סופות יולי חלק ב’

 

 

מי שאינו יודע להיות לבד שלא יתחתן

 

 

שוב לבד, שוב רוקדת מסיבה, כפי ששרה אפרת גוש. בחרתי את הכיוון וכעת אני מתמודדת עם ההשלכות. זה הסתיים. ארז לא פה, אפילו שהבגדים שלו עדיין בארון. איזו רגרסיה. אני שוב נפרדת. הלב שבור וקרוע והמציאות דופקת בדלת.

החניתי את הרכב בחניה של מתחם המגורים שלנו. אם להסתכל על רבע הכוס המלאה – היא מלאה בשכנים הנהדרים שיש לי. בשנה החולפת הפכנו לחבורה של ממש. תמיכה אמיתית, שלא לדבר על העזרה הענקית עם רוני... איך הייתי מסתדרת לבד עם ילדה בת חמש בלי העזרה של אסנת, השד יודע. כן, אפילו שליש כוס.

אסנת יצאה לקראתי.

"איך את מרגישה?"

"אומרים שהזמן מרפא הכול. אני כבר מחכה שהמחר הזה יהיה ההווה שלי."

היא חיבקה אותי.

"תהיי חזקה, זה לא קל, אך בתוך-תוכך את יודעת שעשית את הדבר הנכון."

אני יודעת. אבל ערב שישי, פורים. רוני אצל יונתן, כל העולם חוגג ורק אני עם כוס היגר שלי. התקשרתי לשי כדי להעביר את הזמן, לא יכולה להישאר רגע אחד עם עצמי. מפחדת לשקוע.

"יום שישי בערב, ושוב אנחנו לבד. מה יהיה לעזאזל? הכול גרוע."

עם שי אני יכולה להרשות לעצמי לדבר בלי מסיכות. הוא ההצלה שלי במשרד.

"כן. זו שנה מקוללת ואנחנו רק בהתחלה שלה. חיים אישיים מזוויעים, בורסה שמתרסקת ועכשיו מדברים על פיטורים... עד לאן אפשר לרדת? האם יש סוף לתחתית?" התלונן שי.

"נראה לי שאנחנו עמוק בתחתית. אני מקווה שמכאן רק נעלה," צחקתי.

"מה קרה עם ארז? לא האמנתי שהוא יעזוב... ואיך הלכת במקביל איתו ועם עמית, יא משוגעת?"

"אם הראש היה נקי, לא הייתי מתלכלכת..." אמרתי בדכדוך.

"הבנתי אותך, מנהיימר," צחק. "טוב, אני הולך לעלות השמיימה עם ג'וינט טוב של יום שישי."

"תתנתק לך, מותק, ביי."

נמרחתי על הספה בייאוש, ומיד צלצול. עמית, ההייטקיסט החמוד שהכרתי לפני שבועיים בעודי מאוהבת בגבר אחר שזה עתה יצא מהחיים שלי. יולי מנהיימר לא מבזבזת זמן, אחרת תישאר ממנה שלולית של פתטיות על הרצפה, שאפילו החתולים לא ירצו להתקרב אליה. זה היה מוזר לשוחח עם גבר אחר ולקבוע לצאת למסיבת פורים עם מישהו זר לחלוטין. שוב להתחיל הכול מהתחלה, להשאיר מאחור את החיבוק המוכר, את המבט האוהב, את הריח הממכר...

נטלתי כדור אדוויל נוסף עם כוס יגר-בול. אוי, הבריחה המתוקה שלי.

טרקתי את הדלת והתיישבתי ליד ההגה בתחפושת עכבר עם כנפי פֵיה, זה מה שעלה עליי מתוך ארגז התחפושות של רוני. אם ישאלו, אני עטלף בסטייל! ארז בטח במסיבת פורים בקיבוץ. גם אני בדרך למסיבה בקיבוץ. אלא שהוא במגידו ואני בשער העמקים. מה לעזאזל אני עושה בעשר בלילה, בגשם שוטף, מסתובבת עם המכונית בחיפוש אחר מסיבות? הייתי כל כך קרובה להקים משפחה, לבלות ערבי שבת נעימים בבית ושוב נזרקתי לחיי הלילה של הרווקים. פעם הם התאימו לי. אבל למסיבה הזו יצאתי כדי להשתכר. להשתחרר, לגאול את הגוף והנפש מהכאב, אפילו במחיר של בדיחה מהלכת. העיקר להוציא את כל החרא מהקופסא.

נכנסתי לקיבוץ והחניתי את המכונית. עמית חיכה בשולי הדרך. הבטתי בו. פשרה. בחור בנאלי בטי שירט וג'ינס, מחכה לדייט.

