אמור מילה למעני
אני נושא עמי את צער השתיקה,
את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,
הלוא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה"
הלוא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד".
(יעקב אורלנד, "אני נושא עמי")
א.
השכנים מול הבניין שגרתי בו לפני שנים אחדות החליטו לשפץ את ביתם. הקבלן הביא כמה פועלים והפרויקט התחיל. עד מהרה התברר לי שחיי נעשו בלתי-נסבלים; המערבלים לא הפסיקו לרעום, השיפוצניק לא חדל לשפוך על עובדיו קיתונות של נזיפות, והרעש והצעקות חדרו לחדרי, פיזרו לרוח את מחשבותי וקטעו את יכולת הריכוז שלי.
בוקר אחד עמדתי מתחת לבית ההולך ומשתפץ. קראתי לשכנה וביקשתי שתדבר על לבו של הקבלן להנמיך את הדציבלים. היא נענתה ברצון ובעודה מסבירה לו את בקשתי, הציגה אותי: "הגברת הזאת היא סופרת."
הקבלן הביט בשכנתי בתמיהה. "תופרת?" שאל.
"סופרת," מיהרה השכנה להגן על כבודי. "אתה יודע, ספרים."
המילה "ספרים" נבלעה ברעש. הקבלן העביר אלי את מבטו ופניו הביעו בלבול. מעולם לא שמע על מקצוע כזה, סופרת. מה בדיוק היא סופרת, כסף? לא נראה שזה מה שהיא עושה.
"תופרת?" שב ושאל בתערובת של חוסר סבלנות ואדישות.
"טוב, תופרת," עניתי, ובלבי חשבתי, שיהיה.
ובכל זאת, דו-שיח החירשים שניהלנו לא היה לבטלה. הצעקות חדלו והרעש התעדן מעט. בהכרת תודה חזרתי למסך המחשב. ואחרי הכול, אמרתי בלבי, המרחק הסמנטי בין תפירה לכתיבה אינו כה גדול.
בשפות רבות, בהן ההונגרית שפת אמי, אותה מילה משמשת לאריג או לבד ולחומרים - אלה המשמשים מצע ותוכן לעבודת הכתיבה. עלה בדעתי גם ההקשר הצלילי המוכר של המילים "טקסט" ו"טקסטיל". והרי כמו התופרת, גם הסופרת מחברת חוט לחוט, מילה למילה, משפט למשפט, עד שנוצר אריג-שפה, עד שנרקמים סיפור וספר ונשזרת יריעת הטקסט.
ב.
בעודי משוטטת באטמוספרת המילים, מתחקה אחר שורשיהן, הטיותיהן ומופעיהן המגוונים, צף בזיכרוני חלום שחלמתי ושרד בי, שלא כמו רוב חלומותי שסופם, כנאמר בפיוט, "וכחלום יעוף". ובחלומי אני עומדת בשדה רחב ידיים, ריק וחשוף לכל מלוא העין. באין לי דבר להיאחז בו, אני נושאת את מבטי מעלה ורואה שתי דמויות מרחפות מעלי - האחת שערה שחור, עיניה שחורות ופניה לבנות. השנייה דומה לה בכול, פרט לשערה הלבן.
שתי הדמויות לבושות בבגדים חסרי צורה שצבעם כצבע המים, סרט רחב כרוך עליהן באלכסון ועל כל סרט מנצנצות כתובות מטושטשות. הדמויות מתערבלות, מסתחררות זו סביב זו, הכתובות מתחלפות ביניהן, ואני מתאמצת, לשווא, לקרוא את הכתוב עליהן. עד שהמראה כולו נמוג בחלל, ואני מתעוררת, אך החלום ממשיך לפעום בי, להציק לי כמו שם אבוד העומד על קצה הלשון וחומק.
