קסם אמצע החיים: פלישה

1

"טוב שהאביב הגיע מוקדם השנה, ג'סי. כן, אני חושב ששטחי הבית יצליחו להתאושש לגמרי." אדגר תקע את אגודליו הארוכים בחגורת מכנסי הטרנינג שלבש. ציפורניו גדלו פרא, והטרנינג היה בצבע סגול עז.

למר טום, רב־המשרתים/מנהל־הנכס/הקואצ'ר־מהגיהינום, נמאס סוף־סוף לקנות אקונומיקה והוא החליף את הצבע של טרנינג הבית שלנו מלבן לסגול, כמחווה לצורת הגרגויל שלי, וגם כי הצבע הזה מסווה לא רע כתמי דם. ואל תשאלו אותי למה אדגר היה צריך ללבוש טרנינג מלכתחילה. הוא כמעט אף פעם לא שינה צורה, וגם כשעשה זאת הוא הפך לנחיל חרקים והבגדים שלו השתנו איתו בדרך קסם. אבל למדתי בדרך הקשה לא לשאול את צוות בית אייווי המקורי שאלות לגבי ההיגיון מאחורי ההחלטות שלהם, כי אפשר היה לחטוף מפרצת במוח מהתשובות שקיבלתי.

סקרתי את הפרחים הצבעוניים מהמקום שעמדתי בו, בפינה האחורית של החצר. הם היו בכל מקום — מצטופפים לצד הבית, חונקים את קצות המדשאה הירוקה השופעת, מקיפים את מבוך הגדר החיה שאדגר עדיין התעקש שאני צריכה לשוטט בו כמה שעות "בשביל הכיף", ועכשיו הם צצו גם בין העצים שבשולי היער. ידעתי שיש כמות זהה של פרחים גם בצד השני של הבית ועוד המונים שמציפים את החזית. גם אם הוא לא היה עומד על כך שאצא איתו לסיור כדי לבדוק את שטחי הבית, היה קשה לפספס את הכמות האדירה שלהם.

"כן, הם גדלים ממש יפה." הנהנתי בצייתנות, ואז בחרתי בקפידה את המילים הבאות. אדגר לא הגיב טוב לביקורת. לפני כמה חודשים הוא הכניס בטעות אדם מסוכן לשטח האחוזה, ועכשיו בכל פעם שעשה טעות קטנטנה, הוא הציע שאוציא אותו לגמלאות. פרישה עבור ערפד פירושה מוות. הבחור ניסה בלי הפסקה לשכנע אותי להרוג אותו. "קנית את כל חנות הפרחים, או ש..."

"אוי, לא, ג'סי, אל תדברי שטויות. אני לא קונה פרחים — אני מגדל אותם. אבל כן, קניתי את כל הזרעים שהיו להם. רציתי להיות בטוח שיש לי מספיק."

כמעט עשיתי טעות והזכרתי את הבָּסָחאוּן, היצור האלים, השעיר והמתיש שעזר לי לברוח מקבוצת קוסמים בתמורה לגישה לערוגות הפרחים היקרות מפז של אדגר. הוא חיסל את כל הפרחים, ואדגר קיבל את זה קשה מאוד. היה ברור שהוא חושש שהמקרה ההוא לא יהיה אירוע חד־פעמי.

"אה. נראה לי שיש לך. שיש לך מספיק, אני מתכוונת," אמרתי.

"כן, זה הדבר השני שרציתי לדבר איתך עליו." הוא שלף את אגודליו מהגומי של מכנסי הטרנינג והצמיד אותם זה לזה מאחורי גבו. "רציתי לעבוד על המוכנות שלי. את יודעת, כדי למנוע עוד תקרית של דג זהב." הוא הרכין מעט את ראשו.

"דג הזהב היה מדוכא בכל מקרה, אדגר... כנראה, ואף אחד לא מאשים אותך שהרגת אותו בטעות. מן הסתם היית אמור לדעת שצריך להוציא את הדג מהכיור לפני שפותחים את פקק הניקוז כשמסיימים להחליף לו מים, אבל טעויות קורות. לא היית צריך להביא לי את הדג מלכתחילה." לפעמים לא קל להימנע מביקורת.

