ההופעה הצעקנית והשנויה במחלוקת של הנציגות האירית באירוויזיון לעומת הופעתה הקלאסית של הנציגה הישראלית עדן גולן מעלה הזדמנות לעסוק במכשפות וייצוגן בתרבות ולכתוב כמה מילים על “חרשתא” ספר הפנטזיה האורבנית החדש מאת יהודית קגן.
אם נתקלת בשם הספר זה עתה לראשונה (קשה לי להאמין כי נראה שכולם כבר הספיקו לקרוא ולכתוב עליו חוץ ממני), “חרשתא” בארמית פירושו “מכשפה” – והספר אכן עוסק במכשפות עם סנדלי שורש, שדים יהודים וקערות ההשבעה שביניהם.
גיבור הסיפור הוא מקובל בשם חנוך המתגורר בדירה קטנה בצפת יחד עם ברייה מסתורית העונה לשם יוסף… אוף, טוב נו בסדר. הספר לא באמת עוסק בהם. יוסף וחנוך הם דמויות המשנה החביבות עליי ואני אפרט עליהן בהמשך.
הסיפור הוא על בת שירות לאומי בשם אופיר שהוטלה עליה משימה שאמורה להיות בלתי אפשרית: לגנוב מגילה עתיקה מהספרייה הלאומית – מגילה שהשדים מגלים בה עניין רב ולנו בני האדם ממש לא כדאי לתת להם להשיג אותה. אופיר שמסתירה את חוסר הביטחון שלה מאחורי צדקנות, הטפות מוסר והתנשאות אידיאולוגית, חוברת לצייד שדים מנוסה בשם דניאל המצית בליבה כמעט מיד ניצוצות של חוסר חיבה הדדי.
יחד עליהם לוודא שהמשימה של אופיר תושלם ושהשדים לא יניחו אף טלף מטופר על חותם שלמה האגדי.
אלא שבינתיים, בממלכה שמעבר, עולם השדים עובר טלטלה דרמטית – אשמדאי מלך השדים נפטר ועל השדים למנות אשמדאי חדש מבין בניו הרבים על מנת לשמר סדרי עולם. הורמיז בן אשמדאי הוא אמנם אחד מאחרוני הטוענים לכס, בן צעיר וחסר חשיבות, שד נכה עם כנף פצועה שזקוק לאפיריון כדי לעוף – לא מישהו שהשדים ימהרו לסור למרותו. אבל הוא מתכוון לשנות את המצב ולהכריע את הכף לטובתו. איך? הוא מתכוון לסחוף אחריו את הגהינום (או מקבילתו היהודית) כולו במחול שדים של סיסמאות והבטחות להשיב לשדים את תהילתם משכבר, להזכיר לבני האדם מה זה אומר לפחד משדים באמת – ולשם כך הוא זקוק למגילה.
ואם בפחד עסקינן – רבות נכתב לפניי על ההומור של הספר, הצדקנות הבלתי נסבלת אך בה בעת מכמירת הלב של הדמות הראשית, הקצב המהיר וסיפור האהבה; הכל נכון, וגם אני בהחלט אכתוב גם על זה. אבל מה שמצאתי את עצמי מתרשמת ממנו בראש ובראשונה זו דווקא היכולת של קגן לכתוב אימה מוצלחת.
הספר כולל כמה תיאורים פיזיים מחרידים למדי של חלק מהשדים והיכולות שלהם. זו אימה גופנית, מהסוג שרואים לעתים בספרים שבהם האימה היא על טבעית, וניתן למצוא תיאורים מעטים בלבד מהסוג הזה בספרות הישראלית. התיאורים ב”חרשתא” ספורים ופזורים על פני עמודים רבים ועיקרם הוא שדים עם יותר מדי או פחות מדי עיניים, איברי גוף שונים שלא תמיד נמצאים במקום שבו הם צריכים להיות. רוב השדים הם סתם מוזרים – חלקם כמעט חמודים. אבל יש שניים או שלושה שדים שיכולים להיות מאוד מפחידים.
הספר בולט מבחינה זו מכיוון שיש מעט כותבים ישראלים בז’אנר האימה; המציאות שלנו לא זקוקה לעוד פחד, תודה רבה. אלא שקגן מראה בספרה איך כתיבת אימה מהסוג הזה יכולה דווקא לסייע לנו להתמודד עם הפחד דרך אחד הדימויים החזקים ביותר בספר – קערות ההשבעה. זו פרקטיקה עתיקה שנועדה לכלוא שדים, לגרום להם לציית לנו ולמנוע מהם להזיק. אני חושבת ש”חרשתא” יוצר הקבלה מעניינת בין קערות ההשבעה העתיקות לבין ספרות האימה המודרנית.
ספרות אימה וקערות השבעה הן שתי דרכים לתת ביטוי אמנותי לפחדים שרודפים אותנו. כתיבת אימה וציור קערות השבעה הופכים את האימה למנוע היצירה שלנו, מסמלים את היכולת האנושית להוציא את האימה מהלב אל החימר או הנייר ולתת לה ביטוי מוחשי בעולם, לכלוא אותה בתוך מסגרת שבה לנו כיוצרים יש שליטה עליה – בניגוד לדברים שמפחידים אותנו ועליהם אין לנו שליטה. כתיבת אימה, כמו ציור על קערות השבעה, מסוגלת לרופף מעט את האחיזה של הפחד בנשמתנו. זה מה שהופך את אופיר – ואת יהודית קגן למכשפות מוצלחות מאוד.
קגן ברומן שלה מחזקת ומתקפת את הפרקטיקה העתיקה והמסורתית של קערות השבעה בעזרת פרשנות פסיכולוגית מודרנית, ובזאת מהווה גשר בין העולם העתיק של המסורת היהודית שבו השדים והרוחות היו חלק מהיומיום, לבין העולם המודרני שבו הם הצטמצמו ליצורים אדומים קטנים עם קרנים וזנב וסדינים שקופים ומרחפים עם עיניים.
אין ספק שהאימה יעילה יותר כאשר יש חיבור לדמויות ואנו חרדים לגורלן. והדמויות של קגן כל כך מוצלחות עד שלעתים קרובות היא גורמת לנו לחשוש לחיי הנבלים ולא רק לחיי הגיבורים.
הורמיז, האנטי גיבור של קגן, הוא שד ביירוני פצוע כנף, אנדרדוג דחוי בעולם השדים ש”פשוט לא הובן כהלכה”. הוא מעורר חמלה וסוחף וקל מדי, הרבה יותר מדי, להתאהב בו. ניתן למצוא קווי דמיון בינו לבין לוציפר מ”גן העדן האבוד” של מילטון – הוא אמנם לא יוצא ישירות נגד האל אבל בהחלט מוכן לזרוק את כל סדרי העולם לאלף עזאזל באופן מילולי על מנת להזין את גאוותו – ואת החזון האידיאולוגי שמאפשר לשדים האחרים לראות בו שווה ערך ושד שאין לזלזל בו.
באופן משונה האידיאולוגיה הבוערת והעקשנית שלו מזכירה לא מעט את אופיר עצמה ואת האופן שבו היא נאחזת במנהגים ובמצוות, בצדקנות המוגזמת ובהודעות ה-SMS מהרב כדי לא להתמודד עם חוסר האונים שלה, עם תחושת האפסות ועם חוסר הביטחון הכללי שלה מול החברות והמשפחה. נדמה לה כי לכולם יש מקום בעולם, דבר מה שמייחד אותם או תכונת אופי מובחנות ואילו לה, לתחושתה, אין.