מה נכתב על הסרטים? אני תוהה. אני צוללת שוב לעומק החלום ושולה ממנו את המילים החסרות. כשאני מתעוררת, הן מתעוררות יחד איתי. לרגע אני חושדת בעצמי שלא החלום זימן לי אותן, אלא תודעתי הפעלתנית שאינה נחה להרף, וגם ברגעי נים ולא נים ממשיכה לטוות ולארוג את אריג מחשבותי.
ואז, כאילו ירדה בת קול ולחשה באוזני: המילים הן "שתיקה" ו"דיבור".
כמו הדמויות בחלום, מושגים אלה ירדו כרוכים לעולם לבלי הפרד. מחשבותי ממשיכות להפליג בי: האם שתיקה ודיבור הם הפכים מוחלטים? האם הם סותרים זה את זה, או שהם חיים בצוותא ואף משלימים זה את זה?
מאז ילדותי היה לי עניין בשתי ההוויות, שנדמו לי כקווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם. לא פקפקתי לרגע שהשתיקה היא המושג המועדף על "הגדולים", המבוגרים. קירות בית הספר, שעוטרו בסיסמאות בשבח השתיקה, היו הוכחה ניצחת לכך: "סייג לחוכמה שתיקה", "מילה בסלע, שתיקה בתרי", "כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי טוב לגוף אלא שתיקה".
הפתגם האחרון התמיה אותי במיוחד. מה טוב לגוף בשתיקה? ואיזה קשר בכלל מתקיים בין הגוף לשתיקה?
תמיהתי גברה כאשר למדנו את סולם החשיבות ביצורי הבריאה. אינני יודעת מי קבע את המדרג הזה, המתחיל ב"דומם", נמשך ב"צומח", אחריו "חי" ובשיאו מתעלה לאדם, הנקרא בלשון הדירוג "מדבר". ייחודו ומעלתו על פני כל שאר הברואים הם בהיותו בעל "רוח ממללא", כלומר רוח ממללת, מדברת.
ג.
בימי לימודי בתיכון נחשבתי לפטפטנית. אחרי שנזפה בי ללא הועיל, העבירה אותי המחנכת לשורה האחרונה בכיתה, ללא שכנה לשולחן. ביני לבין השורה שלפני השתרע מרחק לא קטן, אך לא סבלתי מבדידות. חברותי הפנו אלי את פניהן והמשיכו להתלחש איתי. הייתי ל"תלפיות" - תל שהפיות פונים אליו.
התיכון הרמת גני שלמדתי בו נקרא "תיכון חרדי לבנות" ושכן בקומה הראשונה בבית מגורים בן שלוש קומות, במעלה סמטה מוצלת. אבי הרשה את לימודי בו בשפתיים קפוצות, לאחר הבטחותי ותחנוני הדומעים.
רציתי בבית הספר הזה כי מידת חרדיותו היתה נסבלת בעיני. תלמידותיו למדו ספרות, היסטוריה ומוזיקה, טיילו ברחבי הארץ, יצאו ל"מחנות עבודה" בקיבוץ דתי, וחשוב מכול - ניגשו לבחינות הבגרות - השער למחוז כיסופי, האוניברסיטה, שהיתה ועודנה מחוץ לתחום עבור בוגרות בתי הספר החרדיים.
לא חויבנו, כמו בבית יעקב, ללבוש שמלות עם שרוולים המכסים את המרפק (שנקרא בהלצה "יצר הוֹרֵע", יצר הרע). גם לא נכפה עלינו לגרוב גרביים ארוכים אטומים. הותר לנו להשתייך לתנועות הנוער המעורבות בני עקיבא והעזרא. בנות בני עקיבא התגייסו בסיום הלימודים לנח"ל ובנות העזרא התנדבו לשירות לאומי באחד משני קיבוצי תנועת פא"י.
בלילות שבת, לאחר סעודת השבת שהרדימה את אבי ואת מנגנוני איסוריו ועונשיו, התגנבתי לסניף העזרא, סמוקה מהתרגשות ומציפייה. חלמתי להצטרף לחברותי, שעמדו לצאת לשירות לאומי בקיבוץ שעלבים.
