שלום ילדה

 לחיות את החלום

במקום הקדמה

 

תארו לכם בית גדול מלא קולות של ילדים וחברים, חיי משפחה וזוגיות יפים — ובתוך כל זה אישה ואימא בת שלושים ושש מרגישה חוסר טעם בחיים. האישה הזאת הייתי אני.

לכאורה היה לי הכול, אבל בעצם הריקנות כירסמה אותי מבפנים. הייתי מתוסכלת עד ייאוש, לא מצאתי טעם בחיי. הבית הגדול, הפתוח והמלא חיים, המשפחה, החברים — כל אלה לא הצליחו למלא את החלל שהרגשתי בתוכי.

אני זוכרת שהתקשיתי להבין את ההרגשה הזאת: "מה זה, פינוק? אולי משהו לא בסדר איתי?" שאלתי את עצמי, וחשבתי שאם אני לא מסוגלת להיות מאושרת בתנאים האידיאליים שזכיתי להם, מן הסתם כבר לעולם לא אהיה.

כל שיכולתי לעשות היה להעמיד פנים שהכול בסדר. כי איך אפשר לומר "רע לי", כשאנשים סביבי חולים, לא מוצאים בן זוג, לא מצליחים לשמור על הזוגיות, להוליד ילדים, להסתדר כלכלית?!

האמת היא שמההתחלה היה לי קשה לוותר על הקריירה ולהישאר בבית עם הילדים. יותר מזה, היה לי קשה עם האימהוּת שלי. הרגשתי שהתפקיד הזה גדול עלי, והתאכזבתי מעצמי מפני שלא הייתי האימא שחלמתי להיות עבור הילדים שלי. על כך נוספה העובדה שבעלי עבד בחו"ל רוב השבוע, והרגשתי לבד עם האחריות ההורית הכבדה מדי.

ככל שעבר הזמן התברר לי כי הוויתור על קריירה משמעותית למען הבית והמשפחה היה עצום וגבה ממני מחיר רגשי כבד. התסכול הלך וגבר, והבנתי שזהו כנראה המקור לחוסר הביטחון העצמי שלי ולאובדן החיוניות שחשתי. התחלתי בתהליך חיפוש עיקש אחר מרכיב מרכזי לחיי, שאוכל להיאחז בו ושישתלב עם אורח החיים שלי (שכלל נסיעות תכופות לחו"ל עם בעלי והילדים).

התחלתי ללמוד במכון אדלר בשתי תוכניות: "הנחיית קבוצות הורים" ו"אימון אישי", ובהמשך הגעתי לשיטת "העבודה" של ביירון קייטי.

ביוני 2010 סיימתי שתי שנות לימוד אינטנסיביות של שיטת "העבודה" של ביירון קייטי אצל אריק וּורד פלד, מנהלי המרכז "פתח למחשבה" בתל־אביב. בזכות המלצתם ואמונתם ביכולות שלי, הצטרפתי במקביל לתוכנית ההכשרה המקצועית של ביירון קייטי הכוללת סדנאות בקליפורניה, קורסים אינטרנטיים ומחויבות למספר רב של שעות "אִפשוּר". במהלך התקופה הזאת גם הנחיתי סדנאות וקורסים של "העבודה" במרכז "פתח למחשבה". עבדתי כמאפשרת בקליניקה הפרטית שלי, ושימשתי מנטורית לתלמידים במסלול האִפשוּר של ביירון קייטי. חיי נמלאו פעילות משמעותית.

הרגשתי שאני מתמקצעת, והלכתי ונשאבתי למרכז החדש הזה בחיי. אך בד בבד החלו לקנן בי רגשות אשמה קשים על ההיעדרות מהבית ומהמשפחה. שני קולות חזקים לא נתנו לי מנוח. האחד אמר: "הילדים שלך ישלמו את המחיר, הם יידרדרו, ירגישו נטושים, יפסיקו ללמוד — והכול בגללך..." והשני אמר: "את רוצה לחזור לדיכאון שהיית בו פעם? סוף סוף אַת במקום הנכון בשבילך. את עושה משהו חשוב, תורמת לאנשים. אל תעזבי את זה! הזדמנות כזאת בחיים לא תחזור על עצמה."

למרות ההיגיון של הקול השני הזה, הוצפתי חרדות. לא יכולתי עוד להמשיך ככה. החלטתי לצאת לשנת שבתון ולחזור הביתה למחויבות העיקרית שלי: אימא במשרה מלאה. אבל אז, לצד הידיעה שעשיתי את הצעד הנכון, שוב נתקפתי תחושה שהחיים ריקים.

ברגעים הכי קשים הייתי עוצמת עיניים ונאחזת בחלום שלי בראשית דרכי, שנרקם במהלך תהליך האימון האישי האדלריאני עם המאמנת חוה ליפשין. זה היה חזון אישי שהפתיע אותי: ספר שלי עומד על מדף בחנות ספרים גדולה בניו־יורק במחלקת הספרים לעזרה עצמית.

ברגעי דכדוך קשים הייתי מדמיינת את עצמי שמחה וטובת לב, מרצה מול קהל, משוחחת עם אנשים שנעזרו בספר שלי ומקדישה להם חתימות. ואז החלום היה מתפוגג והייתי מתחברת שוב למציאות וחוֹוה את הפער שביניהם. הרגשתי כמו גרגיר חול, כאילו קיומי נטול כל משמעות, קיום של לא כלום.

