לאוהבי פרחים בלבד

1

ג'ואן העיפה מבט בשעון הקיר שבמטבח בפעם השלישית בשלוש הדקות האחרונות. היא ציפתה לשמוע מבנה הצעיר. היא הזמינה את ניק לארוחת ערב והכינה את המנה האהובה עליו, אף שזה היה יום ההולדת שלה. הוא לא הגיב, והיא לא ידעה אם הוא יגיע. השולחן היה ערוך והאנצ'ילדות במילוי עוף התחממו בתנור. האורז הספרדי והשעועית חיכו לסיבוב שני במחבת. ג'ואן לא אהבה אנצ'ילדות במילוי עוף, אבל המצב הידרדר עד כדי כך שהיא נאלצה לשחד את בנה כדי שיבקר אותה. לבכור שלה, סטיב, היה תירוץ מצוין — הוא גר ליד פיניקס. אבל לפחות הוא התקשר.

היא נכנסה לחדר המשפחה וצנחה על הכורסה האהובה עליה, עם הריפוד הדחוס מדי. בטלוויזיה שודר אחד מיומני החדשות שאהבה לצפות בהם בימי ראשון. ראשים מדברים. אבל ג'ואן לא שמעה אף מילה, וגם לא הסתקרנה לדעת מה הם אומרים. החדשות ממילא לא היו טובות בדרך כלל.

יום האם חל שבוע קודם לכן, והבנים שלחו לה סידור פרחים של קאלות וורדים לבנים, לצד בונבוניירה. לפחות הם זכרו שהיא אוהבת פרחים. לרוע המזל, יום הולדתה חל שבעה ימים אחרי החג, וסטיב וניק כנראה חשבו שהם מילאו את חובתם, ושהפרחים והשוקולדים יספיקו ליום האם וליום ההולדת כאחד.

אדישותם של הבנים וגילויי האהבה המועטים לא היו מטרידים אותה אילו ג'ארד עדיין היה בחיים. בעלה אף פעם לא שכח את יום האם, ותמיד חגג לה יום הולדת. ארבע שנים לאחר מותו, היא עדיין התאבלה. ברגע שמותו של ג'ארד נקבע, חייה שלה עלו בלהבות.

לאחרונה היא שמעה שרופא השיניים שקנה את הקליניקה של ג'ארד עושה חיל. היא היתה אמורה לשמוח, כי פירוש הדבר שהלקוחות של ג'ארד שבעי רצון. רבים מהם היו נאמנים לג'ארד במשך שנים, ובתור מזכירתו ומנהלת החשבונות שלו, היא היתה מיודדת עם רבים מהם.

ג'ואן אהבה לעבוד עם בעלה. יש זוגות שהיו מתקשים להיות יחד עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אבל לא הם. הם היו צוות מצוין. הם היו קרובים מהרגע הראשון, ונותרו חברי נפש. החיים ללא ג'ארד הפכו ריקים וקשים. חלולים. אפלים. בלעדיו היא הרגישה שאין לה מטרה, תמריץ או סיבה לקום בבוקר.

ג'ואן נענעה בראשה וסירבה לאפשר לאובדן לקבור אותה בצער כרגיל. חלפו ארבע שנים. ארבע שנים ארוכות ומייסרות. והמגפה לא עזרה. ג'ארד מת חצי שנה לפני שהוטל הסגר הראשון. בחודשים הראשונים היא התבודדה וחששה אפילו לפתוח את הדלת. בחלוף השבועות הבידוד התחבב עליה, והיא התחילה להרגיש בנוח בשגרה המוכרת והמנחמת.

כשההגבלות הוסרו, היא התחילה לצאת כמה פעמים בשבוע, אבל לפרקי זמן קצרים, ותמיד עם מסכה, ליתר ביטחון. היא ביצעה את המשימות לפי הרשימה — תמיד היו לה רשימות — ולא התעכבה יותר מהדרוש לפני שמיהרה אל חיקו הבטוח של הבית. היא המשיכה להזמין מצרכים באינטרנט כשהדבר התאפשר, כפי שעשתה בסגר. החיים בבידוד הפכו לשגרה, והיא גילתה שהיא מעדיפה אותם כך. החיים מעבר לדלת הבית היו מסוכנים, והיא העדיפה להימנע מהם.

