טוב, נראה שהגיע תורי לזנק ל(מסכת) תהום ולכתוב את הרשמים שלי על ספר הפנטזיה הישראלי החדש מאת איל חיות מן.
גילוי נאות: אני לא מגיעה מהפאנדום של היהדות. קחו בחשבון שמדובר פה בביקורת של קוראת שהרובד הזה של הספר נסתר ממנה לגמרי. גדלתי בבית קיבוצניקי חילוני למהדרין ואני אפילו מכירה חלק מהמסורות – החזקנו על המדף בבית את הספר “יהדות הלכה למעשה”, אנחנו לא ברברים! אבל זה מעולם לא היה חלק מהעולם שלי, לא באמת. מהביקורות עליו עולה שאני האדם היחיד בין חברי ומכריי שלא מתמצאת אפילו קצת בתקופה, במנהגים או בדת.
לכן מטבע הדברים הביקורת שלי תעסוק הרבה יותר במה שאני מבינה – דמויות ועלילה, תיאורי הקסם והעולם, ופחות בהקשר היהודי שעליו כבר כתבו רבות ובקיאות ממני.
“מסכת תהום” היא סיפור חייו של אלישע בן אבויה, אחד מחכמי ישראל שידוע בגדולתו – ובכפירתו. זה רומן היסטורי שמתרחש בארץ ישראל של תקופת התנאים, אחרי חורבן בין המקדש השני, שזה בערך משנת 70 ועד 136 לספירה.
הוא נפתח באלישע הצעיר שמובל בניגוד לרצונו ללמוד בישיבה בלוד, משאיר אחריו אישה שנשא בגיל שלוש עשרה בלבד חיפזון ובסתר בניגוד למצוות אביו, בהיותו מאוהב בה עד קצות אוזניו הנעריות. הוא מתקבל לישיבה בזכות חיזיון שהוא מצליח לראות עם הגעתו – נאבק למצוא את מקומו, רוכש לעצמו חברים מעטים ואויב מר אחד, נמק כמעט מכמיהה לאהובתו ושוקע לאט לאט בלימודיו.
החלק הראשון של הספר מתפצל בין סיפור אהבתם של רות ואלישע (שחביב עליי במיוחד) לבין ההתאקלמות הקשה של אלישע בישיבת לוד.
ההתרחשויות בישיבה בלוד היו מבחינתי כמו המקבילה התקופתית ללימודי משפטים – מעין “לא רק בלונדינית” גרסת התנאים. נהניתי לקרוא איך אלישע מנסה למצוא את האיזון בין רוחו הסוערת, שאפתנותו הגדולה, הצורך האדיר להוכיח את עצמו, המרדנות והאינדיווידואליסטיות שלו והצד היותר פגיע שלו שזקוק לאישור ולקירבה שאותם הוא מתקשה מאוד להשיג.
רבים מהקוראים מתקשים לאהוב או לחבב את אלישע כדמות ראשית – אבל זה בסדר, אני מחבבת אותו מספיק בשביל כולם: הנחישות שלו, הדבקות במטרה, המחשבה המהירה והמעמיקה שלו, אומץ הלב שלו לעשות את הדבר המסוכן אבל הנכון בשבילו, היכול שלו לתפקד היטב גם במצבים מלחיצים והנכונות להקרבה עצמית הופכת אותו לדמות אפית בעיניי.
הוא אולי לא תמיד מעורר אמפתיה, אבל הוא דמות מרתקת בתור מחולל-אסונות; בכל פעם שהוא מקבל החלטה מסויימת או מבצע פעולה כלשהי בעלילה המחשבה שלי כקוראת הייתה “אוי לא מה הוא עושה הפעם ואיך זה הולך להשתבש?”, וזה גרם לי לדפדף מהר יותר כדי לקרוא לאן הגיבור סחף אחריו את העלילה.
