פרק 1
עלי ורדים, נשיקות ועוגה
עצי התפוח בחצר הטירה פרחו בוורוד בהיר מאוד והקישוטים הכסופים הזעירים שנתלו עליהם ניצנצו והחזירו את אור השמש הבוהק.
על באר האבן שלמרגלות גרם המדרגות המפואר נתלו שרשראות של פרחי ויסטריה וגרדניה; המדרגות עצמן היו זרויות עלי ורדים אדומים. מאה משרתים במדים כחולים שנתפרו מאריג משובח, מעוטרים בשוליהם ברקמה כסופה, ניצבו לאורך השביל המוביל מהשער הראשי של הטירה, מוכנים לקדם את פניהם של אורחי החתונה המלכותית שהחלו להצטופף בחצר. נדמה שהעולם כולו התקבץ לצד הבאר העתיקה בציפייה לראות את כלתו החדשה והיפה של המלך — יפהפייה נכבדת שכמו הפציעה מממלכת האגדות, בתו יפת התואר של בונה מראות מפורסם. החצר היתה גדושה בני אצולה מהממלכות השכנות שחיכו כולם לתחילת החתונה.
המלכה עמדה בחדרה לבדה ונעצה מבט בדמותה המשתקפת במראה — וזו החזירה לה מבט מתוח למדי. שום אישה הניצבת בפני שינוי כה עמוק בחייה לא תוכל לחמוק ממידה מסוימת של חרדה. היא עומדת להינשא לגבר שהיא אוהבת, להיות אם לבתו ומלכת הארץ. מלכה. היא אמורה לשמוח, אבל משהו במראה שהחזיקה בידה מילא אותה באימה בלתי מוסברת.
וֵרוֹנָה, בת לווייתה, כיחכחה בגרונה כדי להכריז על נוכחותה ואז נחפזה להיכנס לחדר. עיניה הבורקות של ורונה, שצבען כצבע השמים, זרחו באושר. היה נדמה שהיא קורנת מבפנים והאור הנוגהַּ מתוכה מאיר את עורה הבהיר ונוטף משׂערה הדבשי הזוהר.
חיוך קלוש הפציע על שפתי המלכה כשוורונה חיבקה אותה. היא — המלכה — מעולם לא היתה מוקפת ביופי שכזה, ועד שהגיעה לחצר המלוכה לא ידעה אושר מהו. והנה היא חבוקה בזרועותיה של אישה שהיתה לה כאחות אהובה.
שלגייה נכנסה אל חדרה של המלכה בעקבות ורונה. היא היתה בת שלוש או ארבע, יצור קטן ומקסים, עם הילוך קופצני ועליז ונצנוץ תמידי של אושר בעיניים. עורה היה צח יותר מפתית שלג טרי, שפתיה הזעירות והתפוחות היו ארגמניות כאבן אודם ושׂערה שחור כנוצות עורב. היא דמתה לבובת חרסינה עדינה שהתעוררה לחיים — במיוחד ביום ההוא, בשמלת המשי והקטיפה האדומה שלה.
ורונה אחזה בידה הקטנה של שלגייה, בתקווה שהדבר ימנע מהילדונת למשוך בחרוזים הרקומים על שמלתה שלה.
"שלגייה יקרה שלי, תפסיקי למשוך בחרוזים. את תהרסי את השמלה שלך עוד לפני שהחתונה תתחיל."
המלכה חייכה ואמרה, "שלום לך, ילדה יפה, ציפור קטנה שלי. את נראית מקסימה היום."
שלגייה הסמיקה, הסתתרה מאחורי חצאיתה הרחבה של ורונה ומשם הציצה באמה החורגת.
"נכון שהאמא החדשה שלך נראית ממש יפה היום, שלגייה?" שאלה ורונה.
שלגייה הינהנה.
"אז תגידי לה, חמודה," שידלה אותה ורונה. היא התכופפה וחייכה אל הילדונת המבוישת.
"גם את נראית יפה מאוד היום, אמא," אמרה שלגייה והמסה את לבה של המלכה.
המלכה פרשה את זרועותיה לחיבוק ושלגייה התקרבה אל ידיה המושטות בעידודה העדין של ורונה. הילדה היתה כמו ציפור קטנה, יצור קסום בתכלית. לבה של האם החורגת נצבט, כאילו יופייה של שלגייה מכאיב לה עמוקות. היא אימצה אותה אל לבה ונמלאה אהבה שכמותה לא ידעה מעולם. לבה חישב להתפוצץ מעוצמתה של האהבה הזאת, והיא כמו ביקשה בחשאי לספוג את יופייה של הילדה כדי שהיא עצמה — המלכה — תוכל להיות יפה באמת.
