זהב

פרק 1

מאדאם זָאוּוֶר הייתה מכשפה. מכשפה אמיתית – לא באופן שאנשים קטנוניים מסוימים משתמשים במילה הזאת לתיאור אישה לא חביבה במראה מרושל, אם כי גם כזאת הייתה. לא, זֶרילדה הייתה משוכנעת שמאדאם זאוור מסתירה כוחות עתיקי יומין ומתרועעת עם רוחות השֹדה בחשכת מולד הירח.

לא היו לה ראיות של ממש לכך. זה היה ניחוש בלבד, אם להודות בָּאמת. אבל מה מלבד זה יכלה להיות המורה הקשישה בעלת המזג הרע והשיניים הצהבהבות המחודדות מעט? (באמת – אילו בחנתם אותן בקפידה, הייתם רואים שהן דומות להפליא למחטים, לפחות כשהאור מאיר אותן בצורה מסוימת, או כשהיא שוב מתלוננת על ילדי בית הספר האיומים שלה). אנשי הכפר התעקשו אולי להאשים את זרילדה בכל אירוע מצער שקרה להם, אבל זרילדה ידעה את האמת. אם מישהי אשמה בכך, הרי זו מאדאם זאוור.

סביר להניח שהיא רקחה שיקויים מציפורני הרגליים, ושהייתה לה חיה מלווה בדמות טריטון אלפיני. יצורים ריריים מגעילים. זה יתאים להפליא למזג שלה.

לא, לא, לא. היא לא התכוונה לזה. זרילדה חיבבה את הטריטונים האלפיניים. היא לעולם לא הייתה מייחלת לאחד מהם גורל נורא כזה, להיות כבול לבת האדם הנתעבת הזאת.

"זרילדה," אמרה מאדאם זאוור בהבעה הזועפת המועדפת עליה. או לפחות זרילדה נאלצה להניח שהמכשפה עוטה את ההבעה הזועפת המועדפת עליה. היא לא יכלה לראות אותה בזמן שעיניה מושפלות בצניעות אל רצפת העפר של בית הספר.

"את בהחלט אינך," המשיכה האישה בדבריה, דיבורה איטי וחד, "בת הסנדקות של וִירְדית. של אף אחד מהאלים העתיקים, למען האמת. אבא שלך הוא אולי אדם ישר ומכובד, אבל הוא לא הציל יצור מיתולוגי שנפצע במצוד הפרא! הדברים הללו שאת מספרת לילדים הם... הם..."

מגוחכים?

מטופשים?

משעשעים למדי?

"מרושעים!" פלטה מאדאם זאוור, ורסיסי רוק ניתזו על לחייה של זרילדה. "מה זה מלמד אותם – להאמין שאת מיוחדת? שהסיפורים שלך הם מתת האלוהות? בעוד שלמעשה עלינו להחדיר בהם את מעלות הכנוּת והענווה. בשעה אחת של האזנה לסיפורים שלך הצלחת לפגום במאמצים שהשקעתי שנה שלמה!"

זרילדה עיקמה את פיה וחיכתה רגע. כשנראה שנגמרו למאדאם זאוור ההאשמות, היא פתחה את פיה ושאפה עמוקות בכוונה להגן על עצמה –

זה בסך הכול היה סיפור, ומה כבר מאדאם זאוור יודעת? אולי אבא שלה באמת הציל את אלוהות השקרים בְּיום אמצע החורף. הוא סיפר לה את הסיפור בעצמו כשהייתה קטנה, והיא בדקה בלוחות הכוכבים. באמת חל ירח־עד באותה שנה – כפי שעומד לקרות שוב בחורף הקרוב.

אבל נותרה עוד כמעט שנה עד אז. שנה שלמה להמציא סיפורים נפלאים ועתירי דמיון כדי למלא בפליאה ובפחד את לבבות האפרוחים, שנאלצים ללמוד בבית הספר חסר הנשמה הזה.

מסכנים קטנים.

"מאדאם זאוור..."

"אף מילה!"

פיה של זרילדה נסגר בבת אחת.