סיפור האהבה בינו לבין רות כתוב נהדר; יש בו איזון מושלם של משחקיות, חושניות, הנאה ומשיכה. ברור למדי למה הדמויות האלה מפתחות תשוקה זו כלפי זו, העניין שלהם זה בזה קיים בכל המישורים – הפיזי, האינטלקטואלי והנפשי. בלי לתת יותר מדי ספוילרים אני יכולה להגיד שיש בספר הזה משחק עם המוסכמה הישנה של “הקדושה והקדשה” שהתגלגל אלינו מספרות המאה התשע עשרה ואפילו קודם לכן, ומלווה את ספרות המד”ב והפנטזיה מאז ימי קיטיארה ולאורנה בשנות השבעים. משהו בקונפליקט הפנימי של אלישע בין עולם הישיבה והיהדות לבין עולם הפילוסופיה היוונית שרות פותחת בפניו מהדהד את הדיונים שנשמעים כיום ברחבי הרשתות החברתיות על היחס בין הזרמים השונים של היהדות לבין תרבות המערב – דיונים שמשפיעים אפילו עליי כקוראת חילונית.
אבל עם כל הכבוד לחושניות הסוערת של רות ואלישע, מערכת היחסים המשמעותית והטעונה יותר שלו היא דווקא עם אויבו המושבע.
אני לא חובבת גדולה של עימותים בחיים האמיתיים אבל יריבויות ספרותיות שכתובות טוב יכולות להיות לוהטות יותר מהרומנטיקה הכי עסיסית שאפשר לכתוב, והיריבות בין אלישע וישמעאל כתובה מעולה. הם דומים מספיק ושונים מספיק זה מזה כדי לתעב, להעריך ולסכן זה את זה בדיוק במידה הנכונה. הדברים שהם מוכנים לעשות זה יוצרים מתח שמחזיק על כתפיו חלק נכבד מן הסיפור מבחינתי. ישמעאל הוא המכשול הגדול ביותר שעומד בפני אלישע באופן שמגביר את המתח בכל אינטרקציה ביניהם עד שמילולית אי אפשר להסיר מהם את העיניים – זה כמו לצפות במשחק פינג פונג של שני קוסמים עם כדורי אש מעל לבה רותחת, וזה מושלם.
העובדה שמערכת הקסם ביהדות מבוססת על דיבור לא צריכה להפתיע אף אחד, ובכל זאת יש משהו מופלא בסופר שכותב מערכת קסם שכולה מבוססת על מילים. איל חיות מן מנכיח את הרעיון היהודי להפליא שהעולם מורכב ממילים, וכחובבת קריאה וכתיבה מושבעת אני לא יכולה שלא להסכים עד כדי לצעוק את זה מהגגות. הקסם האמיתי שבפולמוס, בדיון, בהחלפת רעיונות וקריאה בטקסטים זה משהו שכל חובבי שיחות טובות באמת יכולים להזדהות איתו, והניסיון של המחבר באמנות הדיבייט בהחלט ניכר בכתיבה של הפולמוסים.
עוד משהו שאהבתי זה את הפיתוח האיטי יחסית של העלילה ושל מערכת הקסם. אלישע לא מגלה את עולם הקסם שהסתתר מתחת לרגליו ברגע שהוא מגיע לישיבה. הוא מקבל טעימה קטנה ממנו ומתחיל לעבוד קשה כדי להגיע אליו שוב, למצוא אותו. יש בספר פיתוח איטי וסבלני של מערכת הקסם, ההבנה שלה נקנית במאמץ ניכר מצד אלישע ואני נוטה יותר ויותר לחבב ספרים שלא מנסים להעניק לי סיפוק מיידי ולהרים מולי מופע כשפים פירוטכני מרהיב כבר בפרקים הראשונים.
