שני דברים לכדו את תשומת ליבי כמעט מיד ברגע שראיתי את הספר הזה:
הגיבורה הקיבוציניקית (כבת ליוצאי קיבוץ אני עוקבת באדיקות אחרי ספרים כאלה)
הרעיון המקורי של הספר הזה, שמהווה פראפרזה משוגעת ומגניבה ל”אבא ארך רגליים” – רומן מכתבים אמריקאי על נערה צעירה מבית היתומים שמיטיב מסתורי מחליט לממן את לימודיה בקולג’ ובכך להעניק לה השכלה ועתיד. התורם מבקש לשמור על אלמוניותו, ודורש מן הנערה היתומה תמורה זהה לזו שמבקש “מישו” ברומן “כל הג’אז הזה” – מכתבים. הוא מבקש לקרוא על התרשמותה, התקדמותה ורגשותיה של הגיבורה הראשית והיא אכן כותבת לו.
ברומן “כל הג’אז הזה” נראה שמחברת לקחה את הרעיון למקום אחר לגמרי ויצרה סיפור מקורי, מרתק ומפתיע מאוד. בעוד “אבא ארך רגליים” נכתב בתקופה רחוקה ובארץ אחרת, “כל הג’אז הזה” נטוע עמוק מאוד בכאן ועכשיו ומצייר תמונה ריאליסטית, נוקבת ומלאת רבדים של ההוויה הישראלית.
“מישו” השיג את המחשב של ליז מחנות יד שניה, ודורש שתכתוב לו ארבעים מכתבים, כופר תמורת החזרת המחשב שלה. הוא מאיים שאם לא תיענה לדרישתו הוא עלול לא רק למחוק לה מסמכים והודעות שלא ניתן כלל למדוד את החשיבות שיש להם עבורה, אלא גם שותל איום לא-מאוד-מרומז להתחזות אליה ברשת.
מה לכל הרוחות הוא רוצה ממנה?
בתור כותב כושל בעצמו, אחד כזה שפעם היה מוצלח והיום כבר לא, על פניו נדמה שהוא פשוט מתרשם מאוד מכתיבתה – נוגעת ללב וקולחת בלי מאמץ. אבל ככל שליז חושפת בעל-כרחה יותר פרטים על חייה היא מושכת גם חלקים ממנו מתוך צללי האלמוניות אל אור הזרקורים, והעלילה מתחילה להסתבך.
אין לקוראים אלא לעקוב חסרי אונים אחרי קו עלילה שגדל ותופח למימדי ענק, ומצייר תמונה מבהילה, מרגשת, טראגית, מורכבת ויפהפייה שנבנית לאיטה, סצנה אחרי סצנה.
שלל של דמויות וסיפורים מתווספים לעלילה כמו חרוזים בשרשרת מרהיבה. המחברת מצליחה לגעת כמעט בכל האלמנטים המרכיבים את החיים בישראל. הסיפור שלה מדלג מלב תל אביב, אל הקיבוץ, עובר דרך שכונות העוני בעיירות פיתוח, לנופי הכנרת ומגיע עד ניו יורק הרחוקה והנוצצת. הדמויות המופיעות בספר מגוונות לא פחות, כל אחת מהן עולם שלם עם סיפור חיים מפותל ומעניין ונסיבות הזויות כמעט שהשליכו אותה אל דרכם של גיבורי “כל הג’אז הזה”.
סנונית ליס מציגה את המקום שאנו חיים בו נאמנה ונכונה על כל המרדנות, הטירוף והפלירטוט המתמיד עם המוות. היא מראה כיצד החברה מתנכרת אליך כשצריך אותה, אבל שופטת ונדחפת לענייניך הפרטיים כשלא.
היא מציגה בספרה גם חמלה אינסופית. דמויות מפתח מצטלבות באקראיות בדרכם של הגיבורים, ועליהם להחליט אם לקחת את היד המושטת להם לעזרה או לא, כל בחירה עשויה לעלות להם בכאב בלתי נסבל ומאמץ שהלב, השכל והנפש האנושיים בקושי מסוגלים לעמוד בו.
הכתיבה מהנה מאוד, קולחת ויומיומית. לעתים המעברים בין המשלבים מעט חדים מדי ומדי פעם דמות אחת כותבת דימויים שמתאים לדמות השנייה לכתוב, אבל בסופו של דבר זה לא מפריע מדי להנות מהספר, כי בסופו של דבר מדובר בהתכתבות בין שני אנשים שהכתיבה, השפה והמילים בדמם, ועם זאת עברו עליהם דברים שקשה לעבד אותם במילים.
זה ספר על חיים, על הבחירות שאנו נדרשים לעשות, ספר על אובדן וכאב וחברות אמיצה, חסרת גבולות. זה ספר על אקראיות החיים ועל כוח ההחלמה של הנפש האנושית שפועל כנגד הכוחות ההרסניים שתוקפים אותה מבפנים ומבחוץ. כל אות מאותיות הספר עוסקת באהבה, ובכל זאת זה אינו רומן רומנטי, מה שגורם לי להעריך אותו עוד יותר.
לא נותר לי אלא לקוות שמתישהו בזמן הקרוב ירים במאי ישראלי עם כישרון וכוח המצאה את הרומן הנהדר הזה ויהפוך אותו לסרט ישראלי מוצלח לא פחות מ”אפס ביחסי אנוש”.
בשורה התחתונה: התרשמתי ממנו עמוקות, הרבה מעבר למה שציפיתי כשפתחתי אותו. פשוט תקראו אותו. לא תתחרטו על זה, אני מבטיחה.
אחת לכמה זמן מסעיר איזה פוסט מאיזשהו צד של המתרס הפוליטי את הרשת. הפעם מדובר בפוסט (אזהרת תוכן: תיאורים גרפיים של אלימות כלפי נשים) שעסק בספר “מחוננת”.
פעם, כשהייתי קטנה, היו דברים שלא הבנתי. אני זוכרת שהילדים הגדולים בגן סיפרו בדיחות גסות ורציתי לדעת מה זה אומר ולמה זה מצחיק. לפעמים קראתי או ראיתי בטלוויזיה דברים שהפחידו אותי, זכור לי פרק אחד של המומינים שאחריו לא יכולתי להירדם מרוב דאגה לדמות שהייתה במקרה גם מושא האהבה הראשון שלי (נו, רדו ממני, לכולם היה קראש על סנופקין מתישהו, תודו!)
כאשר נתקלתי בדברים שלא הבנתי או שהפחידו אותי הרגשתי מספיק בנוח ללכת לשאול את אימא. ידעתי שהיא לא תתחרפן, תשתולל, תזעם או תצרח אלא תסביר לי במילים שאבין. סמכתי עליה.
אולי בגלל זה אני מתקשה קצת להבין את כותבת הפוסט, (שחלק מההתנסחויות שלה מזכירות קצת את גברת נוריס מ”מנספילד פארק”).
הכותבת מזהירה את הציבור מפני ספר נוער “באריזה תמימה” שמכיל בתוכו תיאורים של אלימות כלפי נשים צעירות, ודברים איומים שהנבל הראשי של העלילה עשה להן. וזה, לדעתה, דברים שנוער לא צריך לקרוא.
יש לי כמה וכמה בעיות עם הפוסט הזה.
נכון, לא כל הספרים מתאימים לכל הגילאים. “מחוננת” הוא ספר פנטזיה לנוער בוגר ומעלה. הוא מה שנקרא YA – לבוגרים צעירים. אם לתחום אותו לפי גילאים אפשר לומר שהוא בהחלט לא מיועד לגיל 10. לקרוא אותו מעל גיל 14-15 נראה לי סבבה. זה לא שהנוער שלנו, וגם הילדים במדינה המטורפת הזו לא שומעים על דברים כאלה בחדשות כל כמה שבועות או לא חשופים לזה דרך סדרות טלוויזיה, וכמעט כל בעל מקצוע ששווה משהו יגיד לכם שעדיף להציף את הנושא בדרך שלכם מאשר להשתיק ולצנזר אותו.
אם הבעיה של כותבת הפוסט הייתה עם המכירה או ההמלצה על הספר לילדים בגילאים מסוימים הייתי מבינה. אבל זו לא הבעיה מבחינתה. היא גם לא כותבת דבר על מיעוט הקטגוריות בישראל, שמעביר ילדים חובבי קריאה במהירות הבזק מספרי “ראשית קריאה” ל”ספרות נוער”.
