מורשת הותורן 3: הגמביט האחרון

"אנחנו צריכות לדבר על יום הולדת שמונה־עשרה שלך." המילים של אליסה הידהדו בגדולה מבין חמש הספריות שבבית הותורן. כונניות ספרים שכיסו את הקירות טיפסו לגובה שתי קומות כך שהיינו מוקפות בספרים בכריכות עור ובכריכות קשות, רבים מהם בשווי הון עתק, וכל אחד מהם שימש תזכורת לאיש שבנה את החדר.

את הבית.

את השושלת.

כמעט הרגשתי ברוח הרפאים של טוביאס הותורן מתבוננת בי כשהתכופפתי והעברתי את ידי על לוחות הרצפה מעץ מהגוני, בתקווה למצוא ביניהם מרווחים חשודים.

לאחר שלא מצאתי שום דבר, הזדקפתי ועניתי להכרזה של אליסה. "באמת?" שאלתי. "אנחנו באמת צריכות?"

"מבחינה חוקית?" אליסה אורטגה העשויה ללא חת זקרה לעברי גבה. "כן. אמנם את כבר עצמאית, אבל בכל הנוגע לירושה —"

"שום דבר לא ישתנה כשימלאו לי שמונה־עשרה," אמרתי וסקרתי את החדר בניסיון להחליט על הצעד הבא שלי. "אני לא אירש שום דבר עד שאגור בבית הותורן במשך שנה שלמה."

הכרתי את עורכת הדין שלי טוב מספיק בשביל לדעת שזה הנושא שעליו היא באמת רוצה לדבר. יום ההולדת שלי חל בשמונה־עשר באוקטובר. בשבוע הראשון של נובמבר אציין שנה בבית הותורן ומיד אהיה לנערה הכי עשירה בכדור הארץ. עד אז היו לי דברים אחרים להתמקד בהם.

התערבות לנצח בה. בן משפחת הותורן לגבור עליו.

"כך או כך..." להסיט את אליסה ממסלולה היה קל בערך כמו לעצור רכבת דוהרת. "עכשיו כשיום ההולדת שלך מתקרב, כדאי שנדון בכמה דברים."

גיחכתי. "ארבעים ושישה מיליארד דברים?"

אליסה נעצה בי מבט חמור, אבל אני התמקדתי במשימה שלי. בית הותורן היה מלא מעברים סודיים. ג'יימסון התערב איתי שלא אוכל למצוא את כולם. התבוננתי בגזע העץ המסיבי ששימש כשולחן כתיבה, הושטתי יד אל הנדן שבתוך המגף שלי ושלפתי את הסכין כדי לבחון חריץ טבעי במשטח השולחן.

למדתי בדרך הקשה שאסור לי ללכת לשום מקום כשאני לא חמושה.

"בדיקת דכדוך!" זנדר "מכונת רוּבּ גולדברג אנושית שעושה דברים פשוטים בדרכים מסובכות" הותורן שירבב את ראשו אל הספרייה. "אייברי, מאחת עד עשר, כמה את צריכה הסחת דעת כרגע, ועד כמה את קשורה אל הגבות שלך?"

ג'יימסון היה בצד השני של העולם. גרייסון לא התקשר אפילו פעם אחת מאז שנסע להרווארד. זנדר, שמינה את עצמו לתפקיד החהה"ט שלי — החבר ההותורני הכי טוב שלי, קיבל על עצמו את המשימה הקדושה לשפר את מצב רוחי בהיעדרם של אֶחיו.

"אחת," עניתי. "ועשר."

זנדר השתחווה קלוֹת. "אם כך, אומר לכן אדיוס," הוא אמר ונעלם כעבור רגע.

משהו ללא ספק יתפוצץ בעשר הדקות הבאות. הסתובבתי אל אליסה והמשכתי להתבונן בחדר: במדפים האינסופיים, בגרמי המדרגות הלולייניים מברזל מחושל. "פשוט תגידי את מה שרצית להגיד, אליסה."

"כן, לי־לי," אמר קול עמוק ודבשי מכיוון המסדרון. "האירי את עינינו." נאש הותורן התייצב בפתח החדר. כובע הקאובוי הקבוע שלו היה מוטה כלפי מטה.

"נאש." חליפת העסקים של אליסה נראתה פתאום כמו שריון. "זה לא קשור אליך."

נאש נשען על המשקוף והצליב באטיות את כף רגלו הימנית על קרסול שמאל. "אם הילדה תגיד לי ללכת, אני אלך." נאש לא סמך על אליסה בכל מה שקשור אלי. זה היה המצב כבר חודשים.

"אני בסדר, נאש," אמרתי. "אתה יכול ללכת."

"אני מניח שאני יכול." נאש לא עשה שום מאמץ להתנתק מהמשקוף. הוא היה המבוגר מארבעת האחים במשפחת הותורן והיה רגיל להשגיח על שלושת האחרים. לאורך השנה האחרונה הוא התחיל להשגיח גם עלי. הוא ואחותי היו "לא ממש יחד" כבר חודשים.

"אין לכם לא־דייט הערב?" שאלתי. "אתה לא אמור להיות במקום אחר?"

נאש הסיר את כובע הקאובוי שלו ונעץ בי את מבטו היציב.

"מילה שלי," הוא אמר ופנה להתרחק מהחדר באטיות, "היא רוצה להציע לך למנות נאמן."

חיכיתי שנאש יצא מטווח שמיעה ואז פניתי בחזרה אל אליסה. "למנות נאמן?"

"אני רק רוצה שתהיי מודעת לאפשרויות שלך." אליסה עקפה את הפרטים בנינוחות של עורכת דין. "אני אכין לך תיק שתוכלי לבחון. עכשיו, בנושא יום ההולדת שלך, יש גם את עניין המסיבה."

"שום מסיבה," אמרתי מיד. הדבר האחרון שרציתי היה להפוך את יום ההולדת שלי לאירוע שימלא כותרות ויפוצץ האשטאגים.

"יש להקה שאת אוהבת במיוחד? או זמר? נצטרך תוכנית אמנותית."

הרגשתי שעיני מצטמצמות. "שום מסיבה, אליסה."

"יש מישהו שתרצי לראות ברשימת האורחים?" כשאליסה אמרה מישהו, היא לא דיברה על אנשים שאני מכירה. היא דיברה על מפורסמים, מיליארדרים, אנשי חברה, בני מלוכה...

"שום רשימת אורחים," אמרתי, "כי אני לא עושה מסיבה."

"כדאי מאוד שתחשבי על איך שזה ייראה —" התחילה אליסה לומר, אבל אני לא הקשבתי. ידעתי מה היא עומדת לומר. היא אמרה את הדברים האלה כבר כמעט אחד־עשר חודשים. כולם אוהבים סיפורי סינדרלה.

טוב, סינדרלה הזאת היתה חייבת לנצח בהתערבות. התבוננתי בגרמי המדרגות מברזל מחושל. שלושה מהם התפתלו נגד כיוון השעון. אבל הרביעי... ניגשתי אליו ועליתי במדרגות. במישורת הקומה העליונה העברתי את אצבעותי לאורך הצד התחתון של המדף שמול המדרגות. ידית. משכתי בה, וכל המדף המקומר נע לאחור.

מספר שתים־עשרה. חייכתי חיוך מרושע. תתמודד עם זה, ג'יימסון וינצ'סטר הותורן.

"שום מסיבה," קראתי אל אליסה שוב. ואז נעלמתי מאחורי הקיר.