היא משוועת למצוא את הזהות שלה, מייחלת לראות בעצמה בחורה ייחודית, יוצאת דופן. אבל כאשר הייחודיות הזו נכפית עליה בדרך זו או אחרת היא לא רוצה בה, מנסה להתכחש לה ולהתנער ממנה כמו מהכינוי “חרשתא” – מכשפה. היא נזכרת פתאום כמה היא כמהה להיות “בדיוק כמו כולם”, חלק מהחברה. השדים הפנימיים שאופיר נאבקת איתם הם הקצוות המנוגדים האלה בין האינדיווידואליות שלה והכמיהה להשתייך, באופן שבהחלט יכול להדהד את התנועה שלנו בחברה המודרנית בין הכוחות האלה שמצד אחד כמהים להשתייכות, משפחתיות ושבטיות ומצד שני דוחפים אותנו להצטיין כאינדיווידואליים ולזרוח כל הדרך אל הפסגה.
דניאל לעומתה הוא גיבור קלאסי של רומן נעורים; ציני, נאה, מחוספס, עוטה חזות אדישה בעודו מסתיר מאחוריה סיפור חיים לא פשוט ופגיעות עצומה. למרות הקלישאתיות לכאורה, קשה שלא לאהוב את דניאל. יש בו משהו שמחבר בין המסורת ההוליוודית של גיבור רומנטיקה לבין ההווייה הישראלית. המרדנות שלו כובשת והדרכים שבהן הוא מפגין אכפתיות נוגעות ללב.
צמד דמויות המשנה שגונבות לאופיר ודניאל את ההצגה ממש מתחת לאף הם יוסף שידא וחנוך, שחברותם מהדהדת משהו מקרואולי ואזירפאל, השד והמלאך מהרומן “בשורות טובות” מאת טרי פראצ’ט זצ”ל וניל גיימן שליט”א.
יוסף וחנוך הם חברותא – כלומר זוג לומדים הנמצא בקשר רציף. ספרים כמו “המיועד” מאת חיים פוטוק וסרטים כמו “ינטל” היטיבו בהרבה ממני לתאר את עומק הקשר, האינטימיות והמחויבות שמהווה החברותא, וחכמים ובקיאים בהרבה ממני כתבו ספרות מחקרית נרחבת העוסקת בפן הקווירי של הקשר הייחודי הזה בין גברים.
וסף וחנוך גרים זה עם זה כבר כמעט חמישים שנה ומנהלים יחד משק בית מתפקד; המרחב הביתי שלהם חמים ומזמין ומכיל בכל עת תה חם, קפה מהביל, אוכל טוב ומזין ומיטות מוכנות לארח נוסעים שהגיעו עייפים ממסע ארוך. שיתוף הפעולה שלהם זה עם זה, הדאגה והחיבה זה לזה ניכרת בכל אינטרקציה ביניהם כמו גם היכולת להעמיד זה את זה במקום כשצריך. הם מסוגלים לומר זה לזה את דעתם בלי להתעקש, לשכנע או להכריח – פשוט לתקשר. אחת הסצינות מכמירות הלב ביותר בספר קשורה לחשיפת מערכת היחסים שלהם בפני אחד מילדי המשפחה של חנוך, באופן שמזכיר את הסיפורים של לא מעט קווירים וקוויריות מרחבי הספקטרום הדתי על יציאה מהארון מול המשפחה והקהילה. בנוסף, נמסר לנו במפורש כי השד המתקרא “סַרְבְּלָץ גַּרְדְּגָץ דְּתֵימָנָה תַּשְׁמָץ” המופיע כגבר נאה בפני נשים וכאישה יפהפייה בפני גברים, נגלה בפני חנוך כ”זכר ונקבה גם יחד, לכן הם קצת פוחדים ממנו.” מה שניתן לפרש בקריאה מודרנית כרמז לביסקסואליות של הדמות.
בעיניי לפחות מדובר במערכת יחסים קווירית במובן הישן יותר של המילה, שמשמעותה המקורית היא “מוזר” או “משונה”, דבר מה שחורג מן הנורמה החברתית. בניגוד לסופרים רבים כיום, קגן שמכירה היטב את הקהל שלה מסרבת בחוכמה לכלוא את יוסף וחנוך תחת “קערת השבעה” של הגדרות. יהיו מי שירצו לקרוא להשארתם בסאבטקסט הזה “קווירבייטינג” וזו זכותם; אבל בעבורי הכליאה בהגדרות היא כשלעצמה מגבילה את מערכת היחסים הזו ומצמצמת את שלל המשמעויות האפשריות שלה. בין אם מדובר בחברות עמוקה ואמיצה, סיפור “אורפיאוס ואורידיקה” על אהבה מיתולוגית גדולה מהחיים או זוג מזדקן המקניט זה את זה ללא הרף – הבית הקטן של חנוך ויוסף בצפת הוא הייצוג הקרוב ביותר של הספר לגן עדן עלי אדמות.
“חרשתא” של יהודית קגן מחולל נפלאות עם המיתולוגיה ועולם השדים היהודי. הוא מפיח חיים בטקסטים עתיקים ולא תמיד מובנים ומחבר אותנו להיסטוריה ולמסורת העממית שלנו דרך עלילה קצבית, מתוקה, מצחיקה, מכמירת לב, מפחידה במידה, מעוררת מחשבה ומהנה מאוד לקריאה.
דוז פואה!
תרגום: לי עברון
הוצאה: ספרים בעלמא
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון.
הניצוצות לא עפו בפגישה הראשונה ואפילו לא בשנייה. לא נשמעו כינורות ברקע, ולא הרגשתי תחושת ריחוף משכר – עד עכשיו.
האהבה שלנו התפתחה לאט ובדרגה מספר לספר. זה היה slow burn, אבל בסוף זה קרה, והתאהבנו זו בזו. או לפחות, אני התאהבתי בכתיבה של ק”ג’ צ’רלס, והספר שגרם לזה היה “עורבני”. קראתי אותו במהלך טיסה ארוכה, והוא גרם לי להתפתל בכיסא, לבעבע מרוב התרגשות, להציק לחברה שישבה לידי ולהקריא לה בלחש קטעים נבחרים. (סליחה, שני!)
מה גרם לי לתחושה הזו בקריאת הספר של צ’רלס? אם לסכם זאת במשפט אחד – ההרגשה שמדובר בפאנפיק (כלומר: סיפור המעריצים) הכי טוב שקראתי ל”עלובי החיים” של ויקטור הוגו.
אם להיות יותר ספציפית, לאורך הקריאה לא הצלחתי להימנע מההרגשה שהספר נכתב בהשראת ספרות מעריצים שעוסקת בסיפור האהבה בין גיבור הספר האסיר הנמלט ז’אן ולז’אן לבין השוטר שרודף אחריו ברחבי העיר הכי רומנטית בעולם – המפקח ז’אבר. סיפור האהבה הזה כמובן לא קיים בספר של הוגו – אבל המעריצים והמעריצות מצאו את הפוטנציאל הטמון בו:
הלהט שבמרדף, הרגשות העזים ששני הגברים רבי העוצמה האלה מעוררים זה בזה ובנו הקוראים, האופן שבו הם כמעט נפגשים לאורך העלילה, חולפים זה על פני זה, נוגעים-לא-נוגעים, המפגשים הטעונים ביניהם לאורך הספר, מפגשים שאת המתח שבהם אפשר לחתוך בסכין. זה סיפור על התחזות, על נקמה, על אובססיה, על הזדמנויות שניות, על אומץ ועל עמידות. ולז’אן וז’אבר, הם גיבורים רבי עוצמה – ולז’אן הוא כוח בלתי ניתן לעצירה, ז’אבר הוא אובייקט שאי אפשר להזיז ממקומו. ההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת, מלאת תשוקה ומהנה מאוד לקריאה ועוד יותר לפרשנות.