ולבסוף יש מישהי אחת שלתחושתי חייבים לדבר עליה – התהום. היא מקבילה לקסם הרע בעולם, אבל היא לא רעה. היא פשוט שם. היא הכאוס של היקום שיזחל תמיד בין חרכי הסדר ותמיד צריך למצוא דרכים חדשות להתמודד איתו. הרעיון של התהום הוא המאבק למצוא איזון – לא בין טוב לרע אלא בין הסדר לכאוס בעולם, וקשה להכחיש שיש בתהום עצמה ובקסם האפלולי שלה משהו מושך.
הדבר שאהבתי הכי פחות בספר זה כמה משעמם נראה עכשיו כל ליל סדר בהשוואה ללילות הסדר האפיים של “מסכת תהום”. אה, ואת העובדה שצריך לחכות עכשיו מי יודע כמה זמן להמשך. לא הוגן!
את אנגליה של תחילת המאה ה-20 אני לא מכירה היטב כפי שאני מכירה את אנגליה הויקטוריאנית, והיה מרתק להיכנס דרך הספר אל העולם הזה, אל התפיסות שהיו מקובלות אז ולראות את האנשים שנאלצו להסתגל לשינויים חברתיים עצומים והתפתחות מדעית וטכנולוגית מואצת.
זהו סיפור על קשר בלתי צפוי הצומח במקום הכי בלתי מתקבל על הדעת: אלה פיי מתאשפזת במוסד שרסטון לחולי נפש ביורקשייר, לאחר שניפצה חלון במפעל שבו עבדה. ג’ון מאליגן מאושפז באגף הגברים הנפרד, לאחר שאובחן עם דיכאון.
בעקבות יוזמה של הרופא הצעיר צ’ארלס פולר, הסבור שמעט מוזיקה עשויה להיטיב עם המטופלים, נפגשים הנשים והגברים אחת לשבוע באולם נשפים גדול ומפואר שעומד בניגוד מושלם כל כך לבית החולים הקודר. המפגש בין אלה וג’ון מצית שרשרת אירועים גורלית המשנה את חיי שניהם.
אגב עלילה מותחת מאוד ותחושת מתח שמותירה את הקוראים במצב של דריכות תמידית, מפרקת המחברת את האנושיות למרכיביה השונים, ומציבה בבסיסו של הספר את השאלה מה הופך אותנו לאנושיים. היא בוחנת באופן מקורי ומזווית חדשה את החיבור המופלא ועתיק היומין בין מוזיקה, טבע, שירה ואהבה.
הקשרים בין הדמויות מציתים את הדמיון באופן שבו הם חוצים מוסכמות ושוברים את ההגדרות אשר מגבילות וכולאות את הדמויות לא פחות מקירותיו של המוסד לחולי נפש: עשיר ועני, משוגע ושפוי, אירי ואנגלי. המילים “חברות”, “אהבה” ו”יריבות” מתמוססות אל מול הצורך בחיבה, בקרבה פיזית שאינה מאיימת או אלימה, במגע של ריפוי.
הצורך באמנות ובאהבה מתעלה מעל לכל הניגודים ויוצר אמירה חזקה מאוד על הרוח האנושית.
חלק ממה שעושה את הספר ליצירת מופת בעיניי, הן הדמויות הבלתי נשכחות של הופ שכולן מושפעות מהתמורות האדירות שחלו בחברה והעולם של התקופה: הן נעות יחד עם הגלגלים של ההיסטוריה, שעלולים להתהפך עליהן ולדרוס אותן בכל רגע נתון. חלקן אכן נדרסות, או כמעט נדרסות, ולנו, שמביטים בספר ממרומי המאה ה-21 לא נותר אלא להצטמרר.
כל דמות קורנת באור משלה – וחלק מן האורות מפחידים ומתעתעים, חושפים דברים שהאנושות מנסה להסתיר, לכלוא ולהדחיק:
שמה של הגיבורה הראשית, אלה פיי, הוא בחירה מאוד מעניינת. הוא מזכיר את מורגן לה פיי מן המיתולוגיה האירית, המזוהה גם עם עלילות המלך ארתור. אלה היא אכן דמות פייתית וחידתית, זרה במקום אליו נקלעה. היא נוגעת ללב בלהט שלה ובנחישות שלה, בעוז הרוח ובהתפעמות שלה, ששנים של עבודה במפעל חנוק לא הצליחו להקהות.
