אין כמו הבית 1: אין כמו הבית

איזינגטון, דרהאם, אנגליה

לפני ארבע-עשרה שנה...

"מולי, בואי אליי, חמודה. יש לי משהו לספר לך."

סבתא שלי הייתה בחדר הקדמי של הבית הקטן שלנו. היא ישבה בכורסה החומה הישנה שלה כשראשה בין ידיה.

פסעתי קדימה והסתכלתי בחדר. אבא שלי עוד לא חזר מהפאב. הוא תמיד היה בפאב מאז שהגברת המפחידה שהייתה לפעמים בטלוויזיה סגרה את המכרות בשנה שנולדתי ואבא שלי נהיה עצוב. סבתא אמרה לי.

סבתא שלי הרימה את ראשה וחייכה אליי בעצב. החיוך של סבתא שלי היה החיוך המתוק ביותר שראיתי בחיי. היא יכלה להאיר את כל החדר בחיוך רחב אחד. כל-כך אהבתי את סבתא שלי.

כשהתקרבתי שמתי לב שהיא מחזיקה תמונה ישנה של מאמא. מאמא מתה כשנולדתי, וסבתא ואבא מתרגזים נורא בכל פעם שאני שואלת עליה, אז אני כבר לא שואלת כלום. אבל אני עדיין מנשקת בכל לילה את התמונה שלה שעומדת לי ליד המיטה. סבתא אמרה שמאמא תראה אותי עושה את זה מגן עדן.

"בואי אליי, מולי קטנה שלי. שבי עליי," היא אמרה, נופפה כדי שאבוא אליה והניחה את התמונה הממוסגרת על הרצפה המכוסה בשטיח אדום.

שמטתי את תיק הגב הוורוד שלי על הרצפה, ניגשתי אליה וזינקתי אל חיקה. היה לה ריח של מנטה. תמיד היה לה ריח של מנטה. ידעתי שזה נועד להסתיר את ריח הסיגריות שהייתה מתגנבת לעשן בסמטה. היא הצחיקה אותי כשהייתה רצה החוצה כל בוקר, עדיין עם הרולים הוורודים בשיער האפור שלה, ועם הסינר הסגול.

הנחתי אחת מידיי על הלחי שלה. היא נראתה מצוברחת. "סבתא, מה קרה?"

היא אחזה בידי הקטנה בידה, שהייתה קרה כל-כך עד שקפצתי. שפשפתי אותה בין הידיים שלי ונישקתי אותה על הלחי כדי שתרגיש טוב יותר. היא אמרה לי שהנשיקות המתוקות שלי יכולות להפוך כל בעיה בעולם הזה לקצת יותר קלה.

החדר היה שקט כל-כך והצליל היחיד הגיע מפצפוץ בולי העץ הבוערים ומהתקתוק הרועש של שעון המטוטלת.

סבתא תמיד השמיעה מוזיקה, מוזיקה מלפני שנים רבות, והיינו רוקדות מול האח. אבל היום לא התנגנה שום מוזיקה, והבית כולו השרה אווירה קהה ועצובה.

בהיתי במחוג הגדול של השעון וראיתי שהוא מצביע על שתים-עשרה. המחוג הקטן עמד על ארבע. התאמצתי לזכור מה אמרה לנו המורה שלי, גברת קלארק. עיניי נעצמו בחוזקה כשניסיתי לחשוב. הן נפקחו פתאום, בהתנשפות חדה. השעה ארבע. כן! השעה ארבע. אבא יחזור הביתה בקרוב.

ניסיתי לחלץ את עצמי מחיקה של סבתא כדי לרוץ אל הדלת ולחכות לאבא שלי כשיגיע ויעבור בשער. הוא תמיד חיבק אותי וסחרר אותי באוויר ואז אמר לי שאני הילדה הכי יפה בעולם, בדיוק כמו מאמא. זה היה החלק הכי אהוב עליי ביום.

החלקתי מעל הברך של סבתא שלי, אבל היא תפסה בזרועי.

"סבתא, מה את עושה? אבא יחזור בקרוב. הוא צריך את החיבוק היומי שלו!"

סבתא ינקה נשימה עמוקה ומים החלו לדלוף מעיניה.

"סבתא, למה את בוכה? בבקשה אל תהיי עצובה. את צריכה נשיקה מתוקה? זה ישפר לך את ההרגשה?"

סבתא מעכה אותי אל החזה שלה עד שהמשקפיים כמעט נפלו לי מהאף, והחומר שממנו עשוי הסינר שלה גירד לי את הלחי. מעכתי את הפנים שלי כדי להפסיק את הגירוד. היא דחפה אותי קצת לאחור וירדה על הברכיים, ועכשיו עיניה העצובות היו בגובה עיניי.

"מולי, אני צריכה לספר לך משהו, משהו שיעשה אותך מאוד מאוד עצובה. את מבינה אותי?"

"כן, סבתא. אני כבר בת שש. אני ילדה גדולה. אני מבינה הרבה דברים. גברת קלארק אמרה שאני הילדה הכי חכמה בכיתה, אולי אפילו בכל בית הספר."

סבתא חייכה אליי, אבל עיניה נשארו עצובות. זה לא היה חיוך שלם. אבא אמר שרק חיוכים שלמים מראים שאת שמחה באמת. את לא צריכה לבזבז חיוך שלם על משהו שלא עשה אותך סופר-מאושרת.