קו הגבול הירדני עבר בקצה הקיבוץ, והשלט "עצור, גבול לפניך!" שהצטלמנו לידו בביקורינו, רגל פה, רגל שם, כמו רמז לי: עברי את הגבול. צאי לחופשי. האוויר בחוץ נקי מאיסורים. זכותך לחיות בחירות וללא פחד.
זה לא קרה.
בתום כיתה י"א שלף אותי אבי מהתיכון האהוב. כעבור חודשים ספורים התארסתי עם בחור ישיבה.
ודווקא בתיכון הזה, שנשבו בו רוחות רעננות יחסית של חופש ופתיחות, למדתי על הרע הצפון בדיבור. המורה שלנו בשיעור יהדות היה שאול לוסטיג, מנהל בית הספר ומייסדו, מגשים נאמן של אסכולת "תורה עם דרך ארץ", התנועה שנוסדה בגרמניה בסוף המאה התשע-עשרה כטריז נגד ההתבוללות והרפורמה.
לוסטיג היה איש אשכולות נעים הליכות, שידיו רב לו בכל מקצועות הלימוד - מתמטיקה, כימיה ופיזיקה, מוזיקה ומחשבה יהודית. באחד השיעורים ב"שמונה פרקים" של הרמב"ם דן איתנו בסוגי הדיבור השונים.
לא התקשיתי להסכים איתו ועם הכתוב במקורותינו: שקר, עדות שקר, לשון הרע ורכילות הם מגונים ומוקצים מחמת איסור. לפליאתי, למדתי שרכילות אינה אותו עיסוק מענג ושטחי שרובנו שטופים בו. "ללכת רכיל" פירושו להעביר כמרכולת דברי בלע שאמר אדם אחר על זולתו.
"ומהי רכילות כפי שאנו קוראים לה בחיי היומיום?" שאלתי את המורה.
ואז ניחתה המכה.
לוסטיג הסביר לכיתה הנדהמת שכל דיבור שאינו הכרחי ונכון הוא בחזקת "דיבורים בטלים" ומיותרים, שאין להם ערך ואין בהם צורך, ולהפך - יש בהם כדי לרדד את אישיותנו ולפגום בשלמותנו הרוחנית.
משהו התערער בי בעקבות דבריו הפסקניים. הרגשתי שטעמו של הדיבור - הדיבור כפי שהבנתי אותו, הדיבור היומיומי, החביב, המתעניין בזולת - כמו ניטל ממנו.
ד.
לא עבר זמן רב מסיום לימודי עד שנישאתי לתלמיד הישיבה הליטאית המפוארת במרומי גבעת רוקח, הגבעה הנישאה בעיר. כבר לפני האירוסים, בטיולינו בגן העירוני, סיפר לי בעלי לעתיד, כולו הערצה, על בחורי ישיבת נובהרדוק בליטא, שנדרשו בצו רבותיהם להיכנס לבית מרקחת ולבקש קילו מסמרים, או לשאול את מוכר הירקות אם יוכל למכור להם חליפה. תרגילים אלה נועדו לחסן את הבחורים בפני אי-נעימות, לעג הציבור והנטייה הטבעית לריצוי.
בעלי הגדיל עשות; מיד אחרי נישואינו טבע נוהג שנועד גם הוא לעצב מחדש את הנפש: פעמיים בשבוע, בימים ב' ו-ה', הימים שאומרים בהם תחנון, קבע לעצמו תענית דיבור.
"בשני וחמישי אפשר יהיה לדבר איתי רק דברי קודש," הודיע לי נחרצות, ואני חשבתי בעצב: על מה יכולה לדבר איתו אישה כמוני, שהודרה והורחקה מלימוד התורה? על סוגיה בגמרא? על הלכות שבת ולשון הרע שבהן התמחה?
