מאת בוני גרמוס
אליזבט, כימאית, מאבדת את אהובה ואת הקריירה שלה. אבל אין לה כוונה לתת לעולמה להתמוטט. היא מקבלת הצעה להנחות תוכנית בישול בערוץ נידח. מתברר שזו הרבה יותר מתוכנית בישול והיא הופכת לכוכבת. אבל דווקא אז – היא מוכנה לוותר שוב על הכל לטובת הדבר שהיא מאמינה בו.
מאת מישקה בן-דוד
במהלך משימה בחו”ל, אמנון זנזורי, מפעיל סוכנים ותיק של המוסד, מתבקש להפתעתו לגייס את בנו, כרמל, שמתגורר בבאקו, ועושה עסקים עם חברה החשודה בהברחת נשק עבור איראן. המפגש ביניהם מציף טינות וכאב. המתח בין השניים מסכן את שניהם. מותחן קצבי ומטלטל.
מאת מאיר שלו
איתמר, גבר יפה תואר וקצר רואי, חי בארה”ב ומגיע לארץ פעם בשנה לבדיקות עיניים ולפגישה עם אחיו ועם גיסתו. בערב רווי אלכוהול הוא מספר לאחיו על מקרה שאירע בלילה אחד לפני עשרים שנה. אהבה, געגועים, תשוקה ומריבה, נארגים ביד אמן לסיפור מפתיע, נוגע ללב ולעתים משעשע.
כמה נהדר שבאת,
האתר והאפליקציה החדשה של סטימצקי דיגיטל חיכו לך בציפייה, והם מוכנים לקחת אותך לרמה הבאה של קריאה דיגיטלית!
אחרי פיתוח ועבודה, השקעה ומחשבה, בנינו את שירות קריאת הספרים שלנו סביב שני הדברים שהכי חשובים לנו בעולם:
ועכשיו, אחרי שבדקנו וניסינו ותיקנו ושוב בדקנו ווידאנו שהכל מוכן לקראתך, נשמח מאוד להזמין אותך לבקר באתר החדש, להתנסות בכל ה”מתקנים” החדשים והאדירים שפיתחנו כדי להפוך את הקריאה הדיגיטלית לחוויה שלא נרצה להפסיק!
אז מה יש לנו בשבילך באתר החדש?
תצוגה נוחה ויעילה שמאפשרת לך לאתר בקלות וביעילות את הספרים ששמת עליהם עין באתר, ולסדר אותם לעצמך באפליקציה בדרך הנוחה לך ביותר!
הנה כמה דוגמאות:
החיים הפריעו לך באמצע הקריאה? הספרים שהתחלת ונאלצת להפסיק יופיעו במדף הראשון.
הספרים האלה יופיעו ראשונים כדי שתהיה לך גישה נוחה אליהם ברגע שיתאפשר לך לשוב אל חיק הספר:
מדף הספרים החדשים:
הספרים האלה מחכים לך בסבלנות במדף השני – לא נדחפים אבל גם לא רחוקים!
מדפי ספרים בהתאמה אישית:
החל מהשורה השלישית יופיעו מדפי ספרים אישיים שאפשר לסדר ולערוך איך שמתחשק לך – כי למה שלא ניתן לך לעצב לעצמך את התצוגה באפליקציה? אנחנו כבר לא בימי הביניים.
ניווט באפליקציה:
סרגל הכלים הזה מאפשר מעבר קל, מהיר ואינטואיטיבי בין הפרופיל האישי שלך וקטלוג הספרים. כל המידע שצריך כדי לגלוש באתר ובאפליקציה נמצא פה, מסודר בצורה אסתטית ונוחה.
מלבד כל זה יש לנו גם חנות חדשה ומרווחת עם חידושים שהופכים את הקנייה לנוחה במיוחד. מה למשל?
הנה למשל מה שהאתר המליץ לנו בתור חובבי ספרים מושבעים:
מה, יש עוד? כן!
רוצה לעקוב אחרי הרגלי הקריאה שלך כמו באפליקציות כושר? עכשיו אפשר: האפליקציה יכולה לספק לך נתונים על הרגלי הקריאה שלך!
ניתן לשתף את נתוני הקריאה שלך, להשוויץ, להציב מטרות ולהפוך את הקריאה למשחק!
טוב, עכשיו באמת סיימנו לחפור לך.
זה הזמן להיכנס, להתנסות, ללחוץ על כפתורים ולבדוק מה הם עושים, להשתעשע עם האפליקציה ולהפיץ את הבשורה שתשנה את החיים של כל מי שמנוסה או רוצה להתנסות בקריאה דיגיטלית!
הספר הזה אפל. אם להשוות אותו לספרים קודמים של ההוצאה הוא כמו הילד של “כל מה שלא סיפרתי” ו”הרוחות של בלפסט”.
הוא מרגש לפרקים, יש בו חמלה עמוקה וקרני אור של אנושיות מופלאה, ועדיין רוב הזמן הקוראים משוטטים בו בעיניים קרועות מאימה, תרים אחרי השביל הנכון בלי למצוא אותו לעולם.
הסיפור הוא על משפחה שנופצה בבת אחת על ידי מעשה אלימות זוועתי ובלתי מוסבר. וייד וג’ני שגדלו בערבה, התחילו את חייהם המשותפים ביער מושלג וקפוא באיידהו כשהם מנותקים מן העולם בחורף ההררי הבלתי סלחני, בלי עזרה, בלי חשמל וכשג’ני בהיריון ראשון. הם חיים עם בנותיהם מאי וג’ון על ההר, ילדות טבע כמעט במלוא מובן המילה.
את הסיפור של המשפחה אנחנו מקבלים אחרי ההתנפצות, ברסיסים שפוצעים את הנשמה וגורמים לנו לפסוע בזהירות, בחשש.
רסקוביץ’ מפצלת את הסיפור כמו שבילים ביער; אנחנו מתחילים ללכת איתה בשביל אחד, מאבדים את הדרך, מתחילים לפסוע בשביל אחר, חוזרים לשביל שהלכנו בו ומגלים שהיינו בשביל אחר כל הזמן. הוא נע לפנים ולאחור בזמן, מהיווצרות המשפחה בהתאהבותם של וייד וג’ני, דרך החיים עם בנותיהם מאי וג’ון ביער ועד לחיים שאחרי. בחיים שאחרי מנסה אן, מורה למוזיקה, מטליאה את הסיפור מהזיכרונות ההולכים ומתפוררים של וייד, אותו היא אוהבת מתוך הקרבה ומסירות אינסופית, ולא תמיד בריאה.
המחברת מראה כיצד מעשה הזוועה מטלטל את רשת הקשרים העדינה, הבלתי נראית כמעט, שקיימת בין אנשים מעטים החיים במקום מרוחק; כמו נשורת גרעינית הוא נוחת ומשנה את חייהם של אנשים רבים ברדיוס שלא ניתן לשערו. חלק מהדמויות הן נוכחות-נפקדות, ואי הנוכחות שלהן חשובה כמו נוכחותן.
הקפיצות בזמנים מערבבות את השגרה של הקשר האנושי לפני ואחרי האסון; קשרים בין בני זוג, בין אחיות, בין מורים ותלמידים.
הספר לא חושש ללכת למקומות מושתקים, לא נוחים ולא פופולריים; לאט ובשקט, כמעט בלי ששמים לב, שוזרת רסקוביץ’ בספרה חוטים של אלימות ואובססיה מהצד של הנשים. היא בוחנת את הנושא בזהירות כמו חבורה כואבת, ממששת את הגבול שממנו והלאה המסירות של דמויות הנשים נעשית פתולוגית, נואשת. יחסיהן של אחיות, חברות, אמהות ובנות.
אחד הדברים המרתקים בספר הוא החשיבות שיש למקום. מדרש השם של מדינת איידהו מופיע בשלב מסויים בעלילה, והוא מבטא כמיהה ואובדן, שקר והסתרה. היער עצמו, קפוא, רחב ידיים ומלא צללים וסכנה, הוא כמו דמות נוספת ברומן. הוא סביב הדמויות והוא בתוכן, מפורר בעיקשות ובהתמדה את רקמת האנושיות ומוציא מהן את הדחפים שאורבים לא הרחק מתחת לפני השטח, קרובים מכדי שנחוש בנוח. הן צריכות להשקיע מאמץ רב כדי לנהל בו חיים. הבית שנבנה בו דורש תחזוק והקרבה, ובסופו של דבר השאלה שנשאלת היא איפה, בעצם, הבית?
היער הוא מקור אי הוודאות, והקוראים אובדים בו יחד עם הדמויות, שנעלמות בו בזו אחר זו, כל אחת בדרכה.
זה ספר מופלא ומהפנט שמפתה את הקוראים לרדוף לתוך הסבך אחרי המשמעות והאמת, אחרי הסבר הגיוני כלשהו למעשה זוועה בלתי הגיוני בעליל, וגם אם הוא לא תמיד קל, הוא פשוט נהדר ואתם צריכים לקרוא אותו. עכשיו. רצוי אתמול. ואז להצטרף לקבוצת הדיונים עליו בפייסבוק כי קורים שם דברים ממש מעניינים! כל אחד ואחת מן הקוראים מביעים רגשות שונים ומפרשים את הספר מזוויות שונות לגמרי, וזה פשוט מרתק.
בספר כזה שתר אחר משמעויות ומותיר אותנו אם הרבה דברים לא ברורים ולא מובנים, לבחירת המילים יש חשיבות גדולה, והתרגום הנפלא מעביר היטב את תחושת הערפול, את חשכת היער, את הקור השלג ואת הנוקשות הבלתי מתפשרת של החיים, וגם המוות, על ההר.
הוצאה: תמיר הוצאה לאור
תרגום: רחלי לביא
לעמוד הספר
זה אמנם לא ספר מתח, אבל ידידותם של אנדרס לארסן וטינה הופגוד מתחילה בעקבות מציאת גופה של אדם מת בביצות. לא גופה חדשה חו”ח; מדובר בגופה מהמאה הרביעית לספירה, אשר נמצאה בביצות הכבול בצפון אירופה וזכתה לשם “האיש מטולון”.
אותו האיש מטולון הצית במשך שנים את דמיונה של טינה הופגוד ומנע ממחשבותיה להירדם כליל בתוך שגרה של אשת איכר קשת יום, עם מטלות סיזיפיות למלא, ילדים לגדל ובעל לדאוג לצרכיו יום אחרי יום, שנה אחר שנה.
מכתבה הראשון של טינה ממוען אל פרופסור גלוב, חוקר העוסק ב”אנשי הביצות”, בני העת העתיקה שגופותיהם נמצאו בביצות. מאחר ופרופסור גלוב כבר לא בחיים, המכתב מגיע אל אנדרס לארסן, אוצר במוזיאון סילקבורג שבו מוצגת גופתו של האיש מטולון. מאחר והוא עונה על שאלותיה בידענות ובנימוס ההתכתבות שלהם נמשכת וההיכרות ביניהם הולכת ומעמיקה ככל שהם מרבים לכתוב זה לזו.
לאט, בגישוש זהיר של אנשים שנכוו בעבר, פותח כל אחד מהם צוהר אל חייו של האחר. המכתבים יוצרים קשר עמוק בין שתי נפשות סקרניות, רגישות, בעלות נטייה אמנותית, למודות סבל וצמאות לקרבה. שניהם ידעו אובדן וכאב בעבר, נחושים לשקם את העתיד ובלי לשים לב שהם עושים זאת, הם מתחילים לסייע זה לזו לחיות את ההווה.
הספר הקטן והקסום הזה כישף אותי מהמשפט הראשון באופן כזה שהתחלתי וסיימתי לקרוא אותו באותו יום. הוא לימד אותי שלא תמיד צריך ללכת אל חצרות המלוכה, אל מסדרונות שירותי הביון, אל חדרי הישיבות הממשלתיים או אל תוככי וילות היוקרה כדי למצוא דרמה. החיים הפשוטים, כמסתבר, מסוגלים בהחלט לספק אותה בשפע, והמהפכות המתחוללות בנפש האדם יכולות בעזרת כתיבה נהדרת כמו של אן יאנגסון להיות מרתקות ממש כמו המהפכות ההיסטוריות ששינו את העולם. טינה ואנדרס אוספים במכתביהם רגעים קטנים ויפים ופורשים אותם באיטיות כדי ליצור תמונה יפהפייה, עצובה ומרגשת של חיים שלמים.
דרך ההתכתבות בין שני אנשים ייחודיים שנקלעו בעל כרחם למציאות אפורה ושגרתית, עוסק הספר באמנות, בחיפוש אחר משמעות, בהתבוננות בטבע ובעולם שסביבנו, בחיים ומוות, במושג המשפחה, בגורל ובבחירה. הדמויות המיוחדות של לארסן והופגוד מזכירות את הדמויות מ”מועדון גרנזי” בעומק ההבנה, הרוך והרגישות שהם מגלים כלפי סביבתם וזה כלפי זו.
תרגום של רומן מכתבים נשמע לי כמו עניין מאתגר למדי, הדורש מידה לא מבוטלת של כשרון משחק, מכיוון שהמתרגם נדרש “לגלם” כל הזמן שתיים או יותר דמויות שונות בשפה שאליה הוא מתרגם. הספר הזה הציע אתגר כפול כי בשלב מסויים אחת הדמויות מושכת את תשומת הלב של הקוראים אל ההבדלים בשפה של הדמויות; טינה ואנדרס אמנם מתכתבים באנגלית, אבל אנגלית היא לא שפת האם של אנדרס. מבחינתי התרגום העביר בצורה מאוד חלקה את הניואנסים ותפס היטב את הקול והמשלב של הדמויות. אני מחבבת במיוחד את התרגומים של שי סנדיק, קשה לי לדמיין אדם מתאים ממנו לתרגם טקסט כזה שמתמצת להפליא את הנפש האנושית.
בשורה התחתונה, אן יאנגסון מגישה לנו בספר slice of life מתוקה במיוחד, עם נגיעות קלילות של חמוץ ומריר לשם איזון הטעם. מומלץ מאוד מאוד!
בונוס קטן לפוטריסטים בקהל: אחת מדמויות המשנה ממש הזכירה לי את דורולרס אמברידג’! תרגישו חופשי לכתוב לי כשתזהו אותה.
הוצאה: תמיר הוצאה לאור
תרגום: שי סנדיק
פגשתי אותה בפעם הראשונה באוניברסיטה והתאהבתי בה כמעט מיד.
היא הייתה סקרנית ורחבת אופקים, אחת כזו שמסוגלת לגרום לך לצחוק בתחילת המשפט ולבכות בסופו. היא ראתה ותיארה דברים בחדות מדהימה והעזה לדבר בגלוי על מה שהחברה מדחיקה אל חדרי חדרים, על מה שקורה תמיד לאנשים אחרים ואף פעם לא “אצלנו”. היא נתנה קול ונוכחות לתופעות קשות, הצביעה על המנגנונים החברתיים המאפשרים אותן, תבעה הכרה וטיפול נאות.
אין פלא אפוא ששרלוט פרקינס גילמן נכנסה מהר מאוד לרשימת הגירל-קראש הספרותיים שלי והיא מככבת שם עד היום לצד ברונטה, אוסטן, אלקוט ולאחרונה גם דורותי ל’ סיירס. לכן התרגשתי בטירוף כשראיתי את “בניניה מקיאוולי” שלה בהוצאת לוקוס, וניגשתי מיד לקרוא את הספר מבלי לדעת יותר מדי למה לצפות, מכיוון שבכל יצירה שלה היא מצליחה להפתיע אותי עם משהו שונה לגמרי.
בניניה מקיאוולי הוא סיפור התבגרות שמתרחש בארה”ב של שלהי המאה ה-19, של ילדה שהיא בת לאב סקוטי ואם אמריקאית עם שורשים באיטליה, מכאן השם מקיאוולי (שהגיבורה לא נולדה איתו, אגב! היא אימצה אותו לעצמה בעקבות הקשר המשפחתי הרחוק למקיאוולי שחיבר את “הנסיך”, שזה כבר מגניב). בניניה מקיאוולי מתארת את חייה במעין יומן אישי והופכת לנגד עינינו מילדה חכמה ומרדנית לנערה חרוצה ושאפתנית, ולאחר מכן לעלמה הגיונית ומחושבת. היא גדלה בצל ההתעללות הנפשית והכלכלית של אביה, שעריצותו הגחמנית גובה מחיר כבד.
שתי היצירות של פרקינס-גילמן שקראתי לפני כן נמצאות בשני קטבים שונים לחלוטין בין הטרגי והמבדר: “הטפט הצהוב” הוא היצירה הראשונה שקראתי מפרי עטה (הוא זמין לקריאה בעברית באתר “מעבורת”), הוא תיאור קשה ומחריד של “טיפול המנוחה” כמרפא לדיכאון שאחרי לידה. פרקינס-גילמן מיטיבה לתאר בו את החווייה של ההקטנה, הדורסנות, ההשתקה ואי הנכונות המוחלטת של הסביבה הפטריארכלית (גברים ונשים כאחד) להקשיב לאישה שהפכה זה עתה לאם ולהבין את רצונותיה.
“ארצן” לעומת זאת, (Herland באנגלית) היה סיפור שונה מאוד בז’אנר שלדעתי כבר נכחד מן העולם; גילמן כתבה אוטופיה. מה שמעתם. בדיוק ההיפך מהדיסטופיה שנהייתה כה פופולרית אחרי מלחמת העולם השנייה. “ארצן” הוא ספר פנטזיה שמתאר חברה מושלמת שמורכבת מנשים בלבד. הגם ש”ארצן” נוגע פה ושם בנושאים רציניים, הוא קליל בהרבה מ”הטפט הצהוב” וכתוב כמעט כולו בנימה מבודחת-משהו.
“בניניה מקיאוולי” הוא שילוב מוצלח מאוד של כל מה שטוב בשתי היצירות הנ”ל. הוא נוגע במקומות הכואבים של “הטפט הצהוב”, ולא חסרה בו מן החשיבה האוטופית והאידיאליסטית המאפיינת את “ארצן”.
סצינות מסויימות מ”בניניה” מזכירות את “הטפט הצהוב”, למשל תיאורי האב המתעלל. מצא חן בעיניי במיוחד האופן בו בחרה המחברת לתאר אלימות מנטלית וכלכלית באופו שמנכיח את התופעה ומוציא אותה לאור. היא גם היטיבה להראות כיצד הרופא והכומר, המייצגים את הרשויות והממסד עומדים חסרי אונים לנוכח האלימות הזו, שהיא למעשה חוקית לגמרי. היא מראה בחדות כואבת כיצד המילים הקשות והביקורת הבלתי פוסקת מתישות את האם לאט ובנחישות, גוזלות ממנה את שמחת החיים ואת העצמיות שלה, הולכות ומרוקנות אותה עד שהיא נעשית צל של עצמה. פרקינס-גילמן מראה גם את ההשפעה ההרסנית של הנוקשות האבהית על בחירותיה של הבת הבכורה, ורומזת כיצד בלא התערבות נאותה משכפל הדיכוי את עצמו במערכת היחסים הבאה.
סצינות אחרות ברומן מזכירות יותר את “ארצן”, בעיקר מבחינת הדרך בה בוחרת המחברת לפתור חלק מן הבעיות המשפחתיות הקשורות לבעיות מערכתיות גדולות יותר. בנוסף, חלק מן הנושאים העולים באוטופיה הפמיניסטית של גילמן חוזרים גם ב”בניניה”, למשל החשיבות של קשרי ידידות בין נשים ופיתוח היכולות הפיזיות של נשים. במעין הערת צד ניתן גם הד למחשבותיה של פרקינס-גילמן על השכלה ועל חינוך, שהיו מתקדמות וליברליות מאוד יחסית לתקופה שהתאפיינה בחינוך נוקשה לילדים.
עם גיבורה מניפולטיבית ומעט מתנשאת שכל מה שהיא עושה מצליח לה (גם אם לא בדרך שהיא ציפתה שזה יצליח) ועלילת slice of life שלכאורה לא קורה בה כלום, הספר מצליח להיות יצירה מהנה, מרתקת ומלאת חיים שמבעבעת מהדפים בחיוניות נעורים מתפרצת המזכירה מתבגרת אמריקאית ספרותית אחרת בת תקופתה (אני מסתכלת עלייך, ג’ו מארץ’).
העלמה הצעירה מתבוננת בעולם בתשומת לב רבה וחושבת כיצד תוכל להפיק ממנו תועלת לעצמה במינימום נזק לסובבים אותה, ונקודת המבט הייחודית שלה על החברה שבה היא חיה מעוררת אותנו להתבונן ממבט חיצוני בחברה שלנו. בניניה מבינה עד מהרה מה הן המגבלות שלה כאישה ומה יש בכוחה לעשות כדי לצלוח את המכשולים שמציבות המוסכמות הפטריארכליות בפניה. היא בעיקר מיטיבה להבין אנשים ואת מה שמניע אותם ויודעת להתאים את עצמה אליהם, לספק את צרכיהם ולהראות להם את מה שהם צריכים לראות כדי שהיא תשיג את מבוקשה. היא חכמה והיא יודעת את זה, אבל היא גם מודעת לנקודות העיוורון שלה ולכן פתוחה ללמוד ולהפיק לקחים. תיאורה של בניניה כצעירה מתנשאת וטובת לב בעת ובעונה אחת הופך אותה בעיניי לדמות אמינה מאוד. היא אלטרואיסטית במידה והדבר משרת אותה והופך את הסביבה שלה לנעימה יותר לחיות בה. אני מוצאת שדמות כזו היא נגישה יותר מדמויות נשיות מלאכיות שפוגשים לעתים בספרות המאה התשע עשרה.
התחמנות של בניניה מקיאוולי מתבטאת בעיקר בעובדה שהיא מזקקת כל חוויה לכדי לקח או ניסיון חיים, מקטלגת ומתייקת את הידע בקופסה ושומרת אותו לשימוש עתידי. היא הולכת מהצלחה להצלחה כמו תאנוס ב”מלחמת האינסוף”; מהנצחונות קטנים בתור ילדה שהצליחה לפלח עוגיות מהצנצנת בלי להיענש, דרך השגת גלובוס מפואר לכל כיתה בבית הספר בדרך-לא-דרך, סילוק מחזרים לא רצויים מן הבית, ועד לתכנית הגדולה לשיפור מצבן של אמה ואחיותיה.
מה שחשוב הוא שבכל שלב ושלב של הדרך היא גורמת לקוראיה וקוראותיה לחכך ידיים בהנאה תחמנית.
במובן הזה היא מזכירה לי מאוד גרסה צעירה של דמויות אחרות מן המאה התשע עשרה במסורת הספרותית של אוסטן ואלקוט (אני מתסכלת עליכן, ליידי סוזן וג’יין מיור). אם כי במקרה של מקיאוולי, התחבולות שלה נועדו בעיקר לשפר את המצב שלה ושל הסובבים אותה, ולעתים רחוקות בלבד כרוכות בפגיעה במישהו אחר.
קולה המספר של בניניה הצעירה משעשע, שובה לב ונע בין ציניות לנאיביות. גם אם חלק מן הרעיונות התיישנו מעט מכיוון שהעולם והחשיבה הפמיניסטית קצת התקדמו מאז, הייתי צריכה לחזור מדי פעם לעמוד הראשון לוודא שהספר אכן נכתב ב-1914 ולא ב-2014. ייתכן שמה שתורם מאוד לאפקט הזה הוא התרגום המצוין של תמר רפאל, ששצף הדיבור של בניניה קולח דרכו בכיף ולכאורה בלי מאמץ.
בשורה התחתונה, הספר מומלץ מאוד, במיוחד לאלו המעוניינים בשילוב הנדיר בין ספרות קלאסית והגות פמיניסטית מעמיקה לבין יצירת feel good כיפית וקלילה.
הוצאה: לוקוס
תרגום: תמר רפאל
מהמשפט הראשון היה לי ברור שאני עומדת לאהוב את הספר הזה ואת הגיבורה הנוכחת – נעדרת שלו, קייקו אישידה. בנוסף על כך, כבר מהפרק הראשון ברור מאוד שהתעלומה הבלשית היא לא לב הספר, למרות שהיא בהחלט מציתה את הסקרנות הראשונית של הקוראים.
קייקו אישידה נרצחה באכזריות בדקירות סכין בעיר אקאקאווה. מי שנותר לגלות ולספר את הסיפור שלה הוא אחיה הצעיר רן, שמגיע לבדו אל המקום שבו היא נרצחה. כמו מתוך אינסטינקט מתחיל רן להתחקות אחר עקבות חייה בעיר, חיים שרן לא הכיר ולא ידע עליהם כמעט כלום אף על פי שעד כמה שהוא יודע הייתה אחותו האדם הקרוב אליו ביותר בעולם. הוא מתחיל לחיות את חייה כפי שהיא חייתה אותם, נכנס לנעליה במלוא מובן המילה, ורק אז הוא מתחיל להבין מה באמת קרה לה.
הרצח של קייקו לא תופס את מרכז הבמה ברומן, אבל ההיעדר והאובדן בהחלט כן.
המחברת פורשת את סיפור חייהם של רן ושל קייקו לאט כמו קפלים של מניפה אלגנטית, לאט ובלי למהר. כל קפל שנפתח מגלה עוד חלק מתמונה אנושית יפהפייה ועצובה, רשת של סיפורים שנמתחת בין הדמויות השונות וקושרת ביניהן במקומות בלתי צפויים. מעל הכל, או אולי מתחת להכל, מה שנמצא בלב המערבולת ומניע את הדמויות הוא הצורך באהבה. הוא משפיע על הכל, על מערכות היחסים בין הורים לילדים, בין אחים לאחיות, וכמובן על מערכות היחסים הרומנטיות.
הדמויות כולן, בלי יוצאת מן הכלל, בורחות או נופלות אל תוך התנהגות מזיקה במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע, כאשר הצורך באהבה פוגש בחברה מודרנית מנוכרת בעלת מדדים בלתי מתפשרים להצלחה וכללים נוקשים מאוד לגבי מה שמקובל ואינו מקובל. בחברה שגונוון מיטיבה כל כך לתאר ישנו מסלול חיים אחד ברור שעל האדם לעבור: לימודים-קריירה-חתונה-ילדים, מסלול שמשאיר מעט מאוד מקום לאינדיווידואלים להתנסות, לבחון, למצוא את הדרך. גונאוון מצליחה להראות איך ההדחקה וההסתרה של בעיות, של כאב, של חולשה, והפחד להיות חריג גובים מחיר מזעזע. כאשר מגיעים כבר לפתרון תעלומת הרצח, אנו מגלים שזה כבר לא משנה בכלל. אנחנו לא מחפשים עונש או נקמה או צדק, רק החלמה. זה תהליך נהדר שהקוראים עוברים יחד עם רן אישידה, כואבים ומתבגרים איתו.