הבעיה היא עם התוכן עצמו, שבעיניה, אם לקרוא בין השורות, רצוי שלא יופיע בשום ספר. מה שיש לנו כאן, אם מפשיטים את כל הדאגה ההורית והזעזוע, זה רמז עבה שצריך צנזורה. והיום שבו תתחיל צנזורה על ספרים שמכילים תכנים “לא הולמים” יהיה, ובכן מבאס ממש. שימו לב שאני משתמשת באנדרסטייטמנט כדי שלא להתשמש במילים קשות יותר – בכל זאת ספר לנוער ואנחנו לא רוצים שייחשפו כאן למילים לא הולמות.
נכון, הפוסט מראה תיאורי רוע מזוויעים – ובוודאי שהם יהיו מזוויעים ללא קונטקסט, תלושים כך באקראי מהספר, ונמסרים באופן מניפולטיבי למדי עם הקדמה מזועזעת המכילה קריאות רבות להגן על הילדים, כאילו התיאורים עצמם הם הבעיה ולא, ובכן, האלימות כלפי נשים.
מעבר לכך שרוע צריך להיות מפחיד, למען השעיית הספק ויצירת מתח ועולם דמיוני אמין, ספרים כמו “מחוננת” ודומיו עוסקים בטראומה ובכוח להתמודד עם תופעות שקיימות גם בעולם שלנו, כמו אלימות מינית ומגדרית. לכל כך הרבה אנשים שחושבים שצריך להגן על “נשמותיהם הרכות של נערינו” אין באמת מושג מה הילדים שלהם מסתירים מהם, לאילו דברים הם באמת חשופים, במקרה הטוב רק דרך הכותרות של העיתון או השיח בעיתונים וברדיו.
ספרי נוער בסגנון של “מחוננת” מביאים את הזוועות של המציאות לעולם של פנטזיה וכוחות מיוחדים שבהם הגיבורים הם “נבחרים” בעלי יכולות להגן על עצמם ועל יקיריהם ולשים קץ לעוולות.
למרבה השמחה הפוסט נמלא כמעט מיד בתגובות של נשים (חלקן אני מכירה אישית, מעריכה ומחבבת מאוד) שסיפרו על הספרים שקראו כשהיו ילדות, ומכילים תיאורים שלידם “מחוננת” נראה כמו “פיטר הארנב”. אם לשפוט לפי דבריהן וגם לפי ההיכרות שלי איתן, זה לא עשה להן דבר מלבד להעשיר את עולמן, לחזק את הערכים שהן מחזיקות בהם ולעורר בהן תאווה בלתי נשלטת לקרוא עוד.
אני חושבת שמה שמציק לי הכי הרבה הוא שבשם איזה סוג של מהוגנות שמרנית, כותבת הפוסט מייצרת קריאה לפיה צריך להשתיק ולצנזר ייצוגים של אלימות כלפי נשים, נערות וילדות בספרות נוער, גם אם היא משוייכת לרוע ומטרתה לזעזע, להפחיד, ליצור תחושה עמוקה וחזקה של עוול. לגרום לקוראים לצרוח שזה לא בסדר. להניע אותם לפעולה ולעשות מה שביכולתם כדי להתנגד לזה במציאות.
אם יש משהו שאני לא אוהבת שמשתיקים זה אלימות כלפי נשים, על אחת כמה וכמה בספר נוער שבו הגיבורה נאבקת בזה, מתמודדת נגד זה, ומסוגלת, בכוחותיה שלה, לשים לזה סוף.
הפוסט הפריע לי גם מכיוון שהכותבת העידה על עצמה כחובבת ספרי נוער, ולכן ציפיתי ממנה להבנה קצת יותר מעמיקה של המורכבות של התיאורים, והאופן שבו הכותבת תלשה אותם מהקונטקסט והציגה אותם כפורנוגרפיה-לילדים. כמעט כל המגיבים שמכירים את הספר התקוממו נגדה ובצדק.
הייתם מצנזרים את תיאורי הרצח של ננסי ב”אוליבר טוויסט” כי לא נעים לקרוא על אלימות כלפי נשים?
אסיים בכמה המלצות אישיות שלי על ספרים בז’אנר לנוער תמצאו כאן.
אני אוהבת מאוד רומנים היסטוריים. בעיקר כאלה שעוסקים בנשות עסקים. ובגלידה. “מלכת הגלידה מרחוב אורצ’רד” הוא בדיוק הטעם שלי. באופן מילולי.
זהו סיפור הישרדותה וחייה, עלייתה ונפילתה של “חתולת רחוב” יהודיה קטנה מהשטעטל, וכיצד היא מטפסת בשיניים ובציפורניים על “כס הברזל” של תעשיית הגלידה האמריקאית.
מה שיפה בו במיוחד זה עושר הטעמים שהוא מכיל – הגיבורה וגם הקוראים יכולים לטעום בספר הזה מכל הטוב והרע שיש לחיים להציע:
יש בו את טעם העליבות של המשפחה שעזבה את מולדתה והיגרה לארה”ב כדי לחיות בשיכונים העוני ברובע היהודי. זהו טעם מריר במיוחד של אכזבה והזנחה, של משפחה מתפוררת ולא מתפקדת, עם ציפוי שקרים זול וקמצוץ של טרגדיה צפויה מראש.
יש בו טעם של תקווה כאשר מגלה הגיבורה את ייעודה המשלב עם חיבתה העזה לגלידה, אבל הטעם המתוק הזה טומן בחובו עוקץ צורב מעט של להיות אישה בחברה גברית, דורסנית, בעסק שנשלט על ידי גברים, ובל נשכח את טעמו המשכר של הכוח כאשר היא מחליטה לפלס את דרכה בכל זאת בחברה הזו ולהביס את יריבה במגרש שלהם בעזרת מיכלים קפואים ומעוצבים היטב של חוכמה וערמומיות. יש בו טעמים של החמצה ונקמה מתוקה על בחילה, מוגשת קרה עם דובדבנים ושוקולד.
מלכה, כשמה כן היא, היא מלכה אמיתית. דמות שנויה במחלוקת, בעלת רצון ברזל. מלכה היא עצמאית וקשוחה עם יצר הישרדות מפותח מאוד וחוש בריא למציאת דרכים לעשות כרצונה. היא יצירתית, יצרית ונמהרת, מה שהופך אותה למצליחה מאוד אבל לא תמיד אהובה. קולה המספר הוא קול שכיף לקרוא וקל מאוד להתחבר אליו. מלכה היא יידישע מאמא אמריקאית, שהיא גם אשת עסקים ומנהלת חברה ביד רמה, המספרת את זכרונותיה ולא מפסיקה להשוות בין אז והיום. זהו קול חד ונוקב של “דובר האמת”, קול חד וציני, מפוכח ועם זאת מלא חיים ועזוז, קולה של אישה מבוגרת שכוחה עוד במותניה, והתרגום של שרית פרקול מעביר אותו היטב.
דמותה הייחודית נישאת על גלי התהפוכות ההיסטוריות של המאה ה-20, עולה ויורדת ושבה ועולה עם מחזורי הגאות והשפל, חותרת כל הזמן הלאה וקדימה, נחושה להעפיל אל הפסגה ולהישאר שם. “מלכת הגלידה” הוא סיפור שבו העסק והמשפחה כרוכים זה בזה לבלי הפרד, ועל האיזון העדין בין ניהול משפחה וניהול קריירה. זה סיפור על ניצול היתרונות טבעיים של האדם, על מציאת פרצות בגדר, סדקים להידחף ולהשתחל דרכם – בכוח, אם צריך, כדי להצליח.
סיפורה של מלכה שזור לבלי הפרד בסיפורה של ארה”ב לאורך המאה ה-20. מלכה מתארת את הלך הרוח של הרחוב במלחמת העולם הראשונה, דרך השפל הכלכלי הגדול, מלחמת העולם השניה, מלחמת וייטנאם ושנות השישים. היא מתארת את המאורעות מנקודת מבט ייחודית המשלבת את זווית הראייה של האדם הפשוט מן הרחוב יחד עם נקודת המבט העסקית מהוודאות המוסרית הבטוחה של שנות ה-50 עד לשנות האלפיים שבהן כמעט הכל מותר, הכל יכול לקרות, ועסקים קמים ונופלים במהירות האור.