נכנסנו פנימה. זהו. עוטה את המסיכה וצוללת פנימה, נשאבת כל כולי למציאות אחרת, בהדחקה טוטאלית. צחקתי, התחבקתי, השתוללתי. חבריו נדלקו עליי, המוסיקה הלמה בכל אבריי, ובהתאם לכמות היגר שתִדלקתי, הצחוק המאולץ הפך לאמיתי. עמית עמד מהצד וחייך, הוא כנראה אוהב עכברות עם כנפיים, שבדמן זורם יגר-בול ומפיהן יוצא רק בולשיט.

נעצרתי לרגע. מסביבי אנשים מחייכים ויפים, מחזיקים ביד משקה ורוקדים. פתאום הרגשתי תלושה. בודדה ואומללה. כמה נפשות פצועות יש בין כל ה'מאושרים' שמסווים את הפצע בחיוך, כמוני?

"מנהיימר, את מדהימה, כמה אנרגיה!" עמית נעמד לצידי. התנערתי מהמחשבות וסחבתי אותו אחריי לרחבה. כשהגעתי לאפיסת כוחות, אספתי את עצמי ואת עמית ויצאנו לכיוון הרכבים. נכנסנו למכונית שלי והתנשקנו. זהו, רשמית אני פנויה.

"רוצה שאני אבוא אלייך?" שאל עמית.

"כן, יאללה, בוא ניסע אליי."

הצצתי במראה האחורית לבדוק שהוא נוסע בעקבותיי. יולי, יולי, מה את עושה? מלמלתי לעצמי. את לא באמת מתכוונת לשכב איתו... אך הפחד מלישון לבד גבר עליי. וחוץ מזה, מגיע לי! נקמה מתוקה בארז.

 

ידיו גיששו ונגעו בקימורי גופי. מגע זר ומנוכר. לא. זה לא עובד... לא הייתי מוכנה עדיין.

"אני במחזור," שיקרתי. מה אגיד לו? שבשבוע שעבר הייתי במיון ואני אחרי הפלה?

"בסדר מותק," עווית של אכזבה חלפה על פניו, ואז הוא חייך, נישק את פניי ונשכב לצידי.

מזל שהוא שמרן...

התעלפתי במיטה עד הבוקר. פקחתי את עיניי. חמוד, אבל זר. את מקומו של ארז לא יוכל להחליף בוודאות. עמית, לעומת זאת, לא ישן כל הלילה.

"קשה לי להירדם במקומות זרים," חייך, "אני אתרגל, זה בסדר."

"אוקיי," לא ממש הזיז לי.

ירדנו למטה לשתות קפה. זה טרי מדי, השליתי את עצמי שאני יכולה להיכנס לקשר חדש, אבל כל מה שהתחשק לי לעשות זה לבכות על ארז. מי הוא בכלל? מה הוא עושה כאן? אקמול לסרטן, זה מה שעמית בשבילי, חפץ מעבר. מסכן. אבל ג'נטלמן, הוא הרגיש שאני מרוחקת וכיבד את הרצון שלי להיות לבד.

השמש החורפית התחבאה שוב בין העננים וגשם החל לרדת. הסתובבתי חסרת מנוחה בין ארבע קירות. מה ארז עושה עכשיו? איפה הוא נמצא? האם הוא בוגד בי? בעצם זכותו. הרי נפרדנו.

המצפון שלי שקט. עשיתי כל שיכולתי למען הקשר שלנו. ספגתי ממנו את כל הפחדים שלו, אפילו את התקופה הקשה שלו כמובטל הכלתי. אבל הוא לא הרפה, שוב ושוב הוא השליך עליי את הבעיות שלו עם עצמו, שלא לדבר על חוסר ההחלטיות שלו. כשסיפרתי לו על ההיריון, כל כך שמחתי, זה פרי האהבה שלנו... חשבתי שגם הוא ישמח. חשבתי שירצה לבנות איתי חיים משותפים. אבל ברגע האמת הוא העדיף להיכנע לשדים, ולא הייתה לי ברירה. יולי, אל תשכחי, רק כשאת שכבת בבית החולים אחרי ההפלה - רק אז הוא נזכר שבעצם הוא רוצה את הילד. שהוא רוצה להתחייב. אהבה גדולה שנהרסה בגלל פחדים. אוי, כמה סבל הוא יצר... ועדיין, כל כך מתגעגעת.

התכסיתי בשמיכה ונשכבתי על הספה בסלון. הדמעות החלו לרדת, הרגשתי אבודה. כואבת. שונאת. גם גופי בגד בי. כאב לי.

אסנת פתחה את הדלת והביטה בי.

"יולי? קומי. מה קורה לך? אני לא נותנת לך ליפול, בואי שבי אצלי."

בשארית כוחותיי נסחבתי לבית של אסנת, בסך הכול חמישה מטרים מדלת לדלת, שנראו ארוכים מתמיד. ירון, השכן, וליאת, חברה טובה של אסנת, ישבו במטבח ושתו קפה.

"סוף שבוע ראשון לבד, אה?" אסנת הביטה בי בהבנה.

