הנסיך הדרקון: שמיים

1

כמה ימים נוספים

"כולם מוזמנים לאכול!"

קאלוּם הזדקף בעניין. בבטן שלו, במקום שבו היה אמור להימצא אוכל, היה רק בור לא נעים. נדמה שלוקח ללוּגֵ'יין נצח להכין את ארוחת הבוקר. היא לא קוסמת? היא לא יכולה פשוט לזמן משהו?

קאלום מיהר אל שולחן העץ הארוך שניצב בקרחת היער. הוא התיישב והעיף מבט בפסגת הקלדרה, לחפש את רֵיילָה. עדיין היה מוזר שיש להם חברה שהיא אלפית של צל־הירח, בעיקר מתנקשת שנשלחה להרוג את אחיו הקטן. אבל הוא ואֶזְרַן – נסיכי קָטוֹליס – עדיין היו בחיים, וריילה הייתה עכשיו אחת מהחברים הכי טובים שהיו לקאלום בחייו. אבל הוא לא ראה אותה בשום מקום. אולי היא ישְנה עד מאוחר לשם שינוי.

"בוקר, קאלום!" אמר אזרן, שהגיע מאחורי אחיו. "אני כל כך רעב! אבל נראה לי שבֵּייט עוד יותר רעב ממני." אזרן הצביע על הקרפד הזוהר שלרגליו.

קאלום העיף מבט בבייט והתפעל מהיכולת של אחיו הקטן לקלוט מה בעלי חיים מרגישים. קאלום ידע בדרך כלל לזהות את מצב הרוח של בייט לפי גון העור שלו, שהחליף צבעים, אבל כרגע הוא היה בצבע הרגיל, טורקיז עם כתמים צהובים, ורטנוני כתמיד. (כמובן, מי שהכיר את בייט ידע שמתחת לחזות הרטנונית מסתתרים נאמנות רבה, אומץ לב ואפילו אהבה רטנונית.)

"אה, לא רואים את זה על העור שלו," אמר אזרן. "והוא לא אמר לי את זה בקרפדית. הוא שידר את זה בשפה האוניברסלית – קרקורי בטן!" אזרן צחקק. "אבל נראה לי שזים הכי רעב מכולנו."

אָזימוֹנְדיאַס, הנסיך הדרקון שכולם קראו לו "זים", התקרב בדשדוש רגליים אל אזרן וקאלום. עד לפני שבוע, הדרקון הכלבלבי המתוק עם הריסים הארוכים והלב הטוב עוד היה בתוך ביצה. ועכשיו הוא בקע ממנה, בריא ושלם! היה קצת קשה להאמין שיום אחד זים יהיה דרקון־על עצום ורב עוצמה. קאלום ליטף את ראש הדרקון וזים החל מייד לכרסם לו את האצבעות.

"תחזיק מעמד, חבר," אמר קאלום. "ארוחת הבוקר מגיעה."

"אווה! היי! תחזרי לפה!"

זאבה ענקית פרצה אל תוך קרחת היער, ואחריה הגיעה בריצה אֵליס. אליס הייתה הילדה האמיצה שהובילה אותם במעלה הקלדרה המקוללת בחיפוש אחר לוג'יין, קוסמת הירח. לפני שנים, לוג'יין ריפאה את זאבת המחמד של אליס, אווה. אווה הייתה ענקית, אבל למרות גודלה הייתה עדינה (וצמרירית) כמו חתלתולה. היא איבדה רגל אחת בגלל פציעה ישנה, אבל לא נראה שהיא שמה לב לזה או שזה מפריע לה. אווה הנחיתה ליקוק גדול על לחיו של זים.

קאלום נאנח. התמזל מזלם שהם פגשו את כל האנשים והיצורים החדשים האלה בדרך. אחרי הכול, זים אולי לא היה בוקע בכלל מהביצה אלמלא פגשו את אליס ואת אווה ואת לוג'יין.

הוא גם הרגיש שיש לו מזל שהוא עומד לאכול את המאכלים המפתים ביותר שראה בחייו.

"אלפים ובני אדם לכאן," אמרה לוג'יין והצביעה על השולחן המעוטר בשרשראות ירק. "ואלה עם שלוש רגליים או יותר לשם, עם פי־פי." לוג'יין הצביעה על אזור קרוב, שם עמדה חיית המחמד שלה, פניקס הירח הענקית פי־פי. פי־פי שמרה בכנפיים פרושות על ארבע קערות גדולות, אבל קאלום ראה שהן מלאות בתולעים מתפתלות. אווה, זים ובייט מיהרו אל פי־פי והתחילו מייד לזלול.

"קראת לה פי־פי?" שאלה אליס את לוג'יין בקולה הצפצפני.

"היא פניקס ירח," אמרה לוג'יין. "אבל ארוך מדי לקרוא לה פניקס־פניקס."

לשמע שמה, פי־פי צווחה וטפחה בכנפיה שצבען כחול־בוהק.

"אנחנו יכולים לקחת מה שבא לנו?" שאל קאלום ובחן ברעבתנות עוגת גלידת שוקולד. אזרן כבר לקח לעצמו צלחת עוגיות, אבל קאלום לא רצה לנהוג בגסות רוח.

