מקטינה ומעליבה שלמרבה הצער מוצאים בלא מעט ספרי ומגזיני “עצות” הפונים לנשים. לא תמצאו בספר ביקורת על נשים, סטריאוטיפיזציה והגחכה של נשים נשואות, עצות בלתי מועילות ומתסכלות כיצד שמסבירות לך כיצד להפוך את עצמך בן לילה לאישה אחרת, שונה, כזו שבעלך יאהב והסביבה תוכל לקבל.
יש לציין כי ד”ר ברסלרמן מבהירה מן ההתחלה כי הספר אינו עוסק במצבי קיצון של התעללות פיסית, כלכלית ונפשית בתוך הזוגיות. על הנושאים הללו ניתן לקרוא בספרים אחרים כמו למשל ספרו של לנדי בנקרופט “למה הוא עושה את זה”. היא גם אינה עוסקת במערכות יחסים שאינן הטרו-נורמטיביות, אם כי אין ספק שיש צורך בספר כזה.
בנוסף על כך, ברסלרמן אינה טורחת לסייג את דבריה ב”לא כל הגברים” ו”לא כל הנשים” כיוון שהיא עוסקת במגמות חברתיות נפוצות ובדרך לגשר על הפערים שנוצרים בבית פנימה בהשפעת המגמות החברתיות הללו.
מה יש בספר?
בראש ובראשונה ניתוח פמיניסטי של דמותה של קסנטיפה, אשתו של סוקרטס, כפי שהיא מופיעה בכתביו של אפלטון. היא כותבת שהגם שדמותה של קסנטיפה הוצגה ברבות השנים כאישה מכוערת, הרי שהיא דווקא הייתה עלמה יפהפייה. היא הייתה עשירה וממעמד גבוה, ונישאה לסוקרטס כשהוא היה איש מבוגר ולא בדיוק שיא היופי בעצמו. היא מראה כיצד על פי הכתבים מילאה קסנטיפה את חובותיה ואילו סוקרטס הפגין כלפיה אדישות וזלזול, שבעקבותיהן תקפה אותו קסנטיפה. התגובה שלו לגינוי שלה רק נעשתה צינית יותר, והכל לנגד עיני התלמידים שלו.
שנית, תמצאו בו דוגמאות רבות באופן בו הייצוג התרבותי עושה עוול לנשים הנמצאות במערכות יחסים ומציג אותן באורח מגוחך, סטריאוטיפי ומזיק מאוד כשתלטניות, לחוצות ומה לא, ואת הגבר כטיפוס “מסכן” ו”חלש” ש”נפל ברשתן”.
לאחר מכן מפרקת ד”ר ברסלרמן את הייצוג התרבותי הזה לאט ובמיומנות. היא משתמשת בסיפור על אדישותו של סוקרטס ובזעמה (המוצדק!) של קסנטיפה כדי להדגים את התהליך המתרחש במערכות יחסים רבות בתקופתנו אנו, וכדי לדבר על הפער בתוך התפיסה החברתית לפיה מחד יש שוויון ונשים מפתחות קריירה זוהרת מחוץ לבית כמו הגברים, ומצד שני החברה דבקה עדיין במוסכמה לפיה עול הבית וגידול הילדים עודנו באחריותן הבלעדית, או כמעט בלעדית של הנשים. אם יש לאישה מזל בנישואין, הגבר “עוזר”, אבל היא “מנהלת העבודה” ומתפקידה לומר לו מה לעשות, “להפעיל” אותו – עניין המעמיד אותה במקום של בוסית, אחראית, מפקדת בתוך הבית.
שנית, ספרה של ברסלרמן מציע הרבה מאוד ביקורת חברתית, ודרישה לשינוי מערכתי הן בחוקי התעסוקה ונהלי העבודה והן בחינוך בבתי הספר ובבית. יש בו הכרה בעולם שהשתנה במהירות בעשורים האחרונים ובעובדה שרובנו גדלים בעולם שונה מהעולם שהורינו גדלו בו, עולם שהמוסכמות החברתיות בו השתנו מאוד אבל חלק מהתפיסות נותרו ללא שינוי מאז שנות ה-50, והפער הזה הוא שמחרב לזוגות רבים כל כך את חיי הזוגיות והנישואין. היא סוקרת את הבעיות של זוגות נשואים באופן כרונולוגי לאורך שנות הנישואין, ופורשת את הקשיים בכל שלב של הזוגיות, מהולדת הילד הראשון ועד הפרישה לפנסיה, בפירוט ובבהירות רבה. היא מדברת על החשיבות של התא המשפחתי בעיניי הגברים והנשים המשתנים לאורך התקופות, על התסכול שנוצר כאשר בשנים המוקדמות של גידול הילדים הגבר מקדיש את עצמו לקריירה ומתפתח בעבודה, כמצופה ממנו. מסיבות רבות ושונות, בין השאר גם היעדר הלחץ החברתי וההכרח לעשות כן, הוא אינו מסתגל לשינויים באורח החיים ונדרש להקריב הרבה פחות לטובת הבית והילדים, בעוד האישה בדרך כלל “תחשב מסלול מחדש” מבחינת קריירה, תתאבל על אובדן מה שיכלה להשיג לפני כן ותתקשה להשתלב מחדש כאם בשוק העבודה הישראלי, הדורסני עבור אמהות טריות.
ברסלרמן מדברת על ההתמודדות הלקויה של זוגות רבים עם התסכולים האלה, הקשיים של כל אחד בהבנת האחר והתהליכים העוברים עליו, הנובעים אף הם מההבניות החברתיות, ומציעה גם פתרונות. לא פתרונות קסם אלא יותר כללי אצבע לזוגות מתוסכלים. היא קוראת לבני הזוג ללכת זה לקראתו של זה, ובעיקר לגברים להבין ש”להביא כסף הביתה” אינו תפקידם היחיד יותר ועליהם להיות שותפים מלאים ופעילים בכל הנוגע למשק הבית ולגידול הילדים בשנים הרלוונטיות.
תמצאו בספר הרבה מאוד תובנות לגבי שיח זוגי, הרבה סיפורי טיפול להמחשת טענותיה של ד”ר ברסלרמן, וכאמור – ביקורת חברתית נוקבת וקריאה לשינוי מיידי בתפיסה המגדרית של החברה שלנו.
מהביבליוגרפיה עולה כי ד”ר ברסלרמן אינה כותבת בלי סימוכין ראויים, וכי היא מבססת את דבריה על מחקר מקיף ומעמיק מאוד (היא עושה שימוש מעניין מאוד בתאוריה של מקינון, למשל), כמו גם על ניסיון אישי בקליניקה בה טיפלה בזוגות רבים.
בשורה התחתונה אני ממליצה עליו מאוד. מעבר לעובדה שהוא קריא ומעניין, הוא נותן הגדרה ברורה מאוד ליחסי הכוחות החברתיים והאופן בו הם משפיעים עלינו כאינדיווידואלים, כמו גם על הבית ועל התא המשפחתי והזוגי.