חקירתו של רן פותחת תיבת פנדורה שממנה יוצאים סודות משפחתיים, יצרים אפלים וחולשות אנושיות שהכניעה להן היא בעלת פוטנציאל הרס אדיר, אבל כמו בתיבת פנדורה המיתולוגית, אחרי כל הצרות משתחררת גם התקווה. היא קטנה ושברירית אבל היא שם, והיא מצליחה בסופו של דבר לעוף בכוחות עצמה. גונאוון רומזת לנו שמעל הריסות הקשרים המעוותים והמפוצלים אולי יצליחו קשרים אחרים, חזקים יותר להכות שורש. היא מראה שניתן להיאחז בכאבי העבר, לשחזר ולשכפל אותם, אבל שישנה גם דרך אחרת. אפשר להשלים איתם, להרפות מהם ולהירפא מהם.
כראוי לספר העוסק ביפן, מקומו של העל טבעי לא נפקד מהספר. לחלומות יש משמעות, ורוחות רפאים אינם רק תעתוע או צל של זיכרון; הם מלאים תפקיד חשוב בהובלת הגיבור אל האמת.
זה ספר נוקב, ביקורתי וכתוב היטב, השפה שלו עשירה, ועם זאת מדודה ומדוייקת. דימויים יפהפיים כובשים אותי תמיד כקוראת, וכאן הדימויים בהחלט עשו את עבודתם נאמנה.
ואגב עבודה נאמנה, התרגום בספר הזה היה ככל הנראה אתגר מיוחד, מכיוון שהיה עליו להעביר לעברית אנגלית שזורמת כמו יפנית. יש שיאמרו שאנימציה יפנית זה לא מקום טוב לבחון בו את ההיכרות עם השפה, אבל אני חושבת שגם בז’אנר הזה, כמו בכל ז’אנר אחר, יש ויש. הטונים שעברו בתרגום בהחל הצליחו להדהד לי כמה מסדרות האנימציה היותר יפות ורציניות שיצא לי לראות, ובמחינתי לפחות זה אומר שהתרגום ממש מוצלח, אז שאפו לאורה דנקנר שבהחלט תרגמה מכל הלב.
היום, לראשונה, אני מארחת בבלוג: קומקום תה, ספלי חרסינה, כריכי מלפפונים, סקונס והכל!
אז מכיוון שמגפות ומדע בדיוני הם בין תחומי המומחיות המרכזיים של הסופרת קרן לנדסמן, מחברת רומן הפנטזיה האהוב “לב המעגל”, אתגרתי אותה בניטפוק המגיפה ב”התפרצות” ספרה החדש של טרי טרי, מחברת הספר “להתחיל מחדש” הזכור לטוב. היא גילתה שאף על פי שיש בו את כל המרכיבים הנכונים, החיבור ביניהם טעון שיפור, והשלם אינו בהכרח גדול מסך חיידקיו.
***
הדבר העיקרי שחשבתי עליו בזמן שקראתי את “התפרצות” הוא שזה היה יכול להיות סיפור טוב בהרבה.
שאי גרה בעיר סקוטית פסטורלית ועושה דברים סקוטים פסטורלים כמו לרכוב על אופניים במעלה הר ולהיות מוטרדת באופן קבוע על ידי הביריון השכבתי, כשיום אחד היא מגלה מודעה על נערה נעדרת שנראית לה מוכרת. היא יוצרת קשר עם המשפחה שמחפשת את הנערה, והופכת למעורבת בקונספרציה חובקת עולם שתהפוך את עולמה הפסטורלי ללא-כל-כך פסטורלי.
במקביל מסופר סיפורה של קאלי, נערה לא פסטורלית בעליל שכלואה במתקן למחקר ביולוגי בלתי חוקי בעליל, ומנסה למצוא דרך לשרוד למרות הניסויים שנערכים עליה.
ואם כל זה לא מספיק, מגיפה איומה משתחררת לעולם ומאיימת לכלות את האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה.
בגדול, ל”התפרצות” יש את כל הרכיבים הנכונים על מנת להיות ספר נוער כיפי וקליל, למעט שלוש בעיות רציניות. הראשונה היא ששאי נטולת פגמים. היא הנערה המגושמת היפהפיה שלא מודעת ליופיה, בעלת כל כוחות העל שרק אפשר לחשוב עליהם, ובמהלך הספר צוברת עוד כמה כוחות על. היא, כמובן, לא עושה אף טעות במהלך הסיפור וגם הטעויות שהיא כן עושה ניתנות לפתרון בעזרת מעט מחשבה. היא לא נתקלת באף אתגר שהיא לא יכולה לפתור, ואם היא נתקלת באתגר כזה חיש-קל מתגלה אצלה עוד כוח על שיכול לפתור את האתגר הזה.
הבעיה השניה היא שהמגיפה המתוארת בספר מאכזבת. במקום להשתמש במגפה אמיתית הספר מציג מגיפה מומצאת. הבעיה היא שהמגפה המומצאת לא אמינה ולא מצייתת לאף כלל הגיוני. מעבר לזה, כל הרשויות שעוסקות במניעת איומים ביולוגים פועלות בצורה לא הגיונית שמנוגדת לכל כלל בינלאומי שקיים. אופן הטלת הסגר, הגיוס הצבאי ואפילו פעולת בתי החולים לא מעוגנת בשום דרך מציאותית, ובמקומות הבודדים בהם כן נעשה ניסיון לכתוב אותם בצורה מציאותית, הגיבורים מוצאים חיש קל דרך לפתור את המחסומים על מנת שהסיפור יוכל להמשיך להתקדם.
הבעיה השלישית והחמורה מכולן היא שהספר קליל מדי. אנשים צונחים מתים באמצע הרחוב, אנשים חולים במחלה קטסטרופלית, העולם כולו עולה בלהבות והסיפור פשוט ממשיך, בלי אף רגע של הרהור או אובדן. פה ושם יש התייחסות לכך ששאי רגישה מדי ולכן אוטמת את עצמה מפני המראות שהיא רואה, אבל זה לא מספיק. גם בסתם מצב של עומס בבתי חולים אנשים גיבים בכעס, עצבים, בכי, ושלל רגשות אנושיים אחרים. לא הגיוני שהגיבורים שלנו שחיים תחת האיום הקשה ביותר שהאנושות אי פעם נתקלה בו, ממשיכים לנסות לפתור בעיה בלשית במקום להתמוטט, ולו לכמה רגעים, לפני שהם ממשיכים הלאה.
ספרי נוער, לדעתי, לא אמורים להקל את החיים על מי שקורא אותם. הם אמורים להציג דמויות אמינות ומעוררות הזדהות המתמודדות עם מגוון מצבים קשים ונחלצות מהם. כאשר ספר שמיועד לנוער בעצם אומר ‘נכון שיש מגיפה נוראית וכל מי שאתם מכירים מת, אבל וואו כמה חתיך מושא האהבה, נכון?’ הוא מזלזל בקוראים שלו. כשספר שמיועד לנוער מרדד את ההתמודדות עם אבל ל’אתכרבל בזרועותיו המסוקסות של הבחור הבלונדיני הקרוב’ הוא מרדד את ההתמודדות של בני הנוער עם חייהם. חיי בני נוער אינם קלים, והם ראויים לספרים טובים, עם דמויות טובות וסיפור טוב. אפילו אם זה סיפור שעלול להכאיב. הם בני נוער. הם מסוגלים להתמודד עם כאב.
***
תודה רבה קרן! אני אישית אקרא את הספר ולו רק כי אני שומרת אמונים לטרי טרי, מאחר שמאוד מאוד אהבתי את הכתיבה שלה ב”להתחיל מחדש”; זהו ספר מצויין ושופע דמויות נשיות מרתקות ומורכבות, שהקשרים ביניהן, לדעתי, חשובים בהרבה מהקשרים הרומנטיים.
היי! מה נשמע? איזה כיף לראות אותך פה. מקווה שאהבת את האתר החדש עד כה!
אז באת כדי לשמוע קצת על ארונות הספרים הוירטואלים? מעולה! אשמח לספר, הם אחד הדברים הכי כיפיים שהתחדשנו בהם.
אז ככה:
ארונות הספרים הוירטואליים הם פיתוח חדש יחסית, שמאפשר לך להתייחס לאתר קצת כמו אל רשת חברתית של ספרים.
מי יכול לפתוח ארון ספרים? כולם!
אם נרשמת באתר – יש לך את האופציה לפתוח ארון ספרים וירטואלי. ככה נראית דמוקרטיה, לא?
ביכולתך לפתוח לעצמך באזור האישי ארון ספרים משלך, לבחור לו שם ותמונת קאבר (אבל לשמור על מקוריות, כן? בלי לקרוא לו “וויליאם שייקספיר” או “טיילור סוויפט המלכההההה111$$$”), ולבחור אילו ספרים מתוך הרכישות שלך מתחשק לך לשתף.
כן, זה נתון לגמרי לבחירתך; לא כל הספרים שקנית יופיעו אוטומטית בארון הספרים שלך ברגע שרכשת אותם. הברירה לגמרי בידיך. ברור לנו שאם את, למשל, אשת ספר שנושמת מילים לא תרצי שאנשים ידעו שאת קוראת בסתר ספרי עיון על חשבון דיפרנציאלי.
מי יוכל לראות את הארון? או, טוב ששאלת – כולם!
כמובן שגם אצלך ניתן לראות את הארונות ששיתפו קוראים וקוראות אחרים, ואפילו לעקוב אחרי ארונות שמעניינים אותך. נכון אדיר? אפשר ממש לקבל נוטיפיקציה כשספר חדש מתווסף לארון ספרים שנמצא אצלך במעקב.
אם כיף לך לעקוב אחרי ארונות הבגדים והאאוטפיטים שסבלריטאים לובשים – עכשיו אפשר לעקוב אחרי מה שקורא להם בראש ובלב ולקרוא מה שקוראים האנשים שהבינו את החיים.
הארונות הפופולאריים ביותר יוצגו לראווה באתר, כדי שכולנו נוכל לשאוב מהם השראה והמלצות קריאה!
רגע, זה ארון אחד לכל אחד, נכון?
בהחלט לא – אפשר ליצור לעצמך כמה ארונות שונים ולחלק אותם לפי נושאים: רוצה ארון אחד של קומדיות רומנטיות וארון של אופל ומאפיה? ארון אחד של ספרי כלכלה וניהול וארון אחד של קלאסיקות מהמאה התשע עשרה?
אפשרי בהחלט!
נשמח להזמין אותך להתנסות, לגלוש, לבחון את ארונות הספרים השונים, לאתר את אלו שיש להם טעם דומה לשלך ולראות את כל הספרים שממליצים על בני האדם שבחרו אותם.
רוצה ליצור ארון ספרים משלך? זה כאן!
רוצה לראות את ארונות ספרים הוירטואלים באתר? הנה הם
גברת בירד היקרה, אני מוכרחה לעשות דברים חשובים כמו לעבוד אבל לא מצליחה להפסיק לקרוא את הספר “גברת בירד היקרה”. אנא אמרי לי, מה עליי לעשות?
שלך בכבוד רב,
העלמה “אף בתוך הספר כבר 24 שעות ברצף”.
אולי אני אומרת את זה רק בגלל התואר האקדמי, אבל משהו בקריאת הספרות האנגלית מרגיש כמו להגיע הביתה. לכן הייתי משוחדת לגמרי כלפי הספר הזה כבר בשלב התקציר, אבל זה רק קצה הקרחון.
זה לא סוד שהרבה מהסופרים האנגלים כותבים נפלא, אבל כשהם כותבים על מלחמת העולם השנייה הם מתעלים אפילו על עצמם, וכותבים על השנים הללו באופן מעורר השראה. יש להם דרך מופלאה לתאר את החיים תחת ההפגזות מהמטוסים הגרמניים: את הפחד, את האומץ, את המחאה וההתרסה שבשמחה ואת החשש ליקיריהם וקרוביהם שנמצאים בחזית או באזורים המופצצים.
“גברת בירד היקרה” מצטרף ל”מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים” באופן שבו הוא כותב על מלחמת העולם השנייה באנגליה ברגישות נוגעת ללב ובאורח חדור אמונה ברוח האדם וביכולותיה המופלאות.
במרכז הסיפור נמצאת אמלין לייק, עלמה לונדונית צעירה בעלת חוש הומור תוסס ורוח אופטימית רעננה ואיתנה. היא עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין ומתנדבת במכבי האש, אבל חלומה האמיתי הוא להיות עיתונאית ולסקר את הקרבות באזורי הסכנה. היא חולקת דירה עם חברתה הטובה ביותר באנטי, ומאורסת לאדמונד שנמצא בחזית.
כאשר הזדמנות לעבוד באחד העיתונים הגדולים והחשובים נקרית על דרכה, אמלין לא מתכוונת לפספס אותה… אלא ששרשרת של טעויות מובילה אותה דווקא אל מדור העצות במגזין לנשים שמנוהל על ידי מאובן מהתקופה הויקטוריאנית בשם גברת הנרייטה בירד.
הנרטיב של אמלין מושך את הלב אחריה מספר שורות בלבד לתוך הטקסט. היא חביבה וקלילה ועם זאת נבונה וחדורת מטרה, וקשה מאוד שלא להתאהב בה. היא פגומה בצורה נהדרת עם כמה נקודות עיוורון שעלולות לעתים להגיע לגודל של לווייתן כחול בוגר, אבל הלב שלה בלי ספק במקום הנכון. היא מזמינה את הקוראים בחן רב להיות חלק מהעולם שלה, שנחשף לאט לאט לאורך הספר.
ראוי במיוחד לציון הקשר שבין אמלין וחברתה הטובה באנטי.
הגם שיש עיסוק בזוגיות ומציאת אהבה, ברומן הזה בדומה ל”שם צופן וריטי” של אליזבת וויין, מערכת היחסים המרכזית היא ללא ספק זו שבין שתי החברות – וגם את זה האנגלים יודעים לכתוב היטב (עוד בנושא: “הצרה עם עיזים וכבשים”, “שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי”, “מועדון גרנזי”, “נערות לוח השנה”, “יומני השומן” וכו’ וכו’).
שאר הדמויות, הגם שאמלין ובאנטי מאפילות עליהן מעט בחיוניותן העולצת, בהחלט מוסיפות חיים וצבע ומעלות בעיניי רוחם של הקוראים תמונה מוחשית למדי (עד כמה שאני יכולה לדעת) של החברה והאווירה בלונדון של 1940.
דמות אחת מרתקת במיוחד בולטת מעל כולן: הגברת הנרייטה בירד. בדומה ל”השטן לובשת פראדה” היא מצטיירת בתור הבוסית האימתנית והנוקשה שגורמת לכולם לשקשק כשהיא עוברת, זו שאף אחד לא רוצה לשמוע אותה צועקת את השם שלו לאורך המסדרון. לא שהיא צועקת אי פעם, זה מאוד לא מנומס.
גברת בירד היא בעיניי יותר מדמות.
היא סמל לעולם ישן והיררכי מאוד (ויקטוריאני, למעשה, גם אם הדבר לא נכתב בספר במפורש) עם ערכים נוקשים ולא מתפשרים, שבו חזות מהוגנת חשובה הרבה יותר מן האנשים שנסדקים עד שבירה מאחוריה. דומה כי איש לא עדכן אותה באופן שבו מלחמת העולם הראשונה ערערה את יציבותם של הערכים ששרדו את התקופה הויקטוריאנית, וטלטלה את הלך הרוח של אנגליה לתוך הכאוס של המאה ה-20. ייתכן גם כי הדמות הזו מתכתבת עם דמותה האימתנית של גבירה מהוגנת אחרת שמטילה שררה, או לפחות מנסה, על גיבורות ספרותיות בנות המאה ה-19: ליידי קתרין דה בירד?
בדומה למתרחש ב”הנשף” מאת אנה הופ, גברת בירד עסוקה בלטאטא אל מחוץ למרחב שלה את כל מה שאינו נעים ומסודר, ואמלין רחבת הלב מתקשה לעבור על זה בשתיקה.
הגם שהוא קל לקריאה, היו פה ושם רגעים קשים רגשית בספר. מדי פעם הצצתי בכריכה לוודא שג’ורג’ ר.ר. מרטין הזכור לטוב מ”משחקי הכס” לא היה שותף בשום דרך לכתיבת הרומן. לא הצלחתי לקרוא כמו שצריך מרוב דמעות, אז בהחלט יכול להיות שפספסתי את שמו.
ואם בפנטזיה אפית עסקינן, דמותה של אמלין המעוניינת להצטרף אל הגברים בשדה הקרב אך מוצאת את עצמה “תקועה” בעיתון המיועד לנשים, הזכיר לי עלמה אחרת שרצתה לצאת אל שדה הקרב וכעסה כשלא נתנו לה להצטרף אל הרוכבים: איאווין בת איאומונד מ”שר הטבעות”.
איאווין, שנכתבה על ידי פרופסור ג’.ר.ר טולקין בערך סביב אותן השנים שבהם מתרחשת עלילת “גברת בירד היקרה”, עומדת מול אראגורן המתעתד להיות מלך גונדור, ומטיחה בו את התסכול שהיא חשה לנוכח העובדה שבהיותה אישה מצפים ממנה להיות זו שתישאר מאחור כשהגברים נלחמים בחזית:
“שבעתי דיבורים על חובה. כלום איני בת לבית איאורל, עלמה נושאת צינה וחרב, ולא אומנת לתינוקות… מדוע לא יותר לי לחיות את חיי כחפצי?… התהא זו מנת חלקי תמיד, להשאר מאחור כשהרוכבים יוצאים לזירת הקרב, ואני צופיה הליכות הבית בעוד הם מעוללים מעשי גבורה, ומכינה להם מיטה ופת בשובם מן המערכה? את הכלוב יראה אני. להכלא מאחורי הסורג עד שההרגל והזיקנה ישלימו עימו, והסיכוי לעולל מעשי גבורה יחלוף ללא שוב”.
בדומה לאיאווין, אמלין מעוניינת להנציח את שמה על ידי כך שתיקח חלק במה שקורה בעולם. היא רוצה להיות במקום שבו מתקבלות החלטות גורליות ואגרופים גבריים חזקים אוחזים בנשק או דופקים על השולחן בתקיפות, במקום שבו קורים הדברים החשובים באמת. במקום זה היא מקבלת את המכתבים של הנשים שנאלצות להתמודד עם המלחמה בעורף; וכאן טמון לב ליבו של הסיפור.
ב”שר הטבעות” מסווה את עצמה איאווין כלוחם ורוכבת בתחפושת לעולל מעללים חשובים בשדה הקרב. התוצאות של השתתפותה במערכה מציבות סימן שאלה על הקביעה כי מקומן של נשים לא יכירן במלחמה וכי עליהן להישאר תמיד בעורף.
המהלך שמובילה אמלין לעומת זאת הוא מעט אחר. היא מוצאת את עצמה מציבה סימן שאלה על הדברים שחשבה קודם לכן, שרק למתרחש בשדה הקרב יש חשיבות והסיפור היחיד שראוי לספרו הוא סיפורם של הלוחמים והלוחמות בחזית.
לאט לאט אנו מבינים יחד עם אמלין שיש סיפורים נוספים שראוי לספרם, ושלמלחמה יש צדדים נוספים מלבד התקדמות הכוחות על פני היבשת, וסיפורם של המצביאים והגנרלים. בעיקר במלחמה כזו שבה העורף מעורב לעומק ובעל כרחו. הנשים והגברים שנשארים מאחור, גם להם יש סיפור וגם הוא חשוב. גם הם סובלים טרגדיות ואבדות, והסיפור של המלחמה לא יהיה שלם בלי הקולות שלהם, ושהגבורה שהם מפגינים לא נופלת מחשיבותה מהגבורה שמפגינים אלו שנלחמים. הסיפור של הנשים הוא חשוב. הקול שלהן צריך להישמע. והמסרא הזה מועבר באופן שלא ישאיר עין אחת יבשה.
בנימה אישית אני חייבת לציין שקטעים לא מעטים ב”גברת בירד היקרה” החזירו אותי לשהות בבאר שבע בזמן מבצע “עופרת יצוקה” (תואר ראשון) ומבצע “עמוד ענן” (תואר שני). הוא הזכיר לי איך השתרעתי על הדשא במעונות לקרוא את “ג’יין אייר” תחת שמיים חורפיים רעננים, שבכל רגע היו עלולים להמטיר טילי גראד, או איך בזמן שהתארגנו להעביר משחק “מבוכים ודרקונים” לילדים במקלט ועזרנו להם לבנות דמויות, אחת הילדות כתבה בתשומת לב במחברתה שפגיון = סכין (1ק4 נזק למתעניינים), להוטה ללמוד מילה שהיא לא מכירה, גם כשבתי הספר סגורים והשגרה שלה התהפכה על הראש.
בשורה התחתונה, אין ספק שהוצאת “תמיר-סנדיק” עשו זאת שוב וקלעו לטעמי בדיוק מופלא עם הספר הנהדר הזה, שהתשבחות מגדירות כ”פנינה ספרותית” בצדק רב.
דנה טל היטיבה להעביר לעברית את הפכפוך העולץ והנחוש בסגנון דיבורה של אמלין, ומצליחה בצורה יוצאת מן הכלל במשימה החשובה של להנגיש את היצירה הכה אנגלית הזו לשפתה של ארץ שבה התושבים עדיין מתמודים עם פחד מפני הפגזות.
במרכז הספר “לב המעגל” של קרן לנדסמן עומדת קבוצת צעירים בעלי כוחות מיוחדים. הם חיים בתל אביב של שנות האלפיים, שרק אלמנט אחד מפריד בינה לבין תל אביב שאנחנו מכירים: נוכחותו של הקסם.
זה עולם שבו אנשים מסוימים נולדים עם היכולת לקרוא ולתמרן את רגשותיהם של הסובבים אותם, לראות את שפע העתידים האפשריים המתרחשים בכל רגע נתון ולשלוט במידה כזו או אחרת ביסודות הטבע: אוויר, אדמה, מים ואש. מכיוון שנולדו כאלה, הם סובלים מאפלייה, דיכוי וחשד. הם מקיימים עצרות מחאה על היחס כלפיהם, שבהן הם חשופים לאלימות מצד קבוצה פנאטית שמתנכלת במיוחד ליידעונים – רואי העתידות.
מעשי האלימות הולכים וסוגרים על הגיבורים, מתקרבים אליהם עד שהדברים מתחילים להיראות כאילו מישהו מנסה להפוך אותם למטרה…
יש לי לא מעט סיבות לאהוב את הספר הזה, אתחיל מהברורה מכולן, הז’אנר.
פנטזיה ישראלית, מקורית, עכשווית ועשויה היטב זה משהו שאני אף פעם לא אגיד לו לא, ותמיד אבקש עוד. בשנים האחרונות יוצאים לאור יותר ויותר ספרים כאלה, לדוגמה ספריהם של יואב אבני ויואב בלום, וספרים כמו “‘קרעי עולם” של יעל פורמן, שגם עליהם כתבתי כבר בעבר כאן בבלוג.
למרות זאת, השוק הישראלי עדיין מצומצם למדי, וכל מגמת התרחבות שלו משמחת אותי.
במיוחד חסרה לי, מלבד היצירות שציינת לעיל’ ספרות מד”ב ופנטזיה למבוגרים שלא מתנצלת על היותה כזו, ולא מסתתרת מאחורי “סוריאליזם” (שם קוד לספרות יפה שמסרבת לשבת על מדף אחד עם ספרים שמכילים יכולות קסומות, יצורים מופלאים והרפתקאות). “לב המעגל” מכריז על עצמו כספר כזה בלי היסוס, ומקבע עוד קצת את מקומו של הז’אנר על מדפי הספרים של הקוראים הישראלים. אני שמחה שלנדסמן העשירה עוד קצת את המבחר ההולך וגדל של ספרות פנטזיה ישראלית למבוגרים.
כשאני פותחת ספר פנטזיה, אני תמיד מחכה לתיאורי הקסם, ובספר הזה התיאורים של הכוח שזורם מאדם לאדם או מאדם לסביבתו, היו כתובים בדיוק כמו שאני רוצה לקרוא אותם. ככה אני מדמיינת שקסם נראה.
אהבתי את העובדה שהקסם לא מוגבל רק ליסודות, אלא מקיף גם ראיית עתיד ורגשות. הרגשתי שזה יוצר משהו מאוד שלם, והקשר שנוצר בין הרגש האנושי לבין איתני הטבע, הגם שהוא עתיק יומין בספרות ובאמנות, טוען את הספר במשמעויות נוספות. ההשלכות של ההחזקה ביכולות לא רק על מעמדם החברתי של הגיבורים אלא גם על הקשרים ביניהם, ועל חוויות ילדותם שעיצבו את מי שהם כאנשים בוגרים היו ברורות מאוד ונוגעות ללב.
אני חושבת שהדבר שקרן לנדסמן עושה הכי טוב בכתיבה שלה זה לקרב את הדמיון והמציאות ולטשטש את הגבולות ביניהם. אני, בתור מי שחלק נכבד מהמעגל החברתי שלה מורכב מהאנשים שהולכים לכנסים וצורכים ספרות בדיונית כמעט בכל פורמט, ובתור מי שקריאת פנטזיה והתחברות לקהילת החובבים שינתה את חייה מקצה לקצה, יכולה בהחלט להזדהות עם המסר הזה.
הייצוג של ההווי המקומי, שהתרחשה בהרבה מאוד רמות בספר, הייתה מופלאה בעיניי והעניקה לעולם המדומיין עומק ואמינות.
המשחק עם השפה, האופן שבו לנדסמן הראתה כיצד נטמעים ביטויים בעברית שמתייחסים לקסם המתואר בספר הופכים את הקסום לחלק מחיי היומיום באופן מאוד טבעי, ותורמים המון להשעיית הספק החשובה כל כך לספרות פנטזיה. נהניתי הנאה צרופה מהסלנג המקומי הקשור לקסם. לדוגמה, ההסבר מדוע לקוראי העתיד קוראים “דמוסים”. (אם לא ניחשתם אני לא מגלה לכם, תקראו את הספר!)
ההתכתבות עם המציאות הפחות נעימה שלנו פה בישראל הייתה כתובה טוב עד כאב.
השם הסמלי “לב המעגל” מרמז על חשיבותה של השאלה מי נמצא במרכז ומי בשוליים. תיאורי הצעדות והעצרות מזכירים מאוד אירועים כמו “מצעדי הגאווה” ו”צעדת השרמוטות” שמשתתפיהם חשופים לאלימות בגלל המסר שהם מנסים להעביר:
“צעדנו ברחוב שמואל הנביא, אוחזים ידיים, שרים… היו אנשים רגילים בינינו… הם היו משוכנעים שכלום לא יקרה. לא הפעם… מישהו צחק שיש יותר שוטרים מצועדים… היתה התפרעות בשוליים. שוב קבוצה של בני שמעון שניסו להפריע לצעדה… זכרתי את הרגע המדויק שמישהו צעק ‘סכין!’… עבר גל של פחד וחרדה… משתק את היכולת של מישהו מהריגשים לפעול… הרגשתי את הדמוסים סביבי קורסים. בזה אחר זה, מושכים את הריגשים איתם לבור חסר תחושה של פחד מציף כשהעתידים קרסו.”
