שני דברים לכדו את תשומת ליבי כמעט מיד ברגע שראיתי את הספר הזה:
הגיבורה הקיבוציניקית (כבת ליוצאי קיבוץ אני עוקבת באדיקות אחרי ספרים כאלה)
הרעיון המקורי של הספר הזה, שמהווה פראפרזה משוגעת ומגניבה ל”אבא ארך רגליים” – רומן מכתבים אמריקאי על נערה צעירה מבית היתומים שמיטיב מסתורי מחליט לממן את לימודיה בקולג’ ובכך להעניק לה השכלה ועתיד. התורם מבקש לשמור על אלמוניותו, ודורש מן הנערה היתומה תמורה זהה לזו שמבקש “מישו” ברומן “כל הג’אז הזה” – מכתבים. הוא מבקש לקרוא על התרשמותה, התקדמותה ורגשותיה של הגיבורה הראשית והיא אכן כותבת לו.
ברומן “כל הג’אז הזה” נראה שמחברת לקחה את הרעיון למקום אחר לגמרי ויצרה סיפור מקורי, מרתק ומפתיע מאוד. בעוד “אבא ארך רגליים” נכתב בתקופה רחוקה ובארץ אחרת, “כל הג’אז הזה” נטוע עמוק מאוד בכאן ועכשיו ומצייר תמונה ריאליסטית, נוקבת ומלאת רבדים של ההוויה הישראלית.
“מישו” השיג את המחשב של ליז מחנות יד שניה, ודורש שתכתוב לו ארבעים מכתבים, כופר תמורת החזרת המחשב שלה. הוא מאיים שאם לא תיענה לדרישתו הוא עלול לא רק למחוק לה מסמכים והודעות שלא ניתן כלל למדוד את החשיבות שיש להם עבורה, אלא גם שותל איום לא-מאוד-מרומז להתחזות אליה ברשת.
מה לכל הרוחות הוא רוצה ממנה?
בתור כותב כושל בעצמו, אחד כזה שפעם היה מוצלח והיום כבר לא, על פניו נדמה שהוא פשוט מתרשם מאוד מכתיבתה – נוגעת ללב וקולחת בלי מאמץ. אבל ככל שליז חושפת בעל-כרחה יותר פרטים על חייה היא מושכת גם חלקים ממנו מתוך צללי האלמוניות אל אור הזרקורים, והעלילה מתחילה להסתבך.
אין לקוראים אלא לעקוב חסרי אונים אחרי קו עלילה שגדל ותופח למימדי ענק, ומצייר תמונה מבהילה, מרגשת, טראגית, מורכבת ויפהפייה שנבנית לאיטה, סצנה אחרי סצנה.
שלל של דמויות וסיפורים מתווספים לעלילה כמו חרוזים בשרשרת מרהיבה. המחברת מצליחה לגעת כמעט בכל האלמנטים המרכיבים את החיים בישראל. הסיפור שלה מדלג מלב תל אביב, אל הקיבוץ, עובר דרך שכונות העוני בעיירות פיתוח, לנופי הכנרת ומגיע עד ניו יורק הרחוקה והנוצצת. הדמויות המופיעות בספר מגוונות לא פחות, כל אחת מהן עולם שלם עם סיפור חיים מפותל ומעניין ונסיבות הזויות כמעט שהשליכו אותה אל דרכם של גיבורי “כל הג’אז הזה”.
סנונית ליס מציגה את המקום שאנו חיים בו נאמנה ונכונה על כל המרדנות, הטירוף והפלירטוט המתמיד עם המוות. היא מראה כיצד החברה מתנכרת אליך כשצריך אותה, אבל שופטת ונדחפת לענייניך הפרטיים כשלא.
היא מציגה בספרה גם חמלה אינסופית. דמויות מפתח מצטלבות באקראיות בדרכם של הגיבורים, ועליהם להחליט אם לקחת את היד המושטת להם לעזרה או לא, כל בחירה עשויה לעלות להם בכאב בלתי נסבל ומאמץ שהלב, השכל והנפש האנושיים בקושי מסוגלים לעמוד בו.
הכתיבה מהנה מאוד, קולחת ויומיומית. לעתים המעברים בין המשלבים מעט חדים מדי ומדי פעם דמות אחת כותבת דימויים שמתאים לדמות השנייה לכתוב, אבל בסופו של דבר זה לא מפריע מדי להנות מהספר, כי בסופו של דבר מדובר בהתכתבות בין שני אנשים שהכתיבה, השפה והמילים בדמם, ועם זאת עברו עליהם דברים שקשה לעבד אותם במילים.
זה ספר על חיים, על הבחירות שאנו נדרשים לעשות, ספר על אובדן וכאב וחברות אמיצה, חסרת גבולות. זה ספר על אקראיות החיים ועל כוח ההחלמה של הנפש האנושית שפועל כנגד הכוחות ההרסניים שתוקפים אותה מבפנים ומבחוץ. כל אות מאותיות הספר עוסקת באהבה, ובכל זאת זה אינו רומן רומנטי, מה שגורם לי להעריך אותו עוד יותר.
לא נותר לי אלא לקוות שמתישהו בזמן הקרוב ירים במאי ישראלי עם כישרון וכוח המצאה את הרומן הנהדר הזה ויהפוך אותו לסרט ישראלי מוצלח לא פחות מ”אפס ביחסי אנוש”.
בשורה התחתונה: התרשמתי ממנו עמוקות, הרבה מעבר למה שציפיתי כשפתחתי אותו. פשוט תקראו אותו. לא תתחרטו על זה, אני מבטיחה.
