רק להבהרה, אם נחוצה כזו: זו אינה קטילה. אני מנסה בביקורת הזו לנהל דיאלוג עם הספר, להבין אילו מחלקי הפאזל שלו לא התחברו טוב עם החלקים שמרכיבים אותי כקוראת.
קראתי לא מעט ביקורות טובות על “הרואה” של יובל אטיאס ואני מסכימה עם רוב מה שנכתב בהן ועם אווירת השמחה הכללית סביב ספר מד”ב-פנטזיה ישראלי שמצטרף למדף ההולך וגדל של הספרות הזו. ספרים על משני-צורה אמנם קיימים אבל הם לא מאוד נפוצים בנוף של הספרות הישראלית ותמיד מהנה לראות ספר חדש עליהם. גם המיקום של העלילה בבאר שבע ובמדבר שגדלתי בו היה אחד הדברים שאהבתי בספר.
אם לקפוץ רגע לשורה התחתונה, שהיא השאלה האם אני ממליצה על “הרואה” – התשובה היא כן, אני ממליצה על הספר. בעיקר עבור קהל היעד שהוא נכתב בשבילו. “הרואה” זו יופי של פנטזיית אקשן לנוער. מבחינתי האישית, “הרואה” של יובל אטיאס היה… קצת ליד. כלומר, לא בטוח ב-100% שאני קהל היעד של הספר הזה, ובביקורת הזו אנסה להבין מה היה חסר לי בו.
גיבורת הסיפור היא תרז, ישראלית שהיגרה לארה”ב כשהייתה ילדה יחד עם אימא שלה. היא בנויה היטב כדמות, אבל לא מאופיינת די הצורך; אני לא מרגישה שאפשר ממש להכיר אותה כמו שאני מכירה דמויות אחרות מספרות הנוער.המחברת ידעה לספר לי כל מיני דברים מעניינים על הדמות – שהיא מחוברת לנעליים שקנתה לבד, שהיא מתביישת בגוש השיער הכתום שלה שלו היא קוראת “הפגם”, שהיא חולמת להתאגרף באופן מקצועי. היא ידעה לספר לי עליה, אבל היא לא הצליחה להחיות אותה, לגרום לי להבין באמת מי היא מעבר לרשימת התכונות והיכולות שנראית יותר כמו דף דמות של מבוכים ודרקונים מאשר כמו אדם אמיתי.
זה בלט לי במיוחד בעניין הספורט, כי תרז שמדברת על אגרוף נשמעה קצת כמו פרסומת למכון כושר ולא כמו כמו ספורטאית מקצועית שמדברת על התשוקה שלה. הרגשתי של אגרוף שלה אין מקום אמיתי בעלילה שלה – אני חושבת שהוא אמור להיות מנוע רגשי חזק בהרבה ממה שהוא היה באמת. זה בלט לי גם בעניין ההשפעה של העוני על תרז – היא ואמה חיו שנים רבות מהיד לפה ובמאמץ לשרוד, והספר לא הצליח להעביר את האופן שבו החיים שעברו עליה הפכו אותה למי שהיא. אילו תכונות היא פיתחה או נאלצה לפתח כדרך התמודדות? במקרה של קטניס אוורדין ב”משחקי הרעב” למשל זה ברור מאוד. במקרה של תרז הרבה פחות. זה היה חלק מהחיים של הדמות שהיה חשוב לבנייה שלה ולא היה עליו מספיק דגש. היא צללה להרבה סוגיות כואבות ומורכבות בבת אחת, אבל הרגשתי שחסרים לי תיאורי רגש שיחברו אותי למצבה המורכב של הדמות.
תרז מגיעה לביקור קצר בישראל לקראת הלווייה של אבא שלה, ומגלה שמאחורי הנטישה שלו מסתתר סיפור מעניין ומורכב בהרבה משחשבה. אביה היה שייך לעולם שמשלב בתוכו (סוג של) קסם, טכנולוגיות מורכבות וכמובן – סכנה. מכאן העלילה מסתעפת מאוד, מסתעפת מדי לתחושתי.
אולי זה מפאת גילי שמתחיל להתקדם במהירות, אבל הצוואר שלי התחיל לכאוב מהניסיון לעקוב אחרי כל התפניות. אני מודה שבשלב מסויים קצתי מעט באותה סצינה שחזרה על עצמה שבה הגיבורה מגלה שהסתירו ממנה משהו ורותחת על המסתיר התורן. הסתרה וגילוי של מידע היא כלי מצוין והוא משמש היטב את ספרות הנוער – זו מטאפורה טובה מאוד לתהליך גילוי העולם על שפע המורכבויות שלו שמגיע עם ההתבגרות. ויחד עם זאת, יש גבול לכמות הפעמים שבה אפשר לשמוע “איך יכולת להסתיר ממני דבר כזה?!” וזה קורה בערך ארבע או חמש פעמים בערך באותו האופן. האפקט הזה שוחק את עצמו ומתחיל להרגיש קצת כאילו המסר לנוער זה שכל העולם הוא תיאוריית קונספירציה אחת גדולה.