"כמובן, יקירי," אמרה לוג'יין במתיקות. "הבחירה שלכם."

"יש לך כזה אוכל נהדר כאן למעלה," אמר אזרן בפה מלא. הוא החזיק מאפה בכל יד. "מה הסוד שלך?"

"טוב..." התחילה לוג'יין לומר. היא טפחה בציפורן ארוכה ומטופחת על לחי שזופה. השפה שלה זעה קלות. "הסוד שלי הוא... שהכול מזויף." היא חייכה.

"מה זאת אומרת מזויף?" שאל קאלום ונעץ שיניים במאפה. הוא מעולם לא טעם משהו פריך או נימוח או טעים כמו מגדל התענוגות המעודן הזה.

"אתה יודע, מזויף," היא אמרה. "אלה אשליות טעימות."

קאלום הנהן תוך כדי לעיסה. לא היה לו מושג על מה לוג'יין מדברת.

"למעשה אתם אוכלים זחלים," אמרה לוג'יין, עדיין בחיוך מתוק.

קאלום קפא באמצע הלעיסה והניח על השולחן את המעדן הנפלא שהחזיק. הוא ניסה להישאר ממוקד במרקם הנפלא שממש נמס בפה, אבל עכשיו כשידע שזה קסם הוא התחיל להבחין בזחלים המתפתלים שהסתירה האשליה.

"אה, ככה האלפים קוראים לאוכל טעים?" שאל אזרן. הוא הסיט מעיניו כמה תלתלים ארוכים כהים. "כאילו, אלפים מנומסים אמורים לומר, 'וואו, יופי של זחלים!'"

קאלום הסתכל על אזרן. אחיו הקטן המשיך לאכול בהתלהבות. הוא רצה להסביר לאזרן שאין פה שום חוסר הבנה תרבותי, אבל הבחילה שלו הייתה עזה מדי.

"אממ... לא," אמרה לוג'יין. "אתם רואים את מה שפי־פי אוכלת?"

קאלום הסתכל אל ארבעת בעלי החיים, שראשיהם היו קבורים בקערות הזחלים המתפתלים. הוא קיווה שאזרן יגמור לאכול לפני שיבין את האמת הלא נעימה.

"קערת התולעים הזאת?" שאל אזרן בהיסוס.

"אלה זחלים," אמרה לוג'יין. "טכנית הם לא תולעים אלא זחלי חרקים. מזינים מאוד!"

אזרן לפת את הבטן שלו. אליס שישבה לידם המשיכה לאכול משהו שנראה כמו פרוסת פאי שוקולד עם אוכמניות.

"לי לא אכפת," אמרה אליס. "זחלים. זבובים. הזבל של אתמול. פאי האשליה הזה הוא הפאי הכי טעים שאכלתי בחיים." היא חתכה לעצמה פרוסה נוספת בזמן שאזרן הקיא בשקט בעשב.

"שלום לכולם!" קראה ריילה, שירדה בקפיצה מראש סלע ונופפה בשתי זרועותיה.

ריילה! קאלום קם, כי השתוקק נואשות להשאיר מאחוריו את כל עניין הזחלים.

"יש לך מצב רוח טוב," אמרה אליס לריילה.

"זאת באמת הרגשה טובה להיות שוב עם שתי ידיים בריאות," אמרה ריילה. אוזניה המחודדות התנועעו בהתלהבות. כשהבחינה באווה בעלת שלוש הרגליים, היא נראתה קצת מבוישת. "אוי, לא התכוונתי לפגוע, אווה." אבל הלשון של אווה השתלשלה בעליזות מפיה, והיא חזרה לזחלים שלה.

"נחשו מה, אנשים – אני שוב מסוגלת לשסיף־שסף בשתי חרבות," אמרה ריילה. היא זינקה על סלע משונן, נופפה בשני הלהבים במערבולת נמרצת ואז קיפלה אותם. "אני יכולה גם למחוא כפיים, לעמוד על הידיים ולעשות את הדבר הזה שעושים בסוף שיר וריקוד מוצלחים." ריילה מחאה כפיים, קפצה לעמידת ידיים ונחתה בחזרה נחיתה מושלמת, עם שתי הידיים מונפות באוויר.

"ריילה, זה אדיר!" קרא אזרן.

קאלום חש הקלה גדולה בשל העובדה שהיד של ריילה החלימה לגמרי. רק לפני כמה ימים היה לה צבע סגול כהה מטריד, בגלל הסרט שהיה מהודק סביב מפרק היד. ריילה כבלה את עצמה בקסם להריגת הנסיך האנושי, אזרן. אבל זה היה לפני שהכירו, כמובן. כשריילה החליטה שלא תמלא את משימת ההתנקשות שהוטלה עליה, הקשר שאין להתיר הלך והתהדק עד שנראה שכף היד כולה עלולה לנשור. אבל הדרקון הקטן זים פתר את הבעיה וכרסם את הסרט בשיניו הקטנטנות! לא אתגר גדול עבור זים, אבל נס אמיתי בעיני כל מי שהוא לא דרקון אגדי.