ג'ואן היתה שקועה במחשבות ונבהלה כשהטלפון צלצל. כשזיהתה סוף־סוף את הצליל, היא זינקה מכיסאה ומיהרה למטבח, כי נזכרה שהשאירה את הטלפון על השיש. היא תמיד חיפשה את המכשיר הארור, והיתה שמחה להיפטר ממנו אלמלא היה חיוני.

היא לא טרחה לבדוק מי מתקשר, וענתה בצלצול הרביעי. "הלו." היא היתה קצרת נשימה בגלל הריצה לטלפון.

"מזל טוב," נשמע קולה המזמר של אחותה הבכורה, אֶמי.

"תודה," אמרה ג'ואן, שהכירה טובה לאחותה על התמיכה שקיבלה ממנה. אמי שלחה כרטיס מקסים בתחילת השבוע, ואיתו שובר מתנה לקאטינג אדג', המספרה האהובה על ג'ואן. אמי היתה חברה של הבעלים, שרלין רויס, שעבדה שם שנים כשכירה, ולבסוף קנתה את העסק. השתיים למדו יחד בתיכון.

אמי היתה עליזה וקלילה, ותמיד נשמעה על סף צחוק. האחיות היו קרובות, למרות המרחק הפיזי.

"את עושה משהו מיוחד היום?" שאלה אמי.

ג'ואן משכה בכתפיה, אף שאחותה לא יכלה לראות את תגובתה. "לא ממש. זה מיותר בגילי."

"בת כמה את?" הקניטה אותה אמי. אחותה ידעה היטב בת כמה היא.

"חמישים וארבע. ואל תזכירי לי בבקשה."

"את מדברת כמו בת שבעים."

היא אכן הרגישה ככה. "אני אגיע לשם בקרוב."

"אבל בינתיים לא. החיים עוד לפנייך, אחות קטנה," גערה בה אמי. "את פשוט צריכה לשנות את הגישה. תעשי קצת כיף לשם שינוי. צאי החוצה ותיהני מהחיים, תנשמי אוויר צח. תטיילי על גדת גרין לייק. קני לעצמך בגד חדש. תכניסי דיירת."

"דיירת?" איזה רעיון מטורף. היא לא הבינה על מה אחותה מדברת. "אני כבר מתחילה לחפש." אחותה שפעה רעיונות טובים, אבל ג'ואן לא התכוונה לממש אותם בזמן הקרוב.

"אני רצינית. את צריכה לצאת מהקליפה, והדרך הכי טובה היא לעשות משהו למען מישהו אחר. אני מבטיחה לך שתרגישי הרבה יותר טוב אם תמצאי דרך לעזור לזולת. כשהזמנתי לך שובר מתנה משרלין, היא סיפרה לי בהתרגשות שהיא עומדת להכניס דיירת הביתה."

ג'ואן גלגלה עיניים. "את לא רצינית."

"דווקא כן. אולי תחשבי על זה. אם תכניסי דיירת, תעזרי לה ואולי היא תעזור לך. ג'ארד מת לפני ארבע שנים. הגיע הזמן שתחזרי לחיות."

ג'ואן לא היתה צריכה שיזכירו לה מתי איבדה את בעלה. אחרי עשרים וחמש שנות חיים משותפים ועבודה משותפת, לא קמים בוקר אחד ופשוט מתגברים על האובדן כי הגיע הזמן.

"במובנים מסוימים אני מרגישה כאילו זה קרה אתמול." אפילו כעת, היו ימים שבהם התחשק לה לשתף את ג'ארד בבדיחה שמצאה באינטרנט, או במשהו שקראה. לאחרונה התחשק לה לשתף אותו ברעיון לצבוע את המטבח, עד שנזכרה שהוא איננו. ולא סתם איננו, אלא מת ולעולם לא ישוב.