תקופת חייה של מלכת הגלידה מלווה את ארה”ב מהפיכתה למעצמה ועד למה שנראה כמו התדרדרותה הבלתי נמנעת אל המאה ה-21. האופן בו נמשלת גיבורת הסיפור לאומה שאליה היגרה בילדותה, מציגה חזון כמעט אפוקליפטי של עתיד המעצמה החזקה בעולם. כתיבתה של גילמן מציבה מראה בלתי מחמיאה בעליל מול פני החברה האמריקאית, ושלל החקייניות המושפעות ממנה בעולם המערבי.
התנועה של הסיפור בין העבר וההווה ממחישה ביתר שאת את ההתדרדרות התרבותית והחברתית כפי שהיא מצטיירת בספר. העלילה המחולקת לעבר ולהווה מספרת שני סיפורים המשלימים אחד את השני, מייצרת מתח בכמה רבדים שונים ושתי עלילות אשר בסופו של דבר יתחברו זה לזה בנקודת מפגש בלתי ידועה כלשהי. מבחינת מעשה הסיפור, “מלכת הגלידה” הוא לא פחות מאשר גאוני.
שטום מאת ג’ם לסטר שונה מאוד מכל הספרים שקראתם עד כה על אוטיזם ועל התמודדות עם אוטיזם.
פה לא תמצאו את כריסטופר האוטיסט הגאון של “המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה” או את דון האובססיבי וחסר הטאקט מ”פרוייקט רוזי”. הוא אפילו לא שנָאוֹקִי הִיגָשִׁידָה שהצליח בדרך נס ועם המון התמדה ועבודה קשה ללמוד לתקשר עם העולם חרף התפקוד הנמוך. פה הנס לא התרחש מעולם. לפחות, לא באופן שבו ספרים אחרים שנושא מציגים זאת.
פה תראו את האוטיזם שלא מדברים עליו, שלא מדברים איתו, שלא מצטלם יפה בתקשורת, שלא נוח ונעים לקרוא עליו בספר. האוטיזם ששותק, אוטיזם בתפקוד נמוך. כמה נמוך? מהסוג שלא מסוגלת להשתמש בשירותים. כזה נמוך.
לסטר כותב מנסיונו האישי, בעצמו אב לילד אוטיסט. חרף העובדה כי הוא מעלה בכתיבתו שאלות ותובנות רבות לגבי זוגיות, הורות, משפחה והתמודדות האדם הקטן מול הביורוקרטיה – הספר הוא קודם כל על גידול ילד עם אוטיזם בתפקוד נמוך. הוא מציף את דרכי ההתמודדות ואת הבריחה וכן, גם את האהבה הגדולה ורגעי החסד שתלויים מסביב כמו אורות-פיות, המבליחים ברגעים שלא מצפים להם ומציפים את הכל באור.
בכתיבה מפוכחת ואמיצה, נוכחת מאוד בתוך הבלבול והכאב, שובר לסטר את קשר השתיקה ומנכיח בתרבות גם את האוטיזם הזה.
“שטום” נפתח בתרגיל ביורוקרטי של בני הזוג ג’ול, בן ואמה – הורים לג’ונה, לילד אוטיסט בתפקוד הכי נמוך שיש. הם מזייפים פרידה כדי להיאבק בביורוקרטיה האטומה, האינטרסנטית, מכונה משומנת היטב ומתודלקת בכסף, אשר דורסת בני אדם בתואנה של ניסיון לסייע. כדי להוכיח שהם פרודים, עובר בן לגור עם בנו ג’ונה אצל אביו, יהודי זקן שתיאור הבית שלו עשוי להיות מוכר לרבים מן הקוראים שסביהם חיו ככל הנראה בבית דומה (כך זה היה למשל, במקרה שלי).
בעיית התקשורת של ג’ונה מתחילה לגלגל כדור שלג שגורף בבת אחת את כל המשקעים וחושף את הכשלים והקצרים בתקשורת המשפחתית – לא רק בדור הנוכחי אלא לאורך שנים. הטיפול האינטנסיבי בג’ונה מאלץ את האב והסב לתקשר זה עם זה ביותר מילים משדיברו, כך נדמה כל חייהם.
בסופו של דבר “שטום” – כלומר, שתוק, ללא מילים, הוא שם הולם למדי לספר הזה, העוסק לא מעט בקולות: קולו של הסבא, יהודי מהונגריה המספר את סיפורו במקטעים איטיים, כבדים על הלשון ועל הלב, קולות רחשי ליבם של ההורים שציפיותיהם הראשוניות מילדיהם נפוצו לכל רוח, וכמובן רגע השיא של הספר, שהוא ללא ספק הניסיון ההורי הנואש להשמיע עבור ג’ונה את הקול שמצבו מונע ממנו להשמיע, כיוון ש”המוח שלו הוא כמו מילון שדפיו הודבקו זה לזה.”
אפילו המוסדות הרפואיים והביורוקרטיים מקבלים קול בספר – לסטר כותב לא מעט מן המסמכים הרשמיים, הנושאים במילותיהם הקרות ובסגנונם היבשושי את גורלה של המשפחה.
המסמכים מספרים את סיפורם של אטימות המוסדות ושל הקושי בהשגת טיפול תומך ומתאים בשל ביורוקרטיה כמעט קפקאית. במכחול טבול בהומור שחור מצייר לסטר את מצבי האבסורד המופרכים שמשפחה מגיעה אליהם כדי להוכיח שבנם אכן זקוק וראוי לטיפול שהם רוצים עבורו. ואיכשהו, בסופו של דבר הכל תמיד מסתכם באינטרסים כלכליים, מזומנים וניסיון להכניס עוד קצת כסף לקופה מנופחת ממילא, על חשבון המשפחה.
כיוון שכבר דובר לא מעט על “שטום” בהקשר של אבהות והקשר בין גברים, אבל אותי מעניין דווקא לבחון את הקשרים בין גברים ונשים בספר. שני הגברים המבוגרים הם כאלה ש”ננטשו”, כל אחד בדרכו. לסטר רוקם לאט את הסיפור על התפרקות התא הזוגי והקושי לשמור על היחד, חרף התלות ההדדית שלהם זה בזה: “ההומור מציל־החיים התכהה והפך לאפלה, ואנחנו לא מסוגלים עוד לראות זה את זו.”
גם כשהאב כן נוכח ומהווה דמות טיפולית והאם היא בעלת הקריירה, תפקידי “האבא הכיפי” ו”האם האחראית” הסטריאוטיפיים בכל זאת נוכחים בחייהם של אמה ובן וגובים מהזוגיות שלהם מחיר כבד.
מדובר בפנינה ספרותית יפהפייה ונוגעת ללב, מצחיקה ומרגשת – אפילו מותחת לעיתים, כי ככה זה כשנלחמים במפלצת הביורוקרטיה. הספר מעורר מחשבה ואמפתיה וגם ציפייה לספרו הבא של ג’ם לסטר, שזהו רומן הביכורים שלו.
התרגום המצוין של גיא הרלינג נוטע את הספר בכאן ועכשיו, ומשמר היטב את האווירה של שיחה אישית ואינטימית עם הקול המספר.
כשאנחנו קוראים כתבות על מעשי זוועה שבוצעו בידי נערים בגיל העשרה, אנחנו מתקשים לתפוס הן ברגשותינו והן בשכלנו מה מביא אותם למצב הזה.
יונתן יוגב, מורה באר-שבעי וד”ר ללימודי מקרא, יודע לא רק מה מביא את הנערים למצבים כאלה אלא גם כיצד להעביר זאת לקוראים ברגישות וחמלה אינסופיים. הוא אף מגדיל לעשות ומצליח להביא את הקוראים למצב שבו הם מבינים את הנרטיב של הנבל מבלי להזדהות איתו או לקבל את מעשיו, מעשה ספרותי המשול בעיניי למשהו שמזכיר קסם.
אנחנו מכירים את הביטוי “נוער במצוקה” אבל לעתים נדירות רואים באמת את האנשים שעומדים מאחוריו. בספרו “בית הצעצועים השבורים” פותח יוגב את המילים הללו והופך אותן לצוהר דרכו אנו זכאים להציץ לרגע לתוך עולמם המסוכן, המרתק והמפחיד של אותו “נוער שוליים”.