"את אכן נראית נפלא, מלכתי," אמרה ורונה בחיוך, כאילו ניחשה את צפונות לבה מלא החששות של המלכה.
המלכה בחנה את עצמה שוב במראה, ושמץ מאמה שלה ניבט אליה בחזרה. היא נזכרה ביום שבו הצביע המלך על הדמיון ביניהן. אולי הוא צדק. אפשר שהיא אכן נראית כמו אמה, אך מעולם לא הבחינה בכך קודם לכן — עד לרגע שבו ניצבה בחדרה באותה שמלה בדיוק שלבשה אמה בערב כלולותיה.
צבעה של השמלה היה אדום עמוק, ובאורח פלא השנים לא עימעמו את ברק האריג כהוא זה. היא היתה מעוטרת ברקמה עשירה של שַׁחרורים ומשובצת אבני בדולח שחורות שניצנצו באור. לבה של המלכה זינק בחזהּ ואז מיהר ושקע בחזרה. לו רק היתה אמה לצדה ביום הזה. לו רק היתה לצדה אי־פעם.
המלכה הכירה את אמה רק מציור שהיה תלוי בבית אביה. כילדה היתה בוהה בו ארוכות, נסערת מיופייה של האישה, מאוהבת בה עמוקות, מייחלת לחיבוקה. היא דמיינה כיצד האם שמעולם לא הכירה מאמצת אותה אל חיקה ורוקדת איתה במעגלים, כשהן שתיהן צוחקות ואבני החן המעטרות את שמלותיהן נוצצות באור.
המלכה התנערה מחלומותיה בהקיץ והביטה בשלגייה ששיחקה בגדילי הווילונות בקצה החדר. למרות השמחה שבעיניה ובלבה של הילדה המסכנה, האובדן שחשה היה מוכר למלכה היטב. ללא ספק שוררת בתוכה מין ריקנות, איזו תחושה שאין לה ניחומים.
המלכה קימטה את מצחה כי ידעה שלעולם לא תוכל להחליף את אשתו הראשונה של המלך. איך תוכל שלגייה לאהוב אישה אחרת בדיוק כשם שאהבה את אמה האמיתית? ובמיוחד... איך תוכל לאהוב אישה כמו המלכה — שחייהָ עַד כה היו לכל היותר רצף של הישגים בינוניים אפופי ענן של שעמום ותוגה?
הילדה המשיכה לשחק בהשגחתה של ורונה, ומחשבותיה של המלכה נדדו אל היום שבו פגשה את המלך בחנות המראות של אביה. שמו של אביה כבעל מלאכה מומחה בתחומו הלך לפניו ואומנותו זכתה להערכה כה רבה, עד כי המלך ראה לעצמו חובה לבקר אצל מי שכונה "האוּמן הטוב ביותר בממלכה".
אחרי שבחן את הסחורה בחנותו של האב וקיבל מראה במתנה הובל המלך החוצה, ושם ראה את המלכה מעלה דלי מלא מים מתוך באר עתיקה. הוא הורה לבני לווייתו לעצור.
"מי הנערה הזאת?" שאל המלך.
"בתו של איש המראות, אדוני," ענה אחד מבני לווייתו.
המלך ניגש אליה ואחז בידה. היא השתנקה ושמטה את הדלי לרגליו. המים נשפכו על נעליו והרטיבו אותו עד לגרביים.
היא הרימה את מבטה בחשש וציפתה לשמוע נזיפה חמורה, אולי אפילו גזר דין של מאסר בצינוק המלכותי. אבל המלך רק חייך. ואז דיבר אליה.
היא חשבה שהוא מקניט אותה כשאמר לה שהיא מקסימה בתכלית ושמכל יצירותיו של אביה היא היפה ביותר.
"בבקשה ממך, הוד מלכותך, אל תאמר לי דברים כאלה," השיבה במבוכה והחוותה משהו שבין הרכנת ראש מנומסת לקידה כדי לחמוק ממבט עיניו התכולות.
"ולמה שלא אומר? את כנראה הנערה היפה ביותר בממלכה. לא, לא כנראה — את לבטח הנערה היפה ביותר שראיתי מימי. לא פלא שאביך מייצר מראות כדי שישקפו את יופייך."
המלכה השתדלה לא להביט בפניו של האיש ששלט בכל דבר שהכירה, מגבולותיה המרוחקים של הממלכה ועד הבאר שממנה שאבה את המים.