"פיך מחלֵל הקודש אמר די והותר לחיים שלמים," שאגה המכשפה, ואז פלטה נשיפה של תסכול. "יצילו אותי האלים מתלמידה כזאת."

זרילדה כחכחה בגרונה וניסתה להמשיך בנימת קול שקטה והגיונית. "אני כבר לא בדיוק תלמידה. אם כי נראה שאת שוכחת שאני שוהה כאן בהתנדבות. אני סייעת יותר מאשר תלמידה. ו... את בוודאי מוצאת ערך כלשהו בנוכחותי, כי לא אמרת לי להפסיק לבוא. עדיין?"

היא העזה לשאת מבט בחיוך של תקווה.

לא הייתה בליבה אהבה למכשפה, והיא הייתה מודעת היטב לכך שאין בליבה של מאדאם זאוור אהבה כלפיה. אבל לפגוש את התלמידים, לסייע להם בלימודיהם – ולספר להם סיפורים כשמאדאם זאוור לא בסביבה – אלה מהדברים המעטים שגרמו לה אושר. אם מאדאם זאוור באמת תאמר לה לא לבוא יותר, ליבה יישבר. חמשת הילדים היו היחידים בכפר הזה שלא ראו בזרילדה כתם על קהילה מכובדת.

למעשה, הם היחידים שהעזו להסתכל עליה בכלל. חישורי הזהב של עיניה גרמו לרוב האנשים אי נוחות. לפעמים היא תהתה אם האלוהות בחרה לסמן את עיניה, כיוון שאדם אינו אמור להיות מסוגל להביט בעיני אנשים בעודו משקר להם. אבל זרילדה מעולם לא התקשתה להסתכל על אנשים ישירות, בין ששיקרה ובין שלא. כל האחרים בכפר הם שהתקשו להסתכל עליה.

מלבד הילדים.

היא לא יכולה לעזוב. היא צריכה אותם. והיא העדיפה לחשוב שגם הם צריכים אותה.

ואם מאדאם זאוור אכן תשלח אותה משם, היא תיאלץ למצוא עבודה בכפר, ולמיטב ידיעתה העבודה הזמינה היחידה הייתה... טווייה.

איכס.

אבל הבעת פניה של מאדאם זאוור הייתה חמורה. צוננת. על סף כעס. עווית חלפה בעור שתחת עינה השמאלית, סימן ודאִי לכך שזרילדה עברה את הגבול.

ידה של מאדאם זאוור הצליפה, והיא חטפה את ענף הערבה מהשולחן שלה והניפה אותו.

זרילדה התכווצה, תגובה אוטומטית אחרי שנים שאכן הייתה תלמידה בבית הספר הזה. כבר שנים שלא הצליפו בגב ידיה, אבל היא עדיין הרגישה ברוח הרפאים של הענף הצורב בכל פעם שראתה אותו. היא עדיין זכרה את המילים שהייתה צריכה לחזור עליהן עם כל הַנחתה של הענף.

שקר הוא דבר מרושע.

שקר הוא מעשה שדים.

הסיפורים שלי הם שקרים, ולכן אני שקרנית.

אולי זה כשלעצמו לא היה נורא, אבל כשאנשים לא סומכים עליכם שתאמרו אמת, בסופו של דבר הם לא סומכים עליכם כלל. הם לא סומכים שלא תגנבו מהם. הם לא סומכים שלא תרַמו. הם לא מאמינים שאתם מסוגלים להיות אחראים או מתחשבים. זה מכתים את שמכם הטוב מכל בחינה, באופן שנראה לזרילדה לחלוטין בלתי הוגן.

"שלא תחשבי," אמרה מאדאם זאוור, "שלא אוציא ממך את הרֶשע בהצלפות רק משום שעברת את גיל הבגרות. מי שהייתה תלמידתי תישאר תלמידתי, מיס מוֹלֶר."

זרילדה הרכינה את ראשה. "אני מבקשת את סליחתך. זה לא יקרה שוב."

המכשפה נשפה בבוז. "למרבה הצער, שתינו יודעות שזה בסך הכול שקר נוסף."