ג’ון מאליגן הוא הגיבור האולטימטיבי, כזה שכבר כמעט לא נהוג לכתוב בעולם המקדש דמויות פגומות וציניות – ג’ון הוא ג’נטלמן אירי מושלם ממעמד הפועלים, מחוספס מבחוץ ושבור מאוד מבפנים, הגון מאוד וכולו מכוון לעשות את הדבר הנכון.
צ’ראלס פולר הרופא הצעיר הוא תערובת משונה של מרדנות, אידיאליזם שאפתני, מוזיקליות, מקוריות ומאווים לדברים הנמצאים ממש בהישג ידו, ועם זאת רחוקים ממנו שנות אור.
קלמנסי, קלם – עלמה מבריקה וחובבת ספרות שהעולם מנסה להכניע אותה, בדרך שבה העולם בדרך כלל מנסה להכניע נשים זקופות קומה שמעיזות לחלום רחוק מדי. והיא בתגובה לכך, מורדת בעולם בדרך שנשים רבות מדי נוקטות בה עד היום – דרך הגוף.
וישנו גם דן, יורד ים מחוספס ומכוסה קעקועים, שמספר סיפורים עסיסיים, מחזק את הגברים בשירה בזמן העבודה, מכנה את מאליגן “מיו קפיטנה”, ובעל נטייה לומר את כל האמת בישירות רבה מדי.
וישנו הנבל.
אם מציעים לכם לשלם הון על סדנת כתיבת נבלים בת חמישה מפגשים – ותרו על זה, אתם לגמרי יכולים להסתפק בקריאת הספר הזה. שכן אנה הופ מציגה לנו את הנבל המושלם.
הוא מורכב, מרתק, מפחיד באנושיותו. הוא כתוב כל כך טוב עד שהוא יכול היה בקלות רבה להיות הגיבור, הוא מעורר אמפתיה בקוראים ברגעים ממש עד רגע אחד לפני נקודת האל-חזור. הקוראים מוצאים את עצמם מביטים בו בהשתוממות ובמחאה בעודו מתעוות ממש אל מול עיניהם והופך ליצור מתועב ובזוי. החטאים שלו הם שילוב של שאפתנות דורסנית, יוהרה והדחקה כמעט מוחלטת של מרכיביו האנושיים. הוא מפסיד לשדים שלו וזורע הרס בדרכים שלא ניתן בשום אופן לשער מראש.
כמו כל ספר שאהבתי, גם “הנשף” עולה על גדותיו מרפרנסים תרבותיים: מלבד שמה של אלה פיי והשורות מתוך שיריה של אמילי דיקנסון שמצטטת קלמנסי לכל אורך הרומן, הספר מתכתב גם עם עם סיראנו דה ברז’ראק (פלוס טוויסט חתרני והרה גורל), דמותו רבת הניסיון של דן המלח מזכירה את דמויותיו של ג’וזף קונרד – בעיקר את רב החובל מארלו מ”לב החשכה”, והמיקום של בית החולים ביורקשייר הפנה אותי מיד אל “סוד הגן הנעלם” של פרנסס הודג’סון ברנט שפורסם ב-1911 – אותה שנה ממש שבה מתרחש הסיפור.
תפקידו המרפא של הטבע לאורך הסיפור, נושא הכליאה והחופש והפסיכולוגיה של המחלה, כולם העלו בזיכרוני את קולין קרייבן הכולא את עצמו בחדרו, ואת דיקון ומרי המביאים את נפלאות הטבע אליו. עם זאת, “הנשף” מציג גישה מפוכחת בהרבה מזו של “סוד הגן הנעלם” לרפואה, למדע וגם לאהבה – אליהם הופ מציגה בספרה יחס מורכב הרבה יותר, וזהיר הרבה יותר משהציגה ברנט ב-1911.
