סוד אחד וילד

הטלפון צלצל בשש בבוקר. דני, גישש אחר השפופרת, מיהר להשתיק את הצלצול הרועם.

"רפי איננו," אמר קול נשי סדוק־משהו בטלפון.

שתקו. זה מנסה לעכל את הבשורה וזו ממתינה לתגובה.

"מתי?" שאל.

"בלילה... נרדם ולא התעורר.... מצאתי אותו כך הבוקר."

"ידענו... חיכינו... ולא מאמין.... לא קולט... איפה הוא עכשיו?"

"מד"א לקחו אותו. המשטרה הייתה, שאלו שאלות והלכו. צריך לעשות סידורי הלוויה."

דני חש פתאום איך תפקיד ראש השבט, המבוגר האחראי, עובר אליו. אחיו הבכור, רפי, מונח במרתף המתים והוא צריך לעשות סידורי לוויה עם אלמנתו. המילה הזאת, "אלמנתו", הייתה מוזרה לו וחזרה על עצמה שוב ושוב במוחו, תקועה כמו שורה של שיר שלא זוכרים את כולו ותקועים עם השורה הבודדת שוב ושוב.

"אגיע אלייך עוד מעט, נלך ביחד, נהיה ביחד."

הוא ישב עוד רגע על שפת המיטה, כשהזיכרונות מציפים אותו. רפי היה אחיו הבכור. הם היו אחים לאותה אם, ומעולם לא דיברו על אביו הביולוגי. היה רק אבא אחד שדני קרא לו "אבא" ורפי קרא לו נלו. אבא נלו גידל את שניהם יחד עם האם המשותפת. יחד היו המשפחה, כמו כל משפחה, אמא, אבא ושני בנים. דני נזכר שבהלוויה של אבא נלו רפי לא עבר את טקס "קריעת" הבגד עם אימו ואיתו, גם לא "ישב" עימם "שבעה". רק כשנפטרה האם המשותפת, קרעו לשניהם את הבגד והם ישבו יחד ב"שבעה". עכשיו נותר רק הוא, עם האלמנה. שוב המילה הנוראה הזו, חשב לעצמו.

הוא חש רצון עז לפתוח אלבומים, להסתכל בתמונות הקטנות בשחור־לבן עם השוליים המשוננים, שפינותיהן תחובים במשולשים קטנים. החומר הדביק שהצמיד אותן לדף הבריסטול השחור, יבש, והתמונות, נשרו והתערבבו. תמונות של דור הולך ונעלם. תמונות שיד אוהבת צילמה במצלמה של פעם עם פילם של שלושים ושש תמונות, שהיה צריך לפתח. סלילים של נגטיב שנשמר במעטפות, אולי ירצו לפתח עוד, וסדורים ארבע תמונות בכל עמוד. סימטרי.

"אני חייב לזוז," הוא מלמל לעצמו. "בשבעה... בשבעה... נאווה, אני, הילדים..." מן האצטבה העליונה שבארון הספרים הוא הוריד שלושה אלבומים, ארז בשקית של "ארומה", יחד עם כיפה וחולצה ישנה בשביל ה"קריעה" ויצא מן הבית. רצה לבכות אבל הדמעות לא באו.

הוא התניע את הרכב בתנועות אוטומטיות וניסה להיזכר בילדות המשותפת. רפי, בוגר ממנו בעשר שנים, היה האח הגדול. זכר איך היה חוזר מהצבא, מניף אותו בחיבוק, "בוא נראה כמה גדלת." על הקיר בחדר שלו, מאחורי הדלת, נשמרו סימני המדידה. "תעמוד ישר, תצמיד את הראש לקיר... כן ככה." רפי הניח ספר על ראשו, סימן עוד קו קטן בעיפרון ורשם לידו את הסנטימטרים שנוספו. אחר־כך, כשרפי התחתן ועזב את הבית, גרה בחדר הסבתא שלהם, בוניקה רוזה. עם הסבתא הזו, היחידה שהכירו שניהם, דיבר רפי יידיש. דני לא הבין אף מילה, אבל הבין שלשניים האלה היה קשר מיוחד. עכשיו תהה "מה הם סיפרו זו לזה?"

דני זכר שהיו משפחה שותקת. כל אחד שמר את ענייניו הפרטיים לעצמו, אבל אל בוניקה רוזה הגיעו כולם, האחים של אמא, האחים של אבא, וגם אחרי מותה המשיכו האחים, האחיינים והנכדים, לבוא אל הבית ולהמשיך את הקשר המשפחתי.

הוא החנה את הרכב במגרש החניה הקטן מול בית הדירות בו גר רפי. לקח את שקית הנייר של "ארומה" והתחיל ללכת. "נעלתי, לא נעלתי... " הוא תהה לעצמו וחזר, וידא שהרכב נעול והלך לעבר הבית.