מעבר לזה, הכל הרגיש קצת “נקי” מדי, מהונדס מדי, מתוכנן לפרטים. הרגשתי מובלת מנקודה א’ של הסיפור לנקודה ב’, שמראים לי מה קורה ומספרים לי על העלילה, הדמויות והעולם במקום לגרום לי להרגיש אותו מתגשם סביבי. הרגשתי שאומרים לי מה אני אמורה להרגיש כלפי הסיטואציה והדמויות במקום לבחור במילים שבאמת יעלו בי את התחושות האלה. ברור היה לי מתי אני אמורה לגרגר בחיבה מתיאורים של תינוקת, מתי לחוש חמימות משפחתית, מתי לחשוק בקוביות בבטן של גבר צעיר, ומה אני אמורה להרגיש כלפי דמויות המשנה הרבות (מדי) שפגשתי.
העלילה התקדמה מהר מדי למרכז העניינים באופן שהפך את בניית העולם לחפוזה יתר על המידה – הסופרת נאלצת להנחית עלינו הרבה מידע בזמן קצר, מה שגורם לדמויות לפצוח מדי פעם בהרצאה. לגיבורה היו יותר מדי מנטורים, ועודף של דמויות סמכות מעליה שמנעו ממנה להתמודד לבד עם דברים ולגלות את העולם בעצמה.
סצינות האקשן היו מעניינות וכתובות היטב, אבל כבר נכתב לפניי שהוא היה מחולק בצורה לא אחידה על פני היצירה. הגיבורה מספרת שלמדה המון על העולם וזה שונה כאשר הגיבורה לומדת על העולם תוך כדי תנועה.
אבל אלו היו זוטות אלמלא היה חסר לי דבר אחד מהותי בהרבה מהפרטים. מעל הכל היה חסר לי ה”אז מה” המאפיין את ספרות הנוער; הספרות הזו מצביעה הרבה פעמים על משהו בעולם שלנו שדורש תיקון, עוולה חברתית או פערים כלשהם. היא תוהה איך לתקן אותן ואם אפשר בכלל, ואם אי אפשר – מה בכל זאת בכוחנו לעשות על מנת לא לקחת חלק, או לא לעמוד מהצד כשדברים איומים קורים ממש מחוץ לפתח הדלת שלנו. שוב עולה הדוגמה של “משחקי הרעב”, ועוד הרבה מאוד יצירות נוספות.
זאת ועוד, ספרות הנוער בנויה על נוסחאות, והספרים הטובים ביותר בז’אנר הם אלה שמשחקים עם הנוסחה, מצביעים עליה ואומרים משהו על ההבדל בין הנוסחה הספרותית לבין החיים במציאות. לא הייתה שום התייחסות לנוסחתיות הזו בספר הזה, ואני מודה שזה היה חסר לי.אולי זה היה מה שגרם לי להרגיש שאני לא מבינה מה הספר מנסה להגיד לי. לנבלים פה יש מורכבות, בזה אין ספק. אבל אני לא יכולה להגיד שהקריאה בספר הזה גרמה לי לחשוב, האירה לי מנקודת מבט חדשה וייחודית את הז’אנר או את החברה שבה חיות אני והמחברת. הכל פה הרגיש קצת גנרי מדי, מעין ניסיון לדבר אל מכנה משותף של כל הקוראים, שתוצאתו היא אי אמירה של משהו בכלל.
אני לא חושבת שהייתי מלינה על זה אם לא הייתי מרגישה שהספר מנסה להגיד משהו ולא להיות שם סתם ככה בשביל הכיף – שגם זה נהדר! אם הכל היה נעשה מתוך מודעות וקריצה לקוראים אז זה היה מעולה, אלוהים יודעת שלהרבות הנאה בעולם זה חשוב. אני פשוט מרגישה שבמקרה הזה ה”למה” של הספר קצת הלך לאיבוד בתוך כל תפניות העלילה.
מצאתי שסיפור האהבה בין תרז לפלג היה אמין יותר, ובניגוד ליחסים שלה עם יואב הקשר הזה היה מבוסס על מכנה משותף – שניהם מרגישים שלא במקומם בתוך השבט שלהם. לא לגמרי ברור לי מה יוצר את המשיכה ליואב מלבד “הגורל”, כלומר – החלטת המחברת שהם נועדו זה לזו.
אולי אני לא אובייקטיבית פה כי כן התחברתי לפלג יותר מאשר לכל שאר הדמויות האחרות. אטיאס השתמשה היטב במוסכמה שאני מחבבת מאוד: היריבים שנאלצים לשתף פעולה כדי למנוע מרוע גדול יותר להשמיד אותם. זה היה מקסים וזו הסיטואציה שנחרטה לי הכי חזק בזיכרון.
למרות כל הדברים שהיו חסרים לי בו, אני חושבת שיש בו גם לא מעט דברים טובים: בניית העולם הרשימה והלהיבה קוראים וקוראות רבים, העלילה סוחפת ולא מעט ממי שקראו את הספר דווקא כן התחברו מאוד לדמויות ולתחושותיהן. הכתיבה עצמה טובה בסך הכל – לא מאוד פיוטית, אבל דיסטופיית נוער היא לא סוגה מאוד פיוטית מלכתחילה. זה הספר הראשון של המחברת, ואני מאמינה באמת ובתמים שיש לה הרבה מאוד מקום להשתפר והרבה מאוד יכולת לעשות את זה.
וכמו שאמרתי קודם – אני בהחלט ממליצה על הספר, במיוחד לנוער חובב פנטזיה, למרות ואולי בגלל שאני אישית לא התחברתי, ואני – מה לעשות, כבר מזמן לא נוער.