ואכן, פעמיים בשבוע, כפי שקבע, נצר בעלי את לשונו מכל דיבור. בבואו הביתה היה מצביע על שפתיו הקמוצות כאות לשתיקה. בשעות שהותו בבית לא היה אפשר לבקש ממנו דבר, לדבר איתו על כל נושא, להתייעץ איתו או להיעזר בו.
לפעמים, במצב חירום משפחתי שהתרחש בנוכחותו, היה מגרגר הגאים שנשמעו כ"נו-או, נו-או", כדרכם של הנוטלים ידיים, שמחויבים להימנע מדיבור בין ברכת על נטילת ידיים לברכת המוציא ובציעת הפת.
זה היה מרגיז, מתסכל וגם, יש להודות, קצת מצחיק.
זאת היתה העת שבה התקבעו בי הכמיהה לדיבור, תחושת ההדרה, העלבון והכעס הכפול - כעס על צדקותו של בעלי וכעס על עצמי, על שאיני הולכת בדרכו בצייתנות, כמצופה מאישה כשרה העושה רצון בעלה. לימים למדתי שכעס עשוי להיות רגש טוב, בונה - יד שמושטת אלינו לעזור לנו לקום. לקום מלשון להתקומם.
בימים הרחוקים ההם, בשנות העשרים לחיי, לא חיפשתי קרבה בין מילים רחוקות לכאורה, כגון אילמות ואלימות. בעלי, היחיד בין חבריו לישיבה ולכולל, קיבל על עצמו את חומרת השתיקה, ועל כן זכה בכבוד ויקר ומעמד שרק המעולים שבלמדנים ויחידי סגולה זכו להם. לא עלה בדעתי שאין בי אשמה, שכפיית שתיקתו עלי היא אקט של כוחנות.
אז, ועוד שנים רבות אחר כך, ראיתי בשתיקה מפגן של איפוק וכוח נפשי ובשותקים זן נדיר, נאצל, נעלה על כל מי שאינם שמים מחסום לפיהם. השתוקקתי להיות בין השתקנים גדולי הנפש וידעתי לבטח שלא אצליח. הרי עלינו הנשים נאמר, "עשרה קבים של דיבור ירדו לעולם ותשעה מהם נטלו נשים".
אפילו אנחנו הנשים סיפרנו בלגלוג עצמי סלחני בדיחה מרוטה על שתי נשים שעומדות לצאת לחופשי אחרי שנים רבות בתא אחד בכלא. "אוי, רק רגע, שכחתי לספר לך משהו," עוצרת אחת מהן את רעותה על סף פרידה.
היום, ממרחק הזמן, הכעס התרכך ונהפך לצער. האשמה נהפכה להבנה, מהסבל צמחו איזון והשלמה. לא פעם נדמה לי שאותה אישה צעירה שאני מספרת עליה לא הייתי אני, אלא אחת מבובות הבבושקה הרבות הטמונות בתוכי משחר ילדותי ועד היום.
ומי היה הבעל ההוא? הוא כנראה הופעל בהשראת כוחות חזקים ממנו. תעניותיו מעידות אולי על צימאון גדול, מכמיר לב, למצוינות, להכרה, לשבח.
ה.
תעניות הדיבור של בעלי נפסקו יום אחד, ולא בשל עקת הנפש שגרמו לי. אולי נלאה מהן. אולי קץ בהן. הן נעלמו כלא היו.
עם הזמן התחלתי להבחין בהבדלים בין גברים לנשים גם ביחסם לדיבור ולשתיקה. לא היה לי ניסיון אישי רב ולא כר נרחב להבחנותי. המעבדה המצומצמת שלי הכילה רק את הורי. לא יכולתי שלא להבחין עד כמה התלבטו והתחבטו במרחב הביתי הצר, כציפורים בכלוב.