"אני גמורה, אסנת, אני מתגעגעת אליו, לחיבוק שלו. הבית מרגיש קר ומנוכר, ריק לי בפנים, כל כך ריק."

בכיתי.

"יאללה מנהיימר," היא חייכה, "אנחנו הולכים לאכול בצומת מחנה שמונים ואת באה איתנו."

"אני לא רעבה. עזבי, אני אישאר כאן."

"לא, את נוסעת איתנו," אסנת התעקשה.

לקחתי את המפתחות. ירון, אסנת וליאת נדחסו למכונית.

"שוב חזרתי לסטטוס של משפחה מפורקת. רק רוני ואני. רגע, עדיין לא אמרתי כלום לרוני, איך אעשה זאת, אלוהים, אני בקושי מחזיקה מעמד."

"אל תגידי כלום בינתיים, תני לזה שבוע ורק אז תספרי לה. אי אפשר לדעת מה יקרה השבוע."

"אולי נחזור, את מתכוונת? לא. זה יהיה סתם להיאחז בשאריות. אני לא אחזור אליו רק כי אני פוחדת שלא אמצא מישהו אחר."

"בובי, זה לא קל, תהיה לך תקופה קשה כעת, אבל תזכרי שזו רק תקופה. את עכשיו באבל על הקשר, זה נורמלי. אלו החיים. שמחה, כאב, עצב, אבל זו המשמעות של להיות בחיים, לא?" אמרה אסנת.

הנהנתי בראשי כאילו שהבנתי. ריח האוכל גרם לי לבחילה. שכחתי שלא אכלתי כלום מליל אמש. בהיתי בחברים שלי, נהנים, צוחקים. חיים. הרגשתי שאני בצד של המוות. לא הצלחתי לחשוב על שום דרך שתראה לי את האור בקצה המנהרה. הכול היה חשוך, רע ופסימי.

"אני בטוחה שהוא מת להתקשר אלייך," ניסתה ליאת לנחם, "אני במקומך הייתי כבר מתקשרת."

"לא! שלא תתקשר. לדעתי, הוא לא יעמוד בזה ויגיע," התווכח ירון.

הבטתי בהם בעיני עגל, כמהה לכיוון. כל עצה, כל מילה - התקבלו כאילו מפי האלוהים. הייתי כל כך חלשה באותם ימים שנאחזתי בכל מילה שכל אחד אמר, גם של מי שלא הכיר אותי או את ארז. מבחינתי, כולם היו יודעי דבר.

 

"את יודעת מה השעה כבר?" אסנת נכנסה בי שוב כדרכה, "כבר חושך! את יושבת במרפסת ובוכה יותר מחמש שעות."

"מה השעה?" הגיח ראשי שהיה מכונס עמוק בתוך כובע המעיל.

"מותק, דברי עם יונתן. כדאי שרוני תישאר אצלו עד מחר, את לא מסוגלת לקבל אותה כך."

סימסתי לו. אפילו לא הייתי מסוגלת לדבר איתו. יונתן הבין מיד.

הגשם שוב החל לרדת.

"את נראית כמו נרקומנית. הרגליים עטופות בשמיכה, הפנים שלך לבנות לגמרי ומתוך הכובע מציצה סיגריה שמדי פעם נעלמת בתוך כובע אסקימואים."

צחקתי.

"סוף-סוף רואים חיוך על פנייך, מותק," צחקה אסנת.

"אני מתה להתקשר אליו, אני לא יכולה להתאפק, אסנת," בכיתי שוב.

"אם זה מה שיעשה לך טוב, תתקשרי. פרידה זה דבר קשה."

חייגתי את המספר. הוא עדיין מזוהה אצלי בטלפון כ'ארז בעלי היקר', למרות שמעולם לא היה בעלי. אני חייבת דחוף לשנות את השם שלו. או בכלל למחוק את המספר.

אין תשובה.

"נו?" שאלה אסנת.

"אין תשובה," עיקמתי פרצוף.

הדקות נמשכו כמו מסטיק. כל שעה שעברה נדמתה כנצח נצחים. הייתי בעומקם של הכאב והחידלון, הרגשתי איך כל גופי מדמם ונאחז ברסיסי האהבה, בשברים של תקווה.

הטלפון צלצל. הלב שלי החסיר פעימה.

"חיפשת אותי?"

"כן," לקחתי נשימה עמוקה, "רציתי להגיד לך שאני מתגעגעת... קשה לי, וכואבת לי הבטן כל הזמן." אמרתי בקול רועד. קיוויתי שיגיע בערב. איך אוכל להירדם בלי החיבוק שלו? בלי הריח שלו? בלי חום גופו? אלוהים אדירים, מאיפה אגייס את הכוחות להתמודד עם הקושי הזה?

"אני לא יכול להגיע היום, יולי," ענה ארז בקרירות, "אני אבוא מחר בערב לארוחת ערב כדי לראות את רוני."

מה זו הקרירות הזו פתאום?