ספר הזה, המתרחש בעת המודרנית, כמו מהדהד ממשהו עתיק בהרבה. כקוראת הרגשתי כי הוא נשען על יסודות קמאיים, הוא כאילו מגיע עם מטען היסטורי ומיתולוגי שעולה על פני השטח רק לפרקים.
ספר חובה. רוצו לקרוא – עכשיו. אתמול, כדי להיזכר מה הופך אתכם לאנושיים.
ואי אפשר בלי מילה על התרגום המופלא של שי סנדיק, שגורם לעברית לזרום בטבעיות מפיותיהם של האנגלים והאירים ומפגין היכרות מעמיקה עם העולם והשפה של הספר, לצד יצירתיות מרהיבה.
תודה מיוחדת ללי עברון שהתגייסה על מנת להפיח חיים מחדש בציפוריה הפואטיות של אמילי דיקנסון, וגרמה להן לעופף בקלילות את כל הדרך מן הדפים אל הלב.
בסדרה “המומינים” על פי ספריה של טובה יאנסון, מגיעה ילדה בשם ניני להתארח ולהשתקם אצל בני משפחת מומין טובי הלב, לאחר שנעשתה בלתי נראית וגם חסרת-קול בעקבות העוקצנות של הדודה שגידלה אותה.
כשהנבל של העלילה, סרח, מתוודע אליה (בתיבול הערות בעלות אופי מפוקפק כגון “אני דווקא אוהב ילדות ביישניות!”), הוא זומם להיעזר בה כדי לשדוד ולגנוב למרות שאינה מעוניינת בכך.
כדי להפחיד את ניני ולהשיב אותה להיות בלתי נראית כולא אותה סרח במחבוא חשוך – התפתחות אפלה לכל הדעות ביחס לסדרה שנועדה לילדים. במהלך החיפושים אחר ניני הנעדרת מגיעים המומינים קרוב למקום מחבואה וניני הלכודה מנסה לזעוק אליהם, אבל קולה חלש כל כך עד שהם שומעים רק בקושי.
מומין וחברתו סנורקה מסרבים לוותר. הם מעודדים את ניני לצעוק חזק יותר ויותר עד שהיא מצליחה להפיק צעקה חזקה, לסמן היכן היא נמצאת, לבקש עזרה. מומין וסנורקה מאתרים אותה מיד. מאז ואילך הקול שלה נשמע חזק וברור לאורך הפרק, ובסופו של דבר שבה ניני להיות ילדה שמחה, שובבה ונראית.
זיכרון דמותה של ניני ליווה אותי לאורך הקריאה ב”מנספילד פארק” מאת ג’יין אוסטן, שיצא לאור במהדורה מחודשת בהוצאת תמיר סנדיק ובתרגומה היפהפה של לי עברון. התהליך שעוברת ניני לאורך שני הפרקים בהם היא מופיעה בסדרה “המומינים” זהה לתהליך שעוברת פאני פרייס, הגיבורה של מנספילד פארק.
שתיהן הפנימו את המחיקה והביטול שלהן מבחוץ, ושתיהן היו חייבות בשלב כלשהו למצוא את הקול שלהן כדי לשרוד. לא הייתה להן ברירה. גם פאני, כמו ניני, לומדת לעמוד על שלה ולהשמיע את קולה חזק וברור.
“מנספילד פארק” ידוע בתור אחד הרומנים הכי אוטוביוגרפיים של ג’יין אוסטן. הוא קודר יותר מרוב הרומנים שלה, נוגע יותר מכל שאר הרומנים שלה בצד האפל של החיים (לתשומת לבך מיס ברונטה). אוסטן מעיזה לכתוב בו על עוני, קשרי משפחה בעייתיים, ניאוף, נישואין בכפייה – וכפי שתראו באחרית דבר המרתקת והמעשירה מאת ד”ר הלנה קלי, אוסטן מעיזה גם למתוח ביקורת על העבדות.