"ואיך כולכם מרגישים?" שאלה ריילה וקיערה את כף היד שהבריאה סביב אוזנה.

מקהלה של תגובות נלהבות ענתה לה.

"אני שמחה לשמוע שכולם מרגישים טוב!" המשיכה ריילה. היא הסתכלה סביב בשובבות. ואז קולה הפך מעליז לרציני לחלוטין. "כי הגיע הזמן ללכת."

"מה? למה?" שאל קאלום. "רק הגענו."

כולם נאנקו בהסכמה. קאלום הרגיש שכל עניין ההצלה של ביצת הדרקון ובקיעתה המוצלחת היה אמור לזכות אותו בשלושה־ארבעה ימי מנוחה.

ריילה התעלמה מהקיטורים. "הסכנה מתקרבת, אני מרגישה בזה. ככל שנישאר כאן יותר זמן, הסיכון יגדל," היא אמרה להם. "אני לא מתכוונת להפחיד אתכם, רק להיות מציאותית."

"היא צודקת," אמרה לוג'יין. "בלילה שהנסיך הדרקון נולד, הרגשתי שמשהו לא בסדר." היא נענעה בראשה. "האורות הסגולים המשונים ההם שנמשכו אל הדרקון התינוק – הם אמנם היו יפים, אבל עמדו מאחוריהם כוחות אפלים, שככל הנראה רודפים אחריכם ברגעים אלה ממש."

"אף אחד לא אוהב כוחות אפלים! בגלל זה –" ריילה אותתה שהגיע הזמן ללכת בתנועה של שתי ידיה בכיוון מרגלות ההר.

"את מנצלת את שתי הידיים האלה בכל הזדמנות, מה?" אמר אזרן.

קאלום חייך. אחיו הקטן ירש את חוש ההומור של אימא שלהם. לעיתים קרובות היא ליוותה את הבדיחות שלה בחיוך מעודד, כמו שאזרן עשה עכשיו.

"הו כן," אמרה ריילה. "חוץ מזה, יש להן מטען יקר להעביר. אם לא נחזיר את הקטנצ'יק הביתה לאימא שלו, תפרוץ בקרוב מלחמה שהעולם לא ידע כמוה מעולם."

"אבל זים כל כך קטן. הוא עדיין צריך ללמוד לעוף," אמר אזרן.

"אֶז צודק," אמר קאלום. הוא לא רצה לעזוב את המקום הבטוח יחסית כל עוד זים פגיע כל כך. והוא קיווה ללמוד קצת קסמי ירח כל עוד הוא שם.

"נראה שיש לאזרן קשר מיוחד עם הדרקון הצעיר," אמרה לוג'יין בקול מהורהר. היא פנתה אל אזרן. "אולי אתה תוכל ללמד אותו לעוף?"

"אני?" שאל אזרן. "אבל אני לא יודע לעוף בעצמי."

קאלום הנהן בעידוד אל אחיו הקטן. הוא היה משוכנע שאזרן הוא האדם המתאים למשימה, גם אם אין לו כנפיים.

"אני יכול לנסות," אמר אזרן לבסוף.

"יופי. נהיה חזקים יותר כקבוצה אם זים יוכל לעוף," אמר קאלום. "ועוד יותר חזקים אם אני אדע עוד כישופים. אולי תוכלי ללמד אותי קצת קסם ירח, לוג'יין?"

"אני יכולה להראות לך כמה דברים," אמרה לוג'יין.

"אממ, לוג'יין, חשבתי שאת בצד שלי?" אמרה ריילה. "כוחות אפלים, אורות סגולים, זוכרת?"

לוג'יין משכה בכתפיה.

"עוד כמה ימים, ריילה – זה כל מה שאנחנו מבקשים," התחנן קאלום. "כתבתי לאבא החורג שלי כדי לעדכן אותו. אני חושב שיש סיכוי טוב שהוא ישלח לנו עזרה אם יוכל. עדיף שנחכה לה כאן."

"כתבת לאבא החורג שלך? ה... המלך?" שאלה ריילה.

"כן. זה מה שאמרתי," השיב קאלום. הוא הבחין שפניה של ריילה החווירו עוד יותר מהרגיל. היה ברור שגם לה לא תזיק מנוחה.

"בסדר," נכנעה ריילה. "נישאר כאן יום אחד נוסף – אחד! אבל אני לא צוחקת לגבי הסכנה. אני אמשיך לסייר. כל האחרים, אל תאבדו את הראש, ותישארו עם שתי הרגליים על הקרקע." היא הסתכלה במבט מרוכז על כל חבר בקבוצה בתורו, עד שהגיעה אל זים. "לא אתה. אתה תעבוד על לנתק את הרגליים מהקרקע!" היא טפחה בידיה כמו כנפיים ונראה שהדרקון התינוק מחייך בתגובה.

קאלום שמח שריילה מתכוונת להמשיך לסייר כדי להגן עליהם – אבל הוא שמח עוד יותר לגלות שאולי יהיה לו די זמן ללמוד קצת קסם ירח.