"ובכל זאת..." הוא השתתק, ועיניו שוטטו על פני הפרחים שהיו מסוגים וצבעים רבים ושונים, ונשתלו לכאורה ללא סדר או סיבה ביחס לעיצוב הכללי של החצר. "אני לרוב לא טיפוס שמחפש את מי להאשים, ואני מאמין בתוקף שאדם הוא חף מפשע עד שתוכח אשמתו, אבל אני תוהה..." הוא העביר ניב על שפתו התחתונה. הוא פשוט הפסיק סופית להכניס את הניבים פנימה. לא היה לנו מושג למה, אבל נאלצתי לאסור עליו ללכת למרכז העיירה, כי אנשים שאינם בעלי קסם עלולים לראות אותו ולהתחרפן. גם אם הם לא האמינו בקיומם של ערפדים עד לאותו רגע, לא תהיה להם ברירה אלא לשנות את דעתם. "הבחנתי בחוסר עקביות מסוים בעיצוב הפרחים שלי."

אה. אז הוא כן ניסה לעצב אותם, הוא פשוט היה גרוע בזה.

"איזה מין חוסר עקביות?" שאלתי, ואז הרגשתי רגל מוכרת דורכת על שביל הגישה המוביל לדלת הכניסה של בית אייווי.

זה היה אוסטין, משנה־הצורה שלבש דמות של דוב קוטב עצום ואכזרי וקיבל לאחרונה את תפקיד מספר אחת במועצת בית אייווי. הוא גם תבע סוף־סוף את מקומו הראוי כאלפא של העיירה הסמוכה אלינו ושל שתיים מהעיירות הסמוכות — עבודה שעשה ממילא במשך שנים, בלי שתיזקף לזכותו. הוא כיהן בתפקידו החדש במשך כמה חודשים בלבד, וכבר עכשיו מקרי הפשע פחתו בשיעור של שבעים וחמישה אחוזים בעיירות החדשות שהיה נוכח בהן. אף אחד לא רצה להתעסק איתו, וזה הגביר מאוד את השמחה שחשתי מכך שהוא לצידי.

"טוב..." אדגר כופף מעט את גבו, וניכר שהוא לא חש בנוח.

אוסטין שינה את נתיבו; הוא הקיף עכשיו את הבית, בדרכו אליי. אולי בדומה לשאר בעלי הקסם בבית אייווי, הוא כבר התחיל להרגיש את מיקומם של האנשים בשטחי הבית.

בבטן שלי התחילו לרקוד פרפרים, ומייד נוסף להם פרץ של אשמה. בית אייווי העניק לאוסטין את היכולת למשוך החוצה את הקסם שבתוכי, ובשל הכישרון הטבעי שלו לחלץ את הטוב שבאנשים הוא הצטיין במשימה, מה שגרם לקסם שלי להתגבר בקפיצות גדולות. אז התעלול הקטן שעשיתי אתמול על חשבונו — השתמשתי ביכולת החדשה שלי ליצירת פיצוצים כדי לחולל פיצוץ אחד קטנטן לידו — שיגר אותו מעל צמרות העצים, במקום סתם להקפיץ אותו בבהלה כמו שקיוויתי. טיפה קטנה של כוח הפכה למבול אדיר, ואוסטין המסכן שילם את המחיר.

הוא אפילו לא נראה כועס. מובן שהוא גם השתנה ממש מהר לצורת דוב הקוטב שלו ופשוט נשכב וחיכה שארפא אותו. וגם אם כעס, דובי קוטב לא יכולים לדבר. וזה כנראה לטובה. כל העסק היה לא נעים.

"הבעיה היא שנראה כאילו מישהו... מוריד את ראשי הפרחים." אדגר שילב את זרועותיו על חזהו והקיש על שפתיו בציפורן ארוכה מדי של האצבע המורה. "יכול להיות שזה אייל, כי הם אוהבים מאוד פרחים, אבל איילים רגילים לא אוהבים בדרך כלל פרחים שטופלו בקסם." אדגר הבחין באוסטין המתקרב אלינו ועיניו אורו. "נו, תראי מה זה. האלפא של העיירה בא לבקר אותנו. איזה מזל יש לנו, לא?"

"הוא חלק מהצוות של בית אייווי, אדגר, אתה יודע את זה."

"כן, אני יודע, אבל בשבט הערפדים מעולם לא קודמתי לעמדה גבוהה מספיק לפגוש אנשים חשובים ומשפיעים. חשבתי שאני אמות בעבודה הזאת עוד לפני שתיבחר יורשת אחרת. אז עד שתתעשתי ותוציאי אותי לגמלאות כפי שעלייך לעשות, אמשיך להוקיר את מזלי הטוב."

גלגלתי עיניים, ואז חייכתי כשאוסטין התקרב, עיני הקובלט שלו מנצנצות בטוב לב ותנועותיו קלות וחינניות, מסתירות במידת־מה את כוחו האדיר.