"בסדר," נאנחתי, "נדבר מחר. רק שתדע שעדיין לא אמרתי כלום לרוני."

חיסלתי קופסת סיגריות אצל אסנת וגררתי את עצמי הביתה באפיסת כוחות. מותשת נפשית ופיסית, ישנתי עד הבוקר.

למזלי רוני חזרה מהגן עם חברה, ולא הייתי צריכה להיות זמינה עבורה. היא ועדן שיחקו יחדיו בגירים וצבעו את מדרכות החניה במשבצות צבעוניות. עולמן צבוע בצבעי קשת, ועולמי צבוע בשחור, חשבתי בעגמומיות. ספרתי את הדקות. עצם הידיעה שארז יגיע בערב הורידה מהכתפיים שלי את עול העולם לכמה שעות.

אסנת נכנסה ובידה עוגה.

"קחי מותק, זה בשבילך. ליאת הכינה ורציתי לעשות לך קצת טוב על הלב," היא חיבקה אותי בחום.

"אין עלייך אחותי, תודה שאלוהים שלח אותך אליי, איך מאישה הגונה כמוך עשו אישה עגונה?" צחקתי.

מדהים שבמאה העשרים ואחת אישה צריכה להתמודד עם סרבן גט במשך שלוש שנים. לפחות יש לה ולשלושת ילדיה תקופת הסתגלות לרעיון הפרידה.

"מה קורה עם רפי?" שאלתי.

"מטייל לו בהודו, מחבק את כל העולם ועושה שלום ואהבה. מנותק מהילדים ומהאחריות ההורית שלו. את כולם הוא מחבק רק לא אותם."

"לפחות הוא משלם כבר?"

"פשפשים! הכסף מתבזבז על סדנאות של חיבוקים וטיולים!" התעצבנה אסנת.

"ואיפה החוק לטובת חד-הוריות? לעזאזל, יש לך שלושה ילדים לכלכל!"

"החוק נרדם בעמידה... הוא לא שמע על המצב שלי. כל בוקר זה פרק חדש ב'הישרדות'", היא אמרה בציניות.

"לא קשה לך?" ליטפתי את כתפה ברוך.

"הקשה שייך ללחם!" היא הכריזה בקול.

פרצתי בצחוק.

"מאיפה את מוצאת את הכוחות?" הבטתי בה בהערצה.

"אנחנו הנשים, הכוח מוצא אותנו. את עוד תראי," חייכה. "טוב מותק, אני חוזרת הביתה להכין לילדים ארוחת ערב. נדבר יותר מאוחר, תספרי לי מה קרה עם ארז."

בשש בערב הוא הגיע. התנהגנו כרגיל, כדי שרוני לא תרגיש בשינוי. עדיין לא. קודם באמת נסגור בינינו שאכן אין לנו כוונה לחזור לאלתר. אין צורך לשגע אותה סתם.

ארז הביט בי וחייך. גם הוא התגעגע.

"נו ארז, איזה דברים טובים קרו לך היום?" שאלה רוני.

"הדבר הכי טוב שקרה לי היום זה שחזרתי מהעבודה הביתה וכעת אני אוכל איתך ועם אימא ארוחת ערב," הוא חייך אליה חיוך גדול.

הלב שלי פִרפר וזעק הצילו. אני לא עומדת בזה. להיפרד בלי רגשות זה דבר אחד, אך להיפרד ממישהו שאוהבים, קל וחומר כשזה הדדי, זו פרידה כמעט בלתי אפשרית.

ארז סידר את המטבח ואני התחלתי לעלות אחרי רוני למקלחת.

"תגיד, איך הייתה המסיבה בקיבוץ?" שאלתי כדרך אגב.

"בסדר. מרינה ומתן החליטו שאני חייב להתחפש. למעשה, הם הכריחו אותי ללכת למסיבה."

"נו, פגשת שם מישהי?" נורתה ממני השאלה בלי מחשבה.

"תסיימי עם רוני ואני אספר לך," הוא חייך במבוכה.

"ידעתי!" צעקתי לעברו ועליתי במדרגות, מנסה בקושי רב להסדיר את נשימתי.

אוקיי, לא להתחרפן. אסור שרוני תיחשף לשום בלאגן. התאפקתי לא להתפוצץ. הסרטים בראשי כבר השתוללו בלי צנזורה.

אחרי נשיקה וסיפור זריז ירדתי למטה.

"בוא נדבר," אמרתי, רותחת מבפנים.

התיישבנו במרפסת.

"תתחיל לשפוך, אני רוצה לשמוע הכול."

"הייתי שבור ביום שישי, לא קלטתי איפה אני ולא הבנתי לאיזו מציאות נזרקתי, יולי. זו הייתה טראומה."

"נו, תמשיך... מה קרה במסיבה? פגשת אקסית," ניחשתי מיד. מה כבר יכול לקרות בקיבוץ הבנאלי הזה?