ואז, כשם שהופיע במהירות הבזק כך נעלם. בלכתו הבטיח שישוב במהרה. המלכה היתה המומה ומבולבלת. איך ייתכן שהמלך חושב עליה באופן הזה? מכל הנערות בממלכה...
דווקא עליה.
אביה של המלכה ציחקק. "אין ספק שכישפת אותו, בת," אמר. המלכה עקבה בעיניה אחרי שיירת המלך שנעלמה למרגלות הגבעה וצצה מחדש בעיקול הבא, כשהיא נראית קטנה יותר ובוודאי רחוקה יותר.
באותו ערב ישבה בחדרה הקטן והדל והתבוננה בשמים זרועי הכוכבים מבעד לחלון. האם ייתכן שגם המלך חושב עליה הלילה? היא הביטה בכוכבים והירהרה, מדמיינת את אמה מרחפת בחשיכה ומתבוננת בה, אבני החן המשובצות בשמלתה מנצנצות ומסוות אותה בין גופי הרקיע המבריקים בשמי הלילה. היא דמיינה את עצמה מרחפת לצד אמה באפלה המנוקדת אורות בוהקים, מוקפת אבק כוכבים זוהר ומביטה בשמשות שוקעות ובשמשות אחרות מתעוררות לחיים. זיכרון המלך החזיר אותה לחדרה הצנוע.
היא היתה בטוחה שהוא לא ישוב לראותה.
זמן קצר אחרי ביקורו ספגה המלכה אבידה נוספת — היא איבדה את אביה.
בימים שאחרי מותו התמלאו חייה באור גדול, כאילו עם לכתו מן העולם לקח עמו את כל האופל והותיר אותה במקום שבו תוכל למצוא משהו מעבר למה שהיה לה עד אז — גם אם לא אהבה של ממש או אושר.
ביום מותו של אביה, עוד לפני שנפוצה השמועה והגיעה לאוזני המלך או אל אוזניו של כל אדם אחר בממלכה, הוציאה המלכה את כל המראות שיצר אל האור. את הקטנות יותר תלתה על עץ האדר הענקי שבחצרם. זה היה מרשים ביותר. המראות התנודדו ברוח הקלה והחזירו את אור השמש באופן מרהיב ויוצא דופן. קרני שמש ואלומות אור פיזזו על פני עלי האדר. ההשתקפויות, כמו רוחות רפאים זעירות, ניקדו את קירות הבית והאדמה שסביבו בנתזי אור שובבים.
בתוך זמן קצר החלו לפקוד את המקום מבקרים מכל רחבי הממלכה שבאו לראות את המחווה היפה שעשתה לכבוד אביה.
בין המבקרים היה גם המלך.
"העיניים שלך מבריקות באור שמשתקף במראות של אביך," אמר המלך שעמד תחת השמש היוקדת.
האור הבוהק קרן אל תוך עיניה הכהות ושיווה להן גוון קרמל בהיר. המלך אמר לה שהיא מקסימה. אֵימה נפלה עליה. קסם, כישוף. אולי יופייה הוא בדיוק כמו שטען אביה — כישוף. האם היא מרמה את הגבר הטוב והאוהב הזה? או שבאמת ניחנה במידה מסוימת של יופי?
המלך פסע לתוך ביתה והיא, אובדת עצות, פסעה פנימה בעקבותיו.
"זה ציור שלך?" שאל המלך והביט בקישוט היחיד שעל קירות חלל המגורים הזעיר.
"של אמא שלי, אדוני. לא הכרתי אותה."
"אי־אפשר לטעות בדמיון המופלא ביניכן."
"הלוואי שהייתי יפה כמוה."
"את כל כך דומה לה. לא יכול להיות שאת לא רואה את זה."
המלכה רק התבוננה בהשתאות בדיוקנה של אמה, מפללת לכך שמילותיו כנות ובה בעת לא מצליחה לראות בהן משהו שמעבר לחנופה, ממישהו שמבקש כנראה לקבל ממנה משהו. מה הוא מבקש לעצמו? את עיזבונו של אביה? את המראות שנותרו? יהיה אשר יהיה הדבר שרוצה המלך, לא יכול להיות שהיא הדבר.
אבל בחלוף הזמן, ולאחר ביקורים רבים, היה נדמה שהיא כל מה שהמלך רוצה. חייה החלו להיראות כמו חלום: קלילים, שטופי אור, עוצרי נשימה. נתיני המלך אימצו אותה אל לבם. בכל הממלכה — ואף מעבר לגבולותיה — ישבו אנשים סביב מדורות ושרו לצלילי הנבל של זמרים נודדים על בתו היפה של בונה המראות הנודע, ששבתה את לבו של המלך.