העומק הפסיכולוגי אליו צולל “מנספילד פארק” מעורר התפעלות. במובן מסוים אפשר לומר שברומן הזה אוסטן, כמו פאני פרייס, לומדת להשמיע את קולה ככותבת, להתעלות מעל מוסכמות התקופה, המכתיבות לסופרות מה מותר ומה אסור להן כנשים – על מה מותר להן לכתוב ואיך, ומאילו נושאים עליהן לשמור מרחק.
פאני פרייס, גיבורת הסיפור, היא עלמה ענייה שנשלחה בגיל עשר לגדול אצל קרוביה העשירים. היא גדלה כילדה ביישנית ונפחדת בצלן של דודניות מפונקות ודודים מאיימים או אדישים – בייחוד הגברת נוריס (אליה מתייחסת פאני כאילו היא אמו של צ’אק נוריס, לא פחות), אישה צבועה, שיפוטית וקטנונית שתמיד תמצא מילה רעה לומר על פאני.
קרן האור היחידה בחייה של פאני הוא בן דודה אדמונד – בן שני שיועד לכמורה. אבל בעוד פאני מפתחת רגשות אהבה חד צדדים כלפי אדמונד, מגיעים האחים היפים והמתוחכמים-מדי-בשביל-מוסר, הנרי ומרי קרופורד. הם משתקעים בסביבה הכפרית ומתחילים לזרוע סביבם מהומה בהנאה רבה.
מרי קרופורד היא “ג’ולין” אמיתית, ממש כמו בשיר של דולי פרטון: יפהפייה, פלרטטנית, רבת השפעה, מסוגלת להשיג כל מי שהיא רוצה, וככל הנראה מעוניינת במיוחד בבחורים שנשים כמו פאני מעוניינות בהם, בגלל שנשים כמו פאני מעוניינות בהם. לפאני המסכנה אין סיכוי מולה, ושתיהן יודעות זאת היטב. אחרי הכל, מה הם כנות, תמימות ומוסר לעומת גזרה נאה ושנינות צינית ריקה מתוכן? יחד עם זאת, דומה כי אוסטן מעבירה ביקורת לא רק על ההדוניזם האופורטוניסטי שמגלה מרי קרופורד, אלא גם על חברה שמשלחת אותה ואת פאני זו בזו. ואם אתם חושבים שמרי גרועה, אח שלה הנרי הוא טיפוס ממש מסוכן.
פאני פרייס ייחודית בעיניי מאוד כגיבורה, למרות – או בעצם בגלל שאין בה את השנינות של ליזי בנט או הלהט של מריאן דאשווד, ואפילו לא את ההשלמה היציבה של אן אליוט או הסקרנות פעורת העיניים של קתרין מורלנד.
פאני היא “ילדה טובה” – טובה מדי. היא צייתנית, להוטה לרצות, נכונה לבטל את עצמה ואת רצונותיה ומוכנה להאמין לכל דבר רע שיש למישהו לומר עליה. היא מפחדת לסרב, מבועתת מהמחשבה שיתאכזבו ממנה ולוקחת שוב ושוב על עצמה את המשא הכבד כל כך של אחריות לרגשותיהם של האחרים. היא מבטלת את עצמה שוב ושוב בפני אנשים שאינם ראויים לכך, פוגעת בעצמה כדי לספק את צרכיהם של אחרים.
קשה היה שלא להזדהות עם פאני לאורך הספר, ורבה הייתה הפתעתי כשהבנתי שפאני לא רק שאינה גיבורה אהודה, היא גם ממש מעצבנת לא מעט קוראים וגם קוראות.
אז נעים מאוד, אני פאני פרייס. וגם את פאני פרייס, והיא פאני פרייס.