יונתן יוגב לוקח אותנו לשיטוט בנבכי העוני והמצוקה, ומראה לנו בתוכה דמויות מורכבות, אימה ופחד, חברות אמיצה, חוסר תקווה ואהבה ראשונה.
במהלך משמרת לילה בפיצוצייה בה הוא עובד, שב נתי – גיבור הסיפור, בזיכרונותיו אל שנת 1993. זוהי שנתו האחרונה בבית הספר היסודי בשכונה מפוקפקת בבאר שבע, השנה שהסתיימה עבורו בהתרחשות זוועתית ובקשר שתיקה של שנים ארוכות.
יוגב מצייר את הדמויות בקווים עדינים מאוד וברורים מאוד. הוא מראה לנו כיצד נראים החיים בשולי החיים ממש כפי שהם. הוא לא מייפה את המציאות בעזרת נוסטלגיה, והוא גם לא עושה דמוניזציה. השכונה מצטיירת תחת עטו עם כל מה שטוב ורע בה, מהבתים החמים ועד הפינות האפלות. יוגב לא רק תופס את המורכבות בצורה יוצאת מן הכלל, הוא גם מעביר אותה היטב וגורם לנו לראות את הדמויות – הראשיות והמשניות, במלוא עומקן.
יש לי כקוראת נטייה לזכור את הדמות ולשכוח את שמה – ובספר הזה זה לא קרה לי. אני יודעת לקרוא בשמה של כל דמות ולספק ניתוח פסיכולוגי מורכב לכל אחת מהן הודות לכתיבה המעמיקה והרגישה, כפי שאכן עשיתי בהתלהבות במהלך נסיעת רכבת ארוכה הביתה (ותודה לבן הזוג שלי על הסבלנות וההקשבה).
אין דבר שחביב עליי יותר מסופרים שמתמחים באווירה, ושכה אחיה, ליוגב יש יכולת בלתי רגילה ליצור אווירה. בלי לומר כמעט שום דבר במפורש הוא מצליח ליצור מתח שגורם לקורא לחוש כמי שיושב על חבית מלאה חומר נפץ ומלהטט להנאתו בלפידים. לכל אורך הדרך מרגישים שמשהו רע עומד להתרחש, יוגב מעניק תחושה אפוקליפטית לאירועים שהתרחשו בעבר –הישג כביר בעיניי. התעלומה שלו לא סובבת רק סביב ה”מי עשה את זה” אלא גם, ויותר חשוב, “למי עשו את זה”.
הוא מראה בספרו את האלימות הבוטה וחסרת המעצורים מבלי להיות גרפי ובוטה ואלים בעצמו. בכתיבה רכה כמו כרית נוצות הוא מתאר התרחשויות מחרידות שרודפות את מחשבותיהם של קוראיו הרבה אחרי שסוגרים את הספר.
בעזרת ניואנסים ומצבים הוא מראה לנו כיצד גבריות רעילה מלבלבת ופושטת בין גיבור הסיפור (או שמא האנטי גיבור של הסיפור?) לבין חבריו כמו צמח ארסי, חונקת את היחסים וזורעת הרס בכל מקום. כדי לשרוד במקום כזה כנער מתבגר עליך להיות חזק במובן מאוד מסוים, לשחק לפי חוקים המשתנים תדיר ותמיד לכיוון אחד – רע, קיצוני ואפל יותר.
הגם שהמשלב בו מדברים הנערים הבאר שבעיים תואם בהחלט את גילם ואת החברה שהם חיים בה, הספר עצמו כתוב בשפה יפהפייה. הוא עשיר בדימויים המעצימים את התחושות המבשרות רע. העזובה המרוטה שהיא סביבת המחייה של המספר מתעוררת לחיים ביצירתיות קולחת ובלתי-מתאמצת וכמעט כל תיאור נושא בתוכו יותר ממשמעות אחת.
ואם במשמעויות עסקינן – אין דבר שמשמח אותי מספר שאפשר לשחק בזמן הקריאה שלו בזיהוי רפרנסים, בינגו במקרה הטוב, משחק שתייה במקרה הרע (אבל באורח שהולם את רוח הספר). הספר מלא ברפרנסים ל… ובכן, מה לא. מסיפורי התנ”ך והברית החדשה, דרך “איש החול” של הופמן עם כל הניתוחים הפרוידיאניים המתבקשים (חרדת סירוס אצל נערים בגיל ההתבגרות, מישהו?) ועד לספרות עברית חדשה.
בעיניי זהו ספר שהיה צריך להיכנס לרשימת הספרים שלומדים לבגרות, אלמלא הייתה המערכת עושה הכל בכדי להשניא את המקצוע על התלמידים.
הרומן היפהפה והכואב הזה מראה את ישראל האחרת, ישראל-של-מטה, הפציעה המוזנחת שלנו, שאנו כחברה מכסים בפלסטר ומקווים שתתרפא איכשהו מבלי להתאמץ ולטפל בה.
שני דברים מונעים מן העלמה הצעירה אגניישקה, בת כפר פשוטה שאין טובה ממנה בעולם כולו בללכלך את בגדיה, ליהנות מחיי הכפר השלווים עד סוף ימיה. האחד הוא היער, המטיל צללים על חייהם של כל התושבים, כשזוועות שלא ייאמנו משתחררות ממנו מדי פעם חרף ההגנה הקסומה. השני הוא הדרקון – כלי שבעיקר מסייע לנוביק להטריל את הקוראים שלה שזוכרים אותה לטובה מסדרת “טמרר”, היסטוריה אלטרנטיבית שבוחנת מה היה קורה אילו בזמן מלחמות נפוליאון לשני הצדדים היו דרקונים.
אחת לעשר שנים מגיע הדרקון ולוקח לעצמו נערה מתאימה – יפה, נעימת-שיח ומוכשרת. אגניישקה יודעת בוודאות שחברתה הטובה קאשה תילקח ממנה יום אחד, שכן קאשה כלילת השלמות על כל מעלותיה היא המועמדת הסבירה ביותר להילקח מן הכפר.
אך הבחירה של הדרקון ביום הגורלי היא בלתי צפויה בעליל.
בחירתה של אגניישקה משנה את התמונה כולה ומניעה כוחות גדולים שאגניישקה לא שיערה בנפשה. היא נחשפת לאט לאט לעולם שחשבה שהכירה, ומגלה שהיא לא ידעה דבר על הכוחות הפועלים בו, לטוב לרע. היא ראתה רק את התוצאות, ועכשיו היא נתקלת בפעם הראשונה בחייה בגורמים. עד עכשיו חייתה אגניישקה ככלי משחק, ואילו עתה היא מתחילה להבין כיצד לטפס אל מעבר ללוח ולהיות אחת השחקנים – אבל יש לזה מחיר.
זהו עולם האגדות הכי בלתי צפוי שאי פעם יצא לי להיתקל בו. לא רק שלא יכולתי לצפות איך הדמויות ייחלצו מהצרה – לא יכולתי לנחש אפילו לאיזו צרה הן יכנסו! ואהבתי את זה ממש.
הספר נפתח כמעשייה חביבה, עם קריצה עדינה, קלה שבקלות לעבר “משחקי הרעב”, המבהירה מעבר לכל ספק כי שנוביק מכירה היטב את הקהל שלה וצמחה ככותבת יחד עם העולם התרבותי של המד”ב והפנטזיה בתקופתנו.
אצל נוביק הנסיכה היא לא נסיכה, הדרקון אינו נושף אש (בדרך כלל), הנסיך אינו מקסים (בלשון המעטה) והמכשפה לא דומה לשום דבר שפגשתם אצל שייקספיר או אצל פראצ’ט, אם כי פראצ’ט כן מתכתב באחד מספריו עם אגדות העם הסלאביות. האופן שבו הסיפור של נוביק בלתי צפוי נובע בבירור מההיכרות המעמיקה שלה עם הז’אנר ומקורותיו. היא שוחה היטב בתוך ספרות הפנטזיה כמו גם במיתוסים, סיפורי עמים ואגדות ויודעת להרכיב מכל זה תמהיל מאוזן היטב ומענג מאוד עבור מי שקרא כבר הכל ומחפש לחדש, וגם עבור מי שהכל חדש לו והוא עושה את צעדיו הראשונים בתרבות הפנטזיה.
בדומה לפנטזיה המודרנית וגם למעשיות שהן לרוב נטולות-תיאורים, הקצב של הסיפור מהיר מאוד וסוחף מאוד. התרחשות רודפת התרחשות וכמעט כל רגע מביא את הקורא לשיא חדש ומותח של העלילה. יש הרבה מאוד “אקשן” ישר מההתחלה ואין כמעט רגע אחד שלא קורה בו משהו.
עם זאת, נוביק מצליחה להימנע מליפול למלכודות שכתיבה כזו מציבה. הטוויסטים העלילתיים בהחלט אינם נעשים על חשבון ההשקעה בפיתוח הדמויות, העלילה והעולם. חרף השתלשלות העניינים המהירה מצליחה נוביק לחשוף את העולם המופלא שבראה באיטיות מחושבת, כמתענגת על מה שהגיבורה שלה – וכמובן אנחנו, עדיין לא יודעים.
כחובבת הז’אנר שגדלה על ספרים אשר במקרים רבים ליהקו גיבורים על טהרת המין הגברי אי אפשר שלא ליהנות מהגיבורה הקסומה של נוביק – בת 17, מגושמת, אימפולסיבית ונמהרת שהיופי וההידור ממנה והלאה (רוב הזמן) והלב שלה במקום הנכון. אי אפשר שלא להתפעל מהידידות האמיצה בינה לבין חברתה קאשה, שנדירות כמוה בספרות הפנטזיה (עודני ממתינה למקבילה הנשית של גימלי ולגולאס או של פרודו וסאם) ומהעובדה שמדובר בדמות מורכבת ומעניינת המתפתחת יחד עם העלילה.
איני שוללת את האפשרות שנעמי נוביק כתבה את הספר במטרה ברורה שיעל אכמון תתרגם אותו, שכן אין מתאימה ממנה למלאכה. התרגום קולח ונפלא, זורם עם אווירת המעשייה ולא הולך כנגדה או מתאמץ מדי להתאים את עצמו אליה – בתוספת כמה פרפראות בדמות רפרנסים לספרים אחרים שאכמון תרגמה (משחקי הרעב למשל).
לאורך הקריאה הרגשתי כמו ילדה שיושבת ומאזינה למעשייה, שאין ספק שארצה לשמוע שוב מחר.
הספר היה מועמד וזכה כמעט בכל פרס גדול ב-2016; נוביק זכתה בפרס נבולה לרומן הטוב ביותר ופרס לוקוס לרומן הפנטזיה הטוב ביותר.
לעמוד הספר
פגשתי אותו בחורף 2009, כשהייתי סטודנטית שנה א’ לספרות אנגלית.
היה קריר יחסית – מזג אוויר מושלם, בדיוק כמו שהוא אוהב. זה היה באמצע משמרת בחנות הספרים בה עבדתי אז.
“מה את עושה עכשיו?” הוא שאל אותי בעדינות.
“לומדת למבחן על ‘רומיאו ויוליה’ בסוף השבוע.” עניתי.
הוא שיגר אליי מעין חצי חיוך ידעני.
“לא. את לא.” קולו היה שקט להפתיע ביחס לדבריו הנחרצים. “עכשיו את קוראת.”
נאלצתי לציית.
לקרוא או ללמוד?
הוא נטל אל ידי בעדינות, ג’נטלמן בריטי שכמותו, והוביל אותי אל כורסת-הנצרים העטויה כרית סגולה, רכה ונוחה להפליא. הוא הדליק את מנורת הקריאה מעל לראשי, מסיט את העותק של “רומיאו ויוליה” יחד עם שלל רשימותיי שנכתבו בעט קדחתנית, בכדי לפנות מקום לספל קפה מהביל על השולחן לצדי.
הוא ידע איפה כואב, והוא הכה שם, חזק.
הוא היה גורם לי להשתנק מבכי – לא דמעה אסתטית שמתגלגלת על הלחי, אלא בכי של ממש: השתנקות, רעידות, התקפלות לכדור, דמעות על הסנטר וכל הג’אז הזה. הוא גרם לדופק מואץ, כאבי לב, שינה לא סדירה – הייתי נשכבת במיטה, מכבה את האור… ומיד מדליקה אותו וקמה שוב, לדרישתו. שליטתו בי הייתה בלתי ניתנת לערעור.
אבל הוא גם השיב לי את האמון בבני אדם.
הוא הראה לי איך המילים שומרות על התודעה גם בלב המאפליה, וכיצד רוח האדם מסוגלת לקום כעוף החול מתוך התופת. הוא הכיר לי את אהבת חיי. ואחריו עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת עד שהלב כמעט קרס מלהכיל את כולן.
האי גרנזי – המקום שבו הקסם קורה
הוא גרם לי להבין בחדות רבה שאני לא לבד, שרבים חולקים איתי את אותה אהבה רבת עוצמה, מטורפת כמעט.
יחסינו הסתיימו בשלוש לפנות בוקר, כשהנחתי אותו מידי וגיששתי אחר נייר טואלט לקנח בו את אפי. ולנגב את הדמעות. אבל במקום להתכסות בשמיכה ולעצום את עיניי הצורבות, נטלתי את העותק של “רומיאו ויוליה” ואת רשימותיי. הייתי נחושה בדעתי שלא לאכזב דורות על דורות של סופרים אנגליים, מצ’וסר דרך שייקספיר ועד ג’יין אוסטן. כשהגעתי לאוניברסיטה למחרת, תחת מעטה קודר של עננים וגשם אנגלי קל, כבר הייתי מוכנה למבחן על רומיאו ויוליה.
הייתי חלק מהמועדון.
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים.
זהו ספר מופלא שנכתב בידי שתי קוסמות היודעות לפלח במילים פשוטות ומדודות את הנשמה של הקורא.
זהו סיפור על תעצומות הנפש של האנגלים במהלך מלחמת העולם השניה; זהו סיפורם של תושבי האי גרנזי תחת השלטון הגרמני. זהו סיפורו של עוז הרוח האנגלי הפטריוטי, הנאמן לתרבותו ולספריו, שסייעו להם לשמור על צלם אנוש בתוך התופת. זה סיפור על השנים שאחרי המלחמה, על ההתאוששות ועל הטבע האנגלי שלאט לאט מרפא את הפצעים. זהו סיפור על נאמנות ועל אהבה יומיומית גדולה מהחיים.
ואם עוד לא נשביתם בקסמו של הספר הנהדר הזה, דעו לכם שהחורף שהגיע לפתע פתאום הוא זמן מצוין לא לצאת מהבית – ותחת זאת לרכוש את העותק הדיגיטלי של “מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים”, שהוא רק רומן המכתבים האנגלי המופלא ביותר שנכתב מאז “אהבה וידידות” של אוסטן ותו לא.
ואי אפשר לסיים בלי הגילוי המרעיש – שלמען האמת לא היה אמור להפתיע אותי כל כך:
גם על הספר הזה, כמו על רוב הספרים שהותירו בי את חותמם, הניפה יעל אכמון את שרביט הפלאים שלה (אין הסבר אחר, המתרגמת הזו למדה בהוגוורטס!) והעבירה אותי בפורטל הקסום מעשה ידיה במשך מספר שעות לאיי גרנזי ולשנת 1946, וגרמה לי להרגיש מיד כאילו חייתי שם כל חיי.
לרכישת הספר (בלי לצאת לגשם ולהרטיב את הגרביים)
סנונית ליס כתבה אוסף סיפורי פיסות חיים, שכל אחד מהם קיבל שידרוג טכנולוגי מעיק, מעורר חרדה ולא רצוי ברמות משתנות. כמו הורדת עדכונים לטלפון שלא רצינו אבל אנחנו חייבים, ככה הטכנולוגיה בספרה החדש של סנונית ליס כובשת את חיי היומיום פינה אחר פינה ומשנה אספקטים שונים בחיים שלנו.
המד”ב של ליס, שניכר בו שנכתב בעידן הרשתות החברתיות, ההזמנות אונליין והמגפה שניתקה אותנו אלו מאלו אבל חיברה אותנו לכל בית עסק בסביבה, בוחן איך הקשר הבינאישי שלנו עם הסובבים אותנו – בני זוג, קרובי משפחה, חברים וקולגות, מושפע מהטכנולוגיה.