לא היו לי אחים והיכרותי עם בני המין השני היתה דלה. אפילו את בן דודתי היחיד הכרתי בקושי. אמו, אחות אבי, היגרה לברלין בעקבות בעלה השלישי וסיפורה הושתק והודחק בביתנו. את בנה היחיד, נער שתקן, חכם ומוזר, שלחה לחברת הנוער בקיבוץ צפוני. פגשתי אותו פעם בנסיבות שאיני זוכרת. הייתי בת שתים-עשרה והוא היה מבוגר ממני בשנה. הוא הזכיר מישהו בשם ניטשה ושאל אותי, "שמעת עליו?"
השבתי בשלילה, מבוישת מעט.
"את רוצה לדעת מה הוא אמר?"
הנהנתי בתום לב.
"בלכתך אל האישה, קח שוט בידך, זה מה שניטשה אמר."
ככה? בלי דיבור? שוט ביד וזהו? כמעט חשתי בצליפת השוט בבשרי. מרוב בהלה הפסקתי לדבר איתו. שתיקה רבצה בינינו מאז ועוד שנים רבות, עד שהופרה בפגישה מקרית. מאותו יום נעשינו בני שיח נאמנים וקרובים.
ו.
בחגיגות סוף השנה ובאירועים מיוחדים הגיעו לבית הספר גברים עבדקנים לבושים במעילים שחורים ארוכים, ולראשם מגבעות שחורות רחבות תיתורה. הם היו מנהלים חשובים ברשת החינוך העצמאי, שמנהלת בית הספר האימתנית וצוות המורות סרו למשמעתם.
הנוכחות הגברית הנדירה הרעידה את אמות הספים. נאלמנו דום בהיכנסם. שירתנו נקטעה. נאסר עלינו לשיר, שהרי "קול באישה ערווה". אחרי שנשאו נאומים חינוכיים, שאף לא אחת מאיתנו הקשיבה להם, הסתלקו, כשהם מותירים אחריהם שמץ של אימה, ריח טחב קל והד של מבטא יידישאי.
לא ידעתי אז מהי "ערווה" ולא הבנתי מה למילה המשונה הזאת ולקולה של אישה. אבי היה בעל תפילה ערב קול, שנקרא לעבור לפני התיבה בימים הנוראים. אמי פתחה כל בוקר את הרדיו והתענגה בקולי קולות על התוכנית "השעון המוזיקלי", שהשמיעה מנגינות קלאסיות קלות, מסוג "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס ו"מחולות הונגריים" של ברהמס.
אח כאמור לא היה לי. שלוש אחיותי ואני שוררנו עם אבינו ליד שולחן השבת, אבל בבית משפחת ש', חבריהם של הורי, אסרו ארבעת הבנים על בנות הבית, כולל אמם, לשיר איתם את זמירות השבת. הם ייבאו את האיסור מישיבותיהם הליטאיות, ואנחנו, הבנות, נדנו להן בלבנו ברחמים.
רק אחרי שנים הבנתי ש"קול באישה ערווה" אינו רק איסור מעליב, אלא גם רמז לבאות. קולי, קול האישה, ניטל ממני בפקודת המשטר הפטריארכלי, שייצגו אותם הגברים לבושי השחורים ושכמותם, אלה שהנחיתו את הוראותיהם והשליטו את מרותם על נשים כמוני לאורך הדורות.
פעם ביקשתי מבעלי להסביר לי איסור הלכתי שפגע באישה צעירה, מושה שמה, והרס את חייה. מושה היתה דמות באחד מסיפוריה של דבורה בארון, ואף שרק משל היתה, בער בנפשי לדעת איך ייתכן שלא נמצא לבעייתה פתרון הלכתי אנושי. תשובתו של בעלי השתיקה אותי: "את יותר חכמה מהרבנים?"
