ידי הכובסת

פרולוג: היעל הגדול ממצפה רמון

יום רביעי, 18 באוקטובר

חדר 281, מלון במדבר במצפה רמון, שעה 6:50

אישה גבוהה בחלוק רחצה לבן עמדה על קצה המצוק והביטה לעבר הגבעות הרחוקות. היא ראתה את כדור השמש הצהוב עולה מהמזרח, עצמה עיניה והתמסרה לאוויר הקר של הבוקר. שערה הארוך והאדמוני התבדר ברוח, נדבק ללחייה ולמצחה. היא אספה וצררה אותו לפקעת מהודקת בקליפס שחור מעל עורפה.

קרוב אליה מכיוון הוואדי שמעה נקישת פרסות וחלוקי אבן מידרדרים. כשפקחה עיניה ראתה יעל גדול בעל קרניים מעוקלות ענקיות מתבונן בה ממרחק נגיעה. תחילה היססה, אבל לא התאפקה. הושיטה יד וליטפה את זיזי הקרניים העגולים כשהרכין ראשו לקראתה. כמה חמוד. ואיזה זקנקן שובב, כמו תיש מהודר. הוא הביט בה בעיניים גדולות ונבונות כזקן בא בימים. הוא אפילו נראה מחייך כשפיו נמתח כלפי מעלה משני צדי ראשו.

היא רצה לכיוון החדר. כשחזרה החזיקה קערת פירות עמוסה. היעל לעס בהנאה תאנה שהגישה לו וגם ליחך ענף שלם שעליו תמרים צהובים בשלים. שתי יעלות ועופר קטן דק רגליים התקרבו. היעלות היו חששניות תחילה, אך לא עמדו בפיתוי. היא פרסה תפוח וחילקה לכל הנאספים. דקות ארוכות התבוננה ביעלים כשהיא ישובה על סלע נמוך והם סובבים אותה ואוכלים פירות מכף ידה. הלוואי שיכולתי להישאר פה חודש. אפילו יותר. הייתי מצטרפת לעדר אילו זה רק היה אפשרי.

היעל הביט בה בעניין. או כך זה נראה לפחות.

"מה דעתך שנחליף תפקידים?" פנתה ליעל הגדול, "אתה תלך לשפוט אנשים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ואני אנהל לך את העדר. מה אתה אומר?"

"בית המשפט!" קרא הסדרן וכל הנוכחים נעמדו על רגליהם. היעל הגדול ממצפה רמון נכנס לאולם בית המשפט לבוש גלימה שחורה והתיישב לאטו בכיסא השופטת, כשהוא נזהר לא לשרוט את הקירות עם שתי קרניו הענקיות. אחריו נכנסה ריקי הקלדנית, נושאת קערת פירות גדולה. היא התיישבה לשמאלו, הגישה לו שזיף גדול ושלחה לעברו מבט אוהב ונשיקה באוויר. בפתח מימין הצטופפו כמה יעלות סקרניות והביטו פנימה.

"נא לשבת," אמר היעל בקול בס עמוק.

"ובכן, מכובדי המלומדים," פתח היעל הגדול ואמר בקולו העבה, "התכנסנו פה כדי לדון מחדש בעונשו של הנאשם רוני מקובסקי." הקהל שמילא את האולם מילמל וזע בספסלים. סנגורו של הנאשם, עורך הדין נחום אייזנשטיין, הסתכל על היעל בפה פעור. אחר כך נעמד, החליף מבטים ומשיכות כתפיים עם התובע, עורך הדין גיא אמיר, ושניהם החזירו מבט משתומם אל היעל הגדול שישב במלוא הדרו בכיסאה של השופטת.

"אדוני, זה לא מקובל. כבר היה גזר דין ו־"

"כן, כן. אני יודע. אבל תראה, חביבי, במקום ממנו אני בא החוקים שונים. אתה מבין, שם אלה חוקי המדבר. השופטת דבורה ירון־קדמי, או יותר נכון, השופטת דבורי, מינתה אותי לפוסק מיוחד בענייני נהיגה בהשפעת הסמרטפון. הבנתי שזהו כלי רצח חדש יחסית, לכן יש גם חוקים חדשים, כך שהענישה תהא בהתאם. שב בבקשה במקומך," פקד היעל הגדול, ועורך הדין אייזנשטיין התיישב באיטיות בכיסאו ונראה כמי שיושב על גחלים. לצדו ישב עוזרו הצעיר וחסר הניסיון, התם, שאינו יודע לשאול.

"אז זהו המצב, ואי לכך אני גוזר על הנאשם עונש של אחת־עשרה שנים, שאותן ירצה בתוך מכתש רמון מבלי יכולת לצאת מגבולות המכתש. הוא יכול לקחת את הג'יפ איתו ולבנות ממנו בית במדבר. באחת־עשרה השנים שיבלה במכתש הוא יטפל בנשותי הרבות, יאכיל אותן וידאג לכל מחסורן. ידאג למאגרי מים ולפירות טריים כיד המלך בכל יום."

"אדוני הנכבד, זה ממש לא מקובל. בן אנוש לא יכול לחיות במדבר כמוך... זה גזר דין מוות." עורך הדין אייזנשטיין כמעט נשנק. הוא חיפש מבט אוהד, אך התובע הפנה את מבטו לכיוון הנגדי. הנאשם היה חיוור ומבולבל לחלוטין. "מה עושים? מה עושים?" חזר ושאל בתחינה את עורך דינו.

"אדוני הצעיר," נהם היעל הגדול לעבר הנאשם, "מי שמתמסר לסמרטפון בזמן נהיגה, עולה על מדרכה והורג שתי עוברות אורח תמימות שרק רצו לחזור לביתן אחרי יום עבודה, אזי עונשו חייב להיות בהתאם. באחת־עשרה השנים הבאות תתהלך במדבר אנה ואנה, ללא חברת אנשים ובלי הסמרטפון שלך, שכן שם אין קליטה או חיבור לחשמל. בזמן שהותך במבצרנו תוכל להועיל לנו. ראה בכך עבודות שירות למען קהילת היעלים במכתש רמון. תם הדיון." היעל הכה בפטיש העץ, התרומם מכיסאו ויצא.

היעלים כבר התרחקו, ירדו במדרונות התלולים אל תוך המכתש. דבורי ניעורה מהחלום, חזרה לחדרה והזמינה ארוחת בוקר. ביצה רכה של שלוש דקות, טוסט מלחם כפרי קל, גבינה לבנה רזה, סלט קצוץ, קפה הפוך וכוס מיץ תפוזים סחוט. גם הוסיפה קערת גרנולה שאותה תאכל לארוחת הצהריים. אחר כך תשכב להשתזף ותצלול לתוך ספרו העבה של אורחן פאמוק, "איסטנבול". ביום אחד קראה מאתיים עמודים מתוך שש מאות עשרים וארבעה עמודי הספר.