אתם יכולים להיות בטוחים שאת התיאור הזה של עתידים שקורסים אני לא אשכח, בטח לא כשהסצנה הזו מתכתבת ישירות עם הרצח של שירה בנקי ז”ל.
גם תיאורי ההתנכלויות הקטנים והגדולים מצד האוכלוסייה הלא-קסומה היו עשויים היטב וכתובים ברמה גבוהה מאוד של אמינות:
“בספסל מאחורי ישבו שלושה נערים שדיברו על העצרת. אחד מהם אמר ש’חיסלו עוד אחד’, ואחד אחר צחק וסיפר בדיחה ששמעתי עשרות פעמים בעבר. הם דיברו בקול רם במכוון, יכולתי להרגיש את הצורך שלהם באלימות, מונע על ידי פחד ותיעוב… הידקתי את הכעס שלי לצרור מוגדר היטב… בתחנה הבאה… אישה בשמלה פרחונית עלתה, הכרטיס שלה מצפצף כדי להתריע שיש עוד כמוני באוטובוס… החלפנו מבטים שותקים… אחד הנערים צחק באופן מופגן, ‘תראה, אפילו ביניהם הם לא מצליחים להסתדר'”.
תיאורים כאלו משתפים חברים וידידים חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, ורבים מדי יודעים לספר על חוויותיהם המפוקפקות מהסתובבות במרחב הציבורי הישראלי, אשר נוטה להיות חסר רחמים כלפי כל מי שמפגין ולו שמץ של חריגות במראהו, בהתנהגותו או בהשתייכותו למגזר אוכלוסייה כזה או אחר.
תיאורי המציאות האלה מוכיחים לנו במשנה תוקף עד כמה הפנטזיה היא רלוונטית, ומאפשר מרחב לדבר בו לא רק על כמה שדרקונים, מעשי קסם וטירות אפלות זה מגניב, אלא גם על האופן שבו החברה שלנו מתייחסת לשונות, על הפילוג והריחוק בין חלקים שונים באוכלוסייה שמונעים מפחד ותיעוב, ועל הבחירה שלנו בין להרכין ראש ולהיכנע לבין הסירוב לתת לקבוצה פנאטית ואלימה להכתיב עבורנו את העתיד.
סיפור האהבה היה מרגש; הנאהבים היו זוג מקסים; קשה היה שלא לשמוח בשמחתם ואפשר היה בהחלט להבין את המשיכה שלהם זה לזה. ויחד עם זאת, הרגשתי שמערכת היחסים ביניהם תפסה לא מעט “זמן מסך” ביחס לעובדה שהמתח לא נבנה בכיוון הזה של הסיפור. אני לא בדיוק נחשבת לעילוי בכל הנוגע לדחיית סיפוקים, ואם אני במתח בגלל קו עלילה מסוים אני מוכרחה לדעת מה קרה בו עכשיו.
הכיוון העלילתי שהספר עורר את סקרנותי לגביו מלכתחילה היה דווקא התעלומה והסכנה; כך שלקראת הסיום, כשהמתח התגבר מאוד, מצאתי את עצמי נאלצת לרפרף על קטעי הרומנטיקה על מנת להגיע ל”אקשן” שעניין אותי באותם רגעים הרבה יותר. ייתכן שאחזור אליהם בהמשך, עכשיו כשקראתי את הספר ואני יודעת מה קרה בסוף. זאת ועוד, סביר להניח שמדובר פה בהעדפות אישיות שלי כקוראת; אני מתארת לעצמי שלא מעט קוראים יחלקו עליי בנקודה זו.
בסופו של דבר מדובר בספר מרתק, מרגש, די ייחודי בנוף הישראלי בגלל האספקטים השונים של המציאות והדימיון שמשמשים בו בערבובייה. הוא כתוב היטב, ערוך היטב ואני מקווה לראות בקרוב עוד מהסוג שלו על המדפים. תהיו בטוחים שאם תכתבו אותם, אני אקרא אותם.
את הספר של לנדסמן, כמו גם את לנסדמן עצמה, תוכלו לפגוש באירוע ההשקה בכנס עולמות למדע בדיוני ופנטזיה שייערך ב-3-4 באפריל (חול המועד פסח) באשכול פיס ברחוב הארבעה בתל אביב.
באופן כללי, אם אתם חובבי הז’אנר מובטח לכם שתמצאו את עצמכם בקלות רבה בין ההרצאות המרתקות, הדוכנים המגניבים, ועוד מאות חובבים נלהבים בדיוק כמוכם.
גבר מת מהלך – זה מה שרואה פלורנס קלייבורן כאשר לדיור המוגן שבו היא שוהה מצטרף דייר חדש בשם גבריאל פרייס. היא מכירה אותו בתור רוני באטלר, אבל זה לא כל כך עוזר לה. הדייר החדש מתגלה עד מהרה כמי שמתחבב על שאר הדיירים והצוות ללא מאמץ מיוחד, והם פוטרים את התלונות והחשדות שלה כשגיונות של אישה מבוגרת ובודדה אשר הולכת ונעשית דמנטית.
למעשה, החשדות של פלורנס והדברים המשונים שמתחילים לקרות לה וסביבה מעמידים אותה בסכנה ממשית לעבור לכליאה, כפי שהיא רואה זאת, במוסד סיעודי. היחידים שמתייחסים אל העניין ברצינות הם אלזי – חברתה הותיקה של פלורנס וג’ק, שניהם שוהים איתה בדיור המוגן. ברגע האמת עלולים למצוא את עצמם חסרי אונים בדיוק כמוה, אבל זה לא מונע מהם לפעול כדי לפתור את התעלומה המעיקה, ששורשיה נעוצים בעברן של כמה וכמה מהדמויות, לפני שיהיה מאוחר מדי בשביל פלורנס.
זה סיפור נהדר, מותח ומעניין המעביר את הקוראים בין פרק לפרק דרך קשת שלמה של רגשות, ממתח בלתי נסבל דרך עצבף תקווה וצחוק – צחוק בריטי קליל ומנומס כזה שבא אחרי דבר שנינה קולע. במרכזו עומדים גבריות ונשיות, חברות אמיתית ואמיצה, זיקנה וזיכרונות, הגשמת חלומות, ומכשולים בדרך. זה סיפור על הספקטרום הרחב שבין לעמוד מהצד לבין לקום ולעשות משהו. מעל הכל מרחפת השאלה האם באמת ניתן להשאיר את העבר מאחור ולפתוח דף חדש, או שכתמי הדיו של הדפים הקודמים יכתימו תמיד את כל הדפים ששוכבים מתחתם?
ג’ואנה קאנון שכבר הוכיחה את עצמה בכתיבת “הצרה עם עיזים וכבשים”. כמו הספר הקודם, גם הספר הזה מהלך קסם וכובש בפשטותו – אם כי יש לציין שבניגוד לציפוי הסוכר שעוטף את תיאורי הממתקים ב”הצרה עם עיזים וכבשים”, ובלי התמימות של הגיבורה בת העשר שמספרת את הסיפור, בספר הזה המתח ותחושת המועקה שעוטפת את התעלומה מורגשות בחדות רבה יותר.
קאנון מציגה ברגישות מדהימה את נושא היחסים בין החזק והחלש בחברה. ובתור אלופת הסאבטקסט, היא עושה את זה בלי פסקאות של הטפות מוסר ובלי להיות פומפוזית או מלודרמטית, בלי לצאת בהכרזות. המחברת מתארת את המצב בפשטות רבה באופן שגורם לקוראים לקשר בעצמם בין ההתרחשויות ומה שעובר על הדמויות לבין העוולות החברתיות שהביאו אותם למצב הזה. אין ספק שהדיור המוגן הוא רקע לא שגרתי לספר מתח, וקאנון יודעת לנצל זאת היטב; בתיאוריה החומלים היא הופכת את פגיעותם של הדיירים המבוגרים למקור בלתי נדלה לחרדה עבור הקוראים, וגורמת לנו לתהות יחד עם הדמויות מעוררות האמפתיה האם ההתרחשויות קרו או לא קרו, ושמא הזיכרון, כמו הגוף, מתחיל לבגוד בנו. חוסר הוודאות הזה בנוסף לפגיעות של הגיבורים ולדמויות מקסימות שאי אפשר שלא לאהוב, יוצרים מתח שכמעט קשה מדי לשאתו עד לסיום הלופת של הספר.
בדמויותיה של קאנון, גם כאן כמו בספר הקודם, יש משהו מושך, חמים וביתי. היא בונה את עולמן של כל אחת מדמויותיה במילים מעטות, בפרטים קטנים ומדוייקים להפליא שמספקים לנו במשפט או שניים יותר מידע משיכולנו לדלות עליהן גם לו היו הדמויות עצמן פוצחות במונולוג של חמישים עמודים. היא לוקחת אותנו אל חדריהם הפרטיים ואל מחשבותיהם הכמוסות, אל ההיסטוריה והקשיים שלהן, ומראה לנו שאפשר לאהוב אותן גם אם אין בהן שום דבר זוהר או גדול מהחיים. התחושה היא של הפניית הזרקור אל דמויות שנוטות להיות בשוליים, במקרה הזה דיירי הדיור המוגן ומטפליהם קשי היום. הרומן מניח אותם במכוון במרכז העלילה – וזה חשוב בעיניי, כי הצורך להיראות הוא צורך מאוד אנושי.
ועם זאת, העובדה שהדמויות האנושיות מרגשות אותנו לא גורעת מאומה מיכולתן לשעשע ולהצחיק אותנו עם אוסף של מוזרויות חביבות ובלתי מזיקות, בקווי אופי והתנהגויות מגוחכים שאותן תופסת הסופרת בראייה חדה ומציגה בשילוב נדיר ובריטי להחריד של עוקצנות וחמלה; בנקודה זו בהחלט ניכר הדמיון בינו לבין ספרה הקודם.
כפי שניתן לצפות מספר של ההוצאה סוחטת הדמעות תמיר-סנדיק, הספר מטפל גם לא מעט בנושא האובדן. הדמויות מתמודדות איתו כל אחת בדרכה, כל אחת מסיבותיה שלה. ולא רק אובדן של אנשים יקרים; האובדן בספר לובש פנים רבות, הטרגדיה, כשהיא מכה, היא רבת משתתפים.
דומה כי הרומן לא נרתע מלהגיד את האמת שלו, אין פה ניסיון לצפות את המציאות בסוכר. בעולם פוסט-מודרני שבו מורכבות היא שם המשחק והנבלים הם מי שיש להבינם ולתקן את דרכיהם, קאנון מכירה בקיומו של רוע טהור ואמיתי בלי אפשרות של חזרה בתשובה, ועל כך הערכתי נתונה לה.
בשורה התחתונה מדובר בספר נהדר שאני ממליצה עליו בחום – רוצו לקרוא! אזהרה: צפויים לכם כמה טוויסטים מרגשים במיוחד, הכינו ממחטות!
התרגום, כמו תמיד, הוא יצירת-מופת בפני עצמה. והגם שנדרשו כאן מספר תעלולי-תרגום סבוכים למדי, אפשר לסמוך על שי סנדיק שיעשה עבודה מעולה ויביא אותנו אל מוסד צ’רי-טרי ואל העיירות הנידחות של אנגליה בטבעיות פשוטה ולא מתאמצת.
“אחותו של צייד המכשפות” מאת בת’ אנדרדאון הוא סיפורה של אליס הופקינס אשר שבה לכפר הולדתה בשנת 1644 מלונדון ועוברת להתגורר עם אחיה – מת’יו הופקינס.
עד מהרה היא מגלה כי אחיה מטיל את אימתו על נשים בסביבה הכפרית השלוה ואף מעבר לה, ולא סתם נשים. נשים מבוגרות, עניות, חריגות – יפות מדי, לא יפות מספיק, או כאלה שנראות, או עשויות להיראות קצת לא בסדר בראש.
מילה אחת מפיו עלולה לדון אותן למוות, או גרוע מזה – וכפי שאליס מגלה, גרוע מזה דווקא יש. ועוד איך.
מנקודת מבטה של אליס, אשר זוכרת את אחיה מגיל קטן מאוד, על כל מוזרויותיו, פחדיו, צלקותיו והמסתורין האופף אותן, אנו רואים איך היא מתקשה לגשר על הפער בין האח שהיא מכירה לבין גודל הזוועה של מעשיו, אליהם היא הולכת ונחשפת בהדרגה מצמררת.
כשם שאנדרדאון מיטיבה לתאר דמויות ולשזור סיפורי רקע, כן היא מיטיבה לרקום, לבנות ולפרק מערכות יחסים אנושיות: יחסים רומנטיים, חברויות, יחסי אח ואחות, גבירות ומשרתות. חלק ממערכות היחסים הללו בלתי צפויות וכולן מורכבות ומרתקות.
דמויות המשנה היו בלתי נשכחות, מתוארות בחדות חיה כזו שאני יכולה לתאר לעצמי תמונה ברורה שלהן בדמיוני וברור לי שאם אראה אותן ברחוב אכיר אותן מיד. כמו הדמויות, גם סיפורי הרקע לעלילה פשוט מצוינים, מעניינים מאוד וקשה לשכוח אותם. גם התיאורים המצמררים פועלים את פעולתם יפה-יפה על הקוראים – כשאנדרדאון מעוניינת להפחיד ולזעזע אותנו היא יודעת לעשות זאת כאמנית אמיתית, ולהוציא תחת ידה תיאורים שיכאבו לנו בגוף ובלב.
היה בספר משחק נהדר עם הספק בקיומו של העל טבעי – היה או לא היה? האם מגדת העתידות חזתה נבואה או סתם ניחשה ניחוש מוצלח מדי? האם אכן אורבים יצורי צללים בקרנות רחוב חשוכות או שמא זהו רק צל הפחד המלווה את האנושות העיוורת בחשכה משחר הימים?
אבל הכי אהבתי את ההסבר שנתנה אנדרדאון בספרה לרדיפת נשים עניות כחשודות בכישוף:
״איש עשיר, האסונות שפוקדים אותו מתגמדים לעומת אלה שהוא חושש מפניהם. הוא מרגיש אשם על כך שיש לו כל כך הרבה, ובו בזמן, הוא מתריס. אישה ענייה מסוג מסוים, היא מהווה גם תוכחה בשל מזלו הטוב וגם איום. אפילו אם הוא לא יודע זאת, גבר כזה חי בציפייה מתמדת להיפוך היוצרות, ובמקום סתם להמתין, הוא מחליט להכות ראשון״
באופן כללי הייצוג של דיכוי נשים היה מרתק, רלוונטי ומוכר עד כאב – ובאופן זה הספר השיג את מטרתו, גם אם הוא לא בדיוק אמר דברים שלא נאמרו לפני כן על ציד מכשפות והאשמות של נשים בכישוף: “אחי פחד, וכדי לשלוט בפחדו… הוא סיווג כל אישה: מחק את מאפייניה הייחודיים, כדי שלא תהווה עוד איום.”
יחד עם זאת, עליי לציין נקודה אחת שעליה, מבחינתי, כמעט נפל הספר: הפתיחה חזקה מאוד, ומלאה בסימנים מבשרי רעה ומזרי אימה המטילים את הקוראים לתוך חרדה כסוסת ציפורניים ודאגה רבתי לגורלה של הגיבורה. אילו היה הספר מממש ולו מעט מן ההבטחות שהוא פיזר הוא היה צריך לבוא עם אזהרה לא לקרוא אותו לפני שערכנו בדיקה קרדיולוגית מקיפה.
לצערי זה לא היה המצב.
הספר כשל פעם אחר פעם במימוש האיומים, ואותו המתח שהחזיק אותי דרוכה לכל אורך השליש הראשון של הספר החל מתפוגג לאיטו, והרבה מזה באשמת הגיבורה, או יותר נכון מלכודות הכתיבה אליה נפלה המחברת, ויש לי חשד שמה שהפיל אותה למלכודת הזו היה שהיא אהבה את הדמות שלה יותר מדי – ואפשר להבין את זה. אליס בהחלט מצליחה לעורר אמפתיה.
מה הבעיה איתה? היא גיבורה פאסיבית. לגמרי. ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם גיבורות שלכאורה לא עושות כלום, לא מסתערות לעבר המטרה עם חרב ביד וקריאות קרב על השפתיים, לראייה: הסקירה שלי על מנספילד פארק ואהבתי הנצחית לפאני פרייס.
הבעיה שלי היא שבשלב מסויים גיליתי שלמעשים של הגיבורה פשוט אין השלכות, לא על הגורל שלא ולא על העלילה.
בלי לקלקל אף פרט למי שרוצה לקרוא, אני רק אכתוב שהגיבורה לוקחת לא מעט סיכונים בשלבים שונים של הסיפור, ועושה מספר דברים ש… ובכן, לא חכם עבור אישה במצבה ובמעמדה לעשות. אבל המחברת כמו “שוכחת” מהם פתאום, או מסיימת את האפיזודות ה”מרדניות” של הגיבורה במעין חיפזון אנטי-קליימקסי שמתחיל בנקודה כלשני לאבד את האמינות. זה אמנם מכניס המון מתח לסיפור אבל מסיים את האפיזודות הללו בקול ענות חלושה, ובשלב מסויים אני כקוראת כבר מבינה שאין לי סיבה אמיתית לחשוש שהגיבורה תסבול נוראות מההשלכות של הפעולות שלה כי פשוט אין כאלה.
ייתכן שזה בא להדגיש את חוסר האונים של הגיבורה, ואת העובדה שגם המרד שלה לא נחשב בעיניי אף אחד כי כאישה היא לא מספיק חשובה אפילו כדי שיענישו אותה – ובכל זאת העלילה הייתה מתרחשת בדיוק באותו האופן גם אם היו מוציאים מהספר את הדמות הראשית ובעיניי, מבחינה ספרותית זה ממש בעייתי, וכאמור מתחיל להיראות כפגם באמינות של הסיפור. המחברת פתרה את ענייניה של הגיבורה בקלות רבה מדי וחששה לעמת אותה עם הקונפליקטים שהיא בנתה את כל העלילה לקראתם.
בנוסף על כך, אני מודה שמלבד פסקאות בודדות ומעוררות מחשבה לא הצלחתי ממש להרגיש שהספר אמר משהו חדש על העניין או שפך אור אחר על ציד המכשפות. אלה כולם דברים שנאמרו כבר, ומדוברים בתרבות מזה עשרות שנים. לא הרגשתי שהייתה כאן בחינה חדשה של הנושא.
בתור חובבת ספרים תקופתיים וספרי פנטזיה, היו חסרים לי המון תיאורים של הסביבה. המון.
היא כותבת ספר בתקופה אחרת שאנחנו לא מכירים – יש מקום להשתפך לפחות בכמה שורות על הסצנריו – הרקע, הנוף… להשתמש בכלים האלה כדי ליצור אווירה, לשתול רמזים מטרימים כמו שהיא יודעת היטב אבל לא ממש עושה עם זה משהו. במהלך המסע של אליס ואחיה, המחברת רק זורקת לנו שמות של כפרים בלי לספר עליהם כמעט כלום, על איך הם נראים ואיך נראים האנשים שלהם… בסדרה זה כנראה יעבור הרבה יותר טוב כי ייראו את הדברים האלה בלי לתאר אותם, אבל אני מודה שהחל משלב מסויים בספר התיאורים שהלכו והתמעטו חסרו לי מאוד.
מילה על התרגום: ייתכן שבלי התרגום הייתי מאבדת את הסבלנות באמצע בעקבות נפילת המתח. אבל מור רוזנפלד היטיבה לבחור מילים שהעבירו את אווירת הכפר האנגלי של המאה השבע עשרה וגם את האווירה הרדופה והמאיימת של הספר. גם כאן, כמו בספרים קודמים של ההוצאה, הריחוק מהמקום ומהתקופה שלנו היווה אתגר-תרגום לא פשוט בכלל, והמתרגמת התמודדה איתו באומץ של אבירה אמיתית וקצרה הצלחה.
האם אני ממליצה עליו, בסופו של דבר?
ובכן, כן. הרעיון יפה, הביצוע מעניין מאוד והספר בהחלט מומלץ לקריאה, אבל לדעתי את מה שהוא עושה, “הנשף” של אנה הופ, באותה הוצאה, עשה יותר טוב.
בשנת 1916 עלה על הבמה בפרובינסטאון, מסצ’וסטס מחזה קצרצר בשם “Trifles”, היינו “זוטות” או, “דברים קטנים”, אותו כתבה סוזן גלספל (1882-1948) וגם גילמה בו את אחד התפקידים הראשיים.
המחזה עוסק בפענוח של תעלומת רצח – גבר נמצא מת במיטתו כשחבל כרוך סביב צווארו. אשתו, שהזעיקה את המשטרה, טוענת שישנה בשעת המעשה ולא שמעה דבר.
לאורך המחזה מחפשים השריף המקומי, עורך הדין והשכן עדויות בזירת הרצח שעשויות לרמוז על זהותו של הרוצח. נשותיהם, גב’ הייל וגב’ פיטרס ממתינות להם בטרקלין עד שיסיימו את ענייניהם הגבריים החשובים.
בעודן משוחחות על הנושא ובוחנות את הזירה הביתית על שלל צנצנותיה, קופסאותיה, שמיכת הטלאים שלה, מטליותיה ונקיונה, הן מתחילות לחשוף פיסה אחר פיסה את האמת על הרצח והמניעים שלו.
כאשר הגברים שבים לסלון ושואלים על מה הן משוחחות, הן עונות שדיברו על שמיכת הטלאים וזוכות לצחוק לבבי על הנשים שתמיד מתעסקות ב”דברים קטנים”. הפתרון לתעלומה נותר בגדר “סוד נשי” שעדיף לשתוק לגביו.
“מתכונים לאהבה ורצח” מאת סאלי אנדרו מתכתב בצורה מאוד בולטת עם המחזה של גלספל – בעיקר בסצינה אחת ששום דבר לא ישכנע אותי שהיא לא מחווה ישירה.
הדמות הראשית, טאני מריה, היא גיבורה מהסוג שאי אפשר שלא להתאהב בה. הסיפור נפתח כאשר מדור המתכונים שהיא כותבת בנאמנות מזה שנים עומד בפני סכנת סגירה, לטובת מדור עצות בענייני הלב.
על מנת שלא לאבד את אחד הדברים היחידים שמעניקים לה אחיזה בעולם, טאני מריה מקבלת את ההצעה של העורכת לכתוב גם את טור העצות הרומנטיות, ולשלב בו מתכונים. היא מתחילה לצרף מתכון מנצח לכל אחת מעצותיה – וזה בעצם מה שטאני מריה יודעת לעשות הכי טוב.
טאני מריה מוצגת לנו מן ההתחלה בתור “האם האולטימטיבית” כמו מעין אלילת אדמה קדמונית – אישה “רכה”, להגדרתה, עובדת אדמה מגדלת צמחים ובעלי חיים, היא מעשית עם שתי רגליים על הקרקע וראש צלול ומפוכח של כפרייה בסגנון סאם גמג’י ב”שר הטבעות”. לאחר שהתאלמנה מבעלה המתעלל, היא חיה במעין מערכת אקולוגית קטנה משל עצמה, ויש לה תורה שלמה לגבי אוכל.
לאוכל, כפי שניתן להסיק מהשם, יש תפקיד מרכזי בסיפור, הרבה יותר מאשר כדי לעשות “נעימי” לקוראים – למרות שהוא בהחלט מתפקד גם כך. האוכל מוצג בסיפור בתור הדרך של טאני מריה לבטא את עצמה. בהיותה אלמנה ושורדת התעללות, האוכל שלה הוא הדרך שלה להשמיע את קולה, להשפיע על הסובבים אותה, לעבד את רגשותיה שלה – לטוב ולרע, ובעיקר להמשיך להאמין בטוב.
מדור העצות של טאני מריה נעשה פופולארי במיוחד, ומתחילים להגיע אליה כל מיני סוגים של מכתבים, חלקם עם בעיות הניתנות לפתרון בקלות, אחרות מטלטלות, מזעזעות וטרגיות.
אחת מהפניות הללו היא תזכורת כואבת לעברה של טאני מריה – בקשת עצה מאישה שבעלה מתעלל בה.
טאני מריה מחליטה לעזור לאישה ולעודד אותה: “חבורות ועצמות יכולות להחלים.” היא כותבת לה, “אבל הלב, הלב עלול להינזק לתמיד.” עוד לפני שטאני מריה מספיקה לעזור לה, האישה נרצחת. על פניו הסיפור הרגיל – אבל מתחת לפני השטח קורים דברים אחרים לגמרי, שכן כוחות נוספים, אשר תאוות הרג ובצע מניעים אותם, פועלים את פעולתם ההרסנית.
עם חברות טובות לצדה, טונות של אינטיליגנציה רגשית ואוסף של מתכונים מנצחים, יוצאת טאני מריה לפצח את התעלומה ולרדת לשורש העניין. על הדרך נרקמים סביב פתרונה של אותה תעלומה כמה סיפורי אהבה, מספר חברויות אמיצות שחלקן בלתי צפויות בעליל, מספר סיפורי הצלחה מחממי לב ואמון שנבנה מחדש.
מלבד טאני מריה העוטפת את כולם בקסם השורה עליה ובתוכה, שאר הדמויות מעניינות, משעשעות ומרתקות לא פחות – חלקן באופנים בלתי צפויים בעליל, כמעט כולן נושאות את המסר לפיו האדם טוב מיסודו, והקלקול וההשחתה הם אלה שמנוגדים לטבע האנושי. אנדרו הצליחה ליצור דמויות המציגות תמונה אופטימית מאוד של המציאות, בלי לפגום באמינותן – היא מצליחה להיות באמת משכנעת, וכאן, לדעתי, טמון סוד קסמו של הספר.
התעלומה בנויה היטב, מותחת מאוד ומרתקת. המחברת יוצרת רגעי אימה אמיתיים מאוד שלופתים את הקוראים בלי רחמים,
אנדרו נוגעת בכל גווני החיים, על רקע המסר האופטימי שלה היא מראה גם את צדדיה המכוערים של המציאות ושוזרת בשיא היופי חוטים בצבעים עזים של כאב, של מציאות קשה, בעיקר עבור נשים.
למרבה המזל, המחברת יוצרת איזון מבורך של אותם רגעי אימה עם עלילות משנה “רגועות” יותר, רומנטיות ואפילו משעשעות. המסר, בסופו של דבר הוא שיש בעולם הזה, שנראה לעתים כמו עולם של ציידים וניצודים שבו רק האכזר שורד, מקום גם לאנשים עדינים האוהבים וורדים וברווזים, ושאהבה היא כוח, לא חולשה.