"פגשתי את כל הידידות שלי מהילדות ואת מאיה, האקסית שלי מהתיכון."

"ושכבת איתה?" סיננתי מבין השיניים, מנסה לא להתפוצץ.

"לא. למרות שהיא רצתה. אבל ביום שבת, הייתי שבור, יולי. לא עמדתי בזה. הסעתי אותה לנתניה. היא הציעה לי לעלות אליה לדירה," הוא סיפר בקול קטן.

"מתי זה קרה?"

"אתמול בצהריים."

"כשהתקשרתי אליך להגיד לך שאני מתגעגעת... הרגשתי שאתה עם מישהי אחרת, ידעתי." התחלתי לבכות.

"יולי, הגעלתי את עצמי. כשהיינו באמצע תפסתי את עצמי וברחתי משם. את לא מבינה, אני דמיינתי שזו את, את מבינה? אני לא ראיתי את הפרצוף שלה, אני חשבתי שזו את..."

"כשהיית באמצע?! הרגע אמרת שלא היה כלום?! איכס! יא בן זונה!" בכיתי.

"אני מצטער, יולי. אני כל כך מצטער על מה שעשיתי. הייתי פחדן, לא רציתי לפגוע בך, אני אוהב אותך כל כך."

"אל תדבר איתי על אהבה או בגרות," רתחתי מבין הדמעות. "אני לא מאמינה שדווקא אתה הלכת לשכב עם האקסית שלך שבוע אחרי שעזבת את הבית."

ארז התכנס בפינת המרפסת. אני ישבתי על כיסא ובכיתי. זו באמת פרידה. נשמתי עמוק.

"אני מבקשת ממך ללכת עכשיו," אמרתי באיפוק, ככל שיכולתי.

"לא, אל תעשי לי את זה, בבקשה. סלחי לי, עשיתי טעות איומה, אני כל כך מאוכזב מעצמי," הוא אחז בידי, דמעות בעיניו. "מגיל חמש לא בכיתי, יולי. אני לא יכול לאבד אותך, אני אוהב אותך."

נענעתי בראשי. נגמרו המילים.

ארז נכנס לג'יפ ונסע.

אסנת, שקלטה את הסיטואציה, הגיעה מיד לחיבוק מנחם.

"איזה בן זונה עלוב נפש, אוהב עאלק! את יודעת מה הוא עשה אתמול בזמן שישבתי ובכיתי לכם במרפסת שלך? זיין את האקסית שלו מהתיכון!"

"אספי את עצמך, אהובה, נאה דורש נאה מקיים. גם אצלך במיטה ישן גבר ביום שישי בלילה."

"כן, אבל..." הצדקתי את עצמי במבוכה, "לי מותר! לא, ברצינות, רק הבאתי דובי שיחבק אותי ויעזור לי לעבור את הלילה הסיוטי הזה. לא עשינו כלום. ועכשיו אל תפריעי לי, אני הולכת להתקרבן ולבכות. את יכולה להביא לי שקית לטישו?" בחקתי חיוך מעורבב בדמעות.

הטלפון צלצל.

"זה הוא, אסנת," יצאתי בסערה למרפסת.

"תנשמי!!" צעקה לי אסנת.

לא הקשבתי לה.

"איך יכולת?! יא חתיכת בן זונה, לפני שבוע ראית אותי מרוסקת מכאבים, ראית אותי מתאבלת על הייסורים שאני צריכה לעבור בגלל חוסר האחריות שלך, והנה, הכול ממשיך כרגיל. ראית במו עיניך כאבי לידה של עובר מת! של שארית בשרך! וזה לא הספיק! היית צריך לזיין בחורה בזמן שאני בכיתי והתאבלתי על הקשר שלנו?! שותתת דם. איך?! אתה לא תיגע בי יותר, אתה טמא!"

לא נתתי לו להשחיל מילה. לא הגיע לו לדבר. סגרתי את הטלפון. אסנת ניגשה אליי וליטפה את פניי.

"תפסיקי כבר לשתות כל כך הרבה, זה לא טוב, את לא מחושבת כמו שאת אוהבת להיות כשאת שותה. תנשמי עמוק, מחר יום חדש."

החלפתי פד נוסף בפעם המאה, עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה שטופת דמעות.

 

 

 

יונתן התקשר אליי ביום רביעי, נסער.

"יולי, המצב של ליאורה רע מאוד. בבקשה סעי אליה, אני איתה בקו השני, ונראה לי שהיא לקחה כדורים."

"מה? היא לא נורמלית!"

יצאתי בחופזה מהבית ונסעתי לליאורה. בדיוק זה מה שחסר לי עכשיו, הסופר דרמה קווין, החברה שלי, שהיא גם בת הזוג של האקס הקוקו שלי.

ליאורה שכבה על המיטה ובכתה.

"מה קרה?"

"הגרוש שלך מתעלל בי, אין לי כוח אליו יותר," צעקה, "אני לא רוצה לשמוע ממנו יותר!"