בשנה האחרונה הידרדרה בריאותו של רפי. הוא סירב לאכול, מיעט לצאת מהבית, בילה שעות בישיבה על כיסאו הישן במרפסת, הירבה לעשן ואיבד עניין בפוליטיקה, בכדורגל, בחברים שהמשיכו לבוא. נאווה אירחה אותם בסלון כשרפי שותק או יוצא למרפסת לעשן. גם עם דני כבר העדיף לשבת במרפסת ולשתוק. "אתה חייב לאכול משהו", ניסה דני לדבר על ליבו.

"אכלתי," ענה והמשיך לעשן ולאבד משקל.

הדלת הייתה פתוחה, נאווה ישבה בסלון על קצה הספה. היא נראתה אבודה בין רהיטי העור הכבדים. אורן, הבן, דיבר בטלפון הביתי, נירה נשמעה גם היא מדברת בטלפון הסלולרי, מאחד החדרים.

"נאווה," דני הניח יד על כתפה השחוחה של נאווה, והיא פרצה בבכי. הוא התיישב לידה, חיבק את כתפיה והמתין בעדינות. גם הוא רצה לבכות, אבל הדמעות לא באו, רק הגוש הזה בגרון, והמועקה. המועקה הזאת שליוותה אותו בכל פעם שבא לבקר וראה את אחיו שוקע, נאלם.

הם חילקו ביניהם את המטלות. דני הלך להביא מודעות אבל, הדביק בכניסה לבית ועל דלת הדירה. אורן נסע להביא אישורי קבורה ממשרדי החברה קדישא ונירה המשיכה להודיע לחברים בטלפון.

ההלוויה נקבעה לשלוש אחר הצהריים בבית הקברות המרכזי בעיר. המשפחה והחברים נאספו יחד ליד רחבת ההספדים. 'חברים של אחי', חשב דני לעצמו למראה האנשים שלא זיהה. הוא הביט סביבו. 'ים של מצבות', חלפו בו המחשבות. 'אלפי אנשים שלא הכרתי ולא אפגוש'.

נירה קראה הספד, הדמעות חנקו אותה, והיא התקשתה לסיים. "אבא שלנו, הכי עדין, מתחשב... נוח בשלום... "

דני לא הכין הספד כתוב, אבל בקש לדבר. "אחי היחיד," אמר, "אח אחד היה לי, יש לי, גדלתי איתו, הוא לימד אותי, היה ספורטאי, חזק, יפה תואר ונדיב... כבר מתגעגע אליו..."

סביב הקבר הטרי, תלולית העפר הקטנה, עמדו בני המשפחה והחברים ושתקו.

"אני מבקש את הבן והאח להתקרב ולומר קדיש," הכריז איש החברה קדישא. דני התקרב, מחפש בעיניו את אורן בן אחיו. הוא ראה אותו מתקרב, אחריו התקרבו שני גברים נוספים.

"מי האח?" שאל האיש מהחברה קדישא.

"אני," ענו שלושתם יחד.

דני הביט המום בשני הגברים הזרים. מעולם לא פגש אותם, מעולם לא סיפרו לו עליהם.

"תחזיק בדש הבגד", ציווה המזוקן מחברה קדישא על דני וחתך בבד, "תמשיך לקרוע עוד קצת," הורה האיש והמשיך אל הגברים הזרים.

"עמוד אחרון, קדיש!" הפקודה הגיעה אל דני כמו מתוך מסך. הוא מלמל את המשפטים, מבקש לסיים את הטקס בצורה מכובדת ומאופקת.

'למה הם מסתכלים עליי כאילו שהם מכירים אותי?' תהה בליבו ולא אמר מילה. קטעי זיכרונות עלו. בר המצווה של רפי. דני בן שלוש. אמא חיוורת, מובלת, נשענת על אבא, אנשים זרים עומדים בפתח, והוא רץ אחר הוריו... השיחות ביידיש ורומנית שהוא לא הבין... בכי היסטרי של אימו... וסוד. הסוד היה באוויר ואף אחד לא העז לשאול, לדבר. כולם ידעו, הסתירו, הדחיקו ממנו. סוד נעול שהוריו ואחיו לקחו אלי קבר, והוא הבין שעליו לגלות.

שלט קטן ועליו שם הנפטר ושם אימו נקבע על תלולית העפר, ולידו הונח זר פרחים צנוע. הוא עמד עוד רגע, מתבונן בשמות שעל השלט והרגיש איך גואים בו כעס, עצב, חוסר אונים והחמצה. שלושה ניגשו אליו, אישה ושני גברים. "אנחנו האחים של רפי מצד אביו", אמר המבוגר מבניהם. "אנחנו הילדים של אברם וסרינה, היינו בקשר עם רפי. אנחנו יודעים עליך. אתה דני, האח הצעיר של רפי מצד אימו."

מיליון שאלות התרוצצו בליבו, אבל כעת הוא רק הושיט יד וחייך אליהם.

"נלך?"