אני אישית מוכנה להמר על כך (לא בסכום גבוה מאוד אבל בכל זאת) שאם הוגו היה כותב את היצירה שלו בימינו אנו הוא כבר היה דואג לכתוב עבורנו כמה סצינות לוהטות ביניהם, משהו קטן עבור המעריצות – אני לא חושבת שזו השערה מופרכת מאוד, בעיקר בהתחשב בביוגרפיה של המחבר.
בהעידרו של הוגו, כותבים וכותבות צעירים ונמרצים התיישבו להשלים את המלאכה, והם ממלאים עד היום שלל אתרים כמו AO3, טאמבלר ו-DeviantArt בסיפורים ואיורים פרי עטם שמציגים את ולז’אן וז’אבר כגיבורים של סיפורי אהבה.
“עורבני” של ק”ג’ צ’רלס מזכיר מאוד אלמנטים רבים שמופיעים בספרות המעריצים שעוסקת בולז’אן וז’אבר. אין בכך כמובן כדי לרמוז לגניבה ספרותית או העתקה – רחוק מזה. יצירות ספרותיות תמיד משפיעות זו על זו בדרכים שונות, נסתרות וגלויות, וזה דבר מבורך ומשמח. במהלך הקריאה לא הצלחתי (וגם לא כל כך רציתי) לנער מעליי את התחושה שהרומן הזה מושפע מספרות מעריצים.
הוא לא רומן שעומד לגמרי בפני עצמו – הוא מעין המשך או סיפור צדדי המתרחש בעולם של “קסמי עקעקים”, הטרילוגיה הידועה והלוהטת שמספרת את סיפורים של לורד קריין האציל ששב לאנגליה אחרי שנים בגלות וסטיבן דיי, הקוסם שנשלח לחלץ אותו מצרה מסובכת. מומלץ לקרוא קודם את טרילוגיית “קסמי עקעקים”.
ק”ג’ צ’רלס אוהבת מאוד את המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, רוב הרומנים שלה מתרחשים בתקופה ומקום שמזכירים את אנגליה הויקטוריאנית או של הריג’נסי, עם לעתים קרובות תוספת של תיבול קסום. בנוסף, על פי התנהלותה ברשתות החברתיות ואלמנטים שונים בכתיבה שלה, נראה שצ’רלס ככותבת מעורה היטב בתרבות מעריצים; היא מתכתבת עם המעריצים והמעריצות שלה כאילו היא עצמה חלק מהפאנדום. בכתיבה שלה נראה שהיא מודעת היטב לא רק לתבנית של רומן רומנטי אלא גם לתבניות השונות של ספרות מעריצים, והיא יודעת כיצד ללהטט איתן, לשבור אותן ולהשתמש בהן בצורה מקורית ומעניינת. הבה נאמר שלא יפתיע אותי לגלות שצ’רלס כתבה ספרות מעריצים בעצמה.
“עורבני” עוסק בסיפור האהבה של ג׳ונה פסטרן – דמות שולית בסדרת “קסמי עקעקים”, והשוטר בן ספנסר. ג’ונה הוא קוסם מסוג שנקרא “הולך רוח”, והוא מסוגל פשוטו כמשמעו ללכת על הרוח, לשלוט באלמנט האוויר ולנוע בו כרצונו. פסטרן ניהל רומן בן שישה חודשים עם ספנסר, לפני שבגד בו והפליל אותו. בן איבד ברגע אחד את החיים שהיו לו וכעת הוא אסיר משוחרר. הוא חסר כל, מושפל עד עפר. כל מה שנותר לו בחייו בעצם – זו נקמה באיש שהרס אותו. אלא שכאשר בן מוצא שוב את ג’ונה, הדבר לא מתגלגלים כפי שהוא חשב שיקרו ושניהם צריכים ללמוד לבטוח זה בזה מחדש.
כבר בפרמיס הזה של שוטר ופושע שמתאהבים זה בזה יש משהו שמהדהד את ספרות המעריצים של “עלובי החיים”, שבה ולז’אן וז’אבר – הפושע והשוטר, מתאהבים זה בזה. חלק מהעלילה עוסק בהתחזות וזהות בדויה – חלק נכבד מספרות המעריצים של “עלובי החיים” עוסקת בעלילותיהם של השניים כאשר ז’אן ולז’אן הפושע הנמלט עולה לגדולה בזהות בדויה ונעשה ראש העיירה של מונטרי סו מר.
בן וג’ונה מתוארים בנקודת שפל בחייהם שבה הם הגיעו לשפל המדרגה – ג’ונה נאלץ להיות תמיד בתנועה, לברוח ולהסתתר כמו ולז’אן של הוגו. בן לעומתו מהווה מעין שילוב של צמד הדמויות מ”עלובי החיים”; בן הוא שוטר (לשעבר) שאיבד ברגע אחד את כל מה שהאמין בו כמו שקרה לז’אבר, והוא גם משוחרר טרי מהכלא שאיש לא מוכן להעסיק אותו או לתת לו הזדמנות, אבל, חדור נקמה, אבוד ומלא טינה כלפי העולם כמו שולז’אן היה לאחר שהשתחרר מטולון.
אחת הפסקאות שמצביעות על השילוב הזה בין ולז’אן לז’אבר בדמותו של בן ספנסר היא הפסקה שבה הוא מנסה למצוא עבודה בעיר וכמעט מתייאש ובוחר בגורל טרגי דומה לזה שמוצא את ז’אבר בסיום של “עלובי החיים”:
“הוא עשה כמיטב יכולתו, שאל בכל מקום שהיה סיכוי למצוא בו עבודה… אבל השעה היתה מאוחרת, והוא היה מטונף ולא מגולח… חמישה סירובים היו לעשרה, ולעשרים. הוא נשמע קדחתני יותר ויותר… והזדקקותו הרתיעה אנשים שהיו עשויים לעזור. היו בנמצא גברים רבים שרצו לעבוד; איש לא רצה לשים את מבטחו בגבר נואש… כעבור כמה שעות ארוכות ומשפילות עמד בן על גשר בלב ריק ובקיבה ריקה, ולטש עיניים אל המים החשוכים… מתחתיו היו מי הנהר חפוזים, עכורים, וסחפו הכול בזרם מהיר. גם הוא יוכל להיסחף בהם במהירות לא פחותה. הוא הביא את כל זה על עצמו. כל בחירה, כל פעולה ותגובה, כל החלטה… הובילה אותו למקום הזה.”
בן וג’ונה מסתבכים עם כוחות נוספים שפועלים בסביבה, חלקם טובים וחלקם מרושעים. הם נאלצים לשתף פעולה עם טיפוסים מפוקפקים. תיאורי התלאות, העוני, האומללות והייאוש בהחלט מהדהדים את הכתיבה של הוגו – אם כי אין להכחיש שתיאוריה של צ’רלס קצרים יותר. בניגוד להוגו צ’רלס גם מובילה את הגיבורים שלה אל הזדמנות אחרונה לנחמה והחלמה שהוגו לא נתן לגיבוריו, אבל מאפיינת כל כך את ספרות המעריצים שנכתבה בעקבותיו. קיים ז’אנר שלם של ספרות מעריצים שמאופיין בתגית “לאחר הסן” שבו ז’אבר שורד את ניסיון ההתאבדות והוא וולז’אן נאחזים זה בזה ונעזרים זה בזה ובחיי הכפר הפשוטים, הרחק מסמטאותיה אפופות העשן של פאריז על מנת להחלים שוב ונראה שהרומן של צ’רלס מושפע במידת מה מהסיפורים האלה שמעריצים מנחמים את עצמם בהם שוב ושוב.