זה לא מסר מאוד חדש, אבל ההגשה שלו היא מה שהופך את הספר הזה לכל כך מיוחד, והתוצאה היא כאמור, ספר אופטימי, מופלא, מרגש ובלתי נשכח.
תודה לך, יעל אכמון על תרגום הספר המופלא הזה. ברור לי שהיו פה אתגרים תרגומיים לא פשוטים הדורשים לא מעט מחקר והבנה מעמיקה של התרבות הדרום אפריקאית המודרנית. העיסוק בה היה חדש למדי עבורי, לא נעים להודות, כמי שרגילה לקרוא בעיקר תרגומים של ספרים אנגליים או אמריקאיים.
הספר מציע מגוון עצום של שמות מאכלים, תארים וכינויים יחודיים המכניסים את הקוראים אל אווירת המקום משפיעים מאוד על הלך הרוח, על השפה והזרימה של הסיפור – ואכמון מצליחה, כרגיל, להעביר לעברית את יופיין הייחודי של המילים ולשלב אותן בתרגום כמו שרק היא יודעת.
אסיים עם אחד הציטוטים האהובים עליי ביותר בעולם של ג’.ר.ר טולקין מתוך “ההוביט”, שתרגומו לעברית הוא פרי עטה של אותה קוסמת מילים, ואין טוב ממנו כדי לבטא את האווירה של הספר:
“אם רבים יותר מבינינו היו מעריכים ארוחה ועליצות וזמר יותר מאוצרות זהב, היה העולם מקום שמח יותר.”
“את יודעת, קראתי את הסקירות שלך והתאכזבתי.” אמרה לי חברה יום אחד כששוחחנו, “בקושי סקרת שם ספר מדע בדיוני אחד!”
“אה… אני לא כל כך קוראת מדע בדיוני…” היססתי.
“בדיוק!” היא אמרה כשתלתליה הקופצניים מתפרעים בלהט הרגשות, “איך גיקית עם ראש על הכתפיים לא אוהבת מדע בדיוני?!”
הרהרתי בדבריה מאז השיחה שלנו, וכיוון שלא נמנעתי מלהבחין במחמאה שהיא חלקה לי החלטתי להקדיש לה את הרשומה הזו. אחרי הכל, היא הייתה זו שגרמה לי להרים את הספר מלכתחילה ולבדוק למה, בעצם, הרבה יותר טבעי עבורי להרים ספר פנטזיה.
זה לא שלא קראתי קלאסיקות שנחשבות למד”ב – “צד שמאל של החושך” של אורסולה לה גווין ו”המשחק של אנדר” של אורסון סקוט קארד. גם יצירות כמו “מלחמת הכוכבים” ו-“חולית”, כאלה שנמצאות על הגבול בין פנטזיה ומדע בדיוני הילכו עליי קסם,. אני מהנערות שצפו ב”מסע בין כוכבים” בשלהי שנות התשעים בואכה שנות האלפיים, אפילו היה לי קראש רציני על אחת הדמויות (לא תוציאו ממני את השם אפילו בעינויים, זה מביך הרבה יותר מדי!).
אהבתי גם את “חולצות אדומות” של סקאלזי שהיה מופלא ומשעשע בעיניי והצליח לרגש אותי באופן בלתי צפוי, בעיקר לאור העובדה שציפיתי לקומדיה. ממש נהניתי מ”הנערה עם כל המתנות” שסחט מעיניי כמות בלתי סבירה בעליל של דמעות, וכמובן מ”משחקי הרעב” ומסדרת “תולדות הלבנה” מאת מאריסה מאייר, כולם ספרים השייכים יותר לזרם הדיסטופי של המדע הבדיוני, איתו אני קצת יותר מסתדרת.
אין בי שום התנגדות מובנית לקונספט הכללי של מדע בדיוני, הבעיה היא, כנראה באופן שבו אני תופסת את הז’אנר כמעין שילוב קטלני של מדע, פילוסופיה וסוציולוגיה שגורמים לי להרגיש מעט אבודה. לפעמים אני לא סגורה אם המחברים עצמם לא הולדים לאיבוד בסבך הרעיונות והאפשרויות.
אולי זו רק אני שזוכרת חוויה גרועה של חוסר מסוגלות משיעורי מדע ופילוסופיה בתיכון. איכשהו, ספרות תמיד הייתה ברורה לי הרבה יותר. כשאני פותחת ספר מדע בדיוני אני נמצאת, למעשה, קילומטרים מחוץ לאזור הנוחות שלי.
אז כיוון שעכשיו גם ינואר וגם יום ההולדת שלי בדיוק חלף, מה שאומר שזה בדיוק הזמן לעשות החלטות, החלטתי לרענן מעט את הרפרטואר של ספרי מדע בדיוני ולהתחיל להכניס אותם באופן קצת יותר אקטיבי לרשימת ספרי הקריאה שלי.
התחלתי בצעדי-תינוק קטנים והחלטתי ללכת על משהו קרוב יחסית לזמן ולתקופה שלנו, ששייך בכל זאת לז’אנר שאותו אני לא קוראת בדרך כלל – “הופעתה הפתאומית של התקווה”.
במרכז “הופעתה הפתאומית של התקווה” עומדת אישה בשם הופ ארדן, הסובלת מבעיה נדירה – אף אחד בעולם אינו מסוגל לזכור את פניה.
מנקודת הפתיחה הזו הספר לוקח את הקוראים למסע מרתק בעולם שלה: עולם של בדידות, של הזנחה, של רעב לקשר ולחיבה. העולם שלה הוא עולם של פשע, של חוסר ביטחון, של צבירת ידע בניסיון למלא את החלל בלב. זה עולם של תנועה מתמדת, של משמעת, עולם שהיציבות היחידה שבכוחו להציע נמצא באישיותה שלה.
הופ היא שורדת. היא שואבת השראה מהסיפור של אמה, ועושה הכל על מנת להמשיך להתקיים בעולם שבו היא לא קיימת.
אבל הצורך של הופ בקשר אנושי, הצורך להרגיש שהיא עושה את הדבר הנכון, גורמים לה לעשות טעויות. ובעולם שבו היא נאלצת לחיות בגלל מצבה הייחודי, על טעויות משלמים. ועוד איך. כאשר אחת מפעולותיה מונעת מרגש יתר על המידה, היא מתחילה להסתבך עם התאגיד הכי חזק בעולם, שמסוגל להגיע לכל מקום ולמצוא כל אחד – או כמעט כל אחד.
הסופרת בנתה היטב את הפתיחה של הספר, כשהיא משלבת את סיפור חייה של הופ בסיפור הפעולה שסיבכה אותה. עד שהפעולה מסתיימת ומלוא השלכותיה מתגלות, אנחנו כבר חוששים לגורלה של הופ כאילו היא מינימום קרובת משפחה. נורת יודעת לפרוט על מיתרי הרגש, להגביר ולהנמיך את עוצמת הדרמה בדיוק במקום הנכון ובמינון המדוייק, וכך מצליחה להפוך את הופ לדמות מעניינת שקל להזדהות איתה ומהנה לעקוב אחריה.
שזה מעולה, כי הרבה פעמים קורה שהיא נסחפת לתיאורים חזרתיים של מעשיה של הופ כאשר אין צורך בפעולה מיידית. יש לה לא מעט רגעי “אכלתי, ישנתי, נסעתי” שעלולים היו להיות די משמימים אלמלא היה לנו כל כך אכפת מהופ. ומצד שני יש חשיבות גם לקטעים האלה ביצירת סיפור אמין על ההתנהלות של אישה ששוכחים אותה.
מבחינה עלילתית הספר היה מעולה, לדעתי. קשה לכתוב על העלילה בלי ספוילרים משמעותיים, אבל ניתן בהחלט לציין לטובה את השילוב שעשתה נורת בין הגורמים שמניעים את העלילה – מתחים משפחתיים, טכנולוגיה מאוד מתקדמת ומאוד שנויה במחלוקת, כמויות בלתי נתפסות של כסף ומתחת לכל זה צורך אנושי עמוק בהכרה, באהבה.
נורת לא ממהרת, ולוקחת את הזמן בעודה מציגה בפנינו ביקורת חברתית נוקבת. היא לא מפחדת לצלול לעומקן של סוגיות חברתיות ולהציב שאלות מרתקות על זיכרון וזהות, על מוסר, על צדק ועל שלמות.
היא בוחנת לעומק את ההשלכות של שכחה על נפש האדם – מהקושי לקבל טיפול רפואי ולהחזיק עבודה מסודרת ועד לשאלות עמוקות של זהות וכיצד ה”אני” מושפע מהעובדה שהוא אינו משאיר חותם. בלי זה קשה מאוד לשרוד, זהות היא מרכיב חשוב בהישרדות לא פחות ממזון או אוויר לנשימה.
רפרנסים ליצירות הקלאסיות ולסיפורי מיתולוגיה היוו ציר מרכזי בעולם הדימויים של הספר, לשמחתי ולהנאתי הרבה.
דנה טל עשתה עבודה טובה בהחלט בתרגום הספר לעברית, השפה טבעית מאוד ושומרת היטב על האווירה של הספר.
עליי לציין שהעין שלי “מעדה” מדי פעם על משהו כמו 3-4 שגיאות הגהה; אני בדרך כלל לא שמה לב לדברים האלה, אז אם אני הבחנתי בהן אולי שווה לשקול להעביר את הספר עריכה נוספת. יחד עם זאת, בזכות כתיבה של נורת והתרגום של דנה, דילגתי מהר למדי על השגיאות האלה ונמשכתי אחר העלילה באין מפריע.
הספר הזה הוא ממש לא מה שציפיתי שהוא יהיה, ויחד עם זאת הוא בשום אופן לא אכזב אותי.
זה סיפור מלא ביצרים ותאוות מסוגים שונים – תאוות שלטון, תאוות בצע, ולא מעט תאוות מיניות. תוך כדי עלילה פוליטית סוערת ומלאה מזימות ותקיעת סכינים, או יותר נכון חודי סיף בגב, מציפה המחברת נושאים כמו מעמדות, אהבה, כבוד ומוות.
הספר, כמו הסייף העומד במרכזו, חומק בקלילות מפליאה מכל ניסיון להגדירו: זהו ספר פנטזיה נטול קסם, רומן היסטורי שאינו מתרחש בשום תקופה מוגדרת או מדינה מוכרת, רומן רומנטי שבו העלילה הפוליטית חשובה לא פחות מסיפור האהבה, והיא מסועפת ומורכבת עד שהיא מזכירה מעין גרסה מצומצמת ומהודקת יותר של “משחקי הכס”.
הספר בעיקרון מחולק בין שתי עלילות שמסתעפות, מתפצלות ומצטלבות לכל אורכו: עלילה אחת מספרת את סיפורו של סנט ויר, סייף מוכשר מדי, מבוקש מאוד על ידי אנשים בחלונות הגבוהים ששוכרים אותו פעם אחר פעם להסדיר את ענייניהם. סנט ויר מטופל בפניותיהם הרבות, הסותרות לעתים זו את זו, ועל הדרך נאלץ להשגיח על בן זוגו הכאוטי, הפזיז עד כדי אובדנות, סטודנט מריר וציני שנשר מהאקדמיה בנסיבות מסתוריות, דקדנטי, חידתי ונאה להפליא.
העלילה השניה היא סיפורו של אציל פוחז והולל ששקוע באהבהבים ומסתבך עד מעל לאוזניים כאשר הוא מעליב את אחד האנשים הכי חזקים וחשובים בעיר, באופן המוביל אותו לבחון את חייו ולקחת החלטה פזיזה למדי, חשאית ומסוכנת.
העולם שיצרה קושנר נראה גנרי על פניו – אצילים בארמונות, עניים ברובע ריברסייד המסוכן שמעבר לגשר, שמלות יפות מול בגדים בלויים, תככי חצר מול מאבק הישרדות. כל זה נראה על פניו סתמי למדי עד שמגלים את המהלך האמיתי של קושנר, שיצרה עולם שלמעשה חי על החרב באופן מילולי.
הספר בעצם משחק עם הרעיון ובוחן עבורנו עולם שבו מערכות חברתיות שלמות מבוססות על היכולת לשכור את הסייפים הטובים ביותר. בין השורות אנו למדים כיצד סוג החיים הזה משפיע על אופן החשיבה של הדמויות – האצילים ופשוטי העם. קושנר מראה כמה בקלות ניתון לעוות את מערכות השלטון והצדק כאשר ניתן לפתור הכל בעזרת דו קרב מרהיב שסופו מוות של סייף, ומה קורה כאשר הנך בעל מקצוע טוב מדי באומנות המוות.
קושנר מראה היטבה כיצד הדמויות השונות בעמדות מפתח מניעות את העלילה, לכל אחת יש סיפור משלה לספר, סיפור שלעתים קרובות מתנגש או מתחכך בסיפורה ובמזימותיה של דמות אחרת – מפיק ניצוצות מסוכנים. תחושת הסכנה מלווה את הקוראים לכל אורך הספר; הכתיבה יוצרת ציפייה להתפרצות ממשמשת ובאה, ואין לדעת מאיזה צד של המפה הפוליטית או הגיאוגרפית יתרחש הפיצוץ.
הספר מדגיש באופן חסר פשרות את ההבדלים בין המעמדות; הוא לא צריכה סיסמאות כדי למתוח ביקורת על החברה המעמדית, אלא עושה זאת דרך התיאורים, בססגוניות החדה של הדמויות והמקומות, באופן שבו קושנר מקימה בו לחיים את הסביבה שלה.
מה שהוסיף מאוד לספר מבחינתי היה תיאורי הקרבות. הסיוף ואימוני הסיף היו פשוט מופלאים בעיניי, סוחפים ומרתקים כמו שמשחקי ספורט צריכים להיות – רק עם הריגוש המעורב בחרדה שבידיעה כי מדובר בחיים ומוות של גיבורים שאכפת לך מהם באמת ובתמים.
גיבוריה הראשיים של קושנר הם יצירת אמנות בפני עצמה, לדעתי. הן מאוזנות היטב בין פגמים מעוררי אמפתיה ועוצמה מעוררת הערצה. דומה כי קושנר מודעת מאוד לתבנית של גיבורי הפנטזיה הקלאסיים, ונוטה לשחק איתה. הגורלות של הדמויות מאוד לא צפויים בהתחשב בתבנית, וניכר שקושנר מודעת לציפיות הקוראים בקשר אליהן.
סיפור האהבה הראשי כתוב מעולה, לדעתי. אין בו האדרה מלאכותית או אידיאליזציה – בני הזוג נאבקים כמו כל זוג אחר בעולם, פינותיו הרכות של האחד מתחככות להכאיב בזוויותיו המשוננות של השני והעיסוק התדיר של כל אחד מהם במוות ובהתגרות בגורל, גובה מחיר מהם ומהזוגיות שלהם.
אז אם אתם חובבי פנטזיה, רומנים היסטוריים, פוליטיקה סבוכה או לקרוא על מערכות יחסים לא הטרוסקסואליות לשם שינוי – לכו על זה ובגדול, מדובר בספר מהנה מאוד.
וכמובן שספר מבריק, מתוחכם וחד כלהב של סייף זקוק למתרגמת מיומנת וחדה לא פחות, כך שיעל אכמון היא כרגיל הבחירה הנכונה והמעולה לתרגם את הספר הזה. ריברסייד קולחת דרך העברית המהוקצעת שלה, והופכת את הקריאה בספר להנאה צרופה.
“קחי דרמת נעורים משפחתית קלילה”, הם אמרו, “יהיה כיף”, הם אמרו!
מה שנשמע לפי התקציר כמו סיפור התבגרות סוחט דמעות התגלה למעשה כמותחן מצמרר, מהסוג שמקפיא את הדם ומרתק אותי אליו וגורם לי לצמצם את העיניים בחשדנות בכל פעם שאני נתקלת בשם של כל אחת מהדמויות – כי פשוט אי אפשר לבטוח באף אחד.
“החדר הצהוב” מאת ג’ס וולאנס, בהוצאת “דני ספרים” ובתרגום מעולה של דפנה לוי הוא ספר חובה למי שאוהב טלטלות חזקות במיוחד.
הסיפור, כמו התקציר, מתחיל כמו משהו שיכול לעבור בקלילות רבה כמו רומן מתקתק ונוגה מאת ג’ון גרין. אנה היא נערה מתבגרת שאביה עזב בהיותה ילדה, והיא ואמה לא מסתדרות. האם שקועה בעבודתה האקדמית, יש ביניהן מתחים רבים, מריבות והרבה מאוד “דווקא”.
בנוסף על כך, אנה מחוזרת על ידי אחד הנערים הכי מגוחכים על הפלנטה – הקטע שמתאר אותו גרם לי ולבן זוגי להישפך מצחוק ברכבת, בעיקר בגלל שאנחנו מכירים טיפוסים כאלה, לא אחד ולא שניים. וולאנס היטיבה לתאר אותו בדיוק אכזרי ונהדר.
ואז אנה מקבלת מכתב מאישה בשם אידי,החברה של אבא שלה, המבשר לה שאבא שלה נפטר בפתאומיות והשאיר משהו בשבילה. אידי מצטיירת לה מהמכתב כאישה בודדה ואומללה, וליבה של אנה יוצא אליה.
חבריה של אנה הם אנשים קלילים שאוהבים “דאחקות” מכל סוג ומין ועושים לעתים דרמות בשביל הכיף, מייעצים לה להתעלם מהמכתב ופוטרים אותו כמגוחך. עם אמה אין לה סיכוי להתייעץ, וגם המחזר שלה לא בדיוק מסייע.
אידי, המגיבה מיד ליחסה החומל של אנה כלפיה, מתגלה בתורה כאם האולטימטיבית, מעין “גברת וויזלי” מספרי “הארי פוטר” – חמה ואוהבת, אימא מהאגדות.
עד כאן הכל טוב ויפה בדיוק כמו שהתקציר הבטיח. אבל כמו ברכבת הרים מסוייטת, החל מנקודה מסויימת הסיפור מתחיל לצנוח בבת אחת אל תהומות המתח והאימה. הוא מקבל טוויסט אפל. מאוד אפל. כזה שגורם לתחושת אי נוחות לעלות מהצלעות ולהרעיד את הידיים, כזה שמזמזם בתוך הבטן עד שמסיימים את הספר ויודעים מה קרה בסוף לכל הדמויות.
לפחות שתיים מן הדמויות הן לא מה שהן נראות ממבט ראשון, ויש משהו הרבה יותר נורא שאורב מתחת לפני השטח ומאיים להתפרץ בכל רגע ולהרוס את החיים של אנה, לא באופן מטאפורי בכלל. תחושת הסכנה שבו מוחשית מאוד, וברור שהיא לא נשארת בין הדפים של הספר אלא מצביעה על מגמה חברתית שמתחוללת סביבנו בכל רגע נתון.
יצאתי מהספר עם עיניים פעורות מאימה, בגלל שהוא היה כל כך ריאליסטי וניתן כל כך בקלות לדמיין את התרחיש הזה.
מהר מאוד אנחנו מגלים שאנה היא טיפוס ותרני ומרצה, כזו שנותנת את כל המקום לאחרים אגב נטייה לוותר על עצמה, על צרכיה ורצונותיה. הקול שלה טובע בים הקולות האחרים שסביבה, היא מהססת להשמיע אותו, חוששת לספר את הסיפור שלה. במהלך ספרותי גאוני וולאנס מספקת לנו גם את הסיבה להתנהגותה של אנה וכיצד כל זה התחיל – הרבה לפני שאנה נולדה, מסתבר.
הספר נוגע בנושאים של סחיטה, בריונות רשת, מיזוגניה (שנאת נשים), כליאה, בידוד פיזי וחברתי, תחושת זכאות, טירוף, יחסי שליטה, והיחס בין אימהות ובנות בעולם סקסיסטי ושוביניסטי שבו גם הגברים הכי “מתקדמים” כיבכול עדיין חשים כי יש להם זכות מלאה על הנשים שסביבן; שזכותם לא רק לקבל את גופן, אלא גם את מסירותן האינסופית, את תשומת הלב המלאה שלהן ואת נפשן.
בספרה של וולאנס אנו רואים את התופעות הללו, שהן מגמות תרבותיות וחברתיות שניתן בהחלט להצביע עליהן וששורשיהן נטועים עמוק בתרבות הפטריארכלית, מתבטאות בצורתן הקיצונית ביותר – והנפגעות של ההקצנות הללו הן בסופו של דבר, הנשים.
אבל הספר לא פסימי לגמרי. הוא מציג את הפתרון, והפתרון הוא למצוא את הקול שלך ולהשתמש בו ליצירת קשר. לבטוח בנשים המעוניינות בטובתך, ליצור גשר, חומה אנושית נגד הבדידות המאפשרת ניצול וסחיטה ומעשים איומים. להיות שם אחת בשביל השנייה, למנן את השיפוטיות ואת הדעות הקדומות, לתמוך ולהקשיב יותר זו לזו.
כמו מרבית הספרים שהשפיעו עליי באופן הזה, גם וולאנס מתגלה כאלופת הסימבוליזם. כמעט כל רגע מכונן בספר שלה קשור ליחסי הכוחות המגדריים. היא מצליחה להראות איך מינקות ואפילו לפני כן, בנים ובנות מחונכים אחרת לגמרי, ומבציעה על אי השוויון כמייצר תופעות הרסניות.
נוכח שמו של הספר, קשה שלא להעלות את האסוסיאציה ל”טפט הצהוב” של שרלוט פרקינס גילמן שנכתב בתחילת המאה ה-20. זהו סיפור פמיניסטי העוסק בטירוף, באמהות ובדיכאון אחרי לידה, בבידוד וכליאה שחוות נשים בחברה פטריארכלית ובתחושת הזכאות של גברים על גופן ונפשן של נשים. למי שלא מכיר מומלץ מאוד לקרוא אותו. אין ספק ש”החדר הצהוב” הוא מחווה לסיפור של פרקינס גילמן, והוא אכן עוסק בנושאים מאוד דומים.
בניגוד למה שכתבתי על דיאטלנד, שלמרות שאהבתי אותו הרגשתי שהעלילה והדמויות קצת הולכות לאיבוד בשם האידיאולוגיה, וולאנס מצליחה להראות את המורכבות של המצב. הרוב המכריע של הדמויות שלה אינן מצוירות בצבעי “שחור ולבן” או “טוב ורע”. להוציא מקרה נדיר ביותר, אין אצל וולאנס טוב מוחלט ורע מוחלט. הדמויות שלה הן בני אדם והן מתנהגות כמו בני אדם, גם אם הן לא תמיד מוצאות חן בעינינו וגם אם זה מתיישב לא פעם עם האג’נדה שלנו.
בסופו של דבר, אני חושבת של”חדר הצהוב” יש מסר חד וברור – למצוא את הקול שלך כדי ליצור קשר עם האנשים החיוביים סביבך זה כנראה הדבר היחיד שיכול להציל אותך בתוך חברה אלימה, סקסיסטית ומטורפת כמו זו שאנו חיים בה.
התרגום של דפנה לוי מצוין, מרגישים שהיא עשתה את התחקיר שלה כמו שצריך – בעיקר בסצינה מסויימת אחת שבה היא מתארת סופר פנטזיה אמריקאי ממורמר וציני שמדבר בכנס כותבים באנגליה וכתב ספר בשם “לעולם-לא-ככה”, מה שגרם לי לפרוץ בצחוק באמצע הרחוב.
הספר הזה מומלץ מאוד לחובבי המותחנים, פחות להורים טריים ו/או רגישים, מלאי חששות מהעולם שאליו הביאו את ילדיהם.
מבחינתי הוא היה טראומטי, מצלק וחשוב מאין כמוהו. ייתכן שהאפקט של הספר התעצם מאוד עבורי בגלל גורם ההפתעה, כיוון שכאמור – ציפיתי לדרמת נעורים בסגנון ג’ון גרין וקיבלתי מותחן שלא היה מבייש את ג’ון גרישם.
אני? בדרך לאבד את הצפון רק בגלל שהסרט המבוסס על הספר “פלא” יצא לקולנוע בסוף השבוע? בשום פנים ואופן לא, מה זאת עלה על דעתכם?!
אוקיי, אוקיי. תפסתם אותי.
אני לגמרי מתחרפנת פה מרוב התרגשות ואתם יודעים מה? אי אפשר להאשים אותי. הספר היה כל כך נפלא ונוגע ללב, וליהקו גם את אואן ווילסון וגם את ג’וליה רוברטס… זה חייב להיות סיפור ההצלחה הסכריני, המתקתק והקיטשי שכולנו זקוקים לו כעת, נואשות.
אז עד שיגיע סוף השבוע ויהפוך את החלום שלי למציאות, אספר לכם על הספר השני של ר”ג פלאסיו, זה שעבר לכם לגמרי מתחת לרדאר, למרות שהוא מקסים וכובש לא פחות. למעשה, אני חושבת שבכיתי בו את אותה כמות דמעות שבכיתי ב”פלא” אם לא יותר (בחיי, אני צריכה להתחיל לכמת את הדברים האלה ולדרג ספרים על פי זה. אולי אפנה לשירות המטאורולוגי שיעזרו לי).
הספר הקודם, “פלא”, עוסק בהשתלבותו של אוגוסט פולמן בבית הספר לראשונה בחייו, בגיל עשר. אוגוסט הוא ילד רגיל עם פנים מאוד לא רגילות, שמעביר את השנה בניסיון לשכנע את כולם כמה רגיל הוא, ולהתרגל בעצמו למבטים ולתגובות שלהן הוא זוכה מבני כיתתו ומשאר תלמידי בית הספר.
“אוגי ואני” מאת ר”ג פלאסיו מאגד בתוכו את סיפוריהם של שלושה תלמידי בית הספר ביצ’ר, המוכרים לנו כדמויות משנה, שתיים מהן אפילו לא חשובות במיוחד, מן הספר הקודם. כריסטופר, החבר הטוב של אוגוסט עוד לפני בית הספר, ושארלוט, כנראה התלמידה הכי צדקנית בביצ’ר שנשמעת קצת מעצבנת בספר הקודם, מקבלים פה כל אחד מהם סיפור משלו.
אבל הסיפור החזק והכובש מכולם, לדעתי, הוא סיפורו של ג’וליאן, הילד הבריון שהתעלל באוגוסט לאורך כל שנתו הראשונה בבית הספר. אם מישהו היה אומר לי כמה אבכה בסיפור של ג’וליאן אחרי שקראתי את “פלא” הייתי אומרת שהתרופפו לו כמה ברגים, אבל העובדה היא שהעיניים שלי כמעט נזלו החוצה בשלב מסויים.
ג’וליאן מצטייר ב”פלא” בתור הנער הבריון העשיר, שזורק בדיחות מרושעות על חשבונם של תלמידים אחרים, זה שעל פיו יישק דבר, בעל השררה שיודע היטב לנצל את מעמדו החברתי.