בלב המערבולת הפנימית שהסתחררה בי אז, דבר אחד ידעתי ללא ספק, כמו שידעתי את שמי - שסיפורי הפרטי אינו ייחודי לי ואינו חד-פעמי, והוא חופף את סיפור הנשים הכללי כשתי כפות ידיים הנושקות זו לזו. לבי אמר לי שכל קורותי בין ארבעה קירות, וגם מחוצה להם, הם סיפורן של אינספור נשים שלא הורשו, ולא יכלו, לספר אותם.
ז.
בלילות שבת התמלא ביתנו הקט, ארבעים וחמישה מטרים רבועים שטחו, מעל יכולת קיבולו, אך איש לא אמר, "צר לי המקום." באי ביתנו, ביישוב רכסים על כתף הכרמל, היו בחורי הישיבה הליטאית שמיהרו אלינו בתום סעודת השבת.
הם שתו תה שחומו נשמר על פלטת השבת ואכלו מן העוגות שאפיתי, שרו זמירות שבת בערגת נפש והציצו בי בגניבה. התהלכתי, אישה יחידה בממלכת הגברים, עוטה חלוק קטיפה ירוק על גזרתי הדקה, מוחמאת מתשומת הלב הגברית, שעל אף היותה הסויה וסמויה, מצאה את דרכה ללבי.
כמה מן הבחורים הרגישים יותר, שכמהו לחברת אישה, אימצו את ביתנו והפכו אותי לאשת סודם. אין לי ספק שחשו אשמה. הרי כתוב "ואל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו".
גם בי עברה אשמה קלה, אך התעלמתי ממנה. ראיתי בהם את האחים שלא היו לי, ניסיתי להבין ללבם, לגלות מבעד לדברים שסיפרו לי את הרבדים הנסתרים אפילו מעצמם. רציתי לחתור תחת שתיקתם.
ח.
שנים רבות לאחר מכן פגשתי את אשתו של הבחור הנעים והנלבב מכל בחורי הישיבה באי ביתי. הם התגרשו כעבור שנים אחדות, לאחר מאבק משמורת מר על ילדיהם.
"מיד אחרי האירוסים התחרטתי," סיפרה לי. "יצאנו לטיול בסביבה וכל הדרך הוא שתק, לא הוציא מילה מהפה. ניסיתי לדובב אותו, אך הוא השיב במילים קצרות, חתוכות. הרגשתי נורא, הייתי בטוחה שעשיתי משהו לא נכון. שאלתי אותו בחשש אם הוא כועס עלי. הוא שתק. שאלתי שוב, על סף דמעות, ואת יודעת מה הוא אמר? שהוא עשה לי מבחן, שהוא רצה לבדוק אם אני מסוגלת לשתוק, כמוהו.
"הוא רצה שנשתוק יחד, ואני רציתי לדבר יחד. לא הפרתי את האירוסים, הייתי מאוהבת. כל שנות הנישואים ניסיתי לשבור את החומות שבנה סביבו. עמלתי לפתוח את מגירות לבו. לבסוף הצלחתי, והתברר לי שהמגירה ריקה."
נשים רבות מתלוננות על דיבורם הצייקני של בני זוגן. בצער רב הן מדווחות על אופיין של השיחות ביניהם - יבשושיות, מעשיות, קצרות, נטולות רגש. בעיניהן, הדיבור הוא האמצעי הבלבדי או העיקרי ליצירת קשר של ממש.
אני תוהה איך מרגיש גבר שאשתו דורשת ממנו שוב ושוב, "נו, תגיד כבר משהו." אולי הוא מרגיש מותקף, אולי המילים קמלות על שפתיו בתחושת אכזבה עצמית. הוא רוצה שקט, הוא אינו מבין את הצורך המתמיד שלה בדיבור.
ואולי צדקו חז"ל כשאמרו, "נשים - עם לעצמן הן". הם רק שכחו להוסיף שגם "גברים - עם לעצמם הם". לא פעם אני חושבת שכל נישואים הם נישואי תערובת בין בני עולמות פנימיים נבדלים ותרבויות רגש שונות.
ט.