גיחכתי בליבי, ידעתי שהיא לא באמת תיישם את זה.

"מה לקחת?" שאלתי לאחר שראיתי את חבילת הכדורים הריקה על השולחן.

"לא יודעת, לקחתי תשעה כדורים."

"טיפשונת! לכי תקיאי עכשיו בשירותים."

התקשרתי בדאגה לענבל, החברה הווטרינרית שלנו, לברר אם צריך להזמין אמבולנס.

"מותק, היא לקחה כדורים שיגרמו לה במקרה הכי גרוע להקיא. אלו לא הכדורים הנכונים להתאבדות," צחקה ד"ר דוליטל.

"את רואה איזו לוזרית אני, אפילו כדורים אני לא יודעת לקחת," ליאורה בכתה וצחקה בו זמנית.

"אין עלייך, פסיכית. צריך לאשפז אותך."

יונתן התקשר אליה, לחוץ.

"אתה רע!" צעקה ליאורה, "אני לא רוצה לשמוע ממך, קמצן! כשאני צריכה אותך אתה לא נמצא, אפס! אני מקווה שתישרף בגיהנום."

"ליאורה, את לא יכולה לדבר אליו ככה," אמרתי בהחלטיות, "לא מדברים ככה עם אנשים. עזבי אותו. גם אם הוא עשה משהו איום, דברי איתו כשתוכלי לדבר בצורה עניינית."

"לא רוצה, נמאס לי ממנו."

התקשרתי ליונתן.

"עזוב אותה כרגע, היא צריכה מנוחה. ואל תתייחס למה שהיא אומרת. אבל אתה יכול לעזור לה? היא צריכה ממך הלוואה," שוב תיווכתי ביניהם. "תסגרו את זה ביניכם. זה קצת הזוי שאני מבקשת ממך הלוואה בשביל החברה שלך."

"תישארי איתה? אני דואג לה."

הבטתי בליאורה, היא הייתה גמורה מעייפות.

"ליאורה, אין לך מונופול על הסבל. תסתכלי סביבך, כולם סובלים, כולם מתמודדים. תראי מה אני עוברת... קחי את עצמך בידיים, בסוף הכול מסתדר."

"את אופטימית ואני פסימית. שום דבר לא יסתדר לי, אף פעם לא מסתדר לי."

לאחר שווידאתי שאין באמת סכנה לחייה, חזרתי הביתה, לפני שליאורה תטביע גם אותי בדיכאון. במצבי הנוכחי אני חייבת לשמר כל טיפת אנרגיה שיש בי. נכנסתי לבית ריק. רוני אצל יונתן ושוב אני לבדי. אין שום דבר טוב ב'להיות לבד'. ליבי היה כבד ככדור עופרת. בקושי נשמתי. הרגשתי שאני מנסה בשארית כוחותיי לשרוד, הולכת על קרח דק, שמאיים כל דקה להישבר ולהטביע אותי באכזריות.

אסור להישבר. חייבים להמשיך.

יום ההולדת שלי מתקרב. בשבת הקרובה תגיע כל משפחתי המורחבת לחגוג איתי, כמו בכל שנה. אצטרך להתמודד עם לא מעט שאלות, ביקורת, ובעיקר רחמים, מצד משפחתי המקובעת ששבויה באידאליזציות החברתיות.

התקשרתי לשחר, בן דודי מהגולן, כדי לוודא שמשפחתו מגיעה. מדהים איך הפכים נמשכים, חשבתי. שחר מופנם, צנום ושקט, ונינה אשתו נראית כמו מדונה לסבית בעלת קול גברי, קולנית ותיאטרלית, עם גוף של מדריכת קיק בוקסינג. אותה אי אפשר לפספס.

"מה קורה?" שאלה נינה.

"הרבה בלאגן. ארז ואני נפרדנו."

"מה?! מה קרה?" התפלאה.

סיפרתי לה את הסיפור בקצרה.

"נראה לי שעשית בשכל, מותק. כל הכבוד לך, את חזקה." היא שתקה לרגע ואמרה, "גם אצלנו יש בלאגן. אנחנו מתגרשים."

"את רצינית? מתי החלטתם? למה?" התחלתי לגמגם.

"אנחנו שוקלים כבר הרבה זמן לעשות את הצעד הזה. שנינו מעוניינים לסיים את היחסים בינינו בצורה מכבדת. אל תדאגי. ואל תספרי לאף אחד, רק את יודעת בינתיים," נינה צחקה, "אספר לך בפירוט כשניפגש בשבת."

 

יום שבת הגיע. העליתי חיוך על השפתיים, אך את הפנים התקשיתי לצבוע.

"את חיוורת כמו סיד," חייכה אליי בעדינות נוי, בת דודתי, "אני מבינה שאת בקטע של ההרואין שיק עכשיו? טראומת פוסט פרידה?"

"תקופה לא קלה," חייכתי חיוך מאולץ.