סיפורו של ג’וליאן הוא היחיד מבין כל הסיפורים שממשיך מעט אחרי העלילה של “פלא”. בסיפור הזה ג’וליאן מסיים את שנת הלימודים בביצ’ר ונוסע מושפל ונכא-רוח לבקר את משפחתו בפאריז. הוא שוהה אצל סבתו שרה, קשישה פריזאית מלאת סטייל. כאשר הוא מספר לה לבסוף על ההתנהלות שלו מול אוגוסט, היא מספרת לו משהו שמצליח לנפץ את חומות ההגנה שהציב על ליבו ועל נפשו.
הסיפור שלו לא מציג את מעשיו של ג’וליאן באור שונה, לפחות לא לגמרי. ג’וליאן הוא עדיין אותו בריון שביצע עוול, שום דבר שהוא חשב או עשה בזמן המעשים או לאחר מכן לא מפחית מחומרת המעשה ומאחריותו של ג’וליאן. אין כאן ניסיון מגושם של המחברת לגאול את הדמות שלו,
מה שיש בסיפור שלו, לעומת זאת, זו הבנה עמוקה מאוד של האופן שבו ילדים פוחדים ושל שילוב הנסיבות שהביא ליצירה של ילד שחושב ומתנהג כמו ג’וליאן. יש בסיפור שלו תהליך של למידה, חקירה עצמית דרך סיפור, דרך ביוגרפיה והיסטוריה. יש בו הסתכלות מורכבת ומרובדת יותר על המציאות, שהופכת את הספר הזה לחשוב כל כך.
סיפוריהם של שארלוט וכריסטופר רגועים יותר, ועדיין מרגשים מאוד בדרכם הישירה והפשוטה. בדומה למה שכתבתי בביקורת על דיאטלנד של סארי ווקר, גם פלאסיו היא אלופת הסמליות והרמזים המטרימים. הדימויים שלה מכילים עולמות שלמים של משמעות, המביאים לכך שהיא זקוקה למילים מעטות בלבד כדי ללחוץ על בלוטת הדמעות.
הספר מצייר לנו את העולם דרך מנקודת מבטם של ילדים על סף גיל ההתבגרות, ברגעים בהם הם מגלים את מורכבותו של העולם, ברגעים שבהם ניתנת בידיהם הבחירה מי הם רוצים להיות. הוא מציג אותם ברגעי בלבול וחרטה, כעס ופחד, ומעמיד אותם מול דילמות מוסריות של היומיום, שלכאורה אין להן חשיבות, אבל בעצם יש להן משמעות רבה.
בעזרת דמות אחת, מחווה אחת שסביבה סובב הסיפור, נוגעים הסיפורים של שארלוט וכריסטופר ברפרוף קל בבעיות חברתיות עמוקות מאוד ובעוולות רבות שקיימות בחברה שלנו. בלי זעזוע ובלי התלהמות, בלי ייצוגי קרטון פלקטיים של דמויות האמורות לייצג פלח אוכלוסייה שנעשה לו עוול, מציגה ומנפנפת בו וצועקת לעולם: “תראו כמה אתם לא בסדר! יש עוולות! חברתיות! מתחת לאפכם ממש!”
פלאסיו לא צריכה לצעוק סיסמאות.
היא סומכת עלינו כקוראים, גם צעירים וגם בוגרים, שנבין היטב את הדימוי שהיא יוצרת ואת מה שהיא מנסה להראות לנו. בכך היא מניעה אותנו לפעולה ברמה היומיומית, הופכת אותנו לפעילים המסייעים להפוך את הסביבה שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו.
ב”אוגי ואני”, הילדים גיבורי הסיפור נאבקים ממש כמו אוגוסט למצוא את מקומם במארג החברתי. נכון, הקשיים שלהם הם אחרים ואיש מהם לא נדרש להתמודד עם מה שאוגוסט מתמודד איתו, אבל בכל אחד מן הסיפורים רואים כיצד המפגש עם אוגוסט, עם משפחתו הלבבית ועם החברים שהוא מצליח לרכוש בכוח ליבו, משנה משהו אצל אחד הילדים האלה, עושה את ההבדל ומשפיע על הבחירות שלהם.
בעזרת ספר תמים ומתוק וסיפור פשוט ללא פיתולי עלילה מסובכים או דמויות שמתפתלות בייסורי תופת להנאתם של הקוראים, פלאסיו מצליחה לגעת בספרה כמעט בכל פינה של הנפש האנושית.
עודף משקל ופמיניזם תמיד היו חלק מהחיים שלי. לכן, כשמגיע ספר כמו שעוסק בנושא אני רצה מיד לקרוא אותו – ע”ע אחת הרשומות הקודמות בבלוג שלי על “סופגנית” ו”נערות חורף”, שני ספרים שעוסקים בנושאי שומן גוף, הפרעות אכילה וקבלה עצמית.
מאז ששמעתי לראשונה על “דיאטלנד” מאת סארי ווקר, שתורגם זה לא מכבר על ידי טל ארצי ומתעתד ככל הנראה להפוך לסדרת טלוויזיה, חיכיתי לקרוא את הספר הזה. אני מודה – ציפיתי להתרגש קצת יותר. ויחד עם זאת, זה ממש לא אומר שאני לא מרוצה ממה שקיבלתי מהספר בסופו של דבר.
זהו סיפורה של אלישה קטל, המכונה “תות” – אישה שמנה ודיכאונית שחייה סובבים במעגל אינסופי וחדגוני בין הבית והעבודה. היא מקווה שהניתוח לקיצור קיבה שהיא עומדת לעבור ישבור את המעגל ויסייע לה לפרוץ מתוך עצמה, על מנת להתחיל סופסוף לחיות בתור “אני” חדשה וזוהרת. מפגש בלתי צפוי משנה את תכניותיה של תות, ובהדרגה גם את חייה. במקביל, ארגון טרור מסתורי בשם “ג’ניפר” מתחיל לפעול, כשהוא שם לו למטרה אנשים וארגונים שפוגעים בנשים.
מרגע שהספר היה ברשותי הרגשתי שיש לי משהו מיוחד בידיים. הרגשתי חתרנית, מרדנית. לא יכולתי לחכות עד שאגיע לרכבת ואתנפל עליו ואבלע אותו בביס אחד כמו תולעת הספרים השמנמנה שאני. אני חושבת שזה ספר מאוד חשוב בעיצוב של תפיסת עולם פמיניסטית והלוואי שהיה לי אותו כמתבגרת.
הספר של סארי ווקר הוא ספר עלילתי שקודח חורים עמוקים באידיאל היופי בעזרת כמה סימני שאלה נוקבים. סארי ווקר לא אומרת, אלא צועקת בכל הכוח ב”דיאטלנד” שחוסר שביעות רצון ממשקל הגוף הוא לא גזירת גורל, ושבמקום להתיש את עצמנו במלחמה מתמדת עם הגוף אפשר לעשות שלום עם הנפש.
ווקר הצליחה להראות בצורה יפה איך שמנופוביה היא רק אחד הסימפטומים של שנאת הנשים בחברה שלנו, ולהקיף בספר שלה עולם שלם של תופעות סקסיסטיות, שוביניסטיות ומיזוגניות – שלא תמיד אנחנו אפילו מבינים אותן ככאלו.
היא מציגה עשרות אם לא מאות פרקטיקות של השתקה שגורמות לאגרופים להתכווץ וללחיים להחוויר מזעם.
כפי שהתקציר מבטיח, הספר אכן עוסק בשני סיפורים: סיפורה של תות, אישה שמנה שלא יכולה לצאת למרחב הציבורי בלי לספוג חיצי מבטים ולעג, וסיפורה של המחתרת המסתורית “ג’ניפר” המבצעת פעולות תגמול אכזריות במי שמבזה נשים.
אהבתי מאוד את החלוקה בין שני הסיפורים, כשסיפור אחד נמסר לנו דרך מעקב אחרי דמות אחת, והסיפור השני נמסר לנו דרך המדיה. ווקר יוצרת מעין סיפור בתוך סיפור על פי המסורת שהתחיל בראם סטוקר במאה ה-19 עם “דרקולה”, המשלב כתבות, מאמרים ופרקים מתוך ספרים פרי המצאתה של המחברת.
בלי ספוילרים כמובן, אני רק יכולה לומר שהאופן בו מתחברים שני הסיפורים מותיר רושם רב ונושא על עצמו את רוב המשקל (pun most definitely intended) והעוצמה של הספר.
אהבתי את הפוליפוניות של הספר, את נקודות המבט הרבות והשונות, שמציגות לא רק את הפנים השונות של המיזוגניה והשמנופוביה על שלל התחפושות שהן עוטות, אלא גם את הדרכים השונות להתמודד איתן. לכל אחת מן הדמויות הנשיות בספר יש סיפור חיים מרתק, ואת הקרב שלה לנהל מול העולם.
בנוסף על כך, ווקר עושה שימוש גאוני בסימבוליות. היא יודעת לשים את הדגש על נושאים מסויימים, ובעזרת מילה אחת או שתיים להטמיע את המסר שלה בחדות מטלטלת.
המסר העולה מן הספר הוא שאנחנו יכולות, מסוגלות וצריכות להתקומם על עוולות החברה והאפלייה נגד נשים. ווקר מפרקת לגורמים את אידיאל היופי ושואלת את מי הוא משרת ומה הוא עושה לנו כחברה בכלל ולנו כנשים בפרט.
ווקר מצליחה לקשור היטב את גורלה של הגיבורה במסר החברתי, ובסימן השאלה העצום שהיא מניחה מעל אידיאל היופי, הרדיפה שלנו אחריו, מקורותיו המפוקפקים ותוצאותיו ההרסניות.
מבחינת הדמויות, הספר היה קצת פלקטי לטעמי, לפחות מבחינה רגשית. מצאתי את עצמי מתרגשת יותר מהמתרחש בדיווחים היבשים והמרוחקים כביכול של האירועים שמתרחשים מבחוץ.
מבחינה אידיאולוגית הספר בהחלט היטיב לצלול היטב לעומק המורכבות, להציג את רעיונותיו במלוא הדרם על כל הצדדים השונים שלהם, אבל העלילה הייתה מעט דלה לטעמי, והתמקדה בעיקר בשינוי שעובר על תות, ההרגשה הייתה שהאידיאולוגיה משתלטת על העלילה.
אהבתי המסע הפנימי שהיא עוברת ואני חושבת שהוא חשוב מאין כמוהו, אבל לפי דעתי ניתן היה אולי ללוותו בהתרחשויות חיצוניות משמעותיות יותר.
גם הדמויות הנשיות, על אף שעוררו הערכה, היו מעט שטוחות ופלקטיות. הן הזכירו יותר ייצוגים של רעיונות מאשר אנשים שיכולתי לחוש ולהרגיש, להזדהות איתם ולבכות בגללם. לעתים הרגשתי שהן שם על מנת לייצג בעיה חברתית ולא כדמויות בפני עצמן.
ציפיתי יותר לדמויות בסגנון של רייצ’ל ארל מסדרת הטלוויזיה “יומני השומן”, איתה פשוט אי אפשר שלא להזדהות, והדמעות לא איחרו לזרום.
לזה חיכיתי במיוחד, לאור העובדה שסופסוף יש ספר שמציג גיבורות שדומות לי ולא לדוגמניות שמחייכות אליי בריקנות מכל תחנת אוטובוס או כריכת מגזין. לא קיבלתי את זה מהספר “דיאטלנד”, זה נכון. ובכל זאת בעיניי עומק הסיפור, העלילה והאידיאולוגיה היו עבורי פיצוי הולם.
בסופו של דבר, הגם שאני כלל וכלל איני מאוכזבת מהספר, אני מוצאת את עצמי מחכה ומייחלת עדיין לספר שיציג לי גיבורה שמנה או שמנמנה שלא מוצגת כמי שמשמניה מאמללים אותה ומהווים את מקור כל צרותיה. אני מחפשת גיבורה שלפחות חלק מהזמן עסוקה בדברים אחרים, ספר שלא יקדיש 90% מדפיו לתהליך הקבלה העצמית שלה.
ולסיום כרגיל, מילה או שתיים על התרגום של טל ארצי: הגם שראיתי אנשים מתרעמים על תרגום שם החיבה של הגיבורה ל”תות” – היא נקראה באנגלית Plum, משחק עם שם הפרי “שזיף” ועם כינוי החיבוב Plumpy שפירושו “שמנמנה”), בעיניי הוא מאוד מצא חן ושימר את המשמעות ה”עסיסית” (עוד כינוי שלי כבחורה עם עודף משקל פשוט נמאס ממנו לחלוטין) של המילה. גילוי נאות: ייתכן שאני קצת משוחדת פה מאחר ו”תות” היה כינוי החיבה הביתי שלי במשך שנים.
אהבתי גם תעלולי תרגום נוספים שלה כמו השימוש ב”שוטרי משקל” ובתרופת הרזייה בשם “נמושלאל”. אני מרוצה מאוד מהתרגום לעברית ומההנגשה של הטקסט החשוב הזה לשפה שלנו.
בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום על הספר החשוב הזה.
איך מי שהייתם לפני עשר שנים הייו מתמודדים עם הסיטואציות והאתגרים שעומדים מולכם היום והאם באמת אפשר לעשות לחיים ריסטארט?
זו השאלה שעומדת במרכז הרומן האחרון של ליאן מוריארטי, מחברת הספר “סודו של הבעל” ו”שקרים גדולים קטנים” שהפך לסדרת טלוויזיה מצליחה. בעיניי היא מתמודדת עם השאלה הזו היטב ומצליחה לעסוק לעומק בנושא של זהות, וכיצד היא מוגדרת על ידי סדרי העדיפויות שלנו.
אליס מחליקה בחדר הכושר ומאבדת את הזיכרון באורח כזה שעשר שנים מחייה פשוט נמחקו מזיכרונה. מבחינתה היא בת עשרים ותשע, מאוהבת בבעלה בטירוף וחייה רק עומדים להתחיל.
היא מוצאת את עצמה נזרקת לתוך חיים שאינם שלה עם שלושה ילדים שהיא עדיין לא מכירה, קשר מתרופף עם אחותה האהובה ונישואין מתפוררים. כאשר האישה שהיא הפכה להיות נחשפת לפניה באיטיות, היא לא בטוחה בכלל שהיא מוצאת חן בעיניה. לאורך הספר הגיבורה מקבלת הזדמנות לעשות הזרה לחיים שלה, לראות אותם מנקודת מבט שהיא בה בעת חיצונית ופנימית ולשאול את עצמה האם אלה החיים שהיא באמת ייחלה לעצמה לחיות.
אפתח בוידוי: זו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר מאת ליאן מוריארטי. מעבר לעובדה שיש לה שם משפחה מגניב, היא פשוט אדירה! בתור קוראת מצאתי את עצמי מהר מאוד עמוק בתוך הסיפור של אליס, משתוקקת ממש כמו הגיבורה לפרטים נוספים על חייה.
מההתחלה אהבתי מאוד את הכתיבה שלה. כמו אצל רוב הסופרים הפופולאריים, הספר של מוריארטי הוא קודם כל קריא מאוד, ונקודת הפתיחה הבלתי שגרתית שבה היא מתחילה את הספר רק מעצימה את האפקט של הכתיבה, והתוצאה היא ספר שואב את הקוראים אליו כבר מהפרק הראשון. הכתיבה שלה הופכת את הספר לכזה שגם מעניק מנוחה למוח בסגנון של רומן קליל וכיפי, והיא בכל זאת מצליחה לגעת בעומק נושאים שבהם היא עוסקת ובשאלות שהיא מעלה ברומן.
התעלומה שבמרכז הספר בנויה היטב – הכותבת מצויידת היטב בסבלנות ואיפוק ויודעת לשמור את הקלפים בשרוול עד הרגע האחרון. עתידה של אליס המוצגת לנו בפרק הראשון נחשף בפנינו בהדרגתיות מייסרת ומותחת, קשה מאוד שלא להזדהות עם הבלבול המצוקה של הגיבורה.
הוקסמתי מהפער בין האופן שבו אליס תופסת את עצמה לבין האופן שבו הסביבה תופסת אותה, בין האופן שבו טבעי לה להתנהג לבין האופן שבו הסביבה מצפה ממנה להתנהג. זה הפך כמעט כל רגע בספר לבלתי צפוי – לא היה לי מושג מה יקרה הלאה, וזה גם גרם לי לתהות האם באמת יש דבר כזה “להתנהג בהתאם לגילך”. כבר מההתחלה ניכר כי אליס בת העשרים ותשע קשובה יותר ונוקשה פחות, רק במפגש עם הדמויות האחרות אנחנו מתחילים להבין כמה אליס בת השלושים ותשע שונה ממנה ותוהים איך קרתה המטמורפוזה שלה, אילו חוויות מטלטלות עברו עליה והקשיחו אותה?
מוריארטי כבר הוכיחה את עצמה בספריה הקודמים כאלופה בכתיבת דמויות מורכבות ומערכות יחסים’ והספר הזה לא שונה. היא בוחנת בספר כיצד חברות וזוגיות עומדים במבחן הזמן, ועוסקת לא מעט בשאלה של גבולות והאופן שבו הגבולות שלנו מגדירים אותנו. הגבולות שלה גמישים בצורה שמאפשרת לה ולסובבים אותה מרחב נשימה, אבל במקום מסויים היא גם מאבדת את עצמה בתוך האנשים שהיא מכניסה לחיים שלה.
ההתדרדרות שחלה ביחסים בין בני הזוג שוברת את הלב ממש. מנקודת המבט של אליס הצעירה המאוהבת כמעט עד טירוף בבעלה הטרי וזקוקה לו רגשית, קשה מאוד להבין כיצד הגיעו בני הזוג למצב שבו הם על סף גירושין. גם כאימא ניכר הפער העצום בין אליס בת העשרים ותשע בעלת הרגישות הגבוהה לבין אליס המבוגרת והנוקשה יותר. בתור אישה צעירה היא חשה בעצמה בחוסר האונים שלהם, בצורך בהכוונה ובתיווך למתרחש בעולם המבוגרים.
באופן אישי, אחד הדברים שהכי חיבבתי בספר הזה זה אלמנט אחד, קטן לכאורה, שהתייחס לנושא באורח שבעיניי לפחות היה מקורי למדי; הגרסה החדשה של אליס בגיל שלושים ותשע היא רזה, חטובה ובכושר-שיא מבחינה גופנית, מקפידה בפאנאטיות על תזונה נטולת שומן, סוכר, גלוטן ושמחת חיים. אליס בת העשרים ותשע ש”חוזרת לעצמה” בבת אחת, אמנם מרוצה מהגזרה החדשה שהיא כביכול לא נאלצה להתאמץ בשבילה, אבל מבחינת הנרטיב של הספר, אין ספק מי מבין שתי הגרסאות של אליס נחשבת לבריאה ולמאושרת יותר (רמז – זו לא הבחורה הרזה). בעולם שמציג לנו תמונות של “לפני” ו”אחרי” כשה”לפני” השומן של “לפני” הוא רע והרזון של אחרי הוא “כל הכבוד”, “מדהים” ו”איך עשית את זה”, אני מוצאת שהמסר של “מה שאליס שכחה” מרענן למדי.
“מה שאליס שכחה” מצטרף לשורה של ספרים כמו “החיים עצמם”, “שיר ענוג” ו”בנות קסנטיפה”, שמבהירים את הצורך בשינוי מקיף ומעמיק לגבי התפיסה המגדרית של קריירה והורות, אם ברצוננו שחברה שלנו תוכל להמשיך להתקיים במתכונת הנוכחית.
התרגום לעברית של אביגייל בורשטיין זורם היטב יחד עם השפה של מוריארטי. הוא מצליח לשמר את הכתיבה הקולחת של המקור ומחזק את התחושה שהנושאים שבהם עוסקת מוריארטי הם חובקי עולם.
בשורה התחתונה מדובר בספר מקסים וקריא מאוד שנועד לגרום לנו להרהר מחדש בבחירות שעשינו ובסדרי העדיפויות שהצבנו לעצמנו כמעט בלי לשים לב לכך, ובלי הרבה מחשבה על ההשלכות. אני ממליצה על הספר בחום.
זה לא יהיה מוגזם להגיד שהפרקים האחרונים שבספר היטשטשו לי מול העיניים מרוב דמעות.
הוצאת תמיר-סנדיק עשו זאת שוב, עם ספר חשוב שמציג נושאים מוכרים מנקודת מבט שמעוררת אותנו לחשוב עליהם מחדש, וגם מצליח על הדרך לגעת במיתרי הרגש העדינים ביותר ולגרום לי לבכות לאורך כל השליש האחרון של הספר, כמעט.
“המיועד” עוסק בחברות בלתי צפויה בין שני נערים יהודים בברוקלין בשנות ה-40 של המאה ה-20: ראובן מלטר, נער דתי שומר מצוות מבית מודרני, ודני סונדרס, בנו של מנהיג קהילה חסידית סגורה וקנאית העתיד לרשת את מקומו של אביו.
לצד מערכת היחסים המתפתחת ביניהם, אנו עוקבים מנקודת מבטם של שני האבות ושני הבנים אחרי ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20, ממלחמת העולם השנייה וחורבן יהדות אירופה, עד להקמתה של מדינת ישראל ומלחמת השחרור.
חיים פוטוק שוזר את הסיפור של העם היהודי והסיפור האישי של הדמויות באופן לא פחות ממושלם, המעלה שאלות נוקבות לגבי משפחה, מורשת וזהות.
הוא מצליח להראות איך תהפוכות היסטוריות שמתרחשות מעבר לים לא רק נעשות מעורבות בחיי היומיום של הגיבורים אלא גם מעצבות את גורלם. במקום שההיסטוריה תהיה חלק מהרקע, היא הופכת להיות כמעט דמות נוספת בסיפור. ההקשר ההיסטורי והשפעתו על הדמויות מהווים חלק גדול ממה שהופך את הספר הזה לכל כך מרגש, בוודאי עבור ישראלים שמכירים את המאורעות מנקודת מבט אחרת. אני מודה שלפני הספר ידעתי מעט מאוד על מה שעברו יהודי אמריקה במלחמת העולם השניה ובשלהי שנות ה-40, ועכשיו בזכותו אני יודעת קצת יותר.
כמו ההיסטוריה, טקסטים רבים ושונים מככבים אף הם בספר, כאילו היו מעין דמויות משנה בולטות במיוחד. גיבורי הספר עסוקים לכל אורכו בטקסטים מכל סוג, כל הזמן; הם נוברים הלוך ושוב בטקסטים דתיים וחילוניים על פילוסופיה, היסטוריה יהודית, גמרא, פסיכולוגיה ואפילו מתמטיקה. ראובן כמעט הצליח להדביק אפילו אותי בהתלהבות שלו ממתמטיקה, (וזה אומר הרבה), ודרך עיניו של דני למדתי להעריך מחדש טקסטים שנתפסים כמובנים מאליהם ואולי אפילו מיושנים למדי בימינו.
הטקסטים בספר “המיועד” הם לא רק כלי להעברת ידע – הם הזדמנות. הזדמנות לנערים להוכיר את עצמם, לבטא את עצמם ואת יכולותיהם, להכיר את צליל קולם ולצקת משמעות משלהם לתוך המילים המהוות את עולמם. המילים הכתובות מהוות גשר בין העולמות השונים של שני הבנים ושני האבות.
היחס של הספר להיסטוריה היהודית ולטקסטים היה מופלא בעיניי והעניק לספר רבדים ועומק, אבל אין ספק שהסיבה שצללתי עמוק כל כך לתוכו הייתה החברות בין דני וראובן, שמבחינתי מעניקה להם מקום של כבוד לצד סאם ופרודו מ”שר הטבעות” מאת טולקין, וסיאון ואלכסנדר מ”השתנות” של קרול ברג.
תחילתה במשחק בייסבול סוער שתיאורו לא היה מבייש ספר מלחמה אפי, שבו דני וראובן משחקים בשתי קבוצות יריבות. לאחר מכן הקשר האמיץ נרקם ביניהם כמעט בן רגע, כמעט כמו אהבה ממבט ראשון. הנערים נמשכים זה לזה כמעט מיד, מסיבות שאיש מהם לא מצליח להסביר אפילו לעצמו. הם נעשים בלתי נפרדים ברוחם, גם אם דומה כי העולם החיצוני ומחוייבויותיו המעיקות עושים הכל כדי להפריד ביניהם.
הכמיהה העזה של דני וראובן זה אל זה, האושר שמציף אותם כאשר הם נמצאים יחד הציף גם אותי כקוראת, השמחה שלהם זה בזה, הכאב כאשר הם נאלצים לבלות זמן בנפרד, השגרה הנינוחה שהם שוקעים בה מדי פעם כאשר הנסיבות מאפשרות זאת, מתוארים בצורה כזו שגורמת לקוראים לחוש כאילו הם חווים זאת מכלי ראשון.
דמותו של ראובן, המספר, היא כזו שקל מאוד להזדהות איתה, ואילו דמותו של דני חיננית ומסתורית באופן שגורם לקוראים להפוך דף אחרי דף בשקיקה לגלות את צפונותיו.
אני נאלצת להודות שבתחילה ניגשתי אל הספר כמו נערה נלהבת בת חמש עשרה שקראה יותר מדי ספרות מעריצים העוסקת ברומן הסוער (אשר מעולם לא התקיים, כמובן) בין הארי פוטר לדראקו מאלפוי – תאמינו לי, האינטרנט מפוצץ בכאלה.
כיוון שאני חיה בעולם שבו ניפוץ מוסכמות הופך בהדרגה להיות הנורמה, נדמה היה לי שהסיפור עומד לתפוס כיוון מאוד מסויים. למרות שבסופו של דבר העלילה הובילה למקום אחר לגמרי, בכל זאת מצאתי בו לא מספר תיאורים או פסקאות שגרמו לי לתהות האם בכל זאת ניתן למצוא בספר סאבטקסט הומוסקסואלי.
בתחילת הספר פוגש ראובן נער עדין ויפהפה בשם בילי, המתואר כילד מלאכי ובלונדיני עם “פנים עדינות ויפהפיות” – מעין דוריאן גריי קטן וחמוד, ובהמשך מוצא ראובן קווי דמיון בינו לבין חברו דני:
“הבטתי לשמים. צבעם היה כחול עמוק… הם היו בצבע עיניו של דני, חשבתי… מה היה צבע עיניו של בילי?… גם לדני וגם לבילי יש עיניים כחולות… נרדמתי וחשבתי על העיניים של דני ובילי.”
אולי פסקה זו הייתה חסרת חשיבות אלמלא היו בספר גם אזכורים חוזרים ונשנים של פרויד ושל מדע הפסיכואנליזה. על פי הפסיכואנליזה, פגיעה בעיניים מקבילה לחרדת סירוס, האופיינית לבנים בגיל ההתבגרות. ייתכן מאוד כי הופעתו של פרויד וההתעסקות הרבה בעיניים בחלקו הראשון של הספר מעניקות לספר מימד הומואירוטי הנשאר חבוי בסאבטקסט וממעט לעלות על פני השטח.