"את באמת חכמה, מתוקה, אפילו שאני לא יודעת ממי קיבלת את זה. את תגיעי רחוק. את נועדת לעזוב את החיים העלובים האלה ולעשות משהו עם עצמך. זה מה שמאמא ו... אבא... היו רוצים." היא משכה באפה ושלפה מכיסה את הממחטה הוורודה שלה, שהייתה מכוסה ברקמה של ורדים אדומים. אני בחרתי את הבד בשוק לפני שבועיים. הכנו אחת בשבילה ואחת בשבילי, סט תואם, בדיוק כמונו, ככה סבתא אמרה.

היא טפחה בממחטה על אפה האדום ובהתה מבעד לחלון, ואז נדמה שעיניה השתנו והיא הסתכלה בי שוב. "עכשיו, מולי, את צריכה לקחת נשימה עמוקה ואמיצה, בסדר? בדיוק כמו שהראיתי לך."

הנהנתי ושאפתי במשך חמש שניות דרך האף עם הידיים על הבטן, ואז נשפתי לאט החוצה במשך חמש שניות דרך הפה.

"ילדה טובה," היא שיבחה אותי ושפשפה את הלחי שלי באגודלה.

"סבתא? איפה אבא? הוא מאחר. הוא אף פעם לא מאחר." הוא תמיד הגיע הביתה לראות אותי אחרי בית הספר. נכון שהוא תמיד הסריח מבירה מגעילה, אבל זה היה הריח הקבוע שלו. אחרת זה לא היה אבא.

"מולי, משהו קרה לאבא היום," היא אמרה לי בקול רועד.

"הוא לא מרגיש טוב? שנכין לו תה למתי שהוא חוזר הביתה? תה עוזר לכולם להרגיש טוב יותר, לא, סבתא? זה מה שאת תמיד אומרת," אמרתי, והתחלתי להרגיש מין סחרור מטריד ומשונה בבטן בגלל האופן המוזר שבו היא הסתכלה בי.

היא הנידה בראשה ושפתה רטטה. "לא, מתוקונת. לא נצטרך תה היום. את מבינה, אלוהים החליט לקחת את אבא שלך לגן עדן הבוקר, להיות עם המלאכים."

הטיתי את ראשי לאחור כדי להסתכל בתקרה. ידעתי שאלוהים גר אי-שם בשמיים מעלינו. אבל אף פעם לא הצלחתי לראות אותו, לא משנה כמה התאמצתי.

"למה שאלוהים ייקח מאיתנו את אבא? אנחנו אנשים רעים? הייתי רעה מדי? בגלל זה אלוהים לא רצה שיהיו לי אימא ואבא?"

סבתא שלי חיבקה אותי חזק, והאף שלה התחפר בשיער החום הארוך שלי. "לא, מולי שלי, אף פעם, אף פעם אל תחשבי ככה. אלוהים פשוט היה עצוב בגלל שאבא שלך התגעגע כל-כך למאמא. הוא החליט שהגיע הזמן שהם יהיו ביחד שוב. הוא ידע שאת אמיצה וחזקה מספיק לחיות בלעדיהם."

חשבתי על זה בזמן שמצצתי את האגודל. אני תמיד מוצצת אצבע כשאני מפחדת או לחוצה.

סבתא הסיטה את השיער מפניי. "אני רוצה שתדעי שבעולם כולו לא היו שני אנשים שאהבו אחד את השני יותר ממאמא ואבא. כשמאמא מתה, אבא לא ידע מה לעשות. הוא אהב אותך כל-כך, אבל הוא גם התגעגע אליה. כשהגברת בטלוויזיה –"

"מרגרט תאצ'ר?" קטעתי אותה. למדנו עליה בבית ספר. רוב האנשים בעיירה שלי לא אהבו אותה. הם קראו לה בשמות מגעילים. בגללה, הרבה אנשים היו עצובים מאוד.

סבתא חייכה. "כן, מרגרט תאצ'ר. כשגברת תאצ'ר סגרה את המכרות, לאבא שלך כבר לא הייתה עבודה וזה עשה אותו אומלל. אבא ניסה הרבה זמן להרוויח כסף ולקנות לנו בית טוב יותר, אבל הוא עבד במכרות מאז ומעולם, והוא לא ידע לעשות שום דבר אחר." עיניה נעצמו בכוח. "היום אבא מת, מתוקונת. הוא הלך לגן עדן והוא לא חוזר אלינו."

השפה שלי התחילה לרעוד ודמעות עקצצו לי בעיניים. "אבל אני לא רוצה שהוא ילך! אנחנו יכולות לבקש מאלוהים שיחזיר אותו? מה נעשה בלעדיו?" תחושה כבדה התפשטה לי בחזה עד שהרגשתי שאני לא יכולה לנשום. הושטתי יד אל ידה של סבתא, ודיברתי בקול צרוד. "לא נשאר עכשיו אף אחד חוץ מאיתנו, נכון, סבתא? את כל מה שנשאר לי. מה אם הוא ייקח גם אותך? אני לא רוצה להישאר לבד. אני מפחדת, סבתא." צרחה חזקה בקעה מגרוני. "אני לא רוצה להישאר לבד!"

“מולי –" לחשה סבתא והצמידה אותי אליה עוד יותר חזק. נפלנו יחד על הרצפה, ובכינו מול האח.

אבא שלי מת.

אבא שלי היה בגן עדן.

והוא אף פעם, אף פעם לא יחזור.