"כן, פרידות הן לא דבר קל," היא ניסתה לעודד אותי.

רוני ירדה מהקומה השנייה בבכי היסטרי.

"מה קרה?" שאלתי.

"אני לא רוצה לשחק עם עדי! היא לוקחת לי את הצעצועים. אני מחליטה מה משחקים!"

אימא שלי מיד עקפה אותי ופנתה לרוני כדי לחבק אותה ברחמנות. רוני רצה בבכי לזרועותיה כדי לזכות במקום המגונן והמרחם שאימי הציעה לה. גם אחי רץ אל רוני בבהילות כדי לברר מדוע היא בוכה, בניסיון להגן עליה. הבלאגן וההיסטריה סביב הילדה היו בשיאם.

"אימא, אני מבקשת ממך לא להתערב. עזבי אותה, אני אסתדר," קראתי. זה לא מקובל עליי, אני לא רוצה שהמסכנוּת והרחמים יהיו המקום שרוני תפנה אליו.

חיבקתי את רוני. "רוני, ממי, אם היית במקום עדי, היה לך נעים שהילדה שמארחת אותך לא מרשה לך לשחק עם הצעצועים שלה?"

רוני נרגעה והסכימה איתי. חשוב לי שהיא תלמד לחלוק במקום להיות ילדה מפונקת שהכול מגיע לה.

האירוע עבר בשלום. מדי פעם נינה סיננה לעברי הערות על שחר כגון, "אני לא סובלת אותו, שייצא כבר מהבית, אוף." עצרתי לבדוק אם אכן אני שומעת נכון. זה הזוג שצעד אל החופה למילות השיר "קח לך אישה ובנה לה בית"? הזוג שנראה הכי רחוק ממשבר וגירושין... עוד אידאל התנפץ.

לאחר שכל האורחים הלכו נשמתי לרווחה. כל גופי החלש כאב. יונתן לקח את רוני אליו ואני הרשיתי לעצמי להתפרק על הספה. אסנת הגיעה לבדוק מה שלומי.

"מותק, אני משתגעת," עניתי, "עברו כבר יותר משבועיים וארז עדיין לא לקח את כל הבגדים שלו. נמאס לי לראות אותם בארון בכל פעם שאני נכנסת לחדר, זה עושה לי רע."

"חכי רגע, אני מביאה שקיות. אנחנו הולכות לעשות סדר!" הכריזה אסנת כיוצאת לקרב, "את חייבת לטהר את הבית מהאנרגיות שלו. זה פשוט מונע ממך להתקדם."

"בואי נעיף את הכול," התלהבתי. עלינו בריצה לחדר השינה. במהירות אובססיבית התחלתי לרוקן את המדפים מכל בגדיו, להעיף הכול. רציתי להכחיד כל זכר לדברים שלו בבית שלי. בדקתי עשר פעמים את המגירות, חדר האמבטיה, המחסן, כל פינה בבית - כדי לוודא שלא נשאר שום פריט ששייך לו.

הכאב והחולשה שלי נעלמו והתחלפו ברצון עז לסלק את שארית נוכחותו מהבית. דחפנו את השקים למושב האחורי של המכונית וכל שנותר זה להעיף אותם אליו חזרה לקיבוץ.

"תודה על העזרה, אסנת. אין כמוך!" חיבקתי אותה.

"אין בעד מה, אהובה, עכשיו תקחי אותם מפה, ותתחילי דרך חדשה."

התקשרתי לארז כדי לקבוע איתו בקיבוץ.

"היי, אספתי את הדברים שלך," הודעתי לו בנחרצות, "אני מביאה לך את הכול לקיבוץ. אני ממילא נפגשת היום ברמת ישי עם ענבל."

ארז חיכה במגרש החניה הצמוד למגורי הצעירים.

"מה היה כל כך דחוף להיפטר מהדברים?" שאל בכאב.

"ככה. זה מזכיר לי אותך ואני רוצה להמשיך הלאה, ארז."

המשכנו לשוחח בחוץ. ענבל הציפה את הנייד בהודעות שהיא ועמרי, החבר החדש שלה, כבר מחכים לי בפאב. הם הצליחו לעבור את מחסום הדייטים הראשונים ונראה כאילו מאז ומעולם היו זוג.

התקשרתי אליה. "אני אגיע עוד חצי שעה."

"איפה את?"

התרחקתי מארז כמה צעדים. "בקיבוץ, העברתי דברים לארז."

"טוב, אז כנראה שלא נראה אותך היום בפאב," צחקה.

"כבר חודש אני רואה אתכם מתנהגים כמו שפנים חרמנים שאף פעם לא מספיק להם. מקסימום תסתדרו בלעדיי," צחקתי בחזרה.

"העיקר שלא תיפגעי."

אני חייבת להיות חזקה. אני לא איכנע.

"אוקיי, אני נוסעת, הם מחכים לי," חייכתי אליו ופתחתי את דלת המכונית.