זה ספר שנהניתי מאוד לקרוא, ולא רק בגלל הקשר שאני מצאתי בינו לבין “עלובי החיים” – זה רומן מקסים על אהבה שצומחת אף על פי כן ולמרות הכל מבין הריסות של כאב ואובדן אמון וחיים שבורים. צ’רלס משתפרת בקצב מטאורי מספר לספר בתיאורי האקשן ובאיזון ביניהם לבין סיפור האהבה והעלילה הגדולה יותר של הספרים.
זהו סיפור אהבה כואב ומרפא ומלא קסם מכל הסוגים שלא חושש לגעת בחלקים האפלים של הנפש וגם בחלקים המופלאים של תענוגות האהבה.
לסדרת “קסמי עקעקים”
חשוב לשים לב: הספר מכיל תיאור הסכמה-מפוקפקת והרבה תיאורים מיניים מפורטים למדי. יש נגיעה בנושאים של אובדנות, והומופוביה ישנה בנוסח המאה התשע עשרה.
במרכז הספר “לב המעגל” של קרן לנדסמן עומדת קבוצת צעירים בעלי כוחות מיוחדים. הם חיים בתל אביב של שנות האלפיים, שרק אלמנט אחד מפריד בינה לבין תל אביב שאנחנו מכירים: נוכחותו של הקסם.
זה עולם שבו אנשים מסוימים נולדים עם היכולת לקרוא ולתמרן את רגשותיהם של הסובבים אותם, לראות את שפע העתידים האפשריים המתרחשים בכל רגע נתון ולשלוט במידה כזו או אחרת ביסודות הטבע: אוויר, אדמה, מים ואש. מכיוון שנולדו כאלה, הם סובלים מאפלייה, דיכוי וחשד. הם מקיימים עצרות מחאה על היחס כלפיהם, שבהן הם חשופים לאלימות מצד קבוצה פנאטית שמתנכלת במיוחד ליידעונים – רואי העתידות.
מעשי האלימות הולכים וסוגרים על הגיבורים, מתקרבים אליהם עד שהדברים מתחילים להיראות כאילו מישהו מנסה להפוך אותם למטרה…
יש לי לא מעט סיבות לאהוב את הספר הזה, אתחיל מהברורה מכולן, הז’אנר.
פנטזיה ישראלית, מקורית, עכשווית ועשויה היטב זה משהו שאני אף פעם לא אגיד לו לא, ותמיד אבקש עוד. בשנים האחרונות יוצאים לאור יותר ויותר ספרים כאלה, לדוגמה ספריהם של יואב אבני ויואב בלום, וספרים כמו “‘קרעי עולם” של יעל פורמן, שגם עליהם כתבתי כבר בעבר כאן בבלוג.
למרות זאת, השוק הישראלי עדיין מצומצם למדי, וכל מגמת התרחבות שלו משמחת אותי.
במיוחד חסרה לי, מלבד היצירות שציינת לעיל’ ספרות מד”ב ופנטזיה למבוגרים שלא מתנצלת על היותה כזו, ולא מסתתרת מאחורי “סוריאליזם” (שם קוד לספרות יפה שמסרבת לשבת על מדף אחד עם ספרים שמכילים יכולות קסומות, יצורים מופלאים והרפתקאות). “לב המעגל” מכריז על עצמו כספר כזה בלי היסוס, ומקבע עוד קצת את מקומו של הז’אנר על מדפי הספרים של הקוראים הישראלים. אני שמחה שלנדסמן העשירה עוד קצת את המבחר ההולך וגדל של ספרות פנטזיה ישראלית למבוגרים.
כשאני פותחת ספר פנטזיה, אני תמיד מחכה לתיאורי הקסם, ובספר הזה התיאורים של הכוח שזורם מאדם לאדם או מאדם לסביבתו, היו כתובים בדיוק כמו שאני רוצה לקרוא אותם. ככה אני מדמיינת שקסם נראה.
אהבתי את העובדה שהקסם לא מוגבל רק ליסודות, אלא מקיף גם ראיית עתיד ורגשות. הרגשתי שזה יוצר משהו מאוד שלם, והקשר שנוצר בין הרגש האנושי לבין איתני הטבע, הגם שהוא עתיק יומין בספרות ובאמנות, טוען את הספר במשמעויות נוספות. ההשלכות של ההחזקה ביכולות לא רק על מעמדם החברתי של הגיבורים אלא גם על הקשרים ביניהם, ועל חוויות ילדותם שעיצבו את מי שהם כאנשים בוגרים היו ברורות מאוד ונוגעות ללב.
אני חושבת שהדבר שקרן לנדסמן עושה הכי טוב בכתיבה שלה זה לקרב את הדמיון והמציאות ולטשטש את הגבולות ביניהם. אני, בתור מי שחלק נכבד מהמעגל החברתי שלה מורכב מהאנשים שהולכים לכנסים וצורכים ספרות בדיונית כמעט בכל פורמט, ובתור מי שקריאת פנטזיה והתחברות לקהילת החובבים שינתה את חייה מקצה לקצה, יכולה בהחלט להזדהות עם המסר הזה.
הייצוג של ההווי המקומי, שהתרחשה בהרבה מאוד רמות בספר, הייתה מופלאה בעיניי והעניקה לעולם המדומיין עומק ואמינות.
המשחק עם השפה, האופן שבו לנדסמן הראתה כיצד נטמעים ביטויים בעברית שמתייחסים לקסם המתואר בספר הופכים את הקסום לחלק מחיי היומיום באופן מאוד טבעי, ותורמים המון להשעיית הספק החשובה כל כך לספרות פנטזיה. נהניתי הנאה צרופה מהסלנג המקומי הקשור לקסם. לדוגמה, ההסבר מדוע לקוראי העתיד קוראים “דמוסים”. (אם לא ניחשתם אני לא מגלה לכם, תקראו את הספר!)
ההתכתבות עם המציאות הפחות נעימה שלנו פה בישראל הייתה כתובה טוב עד כאב.
השם הסמלי “לב המעגל” מרמז על חשיבותה של השאלה מי נמצא במרכז ומי בשוליים. תיאורי הצעדות והעצרות מזכירים מאוד אירועים כמו “מצעדי הגאווה” ו”צעדת השרמוטות” שמשתתפיהם חשופים לאלימות בגלל המסר שהם מנסים להעביר:
“צעדנו ברחוב שמואל הנביא, אוחזים ידיים, שרים… היו אנשים רגילים בינינו… הם היו משוכנעים שכלום לא יקרה. לא הפעם… מישהו צחק שיש יותר שוטרים מצועדים… היתה התפרעות בשוליים. שוב קבוצה של בני שמעון שניסו להפריע לצעדה… זכרתי את הרגע המדויק שמישהו צעק ‘סכין!’… עבר גל של פחד וחרדה… משתק את היכולת של מישהו מהריגשים לפעול… הרגשתי את הדמוסים סביבי קורסים. בזה אחר זה, מושכים את הריגשים איתם לבור חסר תחושה של פחד מציף כשהעתידים קרסו.”