ורונה קטעה את מחשבותיה של המלכה והחזירה אותה אל ההווה. "חצר הארמון, ובעצם הממלכה כולה, גדושה בקהל שמבקש לשזוף את עיניו במלכה החדשה. כדאי שנתחיל לצאת."
המלכה חייכה.
"כמה טוב יהיה לצאת לתהלוכה בשלישייה נהדרת כזאת," אמרה ואחזה בידיהן של ורונה ושלגייה. הן עשו את דרכן אל החצר ובה החוגגים.
ורונה לא הגזימה. בחוץ נאספו המונים והמלכה ראתה אותם מבעד לחלונות הקטנים שנקבעו בקיר כשירדה במדרגות הלולייניות. היא זיהתה בקהל את דודו האהוב של המלך, מרקוס, שהבחין בה לרגע מבעד לחלון וחייך. הוא היה אדם גדל גוף, סתור שיער ועליז למראה. המלכה זכרה שאשתו, ויויאן, נפלה לאחרונה למשכב. ואף על פי כן בא לכאן, למען אחיינו. הוא עמד לצד חברו הקרוב, צייד החצר, שהיה גבר נאה וחסון בעל עיניים כהות ושיער וזקן כהים אף הם.
החצר המתה מלכים, בנות זוגם ובני לווייתם. היו שם גם שלוש דודניותיו המוזרות של המלך, שלבשו בגדים משונים והקפידו לעמוד יחד. הן חייכו כגוף אחד והטו את ראשיהן כגוף אחד. המלכה עקבה אחר התנהגותן המוזרה מבעד לחלון שקורות האמצע שלו מוצלבות באלכסון.
הטירה כולה הוארה באור נרות זוהר וחמים שהשרה אווירה של החג האהוב על המלכה, יום ההיפוך החורפי. האוויר בחדר להט מרוב נרות. פניה של המלכה בערו וראשה היה סחרחר עליה. לבה פעם בעוז בלכתה לעבר המלך. הוא ניצב ליד הבאר העתיקה, שהועברה בהוראתו מביתו של בונה המראות אל חצר הטירה, כדי שתמיד יזכור היכן ראה את המלכה לראשונה.
המלכה ייצבה את עצמה בעזרתה של ורונה ומיקדה את תשומת לבה במלך, שחייך אליה בפנים קורנות. הוא היה גבר נאה וכעת נראה עוד יותר נאה מהרגיל במדיו הרשמיים, שהחמיאו לעיניו הבהירות ולשׂערו הכהה. חרבו המצוחצחת היתה חגורה למותניו ומגפיו הגבוהים הבריקו באור הנרות.
המלכה הרגישה כאילו היא מרחפת בחלום. נשים שפניהן מאופרות בלבן ולחייהן ושפתיהן צבועות באדום בוהק נעצו בה את מבטיהן כשחלפה על פניהן. היא ניסתה לא לפרש את המבטים ולמקד את מבטה שלה בחתן.
אבל לא היה לה ספק שהן מחייכות אליה בהתנשאות. חלקן החזיקו בידיהן זרי יסמין קטנים שהפיצו ריח משכר. הן בוודאי לא רק מקנאות בנישואיה אלא אף שואלות את עצמן, למה היא? מכל עלמות הממלכה, למה דווקא בת כפר? אולי הן מתלחשות, מאשימות אותה בכשפים. אולי הן רואות אותה בעין רעה ומטילות עליה קללות.
לבסוף הגיעה אל המלך, שעמד ליד הבאר, והוא נטל את ידה. אולי חש בסחרחורת שתקפה אותה ובברכיה הפָּקוֹת. אבל הולם לבה שכך כשמבטה הצטלב במבטו. הטקס החל. ורונה ושלגייה נסוגו הצדה. מנהל הטקס התקרב. המלך והמלכה החליפו מילות אהבה, נדרים, טבעות ולבסוף גם נשיקה.
אושר צרוף.
הקהל פרץ בתשואות. אלמלא אחז בה המלך היתה המלכה מתמוטטת. המולה קלה, ואז מטר של עלי ורדים ואלומות אור ששטפו אותם מבעד לחלונות הוויטראז' הצבעוניים. הטירה כולה נראתה אפופת קסם נשגב. והיא היתה מאוהבת. ויפהפייה. המלכה.
כל מי שפגשה ציין את יופייה. היא ניסתה להדחיק את השפעת המחמאות אבל ראשה המסוחרר ממילא הסתחרר יותר ויותר. ערפל ורוד עטף את כל הווייתה. אלפי נשיקות הומטרו על כף ידה הענוגה והיא מימיה לא רקדה כל כך הרבה, גם לא כאשר היתה ילדה עם האומנת שלה.