"היי," אמרתי ובחנתי את הטישירט הלבנה שלו, שנמתחה על כתפיו וחזהו באופן שהדגיש את שרירי הבטן שלו, ואז נתלתה מעל בטנו השטוחה. מכנסי הג'ינס הצמודים העידו על ירכיים חסונות וחזקות. שום פיסת עור שרוף לא הכתימה את זרועותיו השריריות, תודה לאל. כלומר, בשלב זה כבר הייתי מרפאה די טובה (לא היתה לי ברירה אלא להיות כזו), אבל בכל זאת, התעלול הקטן הזה תפס ממדים מוגזמים. "בלי טרנינג היום?"

גבותיו התרוממו בסלידה מבודחת אבל הוא לא הגיב, כנראה מכיוון שאדגר לבש את הטרנינג כרגע. זה לא היה סוד שאוסטין לא מרוצה משינוי הצבע.

הוא עצר לידי. "באתי לשאול אם תעזרי לי במשהו היום אחר הצהריים."

"כן, בטח, אני רק צריכה לסיים את הסיור הזה עם אדגר. יש עניין דוחק שדורש בדחיפות את תשומת ליבי המלאה." חייכתי בבדיחות הדעת.

"אה, לא, ג'סי, זה לא כזה רציני. טוב... את יודעת... אלא אם כן מדובר בגניבה, ובמקרה כזה..." אדגר פשט את ידיו. "אני לא חבר מושבעים, אבל..."

ההומור נעלם מהבעתו של אוסטין. "גניבה?"

"אדגר דיבר איתי על הפרחים. נכון שהם נראים נפלא? תוך כמה חודשים בסך הכול, הוא החליף את כל מה שהבסחאון אכל." הרמתי את ידי כמו עוזרת של מנחה בשעשועון שמציגה את הפרסים.

"יש יותר מדי פרחים," אמר אוסטין, שלא חשש כלל להעביר ביקורת על הערפד. בטח, בשבילו זו לא היתה בעיה — למיטב ידיעתי אדגר אף פעם לא ביקש ממנו שיהרוג אותו.

"כן, ובכן, היו הרבה," אדגר אמר והתכופף שוב.

אוסטין הטה את ראשו וסקר את השטח. "זה נראה כאילו בית אייווי הוא חווה לגידול פרחים לבתי לוויות..."

תקעתי בו מרפק. "או חתונות וימי הולדת. עליז מאוד."

"פשוט..." אדגר השתהה לרגע. "בשולי החצר, במקום שהפרחים נכנסים לתוך היער, משהו אכל את ראשי הפרחים והגבעולים."

"אייל?" שאל אוסטין.

אדגר פנה אל אוסטין בחיוך קורן, עמוס בניבים בשלל צבעים. רצועות ההלבנה שהמלצתי לו להשתמש בהן לא הצליחו להתגבר על צריכת הדם הקבועה שלו. "מוחות גדולים חושבים באופן דומה! אני אכן ציינתי שזה יכול להיות אייל. אלא שאיילים בדרך כלל לא נהנים מפרחים שטופלו בקסם."

"אה, נכון, אתה מרמה כדי לזכות בתחרויות הפרחים שלך," מלמל אוסטין.

החנקתי צחוק. אדגר השתמש בסרום קסם כדי שהפרחים יגדלו יפה ללא קשר לעונות השנה, ובזכות זה ניצח תמיד בפסטיבל הבית והגן שהתקיים במחוז, מול מתחרים שלא השתמשו בקסם. הוא טען שכל אחד יכול להשתמש בסרום המיוחד, אבל מובן שלדיקים ולג'ייניות לא היה מושג שהסרום הזה קיים בכלל. רובם התייחסו בהתנשאות לאווירת הניו־אייג' ששררה בחנות של אגנס.

"לא קיבלתי דיווחים שהבסחאון נמצא בסביבה לאחרונה," אמר אוסטין.

"אה." הנדתי בראשי וגיחכתי. "אההה. לא קלטתי שהוא מדבר על הבסחאון."

"ובכן, אתם יודעים, לא הייתי רוצה להאשים לשווא יצור חף מפשע, כך שאתם ודאי מבינים למה אני מהסס לנקוב בשמות," אדגר אמר ונופף בידיו לפניו. "אבל הוא אכן אוהב את הפרחים שלי. זה היה ברור לחלוטין מהיסודיות שבה הוא בזז אותם משטחי הבית..."