ארז חיבק אותי בחוזקה. זה עדיין עובד, הרגשתי איך אני נמסה בידיו. כמה הייתי זקוקה לחום שלו, לאהבה, לתמיכה.

ניסיתי להניע את הרכב, אך לשווא. צליל לא נשמע. הלך המצבר? אני לא מאמינה. דווקא עכשיו?

"ארז, יש לך כבלים להניע את הרכב?" שאלתי.

אין. מה עושים? האם זה סימן למשהו? לא, מה פתאום, אין מצב.

"נראה שאת תקועה איתי. השעה כבר שתים עשרה בלילה, אולי תישארי פה?" הוא חייך.

את ענבל אני כבר לא אראה היום. "אני רוצה להגיע הביתה, ארז. יש לי ישיבה מוקדם בבוקר עם משקיע מסין," אמרתי בהיסוס.

"יש לי רעיון. ניסע בג'יפ אלייך הביתה, ואני אישן אצלך. בבוקר, אני כבר אוכל לארגן לך מישהו שיניע את הרכב."

"טוב, יאללה, בוא ניסע," נכנעתי לסם ששמו ארז.

עליתי לג'יפ. השארתי את הרכב שלי בקיבוץ ונסענו לזיכרון. בדרך, ארז, שנראה מדושן כמו לאחר ניצחון בקרב, עצר לקנות לי את השוקולד האהוב עליי. נרדמנו מחובקים עד הבוקר, בלי סקס.

הבטתי בו כשהחזיר את הרכב בצהריים. הלב נצבט לי. אין יותר תירוצים להיפגש, אין יותר ידיים רכות ועוטפות במיטה, זה הסוף. הרגשתי את ההקלה לצד מועקת הפרידה. רגשות מעורבים. ניקיתי את השטח, אך לא את הלב.

 

הימים עברו. בעבודה הכול התפרק, וסביר להניח שאיכנס לסטטיסטיקת נפגעי המשבר הכלכלי העולמי מיד לאחר חג הפסח. עננה שחורה עמדה מעל ראשי ואני נאחזתי בכל דבר אפשרי. כל יום התמודדתי עם רגעי משבר. כל ערב התמסטלתי עם אלכוהול וסיגריות. התהפוכות במצב הרוח היו נוראיות, הרגשת החידלון והריק תקפו אותי וחלחלו לתוכי. אני לא יכולה להיות לבד, בכיתי בייאוש. אני לא שווה כלום. כל כך מהר שכחתי איך הוא פגע בי, כמה הכלתי וספגתי. ומרוב געגועים אני שוב מתעלמת מהעובדה שמגיע לי משהו טוב יותר. ואולי לא אמצא אף פעם מישהו כזה חתיך ואוהב, שיקבל אותי גם עם העקמת, שאני אהיה האישה היחידה שלו? האם זה באמת מה שאני מרגישה או שאלו הגעגועים והחולשה שמדברים מתוכי?

 

 

 

כיאה לאישה פרויקטאלית, אף אחד לא יזיז אותי מהלו"ז, אחד הדברים שנותן לי יציבות בחיי. כמדי שבוע הגעתי עם ענבל למכללה בתל אביב, לקורס ניתוח טכני בשוק ההון שאנחנו לומדות יחד. למרות כל הכאוס בחיים שלי הרגשתי בעניינים, מסוקרנת, מאותגרת. מזמן לא חשתי שמשהו עורר אותי מהמציאות המשתקת, כמו הקורס הזה. הרגשתי שאני מחזירה לעצמי את הביטחון והחוזק הפנימי שלי, התחתית והשפל שאליהם הגעתי הפכו בין רגע להזדמנות.

כן כן, רגעי השיא והשפל הם אכזריים בתנודתם. הנפילה היא התרסקות והרגשת הרוממות היא קיצונית לכיוון השני. אין ספק שכך נראים הדברים בתקופות של אי יציבות.

כשהסתיים השיעור, ענבל הביטה בי בתחינה.

"שוב החנית את הגרוטאה שלך בכניסה לתל אביב?" צחקתי.

היא הנהנה במסכנות.

"טוב, נו, תעלי למכונית, את פשוט פרסומת מהלכת ל'תנו לחיות לחיות'," גיחכתי.

הסעתי את ענבל ומשם תכננתי להמשיך לביתו של עמית. רוב הזמן הוא היה ידיד לעת צרה, מספק עצות בטלפון. השיחות בינינו היו נעימות, שקטות ורגועות. אחת לשבוע כשנסעתי לתל אביב היינו מתראים, והוא היה משתדל לפנות זמן ולהגיע אליי הביתה כשהיה חולף על פני זיכרון בדרכו לאירוע משפחתי בצפון. מזדמן כזה, נוח כזה, כשבא לי.

"עמרי ואני נגיע עוד שעתיים בערך," אמרה ענבל, "את תהיי בסדר, אחותי?"

"בