מלכה שלי

נפלתי ונפלתי וכבר שכחתי למה. הרגשתי כאילו כל הזמן רק נפלתי. כוכבים חלפו מעל הראש שלי, מתחת לרגליים שלי, סביבי. התאמצתי כדי להיאחז בהם אבל תפסתי רק אוויר. הסתחררתי בתוך סילון חזק של אוויר רטוב.

חרכתי את האוויר כמו טיל, הרוח שרקה בין האצבעות שלי, נזכרתי בתקופה שבה רצנו ריצת 100 מטר בבית ספר, אלה היו הפעמים היחידות שבהן מעולם לא צחקו עליי. ניצחתי את כולם בזכות הרגליים הארוכות שלי. אבל במקרה הזה הרגליים לא עזרו לי. גם הן נפלו כמו מטומטמות.

מישהו צעק אי שם. הייתי חייב להיזכר למה אני כאן. זה בטח חשוב. לא נופלים סתם ככה, בלי סיבה. הסתכלתי מאחוריי, אבל לאחור כבר אין שום משמעות. הכול השתנה בלי הפסקה, וכל כך מהר עד שהתחשק לי לבכות.

ברור שעשיתי שטות גדולה. בטח אחטוף צעקות, או משהו גרוע יותר, אפילו שאין לי מושג מה יכול להיות גרוע יותר מלקבל צעקות. התגלגלתי כמו כדור, כמו אז, כשמַקרֶה החטיף לי. זה טריק ידוע כדי שיכאב כמה שפחות. עכשיו נשאר רק לחכות. בסוף אני הרי אגיע.

זה היה בקיץ של 1965, הקיץ הכי אדיר אי פעם, ולא הפסקתי ליפול וליפול.

מרוב שחזרו באוזניי שוב ושוב על כך שאני רק ילד ושזה בסדר גמור, קרה הבלתי נמנע. רציתי להוכיח להם שאני גבר. וגברים נלחמים, זה מה שראיתי תמיד בטלוויזיה - מכשיר ישן ושמן שמולו אכלו ההורים שלי כשהתחנה הייתה סגורה.

באותה תקופה לא נסעו הרבה אנשים בכביש היורד לעמק שזורם בו נהר האס ושבקצה שלו התגוררנו אנחנו, נשכחים מליבו של מחוז פרובאנס. התחנה שלנו הייתה מין גגון ישן ומתחתיו שתי משאבות דלק. בעבר אבא היה מצחצח את המשאבות בקביעות, אבל עם הגיל ובגלל מיעוט התנועה בכביש, הוא הפסיק. אני התגעגעתי למשאבות הנוצצות. כבר לא הרשו לי לנקות אותן בעצמי, כי בפעם האחרונה שעשיתי את זה הייתי ספוג מים, ואימא צרחה עליי שכאילו אין לה מספיק עבודה גם ככה עם בעל בטלן ובן מפגר. כשהיא הייתה במצב כזה, אבא ואני סתמנו. זה נכון שהייתה לה מספיק עבודה, בעיקר בימי הכביסה, עם הסרבלים הנוּקשים משמן הסיכה של המוסך. נכון גם שכשלקחתי דלי, כל המים שבפנים נשפכו לי החוצה. לא יכולתי לעשות כלום בעניין. ככה זה היה.

ההורים שלי לא דיברו הרבה. הצלילים היחידים בבית שמאחורי התחנה - מלבן בנוי לבני בטון שאבא מעולם לא סיים לטייח - היו אלה של הטלוויזיה ושל כפכפי העור על רצפת הלינולאום, של הרוח שהתגלגלה מן ההר ושנלכדה בין המדרון לקיר החדר שלי. אבל אנחנו לא דיברנו, הרי הכול כבר נאמר.

אחותי ביקרה אותנו אחת לשנה. היא הייתה מבוגרת ממני בחמש עשרה שנה ונשואה, והיא התגוררה רחוק. על כל פנים, זה נראָה רחוק כשהיא הראתה לי את המקום על המפה. בכל פעם שהגיעה, זה נגמר בריב בין ההורים לבינה. היא חשבה שתחנת דלק במקום כזה אינה מקום מתאים בשבילי. לא כל כך הבנתי למה, כי התחנה נראתה לי בסדר גמור, חוץ מהמשאבות המלוכלכות. כשהלכה, הסתכלתי במפה ושאלתי את עצמי מה כבר יכול להיות טוב יותר שם, במקום שהיא גרה בו.

פעם שאלתי אותה. היא ליטפה את השיער שלי ואמרה לי שבעיר שלה יהיו לי חברים בגילי, אנשים שאפשר לדבר איתם, ושאולי יום אחד ארצה לפגוש אישה. אני דווקא הכרתי נשים יותר מאשר היא העלתה על דעתה, אבל לא אמרתי כלום. אחותי המשיכה: ההורים זקנים, מה יקרה לי כשהם כבר לא יהיו שם? ידעתי שכשאמרו על אנשים שהם “כבר לא יהיו שם“, אמרו בעצם שהם לא יחזרו. עניתי שאפעיל את התחנה בעצמי והיא העמידה פנים כמאמינה לכך, אבל ראיתי היטב שהיא משקרת. לא היה לי אכפת. בסתר שמחתי על כך שיום אחד אוכל להבריק את המשאבות.

בדבר אחד אחותי צדקה. לא היו לי חברים. הכפר הקרוב ביותר היה במרחק עשרה קילומטרים. עם הבנים מבית הספר כבר איבדתי קשר מאז שהפסקתי ללכת לשם. פגשתי רק נהגים שעצרו כדי למלא דלק ושאת המכל שלהם מילאתי בגאווה, לבוש בז‘קט שֶׁל יפה שאבא נתן לי. זה היה לפני שחברת שֶׁל הבחינה בכך שלא נמכר מספיק דלק, מה שאילץ אותנו לעבור לחברה איטלקית, שלא היה אכפת לה. אבל את הז'קט לבשתי בכל זאת. הלקוחות דיברו איתי, הם היו נחמדים. לעיתים קרובות מישהו נתן לי מטבע וההורים שלי הרשו לי לשמור לעצמי את מה שהרווחתי. היו גם כמה לקוחות קבועים, כמו מאטי. אבל חברים לא היו.

זה לא הפריע לי. היה לי טוב שם.

הדבר שגרם לי לעזוב היה סיגריה.

העמק חצה חורף קשה, וזה התרסק אל הקיץ; האביב המסכן נמחץ בין השניים. שמעתי לקוח שאמר את זה וחשבתי שזה מצחיק. זה דמה לרוח שבין החדר שלי להר.

בין יתר המטלות שלי היה עליי לחדש את מלאי נייר הטואלט בצריף המסומן באות C. האות W נפלה מזמן ומעולם לא השיבו אותה למקומה, מכיוון שהתגלה שהיא מעולה כתחתית מבודדת בין כלי האוכל לשולחן. ‘נייר טואלט‘ זה מילה גדולה לנייר עיתון גזור לריבועים, אבל זה בדיוק מה שאהבתי - לגזור ריבועים. הייתי חייב לשים לב היטב ולא לגזור עיתון שאבא טרם קרא עד הסוף. פעם חטפתי אגרוף על זה והוא הכריח אותי להדביק מחדש את עמוד הספורט, עד שהבנו שלקוח כבר השתמש בריבוע שבו היו התוצאות המעניינות. אז קיבלתי עוד אגרוף.

השעה הייתה שתיים בצהריים ורק מכונית אחת הייתה שם באותו היום, רנו 4 כחולה. ברור לגמרי שאני זוכר את הרנו 4 ההיא. ההר להט כמו לוח פלדה מאחורי התחנה. ביליתי שעה בגזירה ונכנסתי ל־C, כך קראו לשירותים, כדי להניח שם את הנייר. אף פעם לא נשמתי בתוך הצריף - מגיל קטן היה לי פחד נוראי מריחות רעים. ולמרות שאף אחד לא השתמש ב־C כבר כמה ימים, תמיד הורגש שם ריח לא נעים של אדמה נושנה ורקובה, ריח שקישרתי למוות, הריח של הדשן המלא בדברים זוחלים שאימא הייתה שמה מסביב לגרניום - הפרח היחיד שפרח בתחנה. הפרח נבל באופן קבוע, אבל בכל פעם אימא החליפה אותו בחדש. אפילו כשאבא היה צורח עליה ואומר שזה הדשן שהורג את הגרניום שלה, היא לא הקשיבה.

כשיצאתי מהביתן, הבחנתי בחפיסת סיגריות שנפלה מתחת לכיור. בתוכה נשארו שתיים. אף פעם לא עישנתי. אבא נהג לספר איך במלחמה ראה מישהו שעלה באש כי עישן בזמן שמילא דלק. היה צריך מאגר מים שלם כדי לכבות את האש. בכל פעם שהכבאים חשבו שהצליחו, האיש נדלק מחדש. לדעתי אבא הגזים כדי שנבין. בתחנה שלנו, מעל המשאבות, היה שלט גדול ובו סיגריה ענקית מחוקה בקו.

אבל נמצאתי הרחק מהמשאבות, הרחק מהבית, ומטעמי בטיחות התיישבתי על המצוק הקטן שמאחורי הצריף. היו עימי גפרורים, שתמיד היו שימושיים כדי לשרוף חרק. לקוח שראה אותי פעם עושה את זה, כינה אותי “חרא אכזרי“, אבל זכרתי שבבית הספר ניתחו צפרדעים חיות, ולא ממש מצאתי הבדל. “חרא אכזרי אתה בעצמך“, עניתי לו. אחר כך הלכתי משם בבכי. זה השתיק אותו. אימא ניגשה לדבר עם הבנאדם, עם החרא האכזרי. ראיתי אותם מרחוק, הם השתמשו בתנועות ידיים גדולות, כלומר בעיקר היא. הוא בקושי אמר משהו. בסופו של דבר לא קרה כלום. הבנאדם הלך וכשהייתי בטוח שהוא לא יכול לראות אותי, הראיתי לו את הישבן.

הדלקתי את הסיגריה כמו שעושים במערבונים, ואחרי שתי שאיפות ניסיון שאפתי בכל הכוח. זה היה גרוע יותר מהפעם שבה כמעט טבעתי, כשהייתי בן שמונה. הפעם האחרונה שאני זוכר שיצאנו לחופשה - טיפסנו עד לאגם. גברת אחת הוציאה אותי מהמים. אלא שעכשיו זה גם שרף.

עזבתי את הסיגריה, היא נפלה על ערמת מחטי אורן. רציתי לרמוס את הבדל, הוא קפץ ומחטי האורן נדלקו בן רגע, הניצוצות צחקו, ואדום וצהוב ענקי אחז בנעל שלי. צעקתי, אימא יצאה וגם אבא. הוא הבין מייד מה קרה. באזור ההוא שריפות לא היו צחוק. הוא הגיע עם מטף כיבוי, אף פעם לא ראיתי אותו רץ כל כך מהר. בכל זאת, הוא כבר לא היה כל כך צעיר. בסופו של דבר נשאר ריבוע אדמה שרופה על המצוק. לא משהו נורא, אבל זה היה קרוב. בכל אופן, זה מה שאבא שלי אמר: “זה היה קרוב“. אימא הרביצה לי כמו מטורפת. אני חושב שגם אבא היה מחטיף לי, אבל הוא כבר לא העז להרים עליי יד מאז שגבהתי.

צעקתי שאני לא ילד ואימא ענתה לי שאני כן ילד, שזה בדיוק מה שאני ושכל זמן שאני חי תחת קורת הגג שלה, אני אעשה מה שהיא תגיד, ושכדאי לי מאוד להכניס את זה לראש כרוב בן השתים־עשרה שלי.

בערב ההוא הם התקשרו לאחותי. שמעתי הכול מעבר לדלת. הם חשבו שהם מדברים בשקט, אבל מכיוון ששניהם היו קצת חירשים, קול שקט אצלם הוא די רם. הם השתמשו בטלפון הבָּקֵלִיט הגדול שבבית - החפץ היחיד שהרשו לי לנקות, כי לא יכולתי לשבור אותו וכי כדי לנקות אותו לא היה צורך במים. צחצחתי אותו כמה פעמים ביום והוא נצץ כמו אספלט טרי. קיבלתי תחושה טובה רק מלהסתכל עליו. ומכיוון שכל כך אהבתי את הטלפון הזה, זו הייתה בגידה כפולה בעיניי.

הם אמרו לאחותי שהיא צדקה, שהם כבר זקנים מכדי לטפל בילד ושהיא צריכה לשלוח מישהו. הם אמרו לה ששוב כמעט גרמתי לשריפה. אני לא זכרתי שזה כבר קרה בעבר. שתיקה ארוכה השתררה בזמן שאחותי דיברה, והבנתי שייקחו אותי משם. לא ידעתי מתי - מחר, בעוד חודש, בעוד שנה, לא ממש משנה. ייקחו אותי וזה כל מה שחשוב.

ביום ההוא החלטתי לצאת אל המלחמה.