אתם יכולים להיות בטוחים שאת התיאור הזה של עתידים שקורסים אני לא אשכח, בטח לא כשהסצנה הזו מתכתבת ישירות עם הרצח של שירה בנקי ז”ל.
גם תיאורי ההתנכלויות הקטנים והגדולים מצד האוכלוסייה הלא-קסומה היו עשויים היטב וכתובים ברמה גבוהה מאוד של אמינות:
“בספסל מאחורי ישבו שלושה נערים שדיברו על העצרת. אחד מהם אמר ש’חיסלו עוד אחד’, ואחד אחר צחק וסיפר בדיחה ששמעתי עשרות פעמים בעבר. הם דיברו בקול רם במכוון, יכולתי להרגיש את הצורך שלהם באלימות, מונע על ידי פחד ותיעוב… הידקתי את הכעס שלי לצרור מוגדר היטב… בתחנה הבאה… אישה בשמלה פרחונית עלתה, הכרטיס שלה מצפצף כדי להתריע שיש עוד כמוני באוטובוס… החלפנו מבטים שותקים… אחד הנערים צחק באופן מופגן, ‘תראה, אפילו ביניהם הם לא מצליחים להסתדר'”.
תיאורים כאלו משתפים חברים וידידים חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, ורבים מדי יודעים לספר על חוויותיהם המפוקפקות מהסתובבות במרחב הציבורי הישראלי, אשר נוטה להיות חסר רחמים כלפי כל מי שמפגין ולו שמץ של חריגות במראהו, בהתנהגותו או בהשתייכותו למגזר אוכלוסייה כזה או אחר.
תיאורי המציאות האלה מוכיחים לנו במשנה תוקף עד כמה הפנטזיה היא רלוונטית, ומאפשר מרחב לדבר בו לא רק על כמה שדרקונים, מעשי קסם וטירות אפלות זה מגניב, אלא גם על האופן שבו החברה שלנו מתייחסת לשונות, על הפילוג והריחוק בין חלקים שונים באוכלוסייה שמונעים מפחד ותיעוב, ועל הבחירה שלנו בין להרכין ראש ולהיכנע לבין הסירוב לתת לקבוצה פנאטית ואלימה להכתיב עבורנו את העתיד.
סיפור האהבה היה מרגש; הנאהבים היו זוג מקסים; קשה היה שלא לשמוח בשמחתם ואפשר היה בהחלט להבין את המשיכה שלהם זה לזה. ויחד עם זאת, הרגשתי שמערכת היחסים ביניהם תפסה לא מעט “זמן מסך” ביחס לעובדה שהמתח לא נבנה בכיוון הזה של הסיפור. אני לא בדיוק נחשבת לעילוי בכל הנוגע לדחיית סיפוקים, ואם אני במתח בגלל קו עלילה מסוים אני מוכרחה לדעת מה קרה בו עכשיו.
הכיוון העלילתי שהספר עורר את סקרנותי לגביו מלכתחילה היה דווקא התעלומה והסכנה; כך שלקראת הסיום, כשהמתח התגבר מאוד, מצאתי את עצמי נאלצת לרפרף על קטעי הרומנטיקה על מנת להגיע ל”אקשן” שעניין אותי באותם רגעים הרבה יותר. ייתכן שאחזור אליהם בהמשך, עכשיו כשקראתי את הספר ואני יודעת מה קרה בסוף. זאת ועוד, סביר להניח שמדובר פה בהעדפות אישיות שלי כקוראת; אני מתארת לעצמי שלא מעט קוראים יחלקו עליי בנקודה זו.
בסופו של דבר מדובר בספר מרתק, מרגש, די ייחודי בנוף הישראלי בגלל האספקטים השונים של המציאות והדימיון שמשמשים בו בערבובייה. הוא כתוב היטב, ערוך היטב ואני מקווה לראות בקרוב עוד מהסוג שלו על המדפים. תהיו בטוחים שאם תכתבו אותם, אני אקרא אותם.
את הספר של לנדסמן, כמו גם את לנסדמן עצמה, תוכלו לפגוש באירוע ההשקה בכנס עולמות למדע בדיוני ופנטזיה שייערך ב-3-4 באפריל (חול המועד פסח) באשכול פיס ברחוב הארבעה בתל אביב.
באופן כללי, אם אתם חובבי הז’אנר מובטח לכם שתמצאו את עצמכם בקלות רבה בין ההרצאות המרתקות, הדוכנים המגניבים, ועוד מאות חובבים נלהבים בדיוק כמוכם.
הספר הזה הוא ממש לא מה שציפיתי שהוא יהיה, ויחד עם זאת הוא בשום אופן לא אכזב אותי.
זה סיפור מלא ביצרים ותאוות מסוגים שונים – תאוות שלטון, תאוות בצע, ולא מעט תאוות מיניות. תוך כדי עלילה פוליטית סוערת ומלאה מזימות ותקיעת סכינים, או יותר נכון חודי סיף בגב, מציפה המחברת נושאים כמו מעמדות, אהבה, כבוד ומוות.
הספר, כמו הסייף העומד במרכזו, חומק בקלילות מפליאה מכל ניסיון להגדירו: זהו ספר פנטזיה נטול קסם, רומן היסטורי שאינו מתרחש בשום תקופה מוגדרת או מדינה מוכרת, רומן רומנטי שבו העלילה הפוליטית חשובה לא פחות מסיפור האהבה, והיא מסועפת ומורכבת עד שהיא מזכירה מעין גרסה מצומצמת ומהודקת יותר של “משחקי הכס”.
הספר בעיקרון מחולק בין שתי עלילות שמסתעפות, מתפצלות ומצטלבות לכל אורכו: עלילה אחת מספרת את סיפורו של סנט ויר, סייף מוכשר מדי, מבוקש מאוד על ידי אנשים בחלונות הגבוהים ששוכרים אותו פעם אחר פעם להסדיר את ענייניהם. סנט ויר מטופל בפניותיהם הרבות, הסותרות לעתים זו את זו, ועל הדרך נאלץ להשגיח על בן זוגו הכאוטי, הפזיז עד כדי אובדנות, סטודנט מריר וציני שנשר מהאקדמיה בנסיבות מסתוריות, דקדנטי, חידתי ונאה להפליא.
העלילה השניה היא סיפורו של אציל פוחז והולל ששקוע באהבהבים ומסתבך עד מעל לאוזניים כאשר הוא מעליב את אחד האנשים הכי חזקים וחשובים בעיר, באופן המוביל אותו לבחון את חייו ולקחת החלטה פזיזה למדי, חשאית ומסוכנת.
העולם שיצרה קושנר נראה גנרי על פניו – אצילים בארמונות, עניים ברובע ריברסייד המסוכן שמעבר לגשר, שמלות יפות מול בגדים בלויים, תככי חצר מול מאבק הישרדות. כל זה נראה על פניו סתמי למדי עד שמגלים את המהלך האמיתי של קושנר, שיצרה עולם שלמעשה חי על החרב באופן מילולי.
הספר בעצם משחק עם הרעיון ובוחן עבורנו עולם שבו מערכות חברתיות שלמות מבוססות על היכולת לשכור את הסייפים הטובים ביותר. בין השורות אנו למדים כיצד סוג החיים הזה משפיע על אופן החשיבה של הדמויות – האצילים ופשוטי העם. קושנר מראה כמה בקלות ניתון לעוות את מערכות השלטון והצדק כאשר ניתן לפתור הכל בעזרת דו קרב מרהיב שסופו מוות של סייף, ומה קורה כאשר הנך בעל מקצוע טוב מדי באומנות המוות.