הסיפורים מצחיקים ומלאי הומור אבסורד שלעתים גרם לי לצחוק בקול והרגיש בעת ובעונה אחת מאוד בריטי ומאוד ישראלי; הטכנולוגיה המתקדמת בשילוב עם המאוויים האנושיים הקטנים והמגוחכים שלנו היא כר פורה נהדר ליצירת הקצנה בסגנון אתגר קרת, חנוך לוין, גרהם גרין וג’רום ק. ג’רום – מצאתי אפילו קצת או הנרי בין השורות.
לכאורה הספר היה יכול להתרחש בכל מקום בעולם שהושפע מקורונה – אחרי הכל מדובר במד”ב אורבני ורוב הערים הגדולות נראות אותו הדבר פחות או יותר, לפחות מרחוק (מבקשת סליחה מרוחות הערים על דברי הכפירה) – אבל יש משהו בהוויה של הספר שהיא ישראלית מאוד; אולי אלו הנושאים שעולים מהכתיבה שמעסיקים את הקהל הישראלי במיוחד, השמות הישראליים או פשוט משהו במהות, במנטליות, בשפה שהופכת את הספר לכזה שלא יכול היה להיכתב בשום מקום אחר, חרף הגלובליות שלו. במידה מסויימת ייתכן שהמקומיות של הספר עומדת בניגוד לחיבור לכל העולם שמאפשרות הרשתות החברתיות.
ההקצנה האבסורדית יוצרת רגעי פארודיה נפלאים וסאטירה נוקבת על אספקטים רבים של החברה שלנו ושל חיי היומיום – זכור לטוב במיוחד הקונספט של “אימון להתנוונות אישית” שזה בדיוק כמו העצמה רק בדיוק ההיפך, וזה נפלא ומבדר ואני רוצה להירשם לקורס הזה!
חלק מהסיפורים מעוררי אימה ממש, לא אימה מהסוג של משהו אורב מאחורי הוילון ובדרך להבהיל אותנו כשיחשף – אימה מסוג פער הדורות, שבו הקשר שלנו עם הדור הבא מתעוות בגלל טכנולוגיה שהייתה אמורה, לכאורה, לעזור, או אימה מהסוג האסימובי הקלאסי של מה הולך לקרות לנו כשניתן למכונות שליטה מלאה על חיינו.
חלק מהסיפורים נוגעים לחיים עם ולצד מחלה כרונית, ומכילים תיאור מדוייק מאוד של חיי יומיום עם מחלה שלא תמיד משאירה די אנרגיה על מנת לתפקד – אלה תיאורים חזקים ומצוינים שמביאים בלי לייפות את המציאות, בלי להתנצל ובלי ליפול ל”פרונו-השראה” את חוויית החיים עם מחלה כרונית – ייצוג שעל החשיבות שלו כתבו רבים וטובות ממני.
היומיומיות של הסיפורים, השפה הפשוטה והרקע היומיומי שעליו מוצגות לנו מערכות היחסים והאופן שבו הטכנולוגיה משבשת להן את כל התדרים (ראית מה עשיתי שם?) הופכת את הקובץ הזה לתמהיל מסקרן מאוד של מדע בדיוני עם ספר על החיים. העולם בסיפורים לא שונה מאוד מהעולם שלנו, מלבד אלמנט טכנולוגי אחד שמשנה, או עתיד לשנות בעולם הזה את הכל.
אני חושבת שהספר הזה הוא במידה רבה הפריקוול של הדיסטופיה. הוא מראה לנו את החיים שהשתנו ברמת המיקרו, את ההתחלה של השינויים שעוד יבואו ורומז יותר משהוא אומר או מראה לאן עוד אפשר להידרדר מכאן. הוא עושה זום-אין לתוך הבתים שלנו וגורם לנו לשאול את עצמנו מה המקום של הטכנולוגיה בחיים שלנו, על איזה אספקט אנושי בחיינו היינו מוכנים לוותר כדי שיהיה לנו יותר נוח ומה מעצמנו אנחנו חייבים להשאיר לעצמנו בכל מחיר.
אם, לא כמוני, אתם קוראי מד”ב מגיל קטן וסיימתם את כל ספרי אסימוב בגיל שבע, את היינליין בגיל שלוש עשרה, גדלתם על בבילון 5 ותזהו ציטוטי סטאר טרק לפי הפרק והדמות גם אם יעירו אתכם מתוך שינה, ייתכן שתמצאו את הספר והרעיונות שבו בסיסיים מעט, הגם שנעים ומרענן לקרוא עליהם בשפת המקור ובמקום שניתן בקלות לדמיין אותו דומה מאוד למקום שאנחנו גרים בו.
אם אתם כמוני, לא מאוד מנוסים בז’אנר המד”ב אבל מעוניינים לעשות את צעדיכם הראשונים בעולם המד”ב ומחפשים ספר שלא מתחיל 2000 שנה לתוך עתיד שבו יישבנו את מרחבי החלל, או פשוט נהנים לקרוא סיפורים העוסקים במגוון רחב של מערכות יחסים שמושפעות מהסביבה עמוסת המכשור של ימינו, אני ממליצה בחום על “תשע דרכים להיפרד” של סנונית ליס; הוא מבדר, מעורר מחשבה, מפתיע (עבורי לפחות, תשאלו את הסופרת שקיבלה ממני הודעות פעורות פה לפייסצ’אט בזמן הקריאה), ובהחלט בלתי נשכח.
קריאה מהנה!
קשה להגדיר בדיוק על מה הספר הזה, אבל אני חושבת שהוא שווה את זה אז אני עומדת לנסות.
על פניו זה ספר על יסמין, אדריכלית שמסייעת למשפחות לתכנן את בית החלומות שלהן. היא אלהורית וככל הנראה נמצאת היכנשהו על הספקטרום הא-רומנטי למרות שההגדרות האלה לא מופיעות בספר אפילו פעם אחת. יסמין מרגישה שהיא הגיעה למיצוי כלשהו במקצוע ורוצה לקחת פרוייקט אחד אחרון לפני הפרישה – ובדיוק אז פונה אליה יוחאי, האקס שלה, ומבקש ממנה לבנות בית למשפחתו המתרחבת.
ברקע מבעבע מתחת לפני השטח הסכסוך הישראלי-פלסטיני שעבור אדריכלית אומר הרבה פעמים עיכובים בעבודה וחשש עמוק לגורלם של הקולגות שעובדים איתה.
בראש ובראשונה זה ספר על גבולות אישיים ועל בחירה. הוא מציג בצורה מפוכחת ומעשית את המחיר החברתי שאנחנו כבני אדם נדרשים לשלם כדי להציב את הגבולות האלה עבור עצמנו מול אחרים בעלי תחושות שונות משלנו. היא מראה כיצד בחירות מסוימות יכולות ליצור ניכור ולהעכיר לפעמים גם את מערכות היחסים הטובות ביותר עם הסובבים אותנו.
מה שאהבתי מאוד שהספר לא עושה זה לנסות להסביר את האישיות של יסמין, להכניס אותה לקופסה קטנה ומסודרת, לחתוך אותה לפיסה קלה לבליעה – הספר נמנע מליפול למלכודות הברורות מאליהן של כתיבה על א-רומנטיות ואלהורות.
יסמין לא שונאת ילדים, ההיפך הוא הנכון, היא מחבבת אותם מאוד היא פשוט לא רוצה שהם יהיו שלה.
ספרים רבים מנסים למצוא את הסיבה לאלהורות של הגיבורים שלהם, לנעוץ את הסיכה ולהגיד “שם, הנה, מצאנו את זה”. בדרך כלל זה יהיה קשור למשפחה הגרעינית של גיבורי הספר, לטראומת ילדות כלשהי, ליחסים רעילים בתוך המשפחה.
במקרה של יסמין, גיבורת “כתב כמויות” אין הסבר שנובע מתוך ההיסטוריה המשפחתית. למעשה המשפחה של יסמין כמעט לא מוזכרת בספר וניכר שמערכות היחסים המשמעותיות עבור הסיפור הן אלו שהיא מקיימת עם חבריה וחברותיה.
אין שום הסבר לאלהורות שלה שנובע מתוך ההיסטוריה המשפחתית והיחסים בתוך המשפחה הגרעינית, או בכלל. אין ניסיון למצוא סיבה או הצדקה לוגית לאורח החיים שיסמין בחרה בו, והתחושה היא שבסופו של דבר יש פה ניסיון אמיץ וחכם לנרמל ולהעניק לגיטימציה לתשובה הפשוטה מכולן: כי היא פשוט לא רוצה.