"אני יודעת כמה קשה לך." קולה של אמי התרכך. "כבר אמרתי לך את זה והתפרצת עלי, אבל ג'ואן, חמודה, כדאי שתשקלי ללכת לטיפול."

כמעט כל שיחה עם אחותה גלשה לנושא הזה. בכל פעם ג'ואן ביטלה את הרעיון כי סירבה לדון בכאב שלה עם אדם זר. היה לה קשה לדבר על ג'ארד בלי לבכות, והיא תרגיש נורא אם תתפרק בנוכחות אדם זר. מיותר לציין שהיא הפכה לשבר כלי רגשני, מפני שפשוט לא הצליחה לעצור בעצמה.

"אם לא טיפול פרטני," המשיכה אמי, שמיאנה להרפות, "אז לפחות טיפול קבוצתי. שמעתי שזה עוזר מאוד."

"לא תודה."

"ג'ואן, תחשבי על זה. מה יכול להיות? תפגשי אנשים במצבך, שאיבדו אדם שהם אהבו לא פחות משאת אהבת את ג'ארד. תקבלי את התמיכה שאת זקוקה לה ותמצאי דרך להמשיך הלאה."

ג'ואן נענעה בראשה מוכנית. "זה לא כל כך קל."

"למה לא?"

"אני אבכה, ואת יודעת כמה אני שונאת את זה." היא ראתה את עצמה יושבת במעגל וממררת בבכי כל כך, עד שהיא לא מצליחה לדבר. חוץ מזה, היא תצטרך לקנח את האף, ותישמע כמו אווז מגעגע. לא בא בחשבון.

"את סתם מקשקשת. אז מה אם תתרגשי, את לא חושבת שכולם יבינו? אני בטוחה שכל אחד מהם הזיל דליים של דמעות."

"אני אחשוב על זה," אמרה ג'ואן, בתקווה שתפייס את אחותה.

"מבטיחה?"

ג'ואן עצמה את עיניה לרגע. אמי לא ויתרה. אחותה סירבה לעזוב את הנושא, אף שהוא גרם לג'ואן להרגיש לא בנוח. "למה זה חשוב לך כל כך?" שאלה.

"למה?" חזרה אמי. "כי את אחותי, ואני מודאגת. לכן אני חושבת שדיירת תעזור לך לחזור לחיים. נעשית מתבודדת."

"זה לא נכון. אני יוצאת... טוב, לא המון, אבל אני לא אגורפובית."

"לפחות זה," אמרה אמי, והחליפה נושא, כי לא רצתה להתעכב על הנקודה הזאת. "היה נחמד לדבר עם שרלין כשהזמנתי לך את השובר. היא קנתה את המספרה בזמן המגפה, והעסק משגשג."

שרלין עיצבה את שערה של ג'ואן במשך שנים, והיתה גם חברה שלה. "שמעתי," אמרה ג'ואן, שהתגאתה במעשה האמיץ של חברתה.

"תגידי, מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל שרלין?"

היה נחמד מצדה לא לציין שג'ואן זקוקה לתספורת. בארבע השנים האחרונות שערה דהה, והיו לה הרבה שערות לבנות. אולי כדאי שתחזור לצבוע אותו, חשבה.

"די מזמן," הודתה ג'ואן בהסתייגות.

"כמה מזמן?"

"לפני שנתיים."

"חשבתי ככה!" אמי מאז ומתמיד אהבה להיות צודקת. "תבטיחי לי שתקבעי אצלה תור."

"מבטיחה." תספורת תעשה לה טוב. שערה הכהה התארך והסתבך, והיא נזקקה נואשות לתספורת. ג'ארד אהב אותה בתספורת קצרה, והיא התרגלה לסגנון הקל והנוח. בימים עברו, נדרשו לה דקות ספורות בלבד לסדר אותו לפני שיצאה לעבודה. עכשיו השיער כבר גלש עד כתפיה. ומכיוון שלא היתה רגילה לשיער ארוך, היא התעסקה איתו הרבה, וגם כשאספה אותו הוא נפל על פניה. האורך הזקין אותה ולא החמיא לה. אבל האדם היחיד שפגשה בימים אלה היה הבבואה שלה עצמה, אז מה זה משנה?