דומה כי גם הסביבה של דני וראובן מבחינה בניצוצות שמעופפים בין השניים, שכן לאחר המפגש עמו, אביו של ראובן אומר לו כי “שני חברי אמת הם כמו שני גופים בעלי נשמה אחת”, וראובן מוסר לנו כי אחותו היפה של דני “כל הזמן הקניטה את דני ואותי וקראה לנו דוד ויהונתן”.
בנוסף על כך, ישנה סצינה בספר שבה עוברים הגיבורים שלובי זרוע בתוך קהל הומה של גברים:
“דני נטל את זרועי ביד אחת… רחש עבר בקהל כמו רוח, הגוש האנושי נחצה לשניים ודני ואני עברנו בתווך, דני אוחז בזרועי ומניד בראשו לברכות ביידיש שהגיעו אליו במלמולים חרישיים… נדמה היה שים קפוא ושחור־גלים נקרע לגזרים בעזרת חרמש, יוצר קירות שחורים ויציבים לאורכו של מעבר רוטט. ראיתי ראשים עטויי זקנים שחורים ואפורים רוכנים אל דני וגבות כהות מתקמרות בחדות על עיניים שואלות שהביטו בי ובדרך שבה אחז דני בזרועי. כבר עברנו את חצי הקהל בהליכה יחד, אצבעותיו של דני אוחזות בחלק של זרועי שנמצא ממש מעל המרפק. הרגשתי חשוף ושברירי.”
המעבר של דני וראובן שלובי הזרועות בתוך קהל הגברים לקול מלמולי ברכות, הזכירו לי מאוד סצינת חתונה. יחד עם פרויד, אזכורי העיניים והרמז לדויד ויהונתן, אני חושבת שניתן בהחלט להעניק לטקסט פרשנות מהסוג הזה.
ייתכן שזו רק אני בתור קוראת מאוד מודרנית שלא יכולה שלא לראות מיניות במקום שבו יש רק אינטימיות חברית טהורה, ובכל זאת לא יכולתי שלא לתהות על מספר אלמנטים שמופיעים בספר ומעלים תהיות לגבי הסאבטקסט. כולי תקווה כי הפרשנות שלי לא מודרנית מדי, ומצד שני אם הבנתי נכון את הספר, הספר עצמו מעודד ניתוח ופרשנות בהתאם לאופיים ולזמנם של הקוראים. בהחלט ישנו מימד אסור או חתרני ביחסים בין השניים, וייתכן שהרמיזות על דויד ויהונתן, סצינת החתונה וחרדת הסירוס של פרויד מהדהדות איסור עמוק יותר ביחסים בין שני הנערים.
לדעתי, יותר משהסאבטקסט רומז על הומוסקסואליות, הוא אומר משהו על הומוסוציאליות.
האינטימיות הגברית שמתוארת פה היא פחות בסגנון אוסקר ווילד ויותר מזכירה את סטיבנסון ואת קונן דויל. בפסקאות הללו מתאר פוטוק את המתח שנוצר בין נערים (או נערות, לצורך העניין) שגדלים בחברה מופרדת, כמו למשל בפנימיות האנגליות של המאה ה-19.
מדובר בחברה שבה נשים וגברים חיים ביחד אבל בעולמות נפרדים, שבו “נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים” היא מעין כורח המציאות. אחרי הכול, אנחנו מדברים על חברה בתקופה שבה לידידות עמוקה ואמיצה ואינטימיות רגשית בין חברים יש הרבה יותר מקום בשיח מאשר בחברה של ימינו שהשיח המיני והרומנטי (שלא לומר הפטריארכלי) שולט בה ביד רמה, באופן שמונע את התפתחותה של אינטימיות אמיתית בין גברים.
ובאשר לתרגום – אפשר לסמוך על שי סנדיק שיבחר בדיוק רב את המילים שיעשו קוועץ’ בלב ויזרימו אותו דרך העיניים. בספר הזה הוא מראה לנו שוב שעם המילים הנכונות אפשר לבכות מהתרגשות בכל תקופה ובכל מקום.
חובבי ספרות ה-YA: הפנינה הזו היא בדיוק בשבילכם. זה ספר כיפי באווירה קלילה, עם תעלומה טובה, עלילה מרתקת ורעיון פשוט יחסית ועם זאת מבריק. ספר ראשון מתוך טרילוגיה – וטוב שכך, כי אני ממש מרגישה שאני רוצה לדעת עוד על העולם.
כשהוריה של אורורה דֵבוֹ יוצאים לשנת שבתון עליה להסתגל לחיים חדשים בלונדון, בבית ספר אנגלי טיפוסי, עם פנימייה והכל!
למרות מגה-פאדיחה אחת בחדר האוכל היא דווקא מצליחה להתחבר לא רע לנערים ולנערות הלונדוניים, המרותקים מהמבטא הדרומי (שהיא דואגת להבליט) ומהסיפורים שלה על קרובי משפחתה ההזויים שמחזיקים עשרות מקפיאים בבית או מפתחים אובססיה לציפורים.
בדיוק באותו היום שבו רורי מגיעה ללונדון, מתחיל שם גל של רציחות מחרידות, כולן משחזרות בדיוק מירבי את פעולותיו של ג’ק המרטש, שהטיל טרור על לונדון הויקטוריאנית.
כל זה לא היה נוגע לרורי אלמלא הייתה רואה לילה אחד, לגמרי במקרה, את פניו של הרוצח. מאז חייה נעשו משונים בתכלית – נערה חדשה מצטרפת לבית הספר במפתיע ונראה שהיא פוקחת שבע עיניים על רורי. עולם הצללים של לונדון הולך ונגלה בפניה לאיטו, והוא לא בדיוק מלבב.
גיבורת הספר, היא נערה אמריקאית טיפוסית, דרומית אמיתית מבנוויל, לואיזיאנה – ואני מתכוונת טיפוסית באמת! מורין ג’ונסון היא מקצוענית, וזה אומר שהקוראים שלה חווים את הדמות הראשית שלה כמו נערה בשר ודם.
היא לא “יפהפייה בעלת עיניים סגולות” שכולם צריכים לעבוד קשה כל הספר כדי לשכנע אותה שהיא אכן יפהפייה אמיתית, לא “הנערה הרצינית והמרוחקת שכל הבנים מתאהבים בה כבר ביום הראשון ללימודים”.פה לא תמצאו שום דבר מהסוג הזה – וגם לא התפייטות של המחברת על תיאורי הרזון או החמוקיים של הגיבורה, השבח לאלים.
כמצופה מנערה אמריקאית בבית ספר בריטי, רורי בולטת מאוד בנוכחותה, וזה לא בזכות יופייה המסנוור.
היא אינדיווידואליסטית, משעשעת, שנונה ואמיצה ומוכנה לשבור מספיק חוקים כדי להשתלב אבל לא מספיק בשביל להיות “בעייתית”. היא לא חוששת להפגין את ההומור שלה – והיא גם לא איזו גאונה גדולה. המאבק שלה עם המטלות לבית הספר ושיעורי הבית כנראה יעוררו לא מעט הזדהות בקרב הקוראים. היא החלטית למדי, אחת כזו שיודעת מה היא רוצה, מה שחוסך מאיתנו כקוראים הרבה מאוד קטעים של הקשבה ללבטים וחיבוטי נפש – הספר הזה פחות מתאים למי שאוהב את הדברים האלה.
הספר של מורין ג’ונסון לא חזק בדמויות משנה. אולי מכיוון שזה הספר הראשון ועוד נזכה להכיר אותן בהמשך ואולי בגלל סיבות אחרות – רוב דמויות המשנה לא מאוד משכנעות, אפרוריות ודי פלקטיות. אבל זה בסדר – מכיוון שהדמות הראשית מחפה עליהן ב-100%.
אחד הדברים הכי טובים בספר זה השילוב בין כמה אלמנטים: המיתוס של ג’ק המרטש והשתרשותו בעולם המודרני, עלילת ה”תיכון” הטיפוסית לצד “סיפור הפנימיות” כמובן – שמהדהד לעתים את האווירה של “הארי פוטר” – דומה כי ג’ונסון מכירה את העולם הספרותי שבו היא כותבת ואינה מתעלמת ממנו או דוחקת אותו לשוליים, וכמובן – האפקט העל טבעי, שנחשף באיטיות לאורך הספר, ומראה לנו שהדברים אינם כפי שהם נראים ממבט ראשון.
מבחינת הרעיון של הסיפור, מורין ג’ונסון מצליחה לקחת רעיון שהוא לא מאוד חדש, ולהציג אותו בצורה מקורית, מושכת ומעניינת בעודה מעניקה לו טוויסט משלה.
לונדון, כך נראה, היא אבן שואבת של סיפורי על-טבעי. נראה שעולם חדש מתגלה ומתעורר מתחת לאפם של אנשיה חדשות לבקרים: קוסמים, מלאכים, פיות, ערפדים וילדים משונים עם כוחות מיוחדים נוהרים אל גשר ווסטמינסטר בהמוניהם. כולם איכשהו מתנקזים ללונדון.
עולם הצללים של לונדון, כפי שהוא מתואר ב”שם הכוכב” הוא עולם כאוטי עם לא מעט רבדים, ולכן הוא מפחיד ומרתק כל כך. בספר זה ראינו רק את קצה הקרחון, והוא בהחלט גורם לקוראים לרצות לדעת יותר.
בנוסף על כך, בניגוד לסופרים רבים לנוער הסבורים כנראה כי יכולת הריכוז של קוראיהם נמוכה מזו של גרביל על קוקאין, מורין ג’ונסון מכבדת את הקוראים שלה בעלילה עם קצב נכון ורגוע. היא לא דופקת ספרינטים ומפוצצת חמישה בניינים תוך חמישה עמודים, אלא רצה מרתון, מציגה את ההתאקלמות של רורי בבית הספר לפני שהיא צוללת אל עולם הצללים ואל העלילה האמיתית.
התרגום של חמוטל ילין מצוין – ישיר וקולח בשפה פשוטה ויומיומית. הספר מהווה אתגר תרגומי לא קטן, עם המתח שבין הרקע הבריטי לגיבורה האמריקאית, והתרגום מצליח להעביר את כל זה בשפה שלנו בלי לבוא על חשבון האווירה הטינייג’רית או הקטעים המותחים.
אני ממליצה בחום על הספר לחובבי פנטזיה, חובבי YA, חובבי תרבות אנגלית וטיולים בלונדון, וגם למי שזקוק ליצירה קלילה-אך-לא-מטופשת שיכולה לאזן ספר קשה וסוחט דמעות או קלאסיקה ארוכה, יפהפייה וכבדה, שמתרחשת בלונדון כמובן.
את אנגליה של תחילת המאה ה-20 אני לא מכירה היטב כפי שאני מכירה את אנגליה הויקטוריאנית, והיה מרתק להיכנס דרך הספר אל העולם הזה, אל התפיסות שהיו מקובלות אז ולראות את האנשים שנאלצו להסתגל לשינויים חברתיים עצומים והתפתחות מדעית וטכנולוגית מואצת.
זהו סיפור על קשר בלתי צפוי הצומח במקום הכי בלתי מתקבל על הדעת: אלה פיי מתאשפזת במוסד שרסטון לחולי נפש ביורקשייר, לאחר שניפצה חלון במפעל שבו עבדה. ג’ון מאליגן מאושפז באגף הגברים הנפרד, לאחר שאובחן עם דיכאון.
בעקבות יוזמה של הרופא הצעיר צ’ארלס פולר, הסבור שמעט מוזיקה עשויה להיטיב עם המטופלים, נפגשים הנשים והגברים אחת לשבוע באולם נשפים גדול ומפואר שעומד בניגוד מושלם כל כך לבית החולים הקודר. המפגש בין אלה וג’ון מצית שרשרת אירועים גורלית המשנה את חיי שניהם.
אגב עלילה מותחת מאוד ותחושת מתח שמותירה את הקוראים במצב של דריכות תמידית, מפרקת המחברת את האנושיות למרכיביה השונים, ומציבה בבסיסו של הספר את השאלה מה הופך אותנו לאנושיים. היא בוחנת באופן מקורי ומזווית חדשה את החיבור המופלא ועתיק היומין בין מוזיקה, טבע, שירה ואהבה.
הקשרים בין הדמויות מציתים את הדמיון באופן שבו הם חוצים מוסכמות ושוברים את ההגדרות אשר מגבילות וכולאות את הדמויות לא פחות מקירותיו של המוסד לחולי נפש: עשיר ועני, משוגע ושפוי, אירי ואנגלי. המילים “חברות”, “אהבה” ו”יריבות” מתמוססות אל מול הצורך בחיבה, בקרבה פיזית שאינה מאיימת או אלימה, במגע של ריפוי.
הצורך באמנות ובאהבה מתעלה מעל לכל הניגודים ויוצר אמירה חזקה מאוד על הרוח האנושית.
חלק ממה שעושה את הספר ליצירת מופת בעיניי, הן הדמויות הבלתי נשכחות של הופ שכולן מושפעות מהתמורות האדירות שחלו בחברה והעולם של התקופה: הן נעות יחד עם הגלגלים של ההיסטוריה, שעלולים להתהפך עליהן ולדרוס אותן בכל רגע נתון. חלקן אכן נדרסות, או כמעט נדרסות, ולנו, שמביטים בספר ממרומי המאה ה-21 לא נותר אלא להצטמרר.
כל דמות קורנת באור משלה – וחלק מן האורות מפחידים ומתעתעים, חושפים דברים שהאנושות מנסה להסתיר, לכלוא ולהדחיק:
שמה של הגיבורה הראשית, אלה פיי, הוא בחירה מאוד מעניינת. הוא מזכיר את מורגן לה פיי מן המיתולוגיה האירית, המזוהה גם עם עלילות המלך ארתור. אלה היא אכן דמות פייתית וחידתית, זרה במקום אליו נקלעה. היא נוגעת ללב בלהט שלה ובנחישות שלה, בעוז הרוח ובהתפעמות שלה, ששנים של עבודה במפעל חנוק לא הצליחו להקהות.
ג’ון מאליגן הוא הגיבור האולטימטיבי, כזה שכבר כמעט לא נהוג לכתוב בעולם המקדש דמויות פגומות וציניות – ג’ון הוא ג’נטלמן אירי מושלם ממעמד הפועלים, מחוספס מבחוץ ושבור מאוד מבפנים, הגון מאוד וכולו מכוון לעשות את הדבר הנכון.
צ’ראלס פולר הרופא הצעיר הוא תערובת משונה של מרדנות, אידיאליזם שאפתני, מוזיקליות, מקוריות ומאווים לדברים הנמצאים ממש בהישג ידו, ועם זאת רחוקים ממנו שנות אור.
קלמנסי, קלם – עלמה מבריקה וחובבת ספרות שהעולם מנסה להכניע אותה, בדרך שבה העולם בדרך כלל מנסה להכניע נשים זקופות קומה שמעיזות לחלום רחוק מדי. והיא בתגובה לכך, מורדת בעולם בדרך שנשים רבות מדי נוקטות בה עד היום – דרך הגוף.
וישנו גם דן, יורד ים מחוספס ומכוסה קעקועים, שמספר סיפורים עסיסיים, מחזק את הגברים בשירה בזמן העבודה, מכנה את מאליגן “מיו קפיטנה”, ובעל נטייה לומר את כל האמת בישירות רבה מדי.
וישנו הנבל.
אם מציעים לכם לשלם הון על סדנת כתיבת נבלים בת חמישה מפגשים – ותרו על זה, אתם לגמרי יכולים להסתפק בקריאת הספר הזה. שכן אנה הופ מציגה לנו את הנבל המושלם.
הוא מורכב, מרתק, מפחיד באנושיותו. הוא כתוב כל כך טוב עד שהוא יכול היה בקלות רבה להיות הגיבור, הוא מעורר אמפתיה בקוראים ברגעים ממש עד רגע אחד לפני נקודת האל-חזור. הקוראים מוצאים את עצמם מביטים בו בהשתוממות ובמחאה בעודו מתעוות ממש אל מול עיניהם והופך ליצור מתועב ובזוי. החטאים שלו הם שילוב של שאפתנות דורסנית, יוהרה והדחקה כמעט מוחלטת של מרכיביו האנושיים. הוא מפסיד לשדים שלו וזורע הרס בדרכים שלא ניתן בשום אופן לשער מראש.
כמו כל ספר שאהבתי, גם “הנשף” עולה על גדותיו מרפרנסים תרבותיים: מלבד שמה של אלה פיי והשורות מתוך שיריה של אמילי דיקנסון שמצטטת קלמנסי לכל אורך הרומן, הספר מתכתב גם עם עם סיראנו דה ברז’ראק (פלוס טוויסט חתרני והרה גורל), דמותו רבת הניסיון של דן המלח מזכירה את דמויותיו של ג’וזף קונרד – בעיקר את רב החובל מארלו מ”לב החשכה”, והמיקום של בית החולים ביורקשייר הפנה אותי מיד אל “סוד הגן הנעלם” של פרנסס הודג’סון ברנט שפורסם ב-1911 – אותה שנה ממש שבה מתרחש הסיפור.
תפקידו המרפא של הטבע לאורך הסיפור, נושא הכליאה והחופש והפסיכולוגיה של המחלה, כולם העלו בזיכרוני את קולין קרייבן הכולא את עצמו בחדרו, ואת דיקון ומרי המביאים את נפלאות הטבע אליו. עם זאת, “הנשף” מציג גישה מפוכחת בהרבה מזו של “סוד הגן הנעלם” לרפואה, למדע וגם לאהבה – אליהם הופ מציגה בספרה יחס מורכב הרבה יותר, וזהיר הרבה יותר משהציגה ברנט ב-1911.
ספר הזה, המתרחש בעת המודרנית, כמו מהדהד ממשהו עתיק בהרבה. כקוראת הרגשתי כי הוא נשען על יסודות קמאיים, הוא כאילו מגיע עם מטען היסטורי ומיתולוגי שעולה על פני השטח רק לפרקים.
ספר חובה. רוצו לקרוא – עכשיו. אתמול, כדי להיזכר מה הופך אתכם לאנושיים.
ואי אפשר בלי מילה על התרגום המופלא של שי סנדיק, שגורם לעברית לזרום בטבעיות מפיותיהם של האנגלים והאירים ומפגין היכרות מעמיקה עם העולם והשפה של הספר, לצד יצירתיות מרהיבה.
תודה מיוחדת ללי עברון שהתגייסה על מנת להפיח חיים מחדש בציפוריה הפואטיות של אמילי דיקנסון, וגרמה להן לעופף בקלילות את כל הדרך מן הדפים אל הלב.
כבר מהרגע שהתחלתי לפרסם ברשת החברתית שאני קוראת אותו (כלומר, לאחר שהתחלתי לבכות בלי שליטה בתחבורה ציבורית), גיליתי ש”הנערה עם כל המתנות” מעורר לא מעט מחלוקת.
השתתפתי בכמה וכמה ויכוחים על הספר, הוא ספג שבחים וביקורות רבים מספור. הנושאים העיקריים שעוררו מחלוקת היו הייצוג הספרותי של מדע מול ספרות, מקוריות הרעיון והתיאורים ושביעות רצון או אי שביעות רצון מהסיום.
בעיניי אישית “הנערה עם כל המתנות” מצא חן מאוד, הגם שהוא לא חף ממגרעות והטענות של הקוראים שפחות התלהבו אינן משוללות היגיון לחלוטין. אלא שבניגוד לדיסטופיה הקודמת שסקרתי בבלוג, לא היו אלה מגרעות שפגמו בהנאה שלי מהקריאה.
בלי יותר מדי ספוילרים אני יכולה לכתוב שהעלילה מתחילה בבית ספר מיוחד מאוד, ובילדה בשם מלני שלומדת בו. מלני נקשרת בכל בוקר לכיסא הגלגלים שלה על ידי אנשי צבא מיומנים ומוכנסת לכיתה ללמוד חשבון ואנגלית. היא נשטפת אחת לשבוע בחומרים כימיים שצורבים לה בעיניים ואתם לא רוצים לדעת מה נותנים לה לאכול. היא עילוי של ממש במתמטיקה, אבל גם נוהה אחרי סיפורים ואגדות. לכן היא אוהבת כל כך את גברת ג’סטינו, שגם מלמדת אותה על המיתולוגיה היוונית (התייחסות מעניינת ביחס לספר המדבר על חורבן של ציוויליזציה) וגם בניגוד לרבים מהמפקחים עליה מעניק לתלמידים יחס שופע חיבה – אבל בעיקר לה, למלני.
לאט ובלי למהר (סגולה מבורכת בימינו הרצופים בדרישה לסיפוק מיידי גם בספרות) חושף מ.ר. קרי את ממדי הזוועה, את הנסיבות שבהן פועל בית הספר של מלני ואת התנאים המורכבים בהם צריכה לעבוד גב’ ג’סטינו. המעבר בין נקודות מבט של מעורבים שונים בסיפור הולך העולם ולובש צורה פוסט-אפוקליפטית מבעיתה.
מבקרים מסוימים טענו כנגד הספר שהוא לא מקורי ומציג דברים שראינו לא פעם ולא פעמיים בספרים וסרטים שעוסקים בסוף העולם. אני מסכימה עם הביקורת הזו, אחדד ואומר שזה ניכר בעיקר בסצנות האקשן שמצד אחד היו כתובות היטב, ומצד שני היו צפויות וגנריות למדי, כאלה שחובבי הז’אנר מכירים מלפני ולפנים.
יחד עם זאת, יש סיבה שבגללה הקלישאות הפכו לכאלה – הן פשוט עובדות. שלא כמו דסטופיות אחרות שעסקתי בהן לאחרונה, “הנערה עם כל המתנות” גם לא מתיימר להיות מקורי. קרי לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל אלא לספר בתוכו ודרכו סיפור מעניין, ובעיקר מרגש, ובזה לדעתי הוא מצליח ובגדול, בעקבות הנושאים שהוא מעלה דרך הדיסטופיה. “הנערה עם כל המתנות” מעביר את המסרים שלו דרך האופן שבו הוא מעורר רגשות חזקים.
אחד הדברים שהכי אהבתי בספר זה את הנגיעה שלו בנושא הילדות, במובן של childhood, גם – אבל לא רק בגלל שהגיבורה הראשית היא ילדה. הדמויות הראשיות מסוכסכות כולן באופן כזה או אחר עם עברן ועם ילדותן. הדמויות בלי יוצא מן הכלל נאבקות עם מאווים לא מסופקים, ובאופן כללי מהלכות על הגבול שבין הרצון להגן לבין הצורך להיות מוגנות. דרך מוסכמות הז’אנר בסוג כזה של רומן פוסט אפוקליפטי ההשתוקקות והצורך של מלני בגברת ג’סטינו הופכים סמליים למדי. נקודות השיא הרגשיות של הרומן נוגעות לאזור האפור של היפוך התפקידים בין הילד למבוגר – במובן זה הספר יכול להצטייר כמעין “רומן חניכה” או אפילו סיפור ההתבגרות של מלני.
כאן ראוי אולי להזכיר עניין נוסף הנזקף בעיניי לזכותו של הרומן הוא מערכת היחסים הראשית, שלשם שינוי אינה מערכת יחסים רומנטית ואינה מערכת יחסים בין גבר לאישה. בניגוד לספרים רבים אחרים בז’אנר, בעיקר לאחר ההצלחה הפנומנלית של “משחקי הרעב”, מערכת היחסים המובילה את הרומן היא מערכת יחסים בין מורה לתלמידה, בין מבוגרת לילדה קטנה שתלויה בה. לתשומת ליבה של גיבורת הספר “עיני אוניקס”, הקשר של מלני וגב’ ג’סטינו לא צריך להיות ביולוגי כדי להיות חזק ומשמעותי, וכדי לגרום לשתיהן לעשות את הבלתי אפשרי על מנת להישאר יחד ולהגן זו על זו. מערכת היחסים ביניהן היא עמוקה ויפהפייה, ומציגה היטב את טשטוש הגבולות בין הילדים והמבוגרים כשהעולם מסביב מתמוטט.
טענה נוספת שעלתה כלפי הספר נוגעת לאופן שבו הוא כביכול משלח את הספרות והמדע זה בזה. דמותה של גב’ ג’סטינו האוהבת והעדינה מנוגדת לדמותה של ד”ר קולדוול המצטיירת כמדענית חסרת נשמה, והספר כביכול יוצא נגד המדע כ”חסר אנושיות”. אני חושבת שהדברים קצת יותר מורכבים.
מעבר לעובדה שהיה מרענן לראות שבאופן לא מסורתי אישה מייצגת במקרה הזה את תחום המדעים. מעניין היה לראות שחרף התפקיד המפלצתי שהיא מגלמת, מה שמניע את קולדוול הוא רגש מאוד אנושי.
המדענית המצטיירת כקרת הלב בסך הכל רוצה בדיוק את מה שמלאני רוצה מגב’ ג’סטינו – להיות התלמידה המצטיינת של הכיתה, מוערכת ואהובה. למעשה מלני וגברת קולדוול אינן שונות כל כך. ובאשר לעובדה שגב’ ג’סטינו וד”ר קולדוול המתעמתות זו עם זו לאורך העלילה (עד לעימות פיסי) מייצגות את המדע מול הספרות, קשה להתעלם מכך שהדמות של מלני למעשה מגלמת את שתיהן.
בתחילת הספר אנו רואים כיצד סיפורים ואגדות מרגיעים ומנחמים את מלאני, כמו גם משוואות מתמטיות. היכולת שלה לספור ולחשב את הימים משמעותית עבורה ומעניקה לה כוח ממש כמו היכולת שלה לדמיין את עצמה כדמות מיתולוגית. בסופו של דבר, הספר מציג הן המדע והן הספרות כניסיון להבין את העולם, ומלני זקוקה לשתי השיטות במצב אליו נקלעה.
הסיום של הספר הוא, אולי, הנקודה השנויה במחלוקת מכולן, ואני אשתדל לכתוב עליו אגב מתן של כמה שפחות ספוילרים. אני מבינה את הטענות של אלה שהסיום הרגיז אותם, ומסכימה שעבור מי שפירש את סיום הספר כ”סוף טוב”, המסר עלול להיות… בעייתי.
יחד עם זאת אני לא מסכימה שמבחינת הנרטיב הסיום הוא בהכרח טוב, לדעתי הסיום מאוד שנוי במחלוקת גם מבחינת הספר עצמו. אני לא חושבת שיש ברומן אמירה חד משמעית לגבי טיבו של הסיום, מ.ר. קרי משאיר זאת לחלוטין נתון לפרשנות של הקוראים. לתחושתי, הדמות שהיה לנו הכי אכפת ממנה בסופו של דבר קיבלה מה שהיא רוצה, לטוב ולרע. במידה רבה המצב הסופי בספר הולם למדי סיפור התבגרות, מעין שילוב בלתי אפשרי בין עצמאות לאובדן. וזה באמת המקסימום שאני יכולה לכתוב כאן בלי מגה-ספוילרים.