פאני היא כל אחת שחשה אי פעם שאין לה ערך אם לא אוהבים אותה, שהייתה או הנה רדופה בתחושה שהיא לא שווה בפני עצמה, ואם מישהו רומז שהאהבה הזו מותנית בדבר זה או אחר הן יעשו בשבילו הכל, גם אם האדם האחר לא ראוי לזה. זה קורה לכל כך הרבה מאיתנו, ואנחנו לא שמות לב לזה בכלל עד שפתאום אנחנו מוצאות את עצמנו הולכות לאיבוד בסבך הרצונות והדרישות של אנשים שהיחס שלהם כלפינו לא מצדיק את המאמצים שלנו.
לאורך הספר עומדת פאני במבחנים וניסיונות, בהם על מנת לשרוד עליה לעשות את הדבר שממנו היא מפחדת יותר מכל – לעמוד על שלה. היא נאבקת להישאר היא עצמה גם אם היא לא נדרשת לקטול את המתמודדים האחרים ב”משחקי הרעב” חמושה בחץ וקשת.
בסופו של דבר, הסיפור מציג את התהליך שבו פאני נעשית מודעת לערכה, מוצאת את הקול שלה. היא חוזרת להיות נראית באופן שלא מאפשר עוד להתעלם ממנה. ואם קראתם את הדיסטופיה המטלטלת “מעשה השפחה” של מרגרט אטווד (או צפיתם בסדרה), וודאי תוכלו להבין כמה המסר הזה רלוונטי גם היום.
הספר הותיר אותי עם התחושה שדרך דמותה של פאני פרייס, אוסטן נחושה בדעתה לעזור לי ולכל אישה בעולם למצוא את קולנו. היא מזכירה לנו ממרחק של מאתיים שנה שיש לנו ערך בפני עצמנו, שאנחנו שוות גם אם אנחנו לא יפות, עשירות, מקסימות או מבריקות, גם אם תמיד תהיה שם איזו מרי קרופורד כזו או אחרת שתזכיר לנו את נחיתותנו. אנחנו שוות שנילחם למען עצמנו גם אם אנחנו סתם אנחנו.
ושלא תעזו לשכוח את זה.
מילה עבור לי עברון המתרגמת המופלאה – תודה שהקמת לחיים בתרגום שלך את הקול היפהפה של אוסטן ושל פאני, שחשוב כל כך להשמיע. התרגום שלך רהוט ויפה וזורם מאוד, קל לקרוא ולהתאהב מחדש בפאני בעזרתך.
אני אוהבת מאוד רומנים היסטוריים. בעיקר כאלה שעוסקים בנשות עסקים. ובגלידה. “מלכת הגלידה מרחוב אורצ’רד” הוא בדיוק הטעם שלי. באופן מילולי.
זהו סיפור הישרדותה וחייה, עלייתה ונפילתה של “חתולת רחוב” יהודיה קטנה מהשטעטל, וכיצד היא מטפסת בשיניים ובציפורניים על “כס הברזל” של תעשיית הגלידה האמריקאית.
מה שיפה בו במיוחד זה עושר הטעמים שהוא מכיל – הגיבורה וגם הקוראים יכולים לטעום בספר הזה מכל הטוב והרע שיש לחיים להציע:
יש בו את טעם העליבות של המשפחה שעזבה את מולדתה והיגרה לארה”ב כדי לחיות בשיכונים העוני ברובע היהודי. זהו טעם מריר במיוחד של אכזבה והזנחה, של משפחה מתפוררת ולא מתפקדת, עם ציפוי שקרים זול וקמצוץ של טרגדיה צפויה מראש.