קושנר מראה היטבה כיצד הדמויות השונות בעמדות מפתח מניעות את העלילה, לכל אחת יש סיפור משלה לספר, סיפור שלעתים קרובות מתנגש או מתחכך בסיפורה ובמזימותיה של דמות אחרת – מפיק ניצוצות מסוכנים. תחושת הסכנה מלווה את הקוראים לכל אורך הספר; הכתיבה יוצרת ציפייה להתפרצות ממשמשת ובאה, ואין לדעת מאיזה צד של המפה הפוליטית או הגיאוגרפית יתרחש הפיצוץ.
הספר מדגיש באופן חסר פשרות את ההבדלים בין המעמדות; הוא לא צריכה סיסמאות כדי למתוח ביקורת על החברה המעמדית, אלא עושה זאת דרך התיאורים, בססגוניות החדה של הדמויות והמקומות, באופן שבו קושנר מקימה בו לחיים את הסביבה שלה.
מה שהוסיף מאוד לספר מבחינתי היה תיאורי הקרבות. הסיוף ואימוני הסיף היו פשוט מופלאים בעיניי, סוחפים ומרתקים כמו שמשחקי ספורט צריכים להיות – רק עם הריגוש המעורב בחרדה שבידיעה כי מדובר בחיים ומוות של גיבורים שאכפת לך מהם באמת ובתמים.
גיבוריה הראשיים של קושנר הם יצירת אמנות בפני עצמה, לדעתי. הן מאוזנות היטב בין פגמים מעוררי אמפתיה ועוצמה מעוררת הערצה. דומה כי קושנר מודעת מאוד לתבנית של גיבורי הפנטזיה הקלאסיים, ונוטה לשחק איתה. הגורלות של הדמויות מאוד לא צפויים בהתחשב בתבנית, וניכר שקושנר מודעת לציפיות הקוראים בקשר אליהן.
סיפור האהבה הראשי כתוב מעולה, לדעתי. אין בו האדרה מלאכותית או אידיאליזציה – בני הזוג נאבקים כמו כל זוג אחר בעולם, פינותיו הרכות של האחד מתחככות להכאיב בזוויותיו המשוננות של השני והעיסוק התדיר של כל אחד מהם במוות ובהתגרות בגורל, גובה מחיר מהם ומהזוגיות שלהם.
אז אם אתם חובבי פנטזיה, רומנים היסטוריים, פוליטיקה סבוכה או לקרוא על מערכות יחסים לא הטרוסקסואליות לשם שינוי – לכו על זה ובגדול, מדובר בספר מהנה מאוד.
וכמובן שספר מבריק, מתוחכם וחד כלהב של סייף זקוק למתרגמת מיומנת וחדה לא פחות, כך שיעל אכמון היא כרגיל הבחירה הנכונה והמעולה לתרגם את הספר הזה. ריברסייד קולחת דרך העברית המהוקצעת שלה, והופכת את הקריאה בספר להנאה צרופה.
חובבי ספרות ה-YA: הפנינה הזו היא בדיוק בשבילכם. זה ספר כיפי באווירה קלילה, עם תעלומה טובה, עלילה מרתקת ורעיון פשוט יחסית ועם זאת מבריק. ספר ראשון מתוך טרילוגיה – וטוב שכך, כי אני ממש מרגישה שאני רוצה לדעת עוד על העולם.
כשהוריה של אורורה דֵבוֹ יוצאים לשנת שבתון עליה להסתגל לחיים חדשים בלונדון, בבית ספר אנגלי טיפוסי, עם פנימייה והכל!
למרות מגה-פאדיחה אחת בחדר האוכל היא דווקא מצליחה להתחבר לא רע לנערים ולנערות הלונדוניים, המרותקים מהמבטא הדרומי (שהיא דואגת להבליט) ומהסיפורים שלה על קרובי משפחתה ההזויים שמחזיקים עשרות מקפיאים בבית או מפתחים אובססיה לציפורים.
בדיוק באותו היום שבו רורי מגיעה ללונדון, מתחיל שם גל של רציחות מחרידות, כולן משחזרות בדיוק מירבי את פעולותיו של ג’ק המרטש, שהטיל טרור על לונדון הויקטוריאנית.
כל זה לא היה נוגע לרורי אלמלא הייתה רואה לילה אחד, לגמרי במקרה, את פניו של הרוצח. מאז חייה נעשו משונים בתכלית – נערה חדשה מצטרפת לבית הספר במפתיע ונראה שהיא פוקחת שבע עיניים על רורי. עולם הצללים של לונדון הולך ונגלה בפניה לאיטו, והוא לא בדיוק מלבב.
גיבורת הספר, היא נערה אמריקאית טיפוסית, דרומית אמיתית מבנוויל, לואיזיאנה – ואני מתכוונת טיפוסית באמת! מורין ג’ונסון היא מקצוענית, וזה אומר שהקוראים שלה חווים את הדמות הראשית שלה כמו נערה בשר ודם.
היא לא “יפהפייה בעלת עיניים סגולות” שכולם צריכים לעבוד קשה כל הספר כדי לשכנע אותה שהיא אכן יפהפייה אמיתית, לא “הנערה הרצינית והמרוחקת שכל הבנים מתאהבים בה כבר ביום הראשון ללימודים”.פה לא תמצאו שום דבר מהסוג הזה – וגם לא התפייטות של המחברת על תיאורי הרזון או החמוקיים של הגיבורה, השבח לאלים.
כמצופה מנערה אמריקאית בבית ספר בריטי, רורי בולטת מאוד בנוכחותה, וזה לא בזכות יופייה המסנוור.
היא אינדיווידואליסטית, משעשעת, שנונה ואמיצה ומוכנה לשבור מספיק חוקים כדי להשתלב אבל לא מספיק בשביל להיות “בעייתית”. היא לא חוששת להפגין את ההומור שלה – והיא גם לא איזו גאונה גדולה. המאבק שלה עם המטלות לבית הספר ושיעורי הבית כנראה יעוררו לא מעט הזדהות בקרב הקוראים. היא החלטית למדי, אחת כזו שיודעת מה היא רוצה, מה שחוסך מאיתנו כקוראים הרבה מאוד קטעים של הקשבה ללבטים וחיבוטי נפש – הספר הזה פחות מתאים למי שאוהב את הדברים האלה.
הספר של מורין ג’ונסון לא חזק בדמויות משנה. אולי מכיוון שזה הספר הראשון ועוד נזכה להכיר אותן בהמשך ואולי בגלל סיבות אחרות – רוב דמויות המשנה לא מאוד משכנעות, אפרוריות ודי פלקטיות. אבל זה בסדר – מכיוון שהדמות הראשית מחפה עליהן ב-100%.
אחד הדברים הכי טובים בספר זה השילוב בין כמה אלמנטים: המיתוס של ג’ק המרטש והשתרשותו בעולם המודרני, עלילת ה”תיכון” הטיפוסית לצד “סיפור הפנימיות” כמובן – שמהדהד לעתים את האווירה של “הארי פוטר” – דומה כי ג’ונסון מכירה את העולם הספרותי שבו היא כותבת ואינה מתעלמת ממנו או דוחקת אותו לשוליים, וכמובן – האפקט העל טבעי, שנחשף באיטיות לאורך הספר, ומראה לנו שהדברים אינם כפי שהם נראים ממבט ראשון.
מבחינת הרעיון של הסיפור, מורין ג’ונסון מצליחה לקחת רעיון שהוא לא מאוד חדש, ולהציג אותו בצורה מקורית, מושכת ומעניינת בעודה מעניקה לו טוויסט משלה.
