אין כמו הבית

היא יודעת איך זה להיות לבד.

אבל כשמולי משאירה מאחוריה את שמי אנגליה האפורים כדי להתחיל חיים חדשים באוניברסיטת אלבמה, היא מגלה שיש לה עוד הרבה דברים ללמוד – היא לא ידעה שהקיץ יכול להיות חם כל-כך, היא לא ידעה שהסטודנטים יכולים להיות מאיימים כל-כך, והיא בהחלט לא ידעה עד כמה האנשים באלבמה אוהבים פוטבול.

אחרי שמפגש מקרי עם הקוורטרבק הכוכב הידוע לשמצה, רומיאו פרינס, משאיר אותה בלי יכולת לחשוב על שום דבר חוץ מעיניו בצבע השוקולד, שערו הבלונדיני הכהה וגופו המושלם, מולי מבינה שחיי הבדידות השקטים שלה עומדים להשתנות בצורה קיצונית, ולנצח…

פגשתם את רומיאו פרינס ברומן רב המכר של אמאזון ושל USA Today, “אין כמו הבית”. עכשיו תשמעו את הסיפור מפיו שלו: פתוח, לא מצונזר וחשוף עד העצם.

מצחיק אותי כשאני שומע אנשים שחושבים שמולי ואני נכנסנו לעניינים מהר מדי, מקשקשים שאין סיכוי שיכולנו להרגיש את מה שהרגשנו זה כלפי זה בזמן קצר כל-כך. אני אומר, איך לעזאזל הם יודעים? עשינו את זה, לא? היא הפכה לכל החיים שלי, לא ככה? ובקשר לזה שאין אנשים כמו ההורים שלי? שהם לא אמיתיים? תגידו לי את זה בגיל עשר, אחת-עשרה, שתיים-עשרה – לעזאזל, כל החיים הדפוקים שלי – כשאף פעם לא הייתי מספיק טוב, כשהכו אותי עד שדיממתי כי הייתי טוב מדי בפוטבול ולא הייתי מה שהם חלמו עליו: הבן הצייתן המושלם. תגידו את זה לאלפי ילדים ברחבי העולם שחוטפים מכות מהורים מחורבנים בגלל שטויות מטומטמות. תגידו להם בפנים שהרוע לא קיים.

זין על רומיאו ויוליה. זה הסיפור שלי ושל הבחורה שלי, מהפה שלי. בלי רגשנות רכרוכית, בלי להיות נדוש, רק האמת הפשוטה והקשה, ובגלל שאני מרגיש נדיב אני גם הולך לספר לכם את המשך הסיפור שלנו.