זה גם ספר על גבריות ונשיות ועל יחסי הכוחות בין גברים לנשים.
הם באים לידי ביטוי בביקורים של יסמין באתרי הבנייה שהם סביבה גברית מאוד שבה יסמין המקצוענית חווה שוב ושוב את האופן שבו גברים נוטים להסביר לה את המקצוע שלה מתוך מחשבה שהם יודעים יותר טוב ממנה רק בגלל שהם גברים. היחסים בין גברים לנשים באים לידי ביטוי גם בתיאורי מערכות היחסים סביב יסמין ובמערכות היחסים שלה עצמה.
היא מראה איך החברה הישראלית שלכאורה אמורה לעודד חשיבה מחוץ לקופסה ונון קונפורמיסטיות בכל זאת דוחקת הן את הגברים והן את הנשים לתוך ההתנהגות המקובלת, ואיך אנשים מסוימים ינסו תמיד לאחוז במקל משני קצותיו – להיכנס לתבניות הנוחות בפרהסיה ובצנעת הבית לעשות ככל העולה על רוחם. היא מציגה את הבעיות השקופות יותר שפחות מדברים עליהן בזוגיות בלי ממש לקרוא להן בשמן – מציגה את העובדה שבישראל עול הבית והמשפחה במקרים רבים נופל עדיין באופן מסורתי על כתפיה של האישה ועל הציפייה החברתית הסמויה שהאישה תהיה זו שדואגת להכל. היא מראה את המקומות שבהם המאצ’ואיזם הישראלי המלא באוויר חם מתקפל וקורס לתוך עצמו כשמעמתים אותו עם מצבי חירום פיזיים ורגשיים. היא מראה איך בתוך האווירה הזו קשה מאוד לנווט את הרצונות האישיים וליצור שיח זוגי שבו הגבולות של כל אחד ואחת נשמרים – אבל אסור להתייאש מלנסות.
זה ספר על בנייה של בתים ועל בנייה של אנשים ועל בנייה של חברה טובה יותר, לוחצת פחות ומקבלת יותר כלפי העובדה שאין באמת דבר כזה מסלול אחד קבוע שטוב לכלל האוכלוסיה.
למי שאחד או יותר מן הנושאים האלה קרובים לליבם, אני בהחלט ממליצה על היצירה בחום.
כתב כמויות
מאת: ורד גלאון
הוצאה: שתיים
עריכה: מירי רוזובסקי
אם על פי גילברת קית צ’סטרסטון הבלש הוא האביר המודרני העירוני, מה תפקידו של הקוסם במשוואה הזו?
כותבים שונים מספקים תשובות שונות לשאלה הזו.
הארי דרזדן המושפע בכבדות מפילם נואר משלב את המלחמה בפשע במלחמה ברוע אפי ואפל של ספרות פנטזיה קלאסית. נבדה ביילור משלבת את הקוסמת החוקרת שלה בסיפור הרומנטי על גבול הארוטי ובוחנת מוסכמות נוספות של ספרות פנטזיה קלאסית בתוך הפנטזיה האורבנית להפליא שלה, ואילו לוקווד ושות’ מוכיחים לנו שגם בספרי הנוער, נוכחותה של יכולת קסומה לא בהכרח מעניקה לנו את היכולת לפתור כל תעלומה באופן מיידי.
אייבי ווילד, גיבורת “מכשפה עצלנית“, הראשון בסדרת “מדריך העצלה לקסם” היא החולייה הבאה בשרשרת המכובדת של בלשות ספרותית בעולם מלא קסם.
היא נהגת מונית שתחביביה כוללים רביצה על הספה בביתה, שתיית תה, אמבטיות ארוכות והמרתונים היחידים שקיים סיכוי שהיא תשתתף בהם הם מרתוני צפייה בתכניות ריאליטי. טעות בזיהוי בתחילת העלילה משליכה אותה אל דרכו של רפאל וינטר, חוקר צעיר, נאה ומבטיח במחלקת החקירות של המסדר. כעת עליה לקחת חלק שלא מרצונה בחקירה שהולכת ומסתבכת ומתחילה לסכן יותר מאשר את זמן האיכות של אייבי בבית עם החתול שלה.
אישית נהניתי מהספר מאוד.
הקסם בעולם של הרפר הוא קסם מאוד יומיומי, מהסוג שמשתמשים בו כדי לזמן נעלי בית חמות בבוקר קר. אהבתי את אופן ההצגה שלו בגלל שהוא שומר על איזון בין לפשט דברים יתר על המידה לבין ללעשות את הדברים נוחים יותר עבור העלילה והגיבורים שלנו. נוח – אבל לא מדי. כמו שטכנולוגיה מודרנית הופכת את החיים לנוחים אבל לא פותרת את כל הבעיות שלנו, כך פועל גם הקסם בעולם של אייבי ווילד, וזה ריאליסטי די הצורך מבחינתי בכל הקשור לבניית העולם הקסום של הסיפור.
אהבתי מאוד את הגיבורה הראשית; אני חושבת שהיא מעין שילוב מנצח בין ננסי דרו המתבגרת העצמאית, החברותית ושופעת הביטחון שלא מהססת ללכת נגד הזרם, לבין מוסכמת “הכוכב הנופל” – סוכן מוכשר שפרש או הועזב מהארגון שעבד בו והוא מתקיים כעת בשולי החברה בלא זכר לתהילת ימים עברו.
אייבי מעוררת הזדהות בחוסר הסבלנות הנונשלנטי שיש לה כלפי הסובבים אותה ומהצורך הכמעט תמידי שלה במנוחה – נראה שהנרטיב שלה עשוי מפוסטים של אינטרוברטים בטאמבלר. עם זאת, כמו הרבה מגיבורי האנרדוג של ספרות הפנטזיה אייבי מגלה אומץ, תושייה, יכולת לחשוב בצלילות ולפעול תחת לחץ לנוכח סכנה.
השילוב בינה לבין רפאל ווינטר עובד כמעט בכל דבר, למעט במישור שבו הקשר הזה אמור לעבוד – המישור הרומנטי.
איכשהו, דווקא שם התיאורים של המשיכה ביניהם לא עובדים עבורי כמו שהם אמורים לעבוד ביצירה שבה הרומנטיקה היא בסופו של דבר לב העניין. דווקא במקרה שלהם ידידות אמיצה ונאמנה הייתה נוגעת לליבי הרבה יותר מאשר הניסיונות לתאר תשוקה שהייתה בעיניי לפחות מלאה תיאורים קצת גנריים ונטולת להט אמיתי.
הקשר ביניהם כשתי דמויות הפוכות מאוד זו מזו וההערכה שהם נאלצים לפתח בהדרגה זה כלפי יכולותיה של זו ולהיפך, הם שהופכים את הקשר הזה למהנה מאוד לקריאה, כיפי ומעניין – לא המשיכה. מה גם שמעט מדי ספרים עוסקים בימינו ביחסי קרבה ידידותית בין גברים לנשים.
מכיוון שהנושא עלה פעם או פעמיים בדיונים על הספר, בדגש על הכריכה שלו, אולי כדאי להזכיר רגע את הדיון בתוך היצירה סביב המשקל של אייבי ווילד.
ככל שיותר קוראות נעשות מודעות לחשיבות של דימוי גוף חיובי והשפעת המדיה על דימוי הגוף שלנו, כך גדל גם הביקוש ליצירות שבהן הגיבורות והגיבורים לא נראים כמו מודל היופי ההוליוודי הרגיל – למשל גיבורות שמנמנות ושמנות.
אייבי מעידה על עצמה שהיא “נוטה יותר לכיוון נמוכה ועגלגלה”, מה שמסייע קצת לשווק את הספר ככזה שמציג גיבורה שונה ממודל היופי ההוליוודי ומכניס אותה לרשימות של “ספרים עם גיבורים שמנים חיוביים” – אבל כמי שעוקבת בעניין אחרי הנושא של ייצוג דמויות שמנות במדיה (וממליצה בחום לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק “שמנות מדברות” שעוסק בנושא), ההצגה של אייבי שמתחמקת מלהגדיר אותה כשמנה או מלאה גורמת לדמות להיראות קצת כמו מודל השמנה ההוליוודית – אישה במידה ממוצעת שמוקפת בנשים רזות עד רזות מאוד ולכן מוצגת לנו הקהל כשמנה למרות שהיא במידה ממוצעת לכל דבר.