"אני לא חושבת שזה הבסחאון." החלקתי את ידי לכיסי מכנסי הג'ינס שלי. "לא נתתי לו גישה בלתי מוגבלת לשטחים, ויש לו קוד אתי ברור מאוד בנוגע לעסקאות חליפין. הוא לא יפלוש לטריטוריה שלי בלי לדבר איתי קודם."

"אז לא אמרת לבסחאון שהוא יכול לקפוץ לפה ולהתכבד בחטיף בכל פעם שהוא באזור?" אדגר שאל בהיסוס.

"לא. וכמו שאוסטין אמר, אף אחד לא ראה אותו. הוא למעלה על ההר שלו, כנראה מפחיד מטיילים. מאוד לא סביר שהוא גנב הפרחים שאתה מחפש. חוץ מזה, הוא ענק בגובה של כמעט שלושה מטרים — בשבילו חטיף זה הרבה יותר מכמה פרחים. זה כנראה רק אייל עם בלוטות טעם דפוקות או משהו."

"כן, את צודקת. פשוט חששתי ש..." הוא נאנח בהקלה. "זה היה בסדר גם אם כן, כמובן. זה הבית שלך והחצר שלך, וכיוצא מכך גם הפרחים שלך. אני רק מגן על השטחים. ובאמת שתלתי את השורה הזאת שם ליד היער בתקווה להאט אותו כדי שאוכל לנסות להגן על הזוכים העתידיים שלי בפרסים, אבל רציתי לרדת לשורש העניין." הוא הרים את גבותיו וצחקק. "הבנתם? לרדת לשורש העניין? כי אנחנו מדברים על פרחים?" אוסטין פנה להביט בו במבט אדיש. "בכל אופן, קיוויתי למצוא כמה מדדים שיסבירו את טירוף האכילה הזה. אם זה באמת היה הוא, כמובן. לא האשמתי אותו, רק תהיתי, זה הכול."

התאמצתי לא לצחוק. "אם אעשה שוב עסקת חליפין תמורת פרחים, אדגר, אתה תהיה מעורב במשא ומתן הפעם."

"אה, יופי. כן, זה מנחם." הוא הושיט את ידו. "אני נשאר כמובן המשרת הצנוע שלך, אחראי אך ורק על גידול הפרחים שלך, ולא על השליטה בהם."

אוסטין המשיך לבהות בו ללא הבעה. זה היה המראה שהוא העדיף בכל אינטראקציה עם אדגר. צחוק חמק מפי.

"אם אכן תעשי איתו עסקה נוספת, אני אכין לו בּוּפֶה קטן ונחמד," המשיך אדגר. "יש לי כמה פינוקים טעימים מאוד. אני אשמח אפילו לתכנן בשבילו את המנות." הוא הצמיד את ידיו לשפתיו בצורת משולש והרכין את ראשו. "אם יורשה לי."

אוסטין התעשת במאמץ. "אני אחכה לך בחזית," הוא אמר לי.

צחקתי חזק יותר והנחתי את היד על שריר הקיבורת שלו, והוא הקפיץ אותו. "לא, זה בסדר. אנחנו סיימנו. נכון, אדגר? אין שום דבר נוסף?"

"לא, זהו זה. רק רציתי שניישר קו. אני אלך עכשיו להכין שיקוי שיהרוג את האיילים האלה —"

"רגע, מה?" משכתי את ידי מאוסטין. "לא, אדגר, אתה לא יכול להרוג את האיילים! אם אתה רוצה להרחיק אותם תשתמש בתרסיס שדוחה אותם או משהו כזה."

"אוי, לא, ג'סי, אם אייל סוטה פיתח חיבה לפרחים שלי, זה הסוף שלי. הם ממש מזיקים. הפרחים הם כמו סם בשבילם. בגלל זה הייתי קצת מודאג מהבסחאון הזה. סליחה על חוסר הצניעות, אבל אני בכל זאת הזוכה המחוזי בקטגוריית המדשאה והגנים בפסטיבל הבית והגן מדי שנה. להרוג אותו זו הדרך היחידה."

הפה שלי נפער בתדהמה. "לא. אתה לא יכול... חשבתי שאמרת שאיילים בדרך כלל לא אוהבים פרחים קסומים, נכון?"