בשורה התחתונה, אני ממליצה מעומק הלב על “הנערה עם כל המתנות”, המעניק לנו סיפור יפהפה על הצורך האנושי שלנו באגדות וסיפורים באריזה מרהיבה ואפלולית.
מילה על התרגום של איריס בוסקו – הוא עשה את עבודתו נאמנה ואף יותר. הוא שמר על אחידות ועל קצב, הסיפור קלח דרכו בטבעיות רבה – בדיוק כמו שצריך. אם מורגשת בספר דלות מסויימת של השפה, כפי שציינו מספר קוראים, הרי שהתרגום בסך הכל נאמן במקרה הזה למקור – כפי שציינו קוראים אחרים. מבחינתי איריס בוסקו הנגישה את הטקסט בצורה הטובה ביותר ואני לא מרגישה שהפסדתי כלום כשקראתי בשפה הנוחה לי יותר.
יחסי הורים וילדים על רקע חברה שקמה אחרי אסון עולמי זה משהו שלא מעט דיסטופיות נוגעות בו. מ-1984 ו”עולם חדש מופלא” ועד “משחקי הרעב”, “מפוצלים” ואפילו במובן מסוים “הנערה עם כל המתנות” – כולם עוסקים באופן כזה או אחר בשאלת ההורות, גידול הילדים ומקומם של אלו בחברה שמתאוששת מאסון. הרעיון הזה בולט במיוחד ב”עולם חדש מופלא” שבו מגדלים תינוקות באינקובטורים ומועידים אותם עוד מהגילאים האלה לתפקיד החברתי שנקבע עבורם מראש.
מה שחדש זה רומן דיסטופי ישראלי שעוסק במשטור הילודה וגידול הילדים, והנה אשכר ארבליך בריפמן באה ועשתה את זה. היא כתבה את “עיני אוניקס”, דיסטופיה עתידנית המתרחשת ב-2090. אוניקס, בת 26 ונטולת זוגיות, להוטה למצוא את הביציות שלה שהפכו לילדים המאומצים של מישהו אחר. היא יוצאת למסע מסוכן לאיתור המידע על הביציות שלה שנמסרו והילדים הביולוגיים שלה שגדלו מהן. לספר יש מעלות רבות שנוגעות בעיקר לכתיבה, ומספר חסרונות משמעותיים הנוגעים בעיקר לכתיבה בתוך הז’אנר.
בראש ובראשונה מדובר ברעיון מעולה. לבחון את הנושא של דיסטופיה דרך טיפולי פוריות במדינה לחוצת ילדים כמו שלנו זה כמעט מתבקש, ואני שמחה מאוד שארבליך-בריפמן הרימה את הכפפה. בישראל 2017 לא צריך משטר אימים דיסטופי כדי להרגיש שנכנסים לך לחיים הפרטיים ומתערבים לך בבחירות האישיות. כאן מרימים גבה על הורים שמביאים לעולם רק ילד אחד, מתייחסים בזלזול לאל-הוריים, שואלים נשים שאלות חטטניות ואף שולחים ידיים ללטף בטן של נשים זרות אם יש אפילו צל של חשד שהן הריוניות. ההחלטה לבחון את הנושא דרך ז’אנר הדיסטופיה היא החלטה אמיצה ומעניינת.
יתרון נוסף של הספר הוא בלי ספק הניסיון של הכותבת. אשכר ארבליך-בריפמן יודעת מה היא עושה עם העט שלה, הכתיבה היא כלי מושחז היטב – התיאורים שלה קולעים ואמינים, המינונים שלהם מדויקים והיא יודעת להשתמש בהם כדי ליצור אווירה. הספר עצמו קוהרנטי ומסודר, קל לעקוב אחרי העלילה, והסיפורים הצדדיים מרתקים, בעיקר אלו הקשורים למשבר הגדול וההרס שבא בעקבותיו.
אהבתי מאוד גם את הרעיון שהגיבורה היא אחות המטפלת בקשישים. זו עבודה לא זוהרת בעליל, המעידה רבות על הגיבורה עצמה – הסבלנות והמסירות שלה, הנכונות לעשות עבודה שנראית לרבים מאיתנו לא סימפטית. זו גם דרך עלילתית מעולה ואמינה בעיניי לחבר בין העולם הדיסטופי הנוכחי לבין העולם שלנו, לבחון את התהליך שהתרחש שהביא את העולם והחברה לנקודה הזו.
נקודה נוספת הראויה לציון והיא החשובה ביותר בעיניי, היא ההנגשה של דיסטופיה לקהל הרחב. לא כולם יכולים להתחיל ב-1984 או ב”עולם חדש מופלא”, וארבליך בריפמן עושה את התיווך הזה בין ספרות המיינסטרים וספרות דיסטופית והיא עושה אותו היטב. ובכל זאת, מספר נקודות בספר הפריעו לי ליהנות מהספר כדיסטופיה, ז’אנר שמוכר לי היטב ואהוב עליי מאוד.
התקציר מבטיח לי שהגיבורה “יוצאת כנגד המשטר והמוסכמות”, ו-“לומדת להכיר… את המערכת המעוותת”. לכן ציפיתי לתחושת איום תמידי ומצמרר, סוכני חרש או לפחות אוכפי שקט. מבחינתי, דיסטופיה פירושה חשש מהלשנות, חשדנות והצורך בחשאיות – אפילו בביתך הפרטי. דוגמאות למשטר דיסטופי כזה לא חסרות בספרות וגם לא בהיסטוריה האנושית.
אבל ב”עיני אוניקס” הגיבורה נעה בחופשיות בין מדינות, נכנסת בלי בעיה למשרדים ומקבלת בקלות רבה מדי גישה למחשבים המכילים מידע רגיש. אוניקס משיגה מה שהיא רוצה באופן כמעט מיידי בלי שאף אחד ישאל אותה שאלות, יאיים בהלשנה או יפקפק במעשיה ובמניעיה. היא לא צריכה לברר מי נגד מי, ליפול ברשת אינטרסים מורכבת של פקידים מושחתים, לשחד, לאיים ולהסתבך עם החוק. היא משיגה את המידע בלי הרבה מאמץ ובמינימום סיכון, ולכן המשחק של אוניקס מול הרשויות לא הרגיש מסוכן דיו.כמו כן, חסר לי אזכור של מה שקורה למי שמפר את החוק. אם המידע שאוניקס מנסה להשיג הוא למעשה כה נגיש, חשוף וגלוי למי שרק שואל, ממה בעצם הגיבורה והקוראים אמורים לחשוש?
היעדר הסיכון פוגם באמינות של הדיסטופיה, שאלמלא כן יכלה להיות מבעיתה ואפלה מאוד עם אוכל מהונדס, בני אנוש מהונדסים לא פחות וייצוג טראומטי-משהו של תרומת ביציות.
העלילה והדמות הראשית
בהמשך להיעדר הרשויות ומשטר האימים של הדיסטופיה, נדמה שלפעולות של הגיבורה אין השפעה אמיתית על מהלך העלילה. התחושה שהיא שהדברים קורים לה הרבה יותר משהיא עצמה מניעה אותם. ההשלכות של החיפוש משפיעות על הגיבורה בלבד ולא על העולם ועל המתרחש סביב הגיבורה, וזהו גורם נוסף המערער את האמינות של הסיפור. לצורך העניין, אם אוניקס נכנסת למשרד כלשהו, משיגה ממנו חומר מסווג בלי רשות ויוצאת, או משמיעה בקולי קולות הצהרות נגד המשטר אפילו בביתה שלה, הייתי מצפה שהרשויות ידפקו לה בדלת כבר למחרת היום והעלילה המותחת תתקדם משם.
חסרו לי סצנות רבות שיראו לי כיצד הגיעה אוניקס להיות מי שהיא בתחילת הסיפור. בכדי להבין אותה אני צריכה לדעת כיצד היא חונכה ואיזה מניע פנימי או חיצוני גרם לה להתמרד נגד החינוך שקיבלה ונגד המוסכמות החברתיות שאמורות להיות מקובלות גם עליה. אזכור לילדותה ולהתמרדות הפנימית שלה בשלב מוקדם יחסית של הספר היה מעמיק מאד את דמותה של אוניקס, אישה אחוזת אובססיה לילדים ביולוגיים בעולם של בני אנוש מהונדסים.
כמו כן, אין צורך לחזור פעמים רבות כל כך על כך שהגיבורה “רזה, דקיקה, קטנטנה ושברירית” וגם נראית “חיוורת, חולה, חלשה ורעבה” (אהם, בלה סוואן, אהם), בייחוד אם אין הצדקה עלילתית לחזור על זה – למשל כשהגיבורה צריכה להשתחל בין סורגים של בית כלא או להיכנס לחללים קטנים, צרים וחשוכים. הרזון של הגיבורות הנשים ממילא זועק אלינו מכל פינה של המדיה, תיאורי רזון ושבריריות נשית כבר לא מחדשים לנו, הספרות בכלל והז’אנר בפרט בהחלט זקוקים לגיבורות נוספות במידה ממוצעת ומעלה, או לפחות למגוון רחב יותר של צורות גוף. ואגב עקביות, הציק לי במיוחד קטע שבו אישה אחרת שאינה הגיבורה תוארה כאישה רזה עם חזה גדול, ומספר פסקאות לאחר מכן משמניה מגעילים את הגיבורה.
אידיאולוגיה
זה החלק הכי אישי של הסקירה שלי:
הביקורות והכתבות על הספר מדברות על הצעד הנועז של הצגת מין לסבי, לאור ספרי הפיות הקודמים של המחברת שנועדו לנוער צעיר: “הייתה לי התלבטות, אבל בסוף הכנסתי קטעי מין לסביים, שאני חושבת שהם נועזים. כמי שעד היום כתבה על פיות, זה הביך אותי מאוד, אבל זה משהו שרציתי להתמודד איתו” אומרת ארבליך בריפמן בכתבה ל-xnet. הגם שההתמודדות של הכותבת ראויה להערצה, הבעיה שלי עם הסצינה הזו היא האבחנה המטושטשת מדי בין סצנת סקס לסצנת אונס.
האישה הלסבית מוצגת כשהיא “מתלבשת” על אוניקס התמימה ומנצלת את חוסר האונים שלה, באופן שגורם לדמות הלסבית היחידה שמניעה את העלילה להיראות כמעט כקריקטורה שמרנית, המתארת הומוסקסואלים ולסביות נוטפי זימה. לאחר מעשה אין שום התייחסות לעובדה שגיבורת הספר עברה אונס – אין לחוויה של הגיבורה שום השפעה בסיפור. זה היה תמוה בעיניי לכל הפחות, ואני מתקשה להחליט עם מה קשה לי יותר באופן אישי ואידיאולוגי – ההנחה הסמויה בטקסט שמין בין נשים לא נחשב אונס או לפחות תקיפה מינית, או עם העובדה שהסקס הלסבי שהספר מתהדר בו כנועז וחתרני, למעשה מוצג באופן מאוד שלילי.
בסופו של דבר, הכתיבה של ארבליך בריפמן טובה מאוד בבסיסה ולדעתי אפשר לעשות איתה דברים נפלאים. באופן אישי אני אחכה בקוצר רוח לספר המבוגרים הבא שלה, כיוון שאני מאמינה בכל ליבי שהכתיבה המצוינת שלה תעמיק ככל שהיא תמשיך לכתוב. פנטזיה למבוגרים המתרחשת ב”עולם פיות” פרי עטה יהיה מרתק לקריאה. אני מאמינה באמת ובתמים שהיכולת שלה לומר משהו משמעותי בז’אנר תתחדד ככל שהיא תכתוב בו יותר ותקבל מימדים נוספים ועומק.
בשורה התחתונה הספר בהחלט מומלץ אם אתם מעוניינים להתחיל לקרוא משהו שהוא גם כבד יותר מהרגיל וגם מתקרב יותר לז’אנר המדע הבדיוני. הספר בהחלט יכול להתאים גם לנוער שזכה לגדול על ספרי הפיות של בריפמן, ועתה הם מתבגרים או מבוגרים שיכולים להתמודד עם הנושאים הקשים שהספר מעלה. הספר ככל הנראה מומלץ מאוד גם לכל מי שמקורב לעולם של טיפולי פוריות וניסיונות להביא ילדים לעולם.
בסדרה “המומינים” על פי ספריה של טובה יאנסון, מגיעה ילדה בשם ניני להתארח ולהשתקם אצל בני משפחת מומין טובי הלב, לאחר שנעשתה בלתי נראית וגם חסרת-קול בעקבות העוקצנות של הדודה שגידלה אותה.
כשהנבל של העלילה, סרח, מתוודע אליה (בתיבול הערות בעלות אופי מפוקפק כגון “אני דווקא אוהב ילדות ביישניות!”), הוא זומם להיעזר בה כדי לשדוד ולגנוב למרות שאינה מעוניינת בכך.
כדי להפחיד את ניני ולהשיב אותה להיות בלתי נראית כולא אותה סרח במחבוא חשוך – התפתחות אפלה לכל הדעות ביחס לסדרה שנועדה לילדים. במהלך החיפושים אחר ניני הנעדרת מגיעים המומינים קרוב למקום מחבואה וניני הלכודה מנסה לזעוק אליהם, אבל קולה חלש כל כך עד שהם שומעים רק בקושי.
מומין וחברתו סנורקה מסרבים לוותר. הם מעודדים את ניני לצעוק חזק יותר ויותר עד שהיא מצליחה להפיק צעקה חזקה, לסמן היכן היא נמצאת, לבקש עזרה. מומין וסנורקה מאתרים אותה מיד. מאז ואילך הקול שלה נשמע חזק וברור לאורך הפרק, ובסופו של דבר שבה ניני להיות ילדה שמחה, שובבה ונראית.
זיכרון דמותה של ניני ליווה אותי לאורך הקריאה ב”מנספילד פארק” מאת ג’יין אוסטן, שיצא לאור במהדורה מחודשת בהוצאת תמיר סנדיק ובתרגומה היפהפה של לי עברון. התהליך שעוברת ניני לאורך שני הפרקים בהם היא מופיעה בסדרה “המומינים” זהה לתהליך שעוברת פאני פרייס, הגיבורה של מנספילד פארק.
שתיהן הפנימו את המחיקה והביטול שלהן מבחוץ, ושתיהן היו חייבות בשלב כלשהו למצוא את הקול שלהן כדי לשרוד. לא הייתה להן ברירה. גם פאני, כמו ניני, לומדת לעמוד על שלה ולהשמיע את קולה חזק וברור.
“מנספילד פארק” ידוע בתור אחד הרומנים הכי אוטוביוגרפיים של ג’יין אוסטן. הוא קודר יותר מרוב הרומנים שלה, נוגע יותר מכל שאר הרומנים שלה בצד האפל של החיים (לתשומת לבך מיס ברונטה). אוסטן מעיזה לכתוב בו על עוני, קשרי משפחה בעייתיים, ניאוף, נישואין בכפייה – וכפי שתראו באחרית דבר המרתקת והמעשירה מאת ד”ר הלנה קלי, אוסטן מעיזה גם למתוח ביקורת על העבדות.
העומק הפסיכולוגי אליו צולל “מנספילד פארק” מעורר התפעלות. במובן מסוים אפשר לומר שברומן הזה אוסטן, כמו פאני פרייס, לומדת להשמיע את קולה ככותבת, להתעלות מעל מוסכמות התקופה, המכתיבות לסופרות מה מותר ומה אסור להן כנשים – על מה מותר להן לכתוב ואיך, ומאילו נושאים עליהן לשמור מרחק.
פאני פרייס, גיבורת הסיפור, היא עלמה ענייה שנשלחה בגיל עשר לגדול אצל קרוביה העשירים. היא גדלה כילדה ביישנית ונפחדת בצלן של דודניות מפונקות ודודים מאיימים או אדישים – בייחוד הגברת נוריס (אליה מתייחסת פאני כאילו היא אמו של צ’אק נוריס, לא פחות), אישה צבועה, שיפוטית וקטנונית שתמיד תמצא מילה רעה לומר על פאני.
קרן האור היחידה בחייה של פאני הוא בן דודה אדמונד – בן שני שיועד לכמורה. אבל בעוד פאני מפתחת רגשות אהבה חד צדדים כלפי אדמונד, מגיעים האחים היפים והמתוחכמים-מדי-בשביל-מוסר, הנרי ומרי קרופורד. הם משתקעים בסביבה הכפרית ומתחילים לזרוע סביבם מהומה בהנאה רבה.
מרי קרופורד היא “ג’ולין” אמיתית, ממש כמו בשיר של דולי פרטון: יפהפייה, פלרטטנית, רבת השפעה, מסוגלת להשיג כל מי שהיא רוצה, וככל הנראה מעוניינת במיוחד בבחורים שנשים כמו פאני מעוניינות בהם, בגלל שנשים כמו פאני מעוניינות בהם. לפאני המסכנה אין סיכוי מולה, ושתיהן יודעות זאת היטב. אחרי הכל, מה הם כנות, תמימות ומוסר לעומת גזרה נאה ושנינות צינית ריקה מתוכן? יחד עם זאת, דומה כי אוסטן מעבירה ביקורת לא רק על ההדוניזם האופורטוניסטי שמגלה מרי קרופורד, אלא גם על חברה שמשלחת אותה ואת פאני זו בזו. ואם אתם חושבים שמרי גרועה, אח שלה הנרי הוא טיפוס ממש מסוכן.
פאני פרייס ייחודית בעיניי מאוד כגיבורה, למרות – או בעצם בגלל שאין בה את השנינות של ליזי בנט או הלהט של מריאן דאשווד, ואפילו לא את ההשלמה היציבה של אן אליוט או הסקרנות פעורת העיניים של קתרין מורלנד.
פאני היא “ילדה טובה” – טובה מדי. היא צייתנית, להוטה לרצות, נכונה לבטל את עצמה ואת רצונותיה ומוכנה להאמין לכל דבר רע שיש למישהו לומר עליה. היא מפחדת לסרב, מבועתת מהמחשבה שיתאכזבו ממנה ולוקחת שוב ושוב על עצמה את המשא הכבד כל כך של אחריות לרגשותיהם של האחרים. היא מבטלת את עצמה שוב ושוב בפני אנשים שאינם ראויים לכך, פוגעת בעצמה כדי לספק את צרכיהם של אחרים.
קשה היה שלא להזדהות עם פאני לאורך הספר, ורבה הייתה הפתעתי כשהבנתי שפאני לא רק שאינה גיבורה אהודה, היא גם ממש מעצבנת לא מעט קוראים וגם קוראות.
אז נעים מאוד, אני פאני פרייס. וגם את פאני פרייס, והיא פאני פרייס.
פאני היא כל אחת שחשה אי פעם שאין לה ערך אם לא אוהבים אותה, שהייתה או הנה רדופה בתחושה שהיא לא שווה בפני עצמה, ואם מישהו רומז שהאהבה הזו מותנית בדבר זה או אחר הן יעשו בשבילו הכל, גם אם האדם האחר לא ראוי לזה. זה קורה לכל כך הרבה מאיתנו, ואנחנו לא שמות לב לזה בכלל עד שפתאום אנחנו מוצאות את עצמנו הולכות לאיבוד בסבך הרצונות והדרישות של אנשים שהיחס שלהם כלפינו לא מצדיק את המאמצים שלנו.
לאורך הספר עומדת פאני במבחנים וניסיונות, בהם על מנת לשרוד עליה לעשות את הדבר שממנו היא מפחדת יותר מכל – לעמוד על שלה. היא נאבקת להישאר היא עצמה גם אם היא לא נדרשת לקטול את המתמודדים האחרים ב”משחקי הרעב” חמושה בחץ וקשת.
בסופו של דבר, הסיפור מציג את התהליך שבו פאני נעשית מודעת לערכה, מוצאת את הקול שלה. היא חוזרת להיות נראית באופן שלא מאפשר עוד להתעלם ממנה. ואם קראתם את הדיסטופיה המטלטלת “מעשה השפחה” של מרגרט אטווד (או צפיתם בסדרה), וודאי תוכלו להבין כמה המסר הזה רלוונטי גם היום.
הספר הותיר אותי עם התחושה שדרך דמותה של פאני פרייס, אוסטן נחושה בדעתה לעזור לי ולכל אישה בעולם למצוא את קולנו. היא מזכירה לנו ממרחק של מאתיים שנה שיש לנו ערך בפני עצמנו, שאנחנו שוות גם אם אנחנו לא יפות, עשירות, מקסימות או מבריקות, גם אם תמיד תהיה שם איזו מרי קרופורד כזו או אחרת שתזכיר לנו את נחיתותנו. אנחנו שוות שנילחם למען עצמנו גם אם אנחנו סתם אנחנו.
ושלא תעזו לשכוח את זה.
מילה עבור לי עברון המתרגמת המופלאה – תודה שהקמת לחיים בתרגום שלך את הקול היפהפה של אוסטן ושל פאני, שחשוב כל כך להשמיע. התרגום שלך רהוט ויפה וזורם מאוד, קל לקרוא ולהתאהב מחדש בפאני בעזרתך.
הספר “שיבה” (במקור: Homegoing) מאת יא ג’סי, ריתק אותי כבר מהתקציר, כיוון שאת התקופה הזו שבין המאות ה-18 וה-20 באנגליה אני מכירה די טוב; אחרי הכל, גדלתי על אוסטן וטולקין, וחקרתי באונ’ את התקופה הויקטוריאנית.
אבל מה קרה בגאנה בשנים הללו? מה קרה לעבדים ולצאצאיהם בארה”ב? מושגי התקופה מעורפלים אצלי הרבה יותר מאשר מה שהתחולל באנגליה. הנרטיב מטושטש הרבה יותר, ויא ג’סי גרמה לי להבין זאת בחדות מבהילה, אבל גם סייעה בידי להתחיל לגשר על הפער, וכפי שעולה מספרה – חשוב מאוד לגשר על הפערים בנרטיב. “דע מאין באת ולאן אתה הולך” נראה כמו המוטו של הספר הזה, שממשיך להעסיק את מחשבותיי גם כעת, למרות שסיימתי לקרוא בו מזמן.
הסיפור הוא על עץ משפחה שענפיו התפצלו לשניים במהלך שריפה גדולה: אסי ואפייה, אחיות למחצה שאינן יודעות זו על זו, שכל אחת מהן הושלכה אל עבר גורל שונה בתכלית. מכאן עוקב הספר אחרי בני המשפחה בתקופות שונות, באפריקה ובארה”ב, מוטיבים של מים, אש, חירות ומוות רודפים את סיפוריהם כרוחות רפאים של העבר.
הספר הזה הסיע אותי דרך קשת כזו של רגשות שנותרתי הלומה ימים רבים לאחר מכן. קטע מסוים אחד עדיין מסוגל לשלוח אותי להתקפל בבכי מתחת לשולחן, ממש כמו שעשיתי ברכבת כשקראתי אותו. זה רומן מרהיב, מסחרר ביופיו ובכאב שבו, בעושר האדיר של הסיפורים והפרטים שבו. לאורך הקריאה לא הפסיקו להתנגן לי בראש שירים מתוך המחזמר “המילטון”, וכעת כשאני מתיישבת לכתוב על “שיבה” של יא ג’סי אני מבינה לאט לאט מדוע.
“המילטון” הוא מחזמר (מבריק, נהדר ומרהיב עין – רוצו לראות!) שכתב לין-מנואל מירנדה (האחראי גם על המוזיקה לסרט המצויר “מואנה”), ועוסק בחייו ומותו של אלכסנדר המילטון, אחד מאבות האומה האמריקאית.
המחזמר כתוב כולו בסגנון ראפ, היפהופ וR&B, ואבות האומה האמריקאים מגולמים על ידי קאסט מגוון – מירנדה בחר ללהק אנשים שאינם לבנים לגלם דמויות כמו וושינגטון וג’פרסון, והוא עצמו משחק את דמותו ההיסטורית של אלכסנדר המילטון. המחזה נחל הצלחה כבירה, קנה לו מעריצים שרופים ברחבי העולם (היי, שלום, נעים מאוד, מה נשמע). המחזמר אפילו כיכב במרכזה של סערה ציבורית, כאשר הצוות השחקנים פנה אל סגן נשיא ארה”ב מייק פנס. סגן הנשיא הגיע לצפות במחזה זמן קצר לאחר הבחירות האחרונות לנשיאות, וצוות השחקנים פנה אליו בדברים מן הבמה כשהם מביעים את חששם מהתנהלות המשטר החדש.
לא מאוד קשה לראות את קווי הדמיון בין שתי היצירות: שתיהן עוסקות בשוויון בין בני אדם, בבחירות של האדם לעומת נסיבות חייו, בחופש לעומת כבלים וביכולתו של האדם לבנות את עצמו מחדש, לקחת בידיים את הגורל חרף אותן נסיבות. ברשומה זו ברצוני להתייחס לקשר הזה בין המילטון של לין מנואל מירנדה ו”שיבה” של יא ג’סי, שעוסקים בהיסטוריה ובנרטיבים, בחופש ובבחירה מול גורל, ולכותביהם אין שום בעיה לכופף כמה חוקים ולהגמיש את המסגרת של הסיפור במידת הצורך. “המילטון” ו”שיבה” משחקים עם המוסכמות ומציעים דרך שונה להסתכל על הנרטיב של הסיפור לא רק בצורה אלא גם בתוכן, ושתיהן עוסקות בנרטיב ההיסטורי המוכר בצורה לא שגרתית.
ב”המילטון” מאתגר לין מנואל מירנדה לא מעט מוסכמות של התיאטרון; הליהוק של שחקנים וזמרים כהי עור בתור אבות האומה קורא תיגר על הצורך ללהק שחקנים לבנים רק לשם “השעיית הספק” והדיוק ההיסטורי. לצורך העניין, נזכיר את המהומה שקמה כשהשחקנית הבריטית נומה דומזווני נבחרה לגלם את הרמיוני גריינג’ר במחזה “הארי פוטר והילד המקולל”, יצירה בדיונית לגמרי. גם הבחירה לספר את קורות חייו של אלכסנדר המילטון בעזרת סגנונות מוזיקה המאפיינים את תרבות המיעוטים בארה”ב, מהווה דרך חתרנית לדבר על ההיסטוריה האמריקאית.
המשחק של “המילטון” עם המוסכמות ועם גבולות הז’אנר מזכיר לא מעט את המעשה הספרותי של “שיבה” – רומן בו כל פרק מסוגל לעמוד כסיפור בפני עצמו. המשחק של ג’סי עם הצורה של הרומן מעוררת פליאה, סקרנות והתרגשות, והתוצאה היא ספר ששואב את הקוראים לתוך העולם שלו שוב ושוב ושוב.