עבור הקוראות שהייצוג הזה חשוב להן, לא הייתי ממליצה לעצור את הנשימה מרוב ציפייה לרומן שנלחם במוסכמות כל הדרך לדימוי גוף חיובי. מה שכן, כיף לראות גיבורה שאצלה המשקל הוא לא אישיו – לא באמת, וזו מגמה ספרותית חיובית בפני עצמה. לאייבי ווילד יש תכונות רבות אחרות שהופכות אותה לגיבורה נהדרת ומובחנת שקל וכיף להזדהות איתה, לכאוב את הנפילות שלה ולרצות שהיא תצליח.
העלילה הבלשית היא בדיוק מה שמצופה ממותחן קליל ומהנה, כך שאם תבואו בציפייה לתעלומה מתוחכמת מאוד או לפתרון שמנתח לעומק את עוולות החברה שלנו, קיימת סבירות גבוהה שתתאכזבו. מה שמענג בה זה לראות את ווינטר המתוכנן והמסודר המנהל על פי הפרוטוקול ואייבי הפרועה והספונטנית מנסים לעבוד יחד כל אחד בשיטותיו שלו, ואת המאבק שלהם בהבנה שעליהם לשלב כוחות ולשתף פעולה.
לבסוף, אי אפשר בלי לציין את ברוטוס החתול המדבר של אייבי, שגונב את ההצגה באופן שבו רק חתולים יודעים.
אז אם הבלש הוא האביר העירוני, הרי שאייבי ווילד היא גיבורת העל הפוסט מודרנית המזכירה יותר את הסגנון של מארוול, שסולדת מאפיות ורשמיות יתר וכל מה שהיא רוצה זה לחזור הביתה בסוף היום לספה ולכוס התה שלה.
ענבל שגיב נקדימון הצליחה לשמר את הקצב התוסס של חיי העיר ואת הציניות הרגועה של אייבי ווילד לתרגום העברי.
ספר קליל וכיפי לנקות איתו את הראש ופשוט להישען אחורה ולהנות, מומלץ בהחלט!
הוצאה: ספרים בעלמא
תרגום: ענבל שגיב נקדימון
עריכה: מורן שין
אפשר לחשוב שבאתי ודרשתי שכל העולם יאהב בדיוק את מה שאני אוהבת – מה אני, לואי ה-14? קים ג’ונג און? זה גורם לי להרגיש כמו איזה שליט עריץ שמכריח את האוכלוסייה המפוחדת לחבר שירי הלל לסופרים האהובים עליו ואני לא מתה על ההרגשה הזו בכלל.
הנימה הביקורתית והאמירה “הלוואי שהיה לי זמן לקרוא” גרועה אפילו יותר.
היא באה לרמוז שיש משהו כמעט ילדותי שבזמן שאנשים אחרים עוסקים בדברים חשובים בהרבה אני יכולה להרשות לעצמי לשבת רגל על רגל עם הקפה והספר שלי, להצביע למשרתים שלי על אחת הבלטות במטבח ולהגיד “פספסת פה כתם” – וזה ממש לא המצב; אני למשל מנקה את הבית תוך כדי שאני מאזינה לספרי שמע, למשל – מדהים כמה ביעילות אפשר לנקות עם ספר על ספנות במאה התשע עשרה באוזניים, ההרגשה שהמפקד עלול לצוץ מאחורייך בכל רגע תורמת רבות למהירות הקרצוף.
מה שמשותף גם לנימה הביקורתית וגם לנימה המתנצלת שבה נאמרות המילים המאוסות “אין לי זמן לקרוא ספרים”, היא ששתיהן מדגישות עד כמה לספרים היום עדיין יש הילה.
כן, גם בעידן הרשתות החברתיות, ההתמכרות למסכים, נטפליקס, ריאליטי, משחקי מחשב, דחיית סיפוקים לקויה וכל שאר הרעות החולות שהחברה שלנו אשמה ומאשימה אותנו בהם, הספרים עדיין שמרו על ההילה שלהם, אדם שקורא או כותב עדיין זוכה לקריאות התפעלות ולפעמים יראת כבוד.
הספרים עדיין שמרו על איזשהו מוניטין של אלמנט שמפריד את הקוראים מהעולם הרגיל שלהם, וזה לא משנה אם אנחנו קוראים ספר פנטזיה אורבנית שמתרחש בבואנוס איירס של שנות השישים עם אנשי זאב או אם הם קוראים רומן ישראלי עכשווי על משפחה שיכלה בקלות להיות המשפחה שגרה בבניין ממול – כשאנחנו קוראים אנחנו בתוך ספר ולא בכאן והעכשיו.
לכן לא מאוד מפתיע אותי לשמוע שזה מעורר באנשים פליאה ומחלץ מהם את התגובות האלה, הביקורתיות או המתנצלות.
מאיפה ההילה הזו מגיעה? איך הספרים שמרו עליה? ולמה בניגוד לכל התחזיות הספרים לא התפוגגו ונעלמו מהעולם והקריאה היא עדיין בילוי לגיטימי ואפילו כזה שמעורר ביקורת או קנאה באלו שמספיקים לקרוא הרבה?
האנושות תמיד סיפרה סיפורים, תמיד נזקקה להם מסיבות כאלה ואחרות, בצורות שהלכו והשתנו והשתכללו במשך מאות ואלפי שנים. החיים שלנו מורכבים מנרטיבים, העולם שלנו בנוי מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליו, ממה שאנחנו יודעים עליו.
אנחנו מוקפים בטקסטים, מקבלים מסרים ושומעים סיפורים קרוב ל-24 שעות ביממה. אפילו החלומות שלנו הם סיפורים שהמוח שלנו מספר לנו, גם אם אנחנו לא זוכרים שום דבר מהסיפורים האלה כשאנחנו מתעוררים.
סיפורים תמיד היו קשורים בתודעה שלנו לידע, להיכרות עם העולם – מהתקופה שבה אנשי דת וכוהנים סיפרו סיפורים על אלים וענקים שמשפיעים על כוחות הטבע ועד לימינו אנו שבהם אנחנו מתפעלים מכותבים שמצליחים לספר באמינות פנומנלית על חוויית חיים שונה מאוד משלהם.
הצורך בסיפורים זה משהו שכל כך טבוע בנו, וייקח לנו שנים רבות להשתחרר מאופן החשיבה שלפיו סיפורים נושאים ידע והיכרות עם העולם, מההרגשה שהילד שקורא ספר מולך יודע עכשיו על העולם קצת יותר ממך, גם אם הספר הזה הוא קומיקס או ספר בדיחות מהסוג שגורם להורים ולמחנכים רבים לצקצק בלשון ולהתחנם בפני הילדים שיקראו “ספרים אמיתיים” – מה שזה לא אומר.
וכשסיפור כתוב באותיות ומילים ולא מצויר או מצולם או מסופר לנו בטלפון או בפאב בתור אנקדוטה משונה ומצחיקה, הוא נוטה להיתפס בתודעה שלנו כנצחי. לא ניתן לדעת כיצד תיראה הטכנולוגיה בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה. אבל ספרים, בין אם הם על המדף ובין אם הם שמורים לך באפליקציה על הטלפון הנייד, לא שינו בהרבה את מהותם, את תפקודם.
וזה בדיוק מה שאני רוצה לענות לכל אותם אנשים ש”אין להם זמן לקרוא ספרים” – הספרים לא הולכים לשום מקום. הם היו פה הרבה לפנינו והם יהיו פה הרבה אחרינו.
איך אמרה מדריכת הכתיבה החביבה עליי מכולן? תנשמו. הכל טוב. תקראו כשיהיה לכם זמן.
אה, והבטחתי להגיד מה הרגלי הקריאה שלך אומרים עליך נכון?
שום דבר. שום דבר בכלל. ספרים זה עניין של תקופות, יש לנו תקופות של קריאה מרובה שבהן אנחנו בולעים ספר אחרי ספר ויש תקופות של מחסומי קריאה ארוכים ומתסכלים שצריך לחצות כמו שחוצים את מדבר סהרה.
היחס שלך לאנשים שקוראים או לא קוראים דווקא כן אומר עליך משהו, אז שווה לוודא שזה אומר עליך משהו טוב.
אגב, אחת התגיות האהובה עליי באתר היא: ספרים על ספרות וכתיבה!