לונדון, כך נראה, היא אבן שואבת של סיפורי על-טבעי. נראה שעולם חדש מתגלה ומתעורר מתחת לאפם של אנשיה חדשות לבקרים: קוסמים, מלאכים, פיות, ערפדים וילדים משונים עם כוחות מיוחדים נוהרים אל גשר ווסטמינסטר בהמוניהם. כולם איכשהו מתנקזים ללונדון.
עולם הצללים של לונדון, כפי שהוא מתואר ב”שם הכוכב” הוא עולם כאוטי עם לא מעט רבדים, ולכן הוא מפחיד ומרתק כל כך. בספר זה ראינו רק את קצה הקרחון, והוא בהחלט גורם לקוראים לרצות לדעת יותר.
בנוסף על כך, בניגוד לסופרים רבים לנוער הסבורים כנראה כי יכולת הריכוז של קוראיהם נמוכה מזו של גרביל על קוקאין, מורין ג’ונסון מכבדת את הקוראים שלה בעלילה עם קצב נכון ורגוע. היא לא דופקת ספרינטים ומפוצצת חמישה בניינים תוך חמישה עמודים, אלא רצה מרתון, מציגה את ההתאקלמות של רורי בבית הספר לפני שהיא צוללת אל עולם הצללים ואל העלילה האמיתית.
התרגום של חמוטל ילין מצוין – ישיר וקולח בשפה פשוטה ויומיומית. הספר מהווה אתגר תרגומי לא קטן, עם המתח שבין הרקע הבריטי לגיבורה האמריקאית, והתרגום מצליח להעביר את כל זה בשפה שלנו בלי לבוא על חשבון האווירה הטינייג’רית או הקטעים המותחים.
אני ממליצה בחום על הספר לחובבי פנטזיה, חובבי YA, חובבי תרבות אנגלית וטיולים בלונדון, וגם למי שזקוק ליצירה קלילה-אך-לא-מטופשת שיכולה לאזן ספר קשה וסוחט דמעות או קלאסיקה ארוכה, יפהפייה וכבדה, שמתרחשת בלונדון כמובן.
באיחור אופנתי, עשר שנים אחרי כולם, הארי דרזדן פרץ גם לחיי וגרם לי לתהות למה לעזאזל לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אליו.
העלילה היא רומן בלשי מעורב בפנטזיה אורבנית, משהו מהסגנון של “מלחמת האופל” ו”בלייד ראנר”, אבל עם פחות דגש על ערפדים ואנשי זאב ויותר גרסאות מודרניות ואורבניות של פנטזיה קלאסית – פיות, קוסמים, שיקויים, מעגלי כישוף ועוד. יש לציין שאין זה אומר כי מקומם של ערפדים נפקד בעלילה הזו, והייצוג שלהם מעניין בהרבה ממה שניתן לראות ב… אה… ספרי ערפדים אחרים.
בכל אופן, בעיניי בוצ’ר מציג כאן שילוב בין פנטזיה למתח, עם אלמנטים מכאן ומשם. המיזוג של תעלומה בלשית ופנטזיה הוא אמנם לא רעיון מאוד חדש, אבל השילוב בין האלמנטים של שני ז’אנרים שונים כל כך שיש להם קהלים שונים כל כך (נכתב מתוך ניסיון של שנות עבודה רבות בחנות ספרים) הופך תחת עטו של בוצ’ר למשהו רענן, חדשני ומרתק. בוצ’ר מצליח להראות שבבסיס של שני הז’אנרים הנבדלים כל כך זה מזה עומד דיון על צדק אוניברסלי, תפיסת המוסר האנושי והשאלה האם לעשות את הדבר הנכון, גם כאשר אתה והיקרים לך עלולים לשלם על כך מחיר כבד.
הארי דרזדן הוא מכשף-בלש העובד עם משטרת שיקגו. הספר מתרחש בתקופתנו ודרזדן, המספר בגוף ראשון, מסביר מהלך תרבותי והיסטורי שמתחיל להיראות הגיוני למדי, על פיו אנשים החלו להתעניין יותר ויותר בקסם ובתורת הנסתר בעידן הטכנולוגי שלקראת סוף המילניום. עולם הקסם הולך ונחשף בהדרגה, המחיצה בין העולמות נסדקת בעזרתם של גורמים רבים, בין השאר צעירים נלהבים הנוטלים אבקות שונות שיעילותן מפוקפקת כדי לחשוף את היכולות הקסומות שבתוכם. לפיכך למרות שרוב הבריות עודם חשדנים כלפי קוסמים ומכשפים ולא אחת רואים בדרזדן שרלטן, מדי פעם מגיע איזה מקרה שברור שמעורב בו משהו על-טבעי ויכולותיו של דרזדן נדרשות.
כאשר אנו פוגשים את דרזדן, הוא מסובך עד מעל האוזניים גם בעולם הקסם וגם בעולם המוכר לנו. לא ארחיב על ההסתבכות הקסומה מחשש לספוילרים, רק אומר שדרזדן הקצר במזומנים מקבל ביום אחד כמה וכמה הצעות עבודה (והצעה אחת של אי עבודה) – האחת היא פיענוח רצח מזוויע שבוצע בקסם אפל, והשנייה מגיעה מאישה המבקשת סיוע באיתור בעלה הנעדר. אגב החקירה, בעוד הארי דרזדן עוקב אחרי קצוות החוטים הוא מגלה כי הם סבוכים זה בזה יותר ויותר והרשת סביבו מתחילה להתהדק. וכל זה לא ממש עוזר לו לזכות בחסדה של “המועצה הלבנה” ושל עמיתיו הקוסמים.
ג’ים בוצ’ר מניח את גיבורו בתוך עולם קסמים מעולה, בנוי היטב וכתוב בצורה אמינה מאוד. עולם הקסמים של בוצ’ר בלתי צפוי, מפחיד ומרתק, ויש לו דינמיקה מעניינת מאוד עם העולם שלנו. על הדינמיקה הזו אני מעוניינת להתעכב, כי בעיניי היא קריטית ליצירת פנטזיה המתרחשת במקביל לעולם שלנו. לשם הדיון הזה אזמן לכאן שני אנשים: קוסם נוסף בשם הארי – כי כשקוראים על קוסם בשם הארי קשה שלא לקשר בינו לבין הארי פוטר, אם כי “תיקי דרזדן” יצא לאור כשנה לפני הספר הראשון בסדרת “הארי פוטר”, ואשף המאמרים והאתרים רן בר זיק, שדעתי כדעתו לגבי ההשוואה בין הארי דרזדן והארי פוטר.
במאמר “כשדרזדן הרג את הארי פוטר” מיטיב רן בר זיק לתאר כיצד ספריו של בוצ’ר מתמודדים עם הקשר בין עולם הקסם לעולם המציאות טוב בהרבה מספריה של ג’יי קיי רולינג. בר זיק טוען במאמרו כי: “הקשר או התפרים בין העולם שלנו לעולם הבדיוני הם קריטיים… פקיעת התפרים האלו עלולה להביא לחורבן גמור של היצירה הפנטסטית. ללא שום קשר לאיכותה”. לטענתו בוצ’ר מספק את השעיית הספק עבור הקוראים טוב בהרבה משעושה זאת רולינג בסדרת “הארי פוטר”. בספרו של בוצ’ר, הבעיות של שילוב העולם המודרני עם קיומם של קסמים נפתרות בצורה מלאה ומספקת יותר, בוודאי עבור קוראים בוגרים, ומצביע על אספקטים במציאות שלנו שאצל ג’יי קיי רולינג לעומת ג’ים בוצ’ר זוכים להתעלמות כמעט גורפת, למשל שימוש בטכנולוגיה וכלי נשק והקשר בין עולם הקסמים למוסדות הלא קסומים. למשל, למרות שהארי פוטר והארי דרזדן שניהם אינם מסוגלים להשתמש בטכנולוגיה חדשנית כמו מחשבים וסלולארי בגלל שהנוכחות של הקסם משבשת אותם, דרזדן בניגוד פוטר יכול בהחלט להסתדר עם אקדחים וכלי נשק מודרניים שאיכשהו נעדרים לחלוטין מהעולם של הארי פוטר. האלמנטים האלה של הקשר עם המציאות שלנו אכן הופכים את ספרו של בוצ’ר למעין גרסה בוגרת, אמינה ואפלה של “הארי פוטר”, המציגה עולם קסמים נסתר בתוך עולם לא-קסום.