מהר מאוד נדחפתי למלא את הרִיק הזה במשהו משמעותי. למדתי שני קורסים בהתפתחות אישית הנוגעים לתפיסה היהודית: קורס "מגירות" ושיטת "ימימה". בפרק "מקורות ותודות" אני מספרת כיצד הם עזרו לי לצאת מן המקום שבו "סגרתי" את עצמי, ולחזור לצמוח. הבנתי שאפשר לחוות את תחושת הרִיק הזאת כמו "מרחב מאַפשֵר", ובהארת פתע חזר אלי החלום לכתוב ספר.

ההתחלה היתה מפתיעה. פתאום, מתוך דחף בלתי מוכר, נכתבה כמו מעצמה בלפטופ שלי הקדשה של הספר העתידי לילדַי. וזו לשונה:

הספר הזה מוקדש לכם, בנים שלי. בטח תשאלו: "מה קרה לך, אימא? התחרפנת?! את יודעת שאנחנו שונאים לקרוא — ועוד ספר על החיים??? מתי תפסיקי לחפור?" אז האמת היא שכנראה לעולם לא. אני עסוקה ב"חפירות" מאז שאני זוכרת את עצמי. "חפירות" הן חלק ממני!!!

בשלב זה עדיין אינני יודעת מה אכתוב לכם, יש בי פשוט רצון עז לשמור עליכם, לתמוך בכם, לחבק אתכם, להדריך אתכם, לאהוב אתכם כל חייכם, גם כשכבר לא אהיה פה.

הדרך היחידה שלי היא לכתוב לכם ספר שיעשה זאת במקומי. אני מתחייבת לכתוב מהלב. אני בטוחה שמה שנכון לכם יהדהד בתוככם, יתמוך בכם וידריך אתכם בעת הצורך... זהו זה. אוהבת כל כך, אימא.

התחלתי לכתוב מחשבות ודיאלוגים פנימיים. אבל הראש לא הפסיק לשפוט אותי: "אין פה שום דבר חדש," "כבר אמרו את זה אלף פעם," "את בכלל לא יודעת לכתוב," "מי את חושבת שאת? תפסיקי לעשות מעצמך צחוק!" הכתיבה נבלמה, ואני קברתי את החלום. ימים רבים הרגשתי בחושך מוחלט. בוקר אחד אמרתי לעצמי — מתוך החושך של הלילה נולד היום. זה בעצם תהליך טבעי: המעבר מן הנסתר לגלוי, ומתישהו תעלה בי התשובה לשאלה הלא־מרפה: מה כן בשבילי?

כשוויתרתי לחלוטין על כל שליטה, הכול התרחש מעצמו באופן לא צפוי. הרגשתי רוגע — כמו יד המלטפת את לבי — ואמונה שהדברים יתפתחו באופן הנכון לי, בדרכם הייחודית ובעיתוי המדויק.

מתוך המקום השקט הזה עלתה בי התובנה, כי מה שנכון לי הוא להיות הכלי שדרכו עוברת אנרגיה אוהבת ויוצרת, ולשם כך עלי להיות פתוחה וקשובה לְמה שאני חוֹוה ועובר דרכי.

בספר זה אני מכניסה אתכם לעולם שהסתרתי שנים רבות, עולם שהפחיד אותי מכדי שאגע בו ללא רשת ביטחון. תהליך הכתיבה הפגיש אותי עם חוויות של פגיעוּת וכאב שאני נושאת מימי ילדותי, חוויות שביקשתי להדחיק ולשכוח. חוויתי בו מפגשים מרגשים עם עצמי, שהתחוללו בכוח הרצון להכיר את עצמי באמת.

תוך כדי כתיבה הבנתי, שהרצון לגלות את האמת נותן לי כוח לקבל את עצמי עם כל מה שאני ומי שאני, כלומר קיבלתי את הילדה שבי עם כל המגבלות והחולשות שפעם ראיתי בהן פגמים וחסרונות. להפתעתי התברר שהקבלה של הילדה שהייתי העניקה לי חוויה של מלאוּת ותחושות של שקט, שמחה, אהבה ועוצמה.

עוד הבנתי שאני זקוקה לעריכה מקצועית. בדיוק אז גיליתי, באמצע תרגיל בסדנת "המסע הביתה" בשיטת "הווֹיס דיאלוג" — שעורכת כזאת כבר נמצאת לידי, וביקשתי את עזרתה. אחרי יותר משנה של עבודה משותפת כתב היד של הספר מוכן וערוך לפני, וחלומי עומד להתגשם.

קוראים יקרים שלי, אני מאמינה בכל לבי שלכל אחד יש חלום שהוא נושא בלבבו, ומקווה שהספר הזה אולי יסייע למישהו מכם לחיות את החלום שלו ולהגשים אותו.

החלטתי לבנות את הספר פרקים פרקים, כשכל פרק יספר על התנסות אישית אחת שלי, ועל התובנות שהסקתי ממנה לגבי חיי שבהווה. אולי תשאלו, איך הסיפורים האישיים שלי יכולים לסייע לכם? התשובה היא שרגשות של כאב ושמחה ודחף למציאת פתרון לקשיים ולמצוקות הם מנת חלקנו, בני האדם. לכן בחרתי לספר כאן על תחנות בחיי שבהן הרגשתי מצוקה, בלבול, מבוכה וכאב, ובעזרת עבודה פנימית — שאותה אציג בפניכם — הצלחתי לצאת מהן מחוזקת.

וכמו מדריכת תיירים, אני מזמינה אתכם להתלוות אלי במסע, כבר בפרק הבא.