"בדרך כלל לא, זה נכון, אבל מדי פעם... שמעת על אריות טורפי אדם, נכון?" הוא הטה את ראשו לעברי כאילו רצה להדגיש שיש קשר אמיתי מאוד בין שתי התופעות המסוכנות הללו. אוסטין חזר לבהות. "מרגע שהם טועמים בשר אדם, זה הדבר היחיד שהם רוצים. אותו הדבר עם האיילים האלה והפרחים שלי. יהיה בטוח יותר להרוג אותם וזהו."

"אל תהרוג את האיילים," אוסטין אמר, וצליפת שוט של כוח חלחלה אל דבריו. האלפא שבו דרש ציות.

הלסת של אדגר נסגרה בנקישה. הוא קד לנוכח מבטו הקשה של אוסטין. "כן, אלפא. אבל תבין בבקשה שאני לא יכול לשאת באחריות על היצורים שמשוטטים פה בלי הפסקה כמו חבורה של מעריצות מזדנבות. אני לא לוקח על עצמי שום אחריות בעניין."

אחרי הדברים האלה השתרר רגע של דממה, שבו אוסטין ואני עמדנו ובהינו זה בזה באור השמש המקסים של חודש מרס. החורף היה קר ולפעמים קשה לעומת מה שהייתי רגילה אליו בלוס אנג'לס, אבל הוא הסתלק מהר למדי ופינה את מקומו לשמש ולים הפרחים שסביבנו.

"אז בסדר." הנהנתי, הסתובבתי וצעדתי לכיוון חזית הבית. באמת שלא היה עוד הרבה מה לומר ולעשות במצב הזה. והייתי חייבת להתרחק ככל הניתן מהסכנה למפרצת במוח.

"הוא נהיה עוד יותר מוזר," אוסטין מלמל כשהדביק את צעדיי. "אריות אוכלי אדם ואיילים שמסתובבים כמו חבורה של מעריצות מזדנבות? על מה הוא מדבר?"

"עדיף לא לתהות בנושא יותר מדי. ויכול להיות שזה בכלל לא אייל."

אוסטין נד בראשו כשעשינו את דרכנו לחצר הקדמית. ניאב ישבה על המרפסת שלה ממול, מתנדנדת בכיסא הנדנדה שלה ליד ערימת האבנים שהחזיקה בהישג יד, למקרה שתייר ישוטט לו במקרה ברחוב ויעצור להסתכל על בית אייווי. התייר המסכן יגלה עד מהרה איזו צלפית מדהימה ניאב עם האבנים האלה.

"הוא באמת הגזים לגמרי עם הפרחים." אוסטין הביט בפרחים שעיטרו את שביל הגישה הקטן שהגיע קרוב לחזית הבית, שם התמזג עם השביל הראשי שהוביל אל המרפסת הקדמית. "הריח מהמם את כל החושים."

"כן. אני צריכה לבקש ממר טום לדבר עם אדגר ולהגיד לו להרגיע עם זה קצת."

"למה לא אמרת לו משהו עכשיו?"

"כי בכל פעם שהוא מפשל, הוא מבקש ממני להרוג אותו. אני לא רוצה להכניס אותו לעוד משבר קיומי כרגע."

"אלוהים," אוסטין מלמל, והטון שלו העביר בי צחקוקים בכל הגוף.

"בכל מקרה, מה אתה צריך?"

הוא נעצר על המרפסת והסתכל על הרחוב. שמש מאוחרת של אחר הצהריים הציצה מבעד לעצי האדר והטילה כתמים מנומרים על המדרכה. "יש לך כמה שעות?"

"כמה שעות?" הסתכלתי בשעון שלי וראיתי שהשעה שלוש, ואז הסתכלתי שוב אל דלת הכניסה הסגורה. "ובכן, בהתחשב בעובדה שאין לי מה לעשות חוץ מאשר ללמוד קסמים ולהשגיח על עבודת הגינון של ערפד שפוי למחצה, יש לי במקרה קצת זמן פנוי, כן. במיוחד אחרי שהסכמנו על כמה ימי חופש מהאימונים כדי שתוכל להחלים." לעסתי את שפתי והאשמה חלחלה בי שוב. "מה שלומך, דרך אגב?"

הוא פטר את השאלה בהינף יד. "אין שום דבר חצי שפוי אצל הערפד הזה." הוא הניד בראשו לכיוון הבית. "את צריכה לדווח לפמליה שלך?"

"נהיה בעיירה?"

"כן."

"אז לא, אני אסתפק בך ובמשני־הצורה שלך שיצוצו בדרך. בוא נראה אם הם יצליחו למצוא אותי."