אחת הביקורות שיש ללא מעט חובבי פנטזיה על “הארי פוטר” היא השימוש האגבי, היומיומי כמעט בקסם, שברוב המקרים עובר כדבר מובן מאליו. הטלת לחש אינה מצריכה יותר מאשר נפנוף שרביט וכוונה, ומי שזה לא בא לו בקלות (נוויל לונגבוטום למשל) הוא החריג. בספרי “דרזדן”, לתחושתי לפחות, יש “טיפול” מעט יותר מכבד בקסם. קשה שלא להתפעל ממערכת הקסם המורכבת והמעניינת, של ג’ים בוצ’ר. מערכת הקסם קשורה לסמלים ולמשמעויותיהם ומופעלת בדרכים מגוונות ובשילוב של כוחות פנימיים וחיצוניים. יש הסבר מלא ועתיר דמיון על האופן בו הקסמים פועלים – אותי אישית זה יכול היה לרתק גם בלי עלילה בכלל, ובדרזדן כאמור לא חסרה עלילה.
בעיניי, הארי דרזדן כדמות מזכיר אף הוא במובנים רבים גרסה מבוגרת, קשוחה וצינית יותר של הארי פוטר: הוא אנדרדוג, נרדף, לא מבינים אותו. דרזדן נאמן לאידיאלים שלו עצמו, לערכים שהתחנך עליהם. כמו הארי פוטר, גם הוא בוחר להתמודד לבד ומתקשה לבקש עזרה; הוא חי בתחושה שאין לו למי לפנות והאדם היחיד שעליו הוא יכול לסמוך זה כמובן הוא עצמו. אך בשונה מהארי, שכובש את הקהל עם התמימות המתוקה שלו ואומץ הלב חסר הפשרות שלו בספר הראשון, הארי דרזדן הוא גם טיפוס הרבה יותר ציני, מריר ומגושם בהתנהלותו ויש להודות – גם קצת מיושן, ומתכתב הרבה יותר עם הבלשים המתוסבכים של ספרי המתח האחרונים מסקנדינביה.
אני עדיין תוהה מה דעתי על ייצוגי הנשים בספר. מחד, אני בהחלט מקבלת את הטענה (ותודה לנעמי כרמי שהאירה את עיניי) לפיה מספר גדול מדי מן הנשים בספר הן:
1. אטרקטיביות בצורה בלתי רגילה
2. מגשימות פנטזיה גברית מסוימת על נשים ונמרחות על הגיבור הלא נאה במיוחד בכל הזדמנות.
בהחלט יש משהו בטענה הזו, והיא משגעת אותי בכל מה שקשור לספרי המתח. למחברים קשה להתעלם ממראה חיצוני של גיבורות בספרים; הוא מקבל הרבה יותר מקום מהתיאורים של הגברים ואיכשהו הן תמיד נאות להדהים, בעיקר בז’אנר של ספרי המתח – ולמרבה הצער גם בפנטזיה. בפועל בתחנות משטרה וארגוני בלשים סביר להניח שניתן למצוא נשים מכל הסוגים והגדלים ומעצבן שהעלילה מתמקדת תמיד באלו שמתוארות כאילו המחבר בחר לו אישה מצולמת מקטלוג דוגמנות והחליט לתאר את הגיבורה שלו ככה.
הן מתחילות להיראות לי כמו שכפולים משעממים אחד של השני וזה מתחיל להעיק. מודה שנאלצתי לעבוד קשה כדי להשעות את הספק שלי ולדמיין את מרפי, העוזרת שתיאר בוצ’ר בהתחלה כ”נמוכה ומוצקה” כדמות באמת נמוכה ומוצקה, ולהתעלם בשיניים חשוקות מכל התיאורים הבאים שציירו אותה כבחורה קטנה, חמודה ומצודדת שרק “משחקת אותה” קשוחה.
מסתבר שגם לפנטזיה יש גבולות, ולדמיין גיבורה מעניינת שלא נראית כמו אחרי פוטושופ זה הרבה יותר מדי בשביל הכישרון של סופרים. וחבל.
יחד עם זאת, הספר כן הצליח לעורר בי תהיות מסוימות על מגדר שבמידה מסוימת (לא גדולה אבל בכל זאת) מצליחים לחתור תחת המסרים הסקסיסטיים שעולים מייצוג הנשים.
נתחיל מהעובדה כי כישוף בתרבות שלנו הוא לרוב טעון-מגדרית; ההיסטוריה והספרות מלאים בקוסמים כמו מרלין, וההתייחסות לכישוף מהסוג שמבצע הארי דרזדן עדיין נתפס כנחלתן של נשים, מכשפות. כאן אני חושבת שהתרגום הולך בהחלט לקראת התחרנות המגדרית בהתייחסו אל דרזדן כ”מכשף” ולא “קוסם”.
יחסו של דרזדן לנשים אכן שמרני, כפי שהוא מעיד בעצמו (לפחות הוא מודע לזה, גם זה משהו!), ועם זאת דמויות הנשים היו בעיניי מעניינות מספיק כדי לעמוד בפני עצמן. המראה שלהן אמנם תואר כפלקטי אבל המניעים והאישיות של כל אחת מהן בהחלט לא היה פלקטי. הן עשו עליי רושם ועוררו הערכה כדמויות אינדיווידואליות מעבר לסטריאוטיפ “העלמה (המושכת) במצוקה”.
גם בכל נוגע ליצורי קסם מצאתי שבוצ’ר חותר לא פעם תחת התפיסה הממוגדרת של יצורי קסם. בכל הנוגע לערפדים למשל בוחר בוצ’ר להראות את הצד המפלצתי יותר וה”סקסי” פחות של הערפדים, ומערער את התפיסה שלהם כמגשימי-הפנטזיות-המיניות-של-האנושות. הייצוג של הערפדים מתחבר לייצוג של היחס האנושי כלפי מין ומיניות ומראה איך התפיסה של ערפדים כדבר “סקסי” היא מעוותת מהיסוד.
גם הפיות, עמן יש לדרזדן שיג ושיח, הן לא בדיוק מה שחושבים כשמדמיינים פיות.
בשורה התחתונה, מדובר בפנטזיה אפלה, צינית, רוויית אקשן כתוב היטב, מעין גרסה מורכבת, בוגרת בהרבה של קוסם הנאלץ להסתדר עולם שלנו. זוהי פנטזיה אמיתית של מבוגרים בעולם שלא מעט פעמים נראה כמנסה לדחוק את הפנטזיה בחזרה לחדר הילדים והופך את היצירות הז’אנריות למתיילדות ורדודות בשם אינטרסים מסחריים.