אני חוזרת וקוראת את סיפורי הנשים בתנ"ך, במשנה ובאגדה, תרה אחר הרבדים המוכחשים, המודחקים, מנסה לחלץ מתוך השתיקות את הדיבור החנוק, את אנחות הכאב, את הבכי שבור הלב. אני רואה אותן בעיני רוחי. רק שפתיהן נעות וקולן לא יישמע.
ומה אני יכולה ללמוד מכך על חיינו כאן ועכשיו? לא קשה לדמיין היום כיצד ניגף הדיבור תחת שלטון השררה. לא קשה לנבא באילו אופנים הדיבור עתיד לקרוס לתוך עצמו ולהשתתק.
אני עדיין חוששת מפני השתיקה - לא זו הנעימה, האינטימית, אלא זו הכופה את בלעדיותה בסביבות פטריארכליות. חוששת מהחשש לדבר, תחילה ברשות הרבים על מופעיה השונים ואחר כך בתוככי הנפש. אם תפלוש השתיקה ותשתלט על מרחבים נוספים, אנה אנו באים?
הרי כה מהר, כמעט בלי משים, מתרחש המעבר מעצמאות לשעבוד, מחירות המחשבה לאינדוקטרינציה, מתחושת העצמיות לוויתור פנימי חנוק.
עדיין לא אמרתי נואש. אני תולה את יהבי בשני מושגים תאומים: "קרוא" ו"כתוב", אף על פי שירדה קרנם ועומעם זוהרם בעת האחרונה. אם תחזור עטרת הספר ליושנה, אולי עוד ישנה תקווה.
י.
שנים רבות חיפשתי את קולי האבוד, השתוק. לבסוף מצאתי אותו - בכתיבה. הכתיבה, בעיני, היא דיבור מושהה. היא פעילות חרישית השולחת אדוות על פני המים. היא חיבור בין דיבור ושתיקה. לפעמים היא צעקה שוברת אילמות.
נוח לי יותר להביע את עצמי בכתיבה מאשר בדיבור. רק בכתיבה אני חשה איך כל ההוויות הסותרות, המתרוצצות בתוכי כעובּרים תאומים, משלימות זו עם זו, משלימות זו את זו.
יא.
ערב יום הכיפורים. הקהל בבית הכנסת התל אביבי בקי בסדר התפילה, מכיר כל פיוט, כל תפילה, כל ניגון, יודע מתי לקום, מתי לשבת, מתי לחזור בקול אחרי שירת החזן, מתי לחבוט על לוח הלב ברעדה.
מחשבותי, כתמיד, משוטטות. המחזור "ממני אליך" שאני אוחזת בידי אינו מסייע לי להתרכז, אלא מושך אותי לעיון במכמניו. בחציו השני של כל דף, מתחת לתפילות הסדורות, משובצים דברי שירה, רסיסי הגות וסיפורים מענייני היום הקדוש: הנה שיר של לאה גולדברג ושיר של אברהם בן יצחק, הנה סיפור חסידי, הנה רעיונות משל הרב עדין שטיינזלץ, הרב סולובייצ'יק, הרמן ווק ואחרים, הנה אמרה חכמה מאוצר החוכמה האנושית.
הקהל מתיישב בשקט. איפה אוחזים? אני מציצה במחזור של שכנתי וחוזרת לנתיב הסלול. החזן מסלסל את קולו בפיוט. לפתע אני מגלה שלוש מילים שחמקו ממני עד כה: "אמור מילה, למעני". איך לא שמתי לב אליהן כל השנים? אני שמחה בהן כאילו גיליתי ארץ חדשה. הן מדברות אל לבי. הרי זה מה שאני רוצה תמיד, זה מה שרציתי תמיד, שמישהו יאמר מילה למעני, שמישהו יחצה למעני את החיץ האילם בין נפש לנפש.
ובו ברגע אני יודעת - יש לי שם לספרי החדש.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.