"רשמית, עדיין אין לי אף אחד." הוא הושיט את ידו והניח אותה בשיפולי גבי, מוכן לכוון אותי. "אבל כן, אנחנו נהיה בסדר."

הדלת נפתחה לאט ומאחוריה התגלה מר טום, החזה שלו נפוח בתוך הטוקסידו, המכנסיים זה עתה גוהצו והכנפיים משתפלות על גבו כמו שכמייה. אחת מידיו איזנה מגש כסף ועליו מעטפה לבנה אחת, האחרת היתה מאוגרפת לצד גופו.

"גברת. לפני שתצאי מהבית בלי הגנה הולמת ותעמידי את עצמך בסכנה חמורה פוטנציאלית, יש לי דבר דואר עבורך," הוא אמר.

הפנים שלי איבדו את הבעתן. הרגשתי את זה קורה. "צותתּ לשיחה שלנו מאחורי הדלת, מר טום?"

"מהחלון בחדר הקדמי, ליתר דיוק. זאת הדרך הקלה ביותר לדעת מה את זוממת בלי לשאול אותך."

אוסטין שוב בהה. היתה לי הרגשה שלא ככה הוא תכנן לנהל את הלהקה שלו.

"אני אקח את זה כשאחזור." סימנתי לאוסטין להתקדם בשביל.

"אני חושב שתרצי לקרוא את זה, גברת. זה מאימא שלך. היא רוצה לבוא לבקר."

קפאתי במקומי אחרי צעד אחד. "מה זאת אומרת היא רוצה לבוא לבקר? איך — אתה קורא את הדואר שלי?"

"יש לך ודאי כישרון שירה יוצא מן הכלל, גברת, לפי הגובה שהקול שלך הגיע אליו בשאלה האחרונה הזאת." מר טום משך באפו. "אני רק סרקתי את התוכן כדי לוודא שלא מדובר באיום מוות. אחרי הפתק ההוא מאליוט גרייבס, חשבתי שהכי טוב אם אתחיל לפקח על הדואר שלך כדי לוודא שאף הודעה לא מהווה סכנה מיידית. אנשים בעלי קסם יכולים להיות משוגעים לגמרי..."

"מי כמוך יודע," מלמל אוסטין.

"כמו כן חששתי שחשבון או דרישת תשלום יגיעו ונתעלם מהם בטעות. לפעמים החיים הקודמים שלנו חוזרים לרדוף אותנו. כי את נראית לי לא ממש בעניינים בענייני כספים."

הפה שלי נפער והרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. לא בעניינים? תמיד ניסיתי לשלם על דברים, אבל בכל פעם שמר טום היה בסביבה, והוא תמיד היה בסביבה, הוא היה דוחף אותי הצידה מרוב חיפזון לשלם את החשבון בעצמו. לא היה לי מושג אילו כספים עומדים לרשות העיזבון כי הוא סירב להראות לי דוחות מהבנקים או לתת לי גישה לחשבונות הבנק שהיו עכשיו כביכול שלי, ופשוט אמר לי שהעיזבון שילם עבור עצמו. לא הייתי בטוחה איזו גישה של מעורבות תוכל לקדם אותי בנושא הזה.

בלעתי את הרוגז שלי והושטתי יד אל המעטפה. לא התחשק לי להתחיל לריב איתו מול אוסטין. "לא, מר טום, אין לי נושים שרוצים ממני כסף," אמרתי ביובש.

"פנטסטי, גברתי. אבל כן יש לך שני הורים שרוצים לראות מה את עושה. אני אפרוש לכבודם את השטיח האדום."

בקושי הרמתי את המכתב מהמגש כשהוא כבר פנה בחזרה הביתה וסגר את הדלת מאחוריו, בלי להגיב לזעקות המחאה שלי.

"אה, וגברת..." מר טום הוציא שוב את ראשו מהדלת. "הם יישארו פה שבוע, אולי שבועיים. השירותים בבית שלהם התקלקלו וחלק מהבית הוצף. אימא שלך שוטחת שלל תלונות על המחסור בסיבים בתזונה של אבא שלך, אבל את יכולה לקרוא את זה בעצמך. הם אמורים להגיע לכאן בעוד שלושה ימים. אני אקנה את המצרכים החיוניים. תיהני. אני איידע את שומרי הראש במשמרת שאת יוצאת."

הדלת נסגרה שוב בנקישה חרישית.

ההורים שלי עמדו להגיע.

ההורים שלי, שאינם בעלי קסם, עמדו לבוא לבית בעל קסם.

איך לעזאזל הייתי אמורה לשמור בסוד את מה שאני?