"תשלחי לי תמונה אחרי התספורת. אני רוצה לראות את התוצאה," אמרה אמי.

"בסדר." ג'ואן התכוונה לעמוד במילתה. היא בסך הכול נזקקה לתמריץ כדי לקבוע תור אצל שרלין.

"מה שלום הבנים?" שאלה אמי.

"טוב. הם שלחו לי זר פרחים מקסים ביום האם." היא לא הזכירה את השוקולדים, שהכניסה מיד למקפיא. היא כמעט לא החזיקה ממתקים בבית, והרשתה לעצמה לאכול מהם לעתים רחוקות. כרופא שיניים, ג'ארד הזעיף פנים בנוגע לכל דבר שעלול לתרום להתפתחות חורים.

"מה לגבי יום ההולדת שלך?"

"סטיב התקשר קודם. הוא התרגש מאוד; המליצו עליו לקידום שהוא רצה." השיחה ביניהם היתה קצרה, והכבידה על ג'ואן. סטיב הזכיר בעבר בחורה בשם זואי. הקשר ביניהם נשמע רציני, וג'ואן חיכתה שבנה יכריז על אירוסיו. כששאלה אותו עליה הפעם, הוא החליף נושא ומיהר לסיים את השיחה בתירוץ כלשהו. במקום להתלונן על קוצר השיחה, היא אמרה לאמי, "סטיב התמנה לעוזר מנהל במרכז ההפצה." בנה נהנה מתפקידו והצטיין בו. הוא התקדם במהירות בדיק ציוד ספורט. בגיל עשרים ושבע הוא כבר עלה על המסלול המהיר לניהול המרכז בשנים הקרובות. ג'ואן התגאתה בסטיב ובמוסר העבודה שלו. למרות הדאגה בנוגע למערכת היחסים שלו, היא התגאתה בסטיב, וגם בניק.

"נהדר. והוא עדיין יוצא עם... איך קוראים לה?"

"זואי," ענתה ג'ואן.

"כן. הם ביחד די הרבה זמן."

"נכון," הסכימה ג'ואן, ולא יספה. במובן מסוים, השיחה הקצרה שניהלו נשמעה מאולצת, כאילו הוא הרגיש חובה להראות שהוא זוכר את יום הולדתה, אך מלבד זאת היה עסוק מכדי לפנות לה יותר מכמה דקות.

"ומה קורה עם ניק בימים אלה?" שאלה אמי.

"ניק תמיד עוסק בכמה פרויקטים בו זמנית," אמרה ג'ואן. "יש לו מיזם בנייה גדול; מתחם דירות בסיאטל." עוד בנעוריו, ניק נהנה יותר מכול להחזיק פטיש, מסמר וקרשים. הוא היה נגר מלידה.

לג'ראד לא היה אכפת אם מי מבניו ילך בדרכו וילמד רפואת שיניים. סטיב סיים את הקולג' עם תואר בניהול שרשראות אספקה, וניק נעשה שוליית נגר מיד בסוף התיכון. בעלה נהג נכון כשלא הפעיל לחץ על הבנים, ואפשר להם לבחור את דרכם. ג'ואן היתה זו שקיוותה שסטיב או ניק ירשו את ג'ארד ביום מן הימים, אבל לא כך היה.

הטלפון שלה זמזם והתריע על הודעה חדשה.

"נראה לי שזה ניק," היא אמרה, ולבה קפץ משמחה למחשבה שהוא אכן יקפוץ לארוחת ערב. "נדבר אחר כך."

"אל תשכחי לשלוח תמונה אחרי המספרה."

"בסדר גמור. חייבת לסגור."

ג'ואן ניתקה מיד ובדקה את ההודעה החדשה.

ניק העדיף להתכתב במקום לדבר בטלפון. הוא התנצל על כך שלא יוכל להצטרף אליה לארוחת ערב בסופו של דבר.

בלי סיבה. בלי תירוץ.

ושוב, כרגיל בארבע השנים האחרונות, היא העבירה את יום ההולדת שלה בגפה.