במה שנראה כמו התכתבות עם “אורלנדו” של וירג’יניה וולף, הפרקים של “שיבה” פורשים את חייהם של כל אחד מבני המשפחה דרך התרחשויות, פיסות זיכרון, ואפילו ימים ספורים בחייהן של הדמויות. הנרטיב שלה בלתי שגרתי, מפסיק סיפורים וממשיך אותם דרך אחרים, מנתב את עצמו בין פרקים ויבשות, בא והולך כרצונו. הקוראים מוצאים את עצמם קרואים בין הרצון להמשיך את הסיפור ולדעת מה קורה הלאה לבין הרצון להישאר עם דמות אחת, להכיר אותה יותר לעומק, לצחוק ולבכות איתה. דרך המעבר בין הדמויות בלי לוותר על העומק של כל אחת מהן מצליחה ג’סי לספר בסיפור שלה את ההיסטוריה המודחקת והמושתקת של העבדות ושל אפריקה באופן שבו היא מעולם לא סופרה בעבר, באוזני חלקים גדולים מהעולם המערבי לפחות.
ב”המילטון” חלק גדול מן הדמויות מונעות על ידי הרצון להיכנס להיסטוריה, שיזכרו אותן, להשאיר מורשת שבניהם ובנותיהם יישאו הלאה. זה חלק שטבוע עמוק בזהות שלהן. מתחים וקונפליקטים בין הדמויות נובעים לא פעם על הרקע הזה בדיוק, בעקבות הגישות השונות שלהן לגבי איך לעשות היסטוריה: אהרון בר מאמין שצריך להמתין לשעת כושר (Wait for it, wait for it), אלכסנדר המילטון מאמין שצריך לפעול ולתפוס את ההזדמנות גם אם פירוש הדבר לנהוג בפזיזות, ואילו ג’ורג’ וושינגטון מאמין ש”אין לך שליטה על מי יחיה, מי ימות ומי יספר את הסיפור”. יש לא מעט ביקורת על הרצון של הדמויות להיכנס להיסטוריה בכל מחיר, זהו “הפגם הטרגי” של לא מעט מהן, והרבה טעויות נעשות בדרך בעקבות הרצון להיכנס להיסטוריה, להיות חלק מהנרטיב.
ב”שיבה” לא מעט מהדמויות מונעות מהרצון לחשוף את הסיפור של העבר שלהן, מחפשות בו תשובות לשאלות הבוערות בהן בהווה, פתרונות לאופן בו הן יכולות לשפר את העתיד. ההתפצלות של האחיות בתחילת הסיפור היא אקט אלים שבמהלכו אובד לדמויות חלק מהותי מהסיפור, והכמיהה להשיב את אותה “חתיכה חסרה” שזורה בכל אחד מהסיפורים של הדמויות השונות, בין אם בחלומות חוזרים, מחשבות מטרידות, צלקות, פחדים או אפילו התקפי טירוף. אובדן החלק הזה נוגע בלב ליבה של הטראומה, ויש תחושה שמציאתו ואימוצו מחדש יוכלו להתחיל את תהליך ההחלמה. וכן, ההתכתבות או המחווה לספריה של טוני מוריסון ניכרת היטב בכתיבה של יא ג’סי. היא מודעת היטב לעובדה שהיא חלק מנרטיב מתמשך ולכן לא ממציאה את הגלגל אלא מוסיפה אליו חידושים פואטיים ויפהפיים משלה.
בשתי היצירות נוצר קשר בין היותו של האדם חופשי לבין יכולתו לספר את הסיפור של עצמו, לכתוב את הנרטיב ולא לתת לנסיבות להכתיב את הגורל. ב”המילטון” מדברת אלייזה על לצאת ולהיכנס לנרטיב כרצונך בשיר Burn ולאחר מכן בשיר הסיום, ואילו ב”שיבה” נראה שהמרדף אחר קצה החוט האבוד, ההיסטוריה האבודה, הסיפור של המשפחה ב”שיבה” מהדהד את הרצון של הדמויות לחופש אמיתי.
“המילטון” ו”שיבה”מבליטים במכוון את הקולות המושתקים שהודחקו לקרן זווית אורך ההיסטוריה, ממש עד התקופה האחרונה – הקולות של הנשים. לין מנואל מירנדה הופך בעט הקסמים שלו את אנג’ליקה ואלייזה (ופגי!) סקיילר לדמויות משמעותיות ומעניינות המשפיעות על הסיפור. הבחירות שלהן קריטיות לא פחות מהבחירות של הגברים, הקול שלהן נשמע צלול וחזק על הבמה, גם אם הוא לא בדיוק מהדהד בספרי ההיסטוריה. גם יא ג’סי משמיעה את קולותיהן של הנשים, צלולים, רמים וחזקים ממש כמו קולותיהן של אלייזה ואנג’ליקה ב”המילטון”.
שתי היצירות הללו מספרות סיפור קשה ועצוב ומדכא ונפלא ויודעות לפרוט על מיתרי הרגש אגב יצירה מחדש של הנרטיב ההיסטורי ואני ממליצה על שתיהן בחום, ביחד או לחוד.
יש לציין כי התרגום היה מלאכה מאתגרת ביותר, ושי סנדיק – שהגישה שלו הופכת את מלאכת התרגום לאמנות בפני עצמה, עשה כאן עבודה מדהימה. הטקסט של יא ג’סי זורם דרך המילים שבחר כמו נהר עשוי משי, נושא את קוראיו היטב דרך כל הפיתולים של העלילה ולא פוסח על אף משמעות בדרך.
הכותרת, התקציר והתמונה הרגיזו אותי עד כדי כך שגמרתי אומר בליבי לקרוא את הספר הזה לגזרים – כלומר לעבור על הטענות של ד”ר שרה ברסלרמן ולפרק אותן בזו אחר זו, לענות כמו זינה הנסיכה הלוחמת לכל הטיעונים המשפילים והמקטינים ולירוק אש כמו דרקון על הסטריאוטיפים שהיא מציגה בספר שלה כמו גם על הדרישה שבטח תגיע בפרקים האחרונים להתחבר ל”צד הנשי” שלנו להיות “רכות”, “מכילות” ו”אוהבות” יותר, כמו אימא אדמה, להמשיך לשרת את הבעל והילדים עד אובדן שפיות, להיראות מתוקתקת. ככה זה עובד, אין מה לעשות.
ובאמת, באמת שלא יכולתי צפות להרבה מספר ששמו מרמז על השוואה של כל הנשים הנשואות לקסנטיפה, אשתו המרושעת של סוקרטס, כן, אותו פילוסוף יווני עתיק שמייחסים לו את המשפט: “מה שלא תעשה תתחתן – אם תמצא אישה טובה תהיה מאושר, אם תמצא אישה רעה תהיה פילוסוף.” זה אחד הציטוטים הכי סקסיסטיים בהיסטוריה שעדיין נמכרים בחנויות מתנות ועדיין מעטרים דלתות של מקררים במטבחים ברחבי הארץ, שנשים כלואות בהם בניקיונות ובישולים בלתי נגמרים.
אז כן, פתחתי את הספר. וכן, קראתי אותו מכריכה לכריכה. כל מילה. עד הסוף. בלי הנחות ודילוגים.
ואני נאלצת להודות קבל עם ובלוג שטעיתי לגמרי. מדובר באחד הספרים הכי חשובים שיצא לי לקרוא עד כה.
מה אין בספר?
שיפוטיות מקטינה ומעליבה שלמרבה הצער מוצאים בלא מעט ספרי ומגזיני “עצות” הפונים לנשים. לא תמצאו בספר ביקורת על נשים, סטריאוטיפיזציה והגחכה של נשים נשואות, עצות בלתי מועילות ומתסכלות כיצד שמסבירות לך כיצד להפוך את עצמך בן לילה לאישה אחרת, שונה, כזו שבעלך יאהב והסביבה תוכל לקבל.
יש לציין כי ד”ר ברסלרמן מבהירה מן ההתחלה כי הספר אינו עוסק במצבי קיצון של התעללות פיסית, כלכלית ונפשית בתוך הזוגיות. על הנושאים הללו ניתן לקרוא בספרים אחרים כמו למשל ספרו של לנדי בנקרופט “למה הוא עושה את זה”. היא גם אינה עוסקת במערכות יחסים שאינן הטרו-נורמטיביות, אם כי אין ספק שיש צורך בספר כזה.
בנוסף על כך, ברסלרמן אינה טורחת לסייג את דבריה ב”לא כל הגברים” ו”לא כל הנשים” כיוון שהיא עוסקת במגמות חברתיות נפוצות ובדרך לגשר על הפערים שנוצרים בבית פנימה בהשפעת המגמות החברתיות הללו.
מה יש בספר?
בראש ובראשונה ניתוח פמיניסטי של דמותה של קסנטיפה, אשתו של סוקרטס, כפי שהיא מופיעה בכתביו של אפלטון. היא כותבת שהגם שדמותה של קסנטיפה הוצגה ברבות השנים כאישה מכוערת, הרי שהיא דווקא הייתה עלמה יפהפייה. היא הייתה עשירה וממעמד גבוה, ונישאה לסוקרטס כשהוא היה איש מבוגר ולא בדיוק שיא היופי בעצמו. היא מראה כיצד על פי הכתבים מילאה קסנטיפה את חובותיה ואילו סוקרטס הפגין כלפיה אדישות וזלזול, שבעקבותיהן תקפה אותו קסנטיפה. התגובה שלו לגינוי שלה רק נעשתה צינית יותר, והכל לנגד עיני התלמידים שלו.
שנית, תמצאו בו דוגמאות רבות באופן בו הייצוג התרבותי עושה עוול לנשים הנמצאות במערכות יחסים ומציג אותן באורח מגוחך, סטריאוטיפי ומזיק מאוד כשתלטניות, לחוצות ומה לא, ואת הגבר כטיפוס “מסכן” ו”חלש” ש”נפל ברשתן”.
לאחר מכן מפרקת ד”ר ברסלרמן את הייצוג התרבותי הזה לאט ובמיומנות. היא משתמשת בסיפור על אדישותו של סוקרטס ובזעמה (המוצדק!) של קסנטיפה כדי להדגים את התהליך המתרחש במערכות יחסים רבות בתקופתנו אנו, וכדי לדבר על הפער בתוך התפיסה החברתית לפיה מחד יש שוויון ונשים מפתחות קריירה זוהרת מחוץ לבית כמו הגברים, ומצד שני החברה דבקה עדיין במוסכמה לפיה עול הבית וגידול הילדים עודנו באחריותן הבלעדית, או כמעט בלעדית של הנשים. אם יש לאישה מזל בנישואין, הגבר “עוזר”, אבל היא “מנהלת העבודה” ומתפקידה לומר לו מה לעשות, “להפעיל” אותו – עניין המעמיד אותה במקום של בוסית, אחראית, מפקדת בתוך הבית.
שנית, ספרה של ברסלרמן מציע הרבה מאוד ביקורת חברתית, ודרישה לשינוי מערכתי הן בחוקי התעסוקה ונהלי העבודה והן בחינוך בבתי הספר ובבית. יש בו הכרה בעולם שהשתנה במהירות בעשורים האחרונים ובעובדה שרובנו גדלים בעולם שונה מהעולם שהורינו גדלו בו, עולם שהמוסכמות החברתיות בו השתנו מאוד אבל חלק מהתפיסות נותרו ללא שינוי מאז שנות ה-50, והפער הזה הוא שמחרב לזוגות רבים כל כך את חיי הזוגיות והנישואין. היא סוקרת את הבעיות של זוגות נשואים באופן כרונולוגי לאורך שנות הנישואין, ופורשת את הקשיים בכל שלב של הזוגיות, מהולדת הילד הראשון ועד הפרישה לפנסיה, בפירוט ובבהירות רבה. היא מדברת על החשיבות של התא המשפחתי בעיניי הגברים והנשים המשתנים לאורך התקופות, על התסכול שנוצר כאשר בשנים המוקדמות של גידול הילדים הגבר מקדיש את עצמו לקריירה ומתפתח בעבודה, כמצופה ממנו. מסיבות רבות ושונות, בין השאר גם היעדר הלחץ החברתי וההכרח לעשות כן, הוא אינו מסתגל לשינויים באורח החיים ונדרש להקריב הרבה פחות לטובת הבית והילדים, בעוד האישה בדרך כלל “תחשב מסלול מחדש” מבחינת קריירה, תתאבל על אובדן מה שיכלה להשיג לפני כן ותתקשה להשתלב מחדש כאם בשוק העבודה הישראלי, הדורסני עבור אמהות טריות.
ברסלרמן מדברת על ההתמודדות הלקויה של זוגות רבים עם התסכולים האלה, הקשיים של כל אחד בהבנת האחר והתהליכים העוברים עליו, הנובעים אף הם מההבניות החברתיות, ומציעה גם פתרונות. לא פתרונות קסם אלא יותר כללי אצבע לזוגות מתוסכלים. היא קוראת לבני הזוג ללכת זה לקראתו של זה, ובעיקר לגברים להבין ש”להביא כסף הביתה” אינו תפקידם היחיד יותר ועליהם להיות שותפים מלאים ופעילים בכל הנוגע למשק הבית ולגידול הילדים בשנים הרלוונטיות.
תמצאו בספר הרבה מאוד תובנות לגבי שיח זוגי, הרבה סיפורי טיפול להמחשת טענותיה של ד”ר ברסלרמן, וכאמור – ביקורת חברתית נוקבת וקריאה לשינוי מיידי בתפיסה המגדרית של החברה שלנו.
מהביבליוגרפיה עולה כי ד”ר ברסלרמן אינה כותבת בלי סימוכין ראויים, וכי היא מבססת את דבריה על מחקר מקיף ומעמיק מאוד (היא עושה שימוש מעניין מאוד בתאוריה של מקינון, למשל), כמו גם על ניסיון אישי בקליניקה בה טיפלה בזוגות רבים.
בשורה התחתונה אני ממליצה עליו מאוד. מעבר לעובדה שהוא קריא ומעניין, הוא נותן הגדרה ברורה מאוד ליחסי הכוחות החברתיים והאופן בו הם משפיעים עלינו כאינדיווידואלים, כמו גם על הבית ועל התא המשפחתי והזוגי.
באיחור אופנתי, עשר שנים אחרי כולם, הארי דרזדן פרץ גם לחיי וגרם לי לתהות למה לעזאזל לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אליו.
העלילה היא רומן בלשי מעורב בפנטזיה אורבנית, משהו מהסגנון של “מלחמת האופל” ו”בלייד ראנר”, אבל עם פחות דגש על ערפדים ואנשי זאב ויותר גרסאות מודרניות ואורבניות של פנטזיה קלאסית – פיות, קוסמים, שיקויים, מעגלי כישוף ועוד. יש לציין שאין זה אומר כי מקומם של ערפדים נפקד בעלילה הזו, והייצוג שלהם מעניין בהרבה ממה שניתן לראות ב… אה… ספרי ערפדים אחרים.
בכל אופן, בעיניי בוצ’ר מציג כאן שילוב בין פנטזיה למתח, עם אלמנטים מכאן ומשם. המיזוג של תעלומה בלשית ופנטזיה הוא אמנם לא רעיון מאוד חדש, אבל השילוב בין האלמנטים של שני ז’אנרים שונים כל כך שיש להם קהלים שונים כל כך (נכתב מתוך ניסיון של שנות עבודה רבות בחנות ספרים) הופך תחת עטו של בוצ’ר למשהו רענן, חדשני ומרתק. בוצ’ר מצליח להראות שבבסיס של שני הז’אנרים הנבדלים כל כך זה מזה עומד דיון על צדק אוניברסלי, תפיסת המוסר האנושי והשאלה האם לעשות את הדבר הנכון, גם כאשר אתה והיקרים לך עלולים לשלם על כך מחיר כבד.
הארי דרזדן הוא מכשף-בלש העובד עם משטרת שיקגו. הספר מתרחש בתקופתנו ודרזדן, המספר בגוף ראשון, מסביר מהלך תרבותי והיסטורי שמתחיל להיראות הגיוני למדי, על פיו אנשים החלו להתעניין יותר ויותר בקסם ובתורת הנסתר בעידן הטכנולוגי שלקראת סוף המילניום. עולם הקסם הולך ונחשף בהדרגה, המחיצה בין העולמות נסדקת בעזרתם של גורמים רבים, בין השאר צעירים נלהבים הנוטלים אבקות שונות שיעילותן מפוקפקת כדי לחשוף את היכולות הקסומות שבתוכם. לפיכך למרות שרוב הבריות עודם חשדנים כלפי קוסמים ומכשפים ולא אחת רואים בדרזדן שרלטן, מדי פעם מגיע איזה מקרה שברור שמעורב בו משהו על-טבעי ויכולותיו של דרזדן נדרשות.
כאשר אנו פוגשים את דרזדן, הוא מסובך עד מעל האוזניים גם בעולם הקסם וגם בעולם המוכר לנו. לא ארחיב על ההסתבכות הקסומה מחשש לספוילרים, רק אומר שדרזדן הקצר במזומנים מקבל ביום אחד כמה וכמה הצעות עבודה (והצעה אחת של אי עבודה) – האחת היא פיענוח רצח מזוויע שבוצע בקסם אפל, והשנייה מגיעה מאישה המבקשת סיוע באיתור בעלה הנעדר. אגב החקירה, בעוד הארי דרזדן עוקב אחרי קצוות החוטים הוא מגלה כי הם סבוכים זה בזה יותר ויותר והרשת סביבו מתחילה להתהדק. וכל זה לא ממש עוזר לו לזכות בחסדה של “המועצה הלבנה” ושל עמיתיו הקוסמים.
ג’ים בוצ’ר מניח את גיבורו בתוך עולם קסמים מעולה, בנוי היטב וכתוב בצורה אמינה מאוד. עולם הקסמים של בוצ’ר בלתי צפוי, מפחיד ומרתק, ויש לו דינמיקה מעניינת מאוד עם העולם שלנו. על הדינמיקה הזו אני מעוניינת להתעכב, כי בעיניי היא קריטית ליצירת פנטזיה המתרחשת במקביל לעולם שלנו. לשם הדיון הזה אזמן לכאן שני אנשים: קוסם נוסף בשם הארי – כי כשקוראים על קוסם בשם הארי קשה שלא לקשר בינו לבין הארי פוטר, אם כי “תיקי דרזדן” יצא לאור כשנה לפני הספר הראשון בסדרת “הארי פוטר”, ואשף המאמרים והאתרים רן בר זיק, שדעתי כדעתו לגבי ההשוואה בין הארי דרזדן והארי פוטר.
במאמר “כשדרזדן הרג את הארי פוטר” מיטיב רן בר זיק לתאר כיצד ספריו של בוצ’ר מתמודדים עם הקשר בין עולם הקסם לעולם המציאות טוב בהרבה מספריה של ג’יי קיי רולינג. בר זיק טוען במאמרו כי: “הקשר או התפרים בין העולם שלנו לעולם הבדיוני הם קריטיים… פקיעת התפרים האלו עלולה להביא לחורבן גמור של היצירה הפנטסטית. ללא שום קשר לאיכותה”. לטענתו בוצ’ר מספק את השעיית הספק עבור הקוראים טוב בהרבה משעושה זאת רולינג בסדרת “הארי פוטר”. בספרו של בוצ’ר, הבעיות של שילוב העולם המודרני עם קיומם של קסמים נפתרות בצורה מלאה ומספקת יותר, בוודאי עבור קוראים בוגרים, ומצביע על אספקטים במציאות שלנו שאצל ג’יי קיי רולינג לעומת ג’ים בוצ’ר זוכים להתעלמות כמעט גורפת, למשל שימוש בטכנולוגיה וכלי נשק והקשר בין עולם הקסמים למוסדות הלא קסומים. למשל, למרות שהארי פוטר והארי דרזדן שניהם אינם מסוגלים להשתמש בטכנולוגיה חדשנית כמו מחשבים וסלולארי בגלל שהנוכחות של הקסם משבשת אותם, דרזדן בניגוד פוטר יכול בהחלט להסתדר עם אקדחים וכלי נשק מודרניים שאיכשהו נעדרים לחלוטין מהעולם של הארי פוטר. האלמנטים האלה של הקשר עם המציאות שלנו אכן הופכים את ספרו של בוצ’ר למעין גרסה בוגרת, אמינה ואפלה של “הארי פוטר”, המציגה עולם קסמים נסתר בתוך עולם לא-קסום.
אחת הביקורות שיש ללא מעט חובבי פנטזיה על “הארי פוטר” היא השימוש האגבי, היומיומי כמעט בקסם, שברוב המקרים עובר כדבר מובן מאליו. הטלת לחש אינה מצריכה יותר מאשר נפנוף שרביט וכוונה, ומי שזה לא בא לו בקלות (נוויל לונגבוטום למשל) הוא החריג. בספרי “דרזדן”, לתחושתי לפחות, יש “טיפול” מעט יותר מכבד בקסם. קשה שלא להתפעל ממערכת הקסם המורכבת והמעניינת, של ג’ים בוצ’ר. מערכת הקסם קשורה לסמלים ולמשמעויותיהם ומופעלת בדרכים מגוונות ובשילוב של כוחות פנימיים וחיצוניים. יש הסבר מלא ועתיר דמיון על האופן בו הקסמים פועלים – אותי אישית זה יכול היה לרתק גם בלי עלילה בכלל, ובדרזדן כאמור לא חסרה עלילה.
בעיניי, הארי דרזדן כדמות מזכיר אף הוא במובנים רבים גרסה מבוגרת, קשוחה וצינית יותר של הארי פוטר: הוא אנדרדוג, נרדף, לא מבינים אותו. דרזדן נאמן לאידיאלים שלו עצמו, לערכים שהתחנך עליהם. כמו הארי פוטר, גם הוא בוחר להתמודד לבד ומתקשה לבקש עזרה; הוא חי בתחושה שאין לו למי לפנות והאדם היחיד שעליו הוא יכול לסמוך זה כמובן הוא עצמו. אך בשונה מהארי, שכובש את הקהל עם התמימות המתוקה שלו ואומץ הלב חסר הפשרות שלו בספר הראשון, הארי דרזדן הוא גם טיפוס הרבה יותר ציני, מריר ומגושם בהתנהלותו ויש להודות – גם קצת מיושן, ומתכתב הרבה יותר עם הבלשים המתוסבכים של ספרי המתח האחרונים מסקנדינביה.
אני עדיין תוהה מה דעתי על ייצוגי הנשים בספר. מחד, אני בהחלט מקבלת את הטענה (ותודה לנעמי כרמי שהאירה את עיניי) לפיה מספר גדול מדי מן הנשים בספר הן:
1. אטרקטיביות בצורה בלתי רגילה
2. מגשימות פנטזיה גברית מסוימת על נשים ונמרחות על הגיבור הלא נאה במיוחד בכל הזדמנות.
בהחלט יש משהו בטענה הזו, והיא משגעת אותי בכל מה שקשור לספרי המתח. למחברים קשה להתעלם ממראה חיצוני של גיבורות בספרים; הוא מקבל הרבה יותר מקום מהתיאורים של הגברים ואיכשהו הן תמיד נאות להדהים, בעיקר בז’אנר של ספרי המתח – ולמרבה הצער גם בפנטזיה. בפועל בתחנות משטרה וארגוני בלשים סביר להניח שניתן למצוא נשים מכל הסוגים והגדלים ומעצבן שהעלילה מתמקדת תמיד באלו שמתוארות כאילו המחבר בחר לו אישה מצולמת מקטלוג דוגמנות והחליט לתאר את הגיבורה שלו ככה.
הן מתחילות להיראות לי כמו שכפולים משעממים אחד של השני וזה מתחיל להעיק. מודה שנאלצתי לעבוד קשה כדי להשעות את הספק שלי ולדמיין את מרפי, העוזרת שתיאר בוצ’ר בהתחלה כ”נמוכה ומוצקה” כדמות באמת נמוכה ומוצקה, ולהתעלם בשיניים חשוקות מכל התיאורים הבאים שציירו אותה כבחורה קטנה, חמודה ומצודדת שרק “משחקת אותה” קשוחה.
מסתבר שגם לפנטזיה יש גבולות, ולדמיין גיבורה מעניינת שלא נראית כמו אחרי פוטושופ זה הרבה יותר מדי בשביל הכישרון של סופרים. וחבל.
יחד עם זאת, הספר כן הצליח לעורר בי תהיות מסוימות על מגדר שבמידה מסוימת (לא גדולה אבל בכל זאת) מצליחים לחתור תחת המסרים הסקסיסטיים שעולים מייצוג הנשים.
נתחיל מהעובדה כי כישוף בתרבות שלנו הוא לרוב טעון-מגדרית; ההיסטוריה והספרות מלאים בקוסמים כמו מרלין, וההתייחסות לכישוף מהסוג שמבצע הארי דרזדן עדיין נתפס כנחלתן של נשים, מכשפות. כאן אני חושבת שהתרגום הולך בהחלט לקראת התחרנות המגדרית בהתייחסו אל דרזדן כ”מכשף” ולא “קוסם”.
יחסו של דרזדן לנשים אכן שמרני, כפי שהוא מעיד בעצמו (לפחות הוא מודע לזה, גם זה משהו!), ועם זאת דמויות הנשים היו בעיניי מעניינות מספיק כדי לעמוד בפני עצמן. המראה שלהן אמנם תואר כפלקטי אבל המניעים והאישיות של כל אחת מהן בהחלט לא היה פלקטי. הן עשו עליי רושם ועוררו הערכה כדמויות אינדיווידואליות מעבר לסטריאוטיפ “העלמה (המושכת) במצוקה”.
גם בכל נוגע ליצורי קסם מצאתי שבוצ’ר חותר לא פעם תחת התפיסה הממוגדרת של יצורי קסם. בכל הנוגע לערפדים למשל בוחר בוצ’ר להראות את הצד המפלצתי יותר וה”סקסי” פחות של הערפדים, ומערער את התפיסה שלהם כמגשימי-הפנטזיות-המיניות-של-האנושות. הייצוג של הערפדים מתחבר לייצוג של היחס האנושי כלפי מין ומיניות ומראה איך התפיסה של ערפדים כדבר “סקסי” היא מעוותת מהיסוד.
גם הפיות, עמן יש לדרזדן שיג ושיח, הן לא בדיוק מה שחושבים כשמדמיינים פיות.
בשורה התחתונה, מדובר בפנטזיה אפלה, צינית, רוויית אקשן כתוב היטב, מעין גרסה מורכבת, בוגרת בהרבה של קוסם הנאלץ להסתדר עולם שלנו. זוהי פנטזיה אמיתית של מבוגרים בעולם שלא מעט פעמים נראה כמנסה לדחוק את הפנטזיה בחזרה לחדר הילדים והופך את היצירות הז’אנריות למתיילדות ורדודות בשם אינטרסים מסחריים.