יש בו טעם של תקווה כאשר מגלה הגיבורה את ייעודה המשלב עם חיבתה העזה לגלידה, אבל הטעם המתוק הזה טומן בחובו עוקץ צורב מעט של להיות אישה בחברה גברית, דורסנית, בעסק שנשלט על ידי גברים, ובל נשכח את טעמו המשכר של הכוח כאשר היא מחליטה לפלס את דרכה בכל זאת בחברה הזו ולהביס את יריבה במגרש שלהם בעזרת מיכלים קפואים ומעוצבים היטב של חוכמה וערמומיות. יש בו טעמים של החמצה ונקמה מתוקה על בחילה, מוגשת קרה עם דובדבנים ושוקולד.
מלכה, כשמה כן היא, היא מלכה אמיתית. דמות שנויה במחלוקת, בעלת רצון ברזל. מלכה היא עצמאית וקשוחה עם יצר הישרדות מפותח מאוד וחוש בריא למציאת דרכים לעשות כרצונה. היא יצירתית, יצרית ונמהרת, מה שהופך אותה למצליחה מאוד אבל לא תמיד אהובה. קולה המספר הוא קול שכיף לקרוא וקל מאוד להתחבר אליו. מלכה היא יידישע מאמא אמריקאית, שהיא גם אשת עסקים ומנהלת חברה ביד רמה, המספרת את זכרונותיה ולא מפסיקה להשוות בין אז והיום. זהו קול חד ונוקב של “דובר האמת”, קול חד וציני, מפוכח ועם זאת מלא חיים ועזוז, קולה של אישה מבוגרת שכוחה עוד במותניה, והתרגום של שרית פרקול מעביר אותו היטב.
דמותה הייחודית נישאת על גלי התהפוכות ההיסטוריות של המאה ה-20, עולה ויורדת ושבה ועולה עם מחזורי הגאות והשפל, חותרת כל הזמן הלאה וקדימה, נחושה להעפיל אל הפסגה ולהישאר שם. “מלכת הגלידה” הוא סיפור שבו העסק והמשפחה כרוכים זה בזה לבלי הפרד, ועל האיזון העדין בין ניהול משפחה וניהול קריירה. זה סיפור על ניצול היתרונות טבעיים של האדם, על מציאת פרצות בגדר, סדקים להידחף ולהשתחל דרכם – בכוח, אם צריך, כדי להצליח.
סיפורה של מלכה שזור לבלי הפרד בסיפורה של ארה”ב לאורך המאה ה-20. מלכה מתארת את הלך הרוח של הרחוב במלחמת העולם הראשונה, דרך השפל הכלכלי הגדול, מלחמת העולם השניה, מלחמת וייטנאם ושנות השישים. היא מתארת את המאורעות מנקודת מבט ייחודית המשלבת את זווית הראייה של האדם הפשוט מן הרחוב יחד עם נקודת המבט העסקית מהוודאות המוסרית הבטוחה של שנות ה-50 עד לשנות האלפיים שבהן כמעט הכל מותר, הכל יכול לקרות, ועסקים קמים ונופלים במהירות האור.
תקופת חייה של מלכת הגלידה מלווה את ארה”ב מהפיכתה למעצמה ועד למה שנראה כמו התדרדרותה הבלתי נמנעת אל המאה ה-21. האופן בו נמשלת גיבורת הסיפור לאומה שאליה היגרה בילדותה, מציגה חזון כמעט אפוקליפטי של עתיד המעצמה החזקה בעולם. כתיבתה של גילמן מציבה מראה בלתי מחמיאה בעליל מול פני החברה האמריקאית, ושלל החקייניות המושפעות ממנה בעולם המערבי.
התנועה של הסיפור בין העבר וההווה ממחישה ביתר שאת את ההתדרדרות התרבותית והחברתית כפי שהיא מצטיירת בספר. העלילה המחולקת לעבר ולהווה מספרת שני סיפורים המשלימים אחד את השני, מייצרת מתח בכמה רבדים שונים ושתי עלילות אשר בסופו של דבר יתחברו זה לזה בנקודת מפגש בלתי ידועה כלשהי. מבחינת מעשה הסיפור, “מלכת הגלידה” הוא לא פחות מאשר גאוני.