האומנת האהובה. הלוואי שהיתה רואה אותה היום. היא נזכרה במשהו שאמרה לה האומנת בבוקר שטוף שמש אחד, במטבח בבית אביה, כשאכלה תותים בשמנת.
"את באמת יפהפייה, ילדתי. אל תשכחי זאת אף פעם, גם אם לא אהיה כאן כדי להזכיר לך."
"למה שלא תהיי כאן? לאן תלכי?"
"לרקוד עם אמא שלך בשמים, יקירה. יבוא יום וגם את תצטרפי אלינו, אבל זה יקרה רק בעוד הרבה מאוד שנים."
"לא, לא! אני רוצה שתישארי כאן ותרקדי רק איתי! לא רוצה שתלכי. אל תלכי אף פעם!" והן רקדו והסתחררו במעגלים וצחקו, נהנות מאור השמש שזרם מבעד לחלונות. כך — בתותים, בשמנת, בריקודים ובדרכים רבות אחרות — עודדה האומנת את רוחה.
היא חייבת לעשות זאת עם שלגייה. המחשבה על כך מילאה אותה בתחושת קלילות וביטחון. היא תהיה מאושרת עם המלך ועם בתו העדינה והיפה כפרח. היא תהיה אם לילדה הזאת ותאהב אותה. היא תגיד לה מדי יום ביומו עד כמה היא יפה והן ירקדו יחד ויצחקו כמו אמא ובת. הן יהיו אמא ובת.
היא הלכה אל קצה האולם, אל המקום שבו עמדו ורונה ושלגייה והתבוננו בבני האצולה ובעלמות המחוללות במעגלים כמו פרחים הנישאים ברוח קיץ קלילה. המלכה הרימה את הילדה, חיבקה אותה ולקחה אותה איתה אל מעגלי הגברות המחוללות בשמלותיהן הססגוניות. היא רקדה איתה, אימצה אותה אל לבה והרגישה שוב איך היא שופעת אהבה לילדה בעת שרקדו בגן אנושי של צבעים וצלילים.
המלך הצטרף אליהן והמשפחה החדשה צחקה עד אור הבוקר, הרבה אחרי שהאורחים האחרונים עזבו או פרשו אל חדריהם שבטירה.
תשושים ומסוחררים אחרי שעות רבות של חגיגה וריקודים לקחו המלך והמלכה את ילדתם הישנה אל חדרה.
"לילה טוב, ציפור קטנה," אמרה המלכה ונישקה את שלגייה.
לחייה של הילדה היתה רכה כמשי תחת שפתי המלכה. היא הניחה לה לשקוע בחלומות, סמוכה ובטוחה שהם מלאים בעלמות מקסימות בשמלות ססגוניות המחוללות במעגלים, מוקפות סרטים צבעוניים.
המלך נטל את ידה של אשתו הטרייה והוביל אותה אל חדרם. השמש, שהסתננה עתה מבעד לווילונות, שיוותה לחדר זוהר שלא מהעולם הזה. הם עמדו שם לרגע ורק התבוננו זה בזה.
אושר צרוף.
"אני רואה שפתחת את המתנה שלי," אמר המלך והסתכל על המראה.
המראה היתה אליפטית ונתונה במסגרת מוזהבת עם עיטורים מפותלים וגילוף של כתר בקצה העליון. היא היתה כמעט מושלמת. אבל משהו בה הטריד את המלכה גם עכשיו, בדיוק כשם שטילטל אותה לפני טקס הנישואים. לבה התכווץ והחדר כמו סגר עליה בבת אחת.
"מה קרה, אהובתי?" שאל המלך.
המלכה רצתה לענות אבל לא הצליחה לומר דבר.
"היא לא מוצאת חן בעינייך?" המשיך המלך ושאל בארשת פנים מדוכדכת.
"לא, אהובי, זה לא... אני פשוט... עייפה. כל כך עייפה," מילמלה המלכה לבסוף, אבל לא הצליחה להסיט את עיניה מהמראה.
המלך אחז בכתפיה, משך אותה אליו ונשק לה.
"ברור שאת תשושה, אהובתי. עבר עלייך יום ארוך להחריד."
היא החזירה לו נשיקה, בניסיון לסלק כל שמץ של חשש מלבה.
היא היתה מאוהבת — אושר צרוף — והיתה נחושה לא להניח לדבר להרוס את יום כלולותיה.
דויד גוטליב דיין –
קראתי את כל הספרים של הסידרה הזאת בספרדית וזה משהו מדהים , חובה לכל חולה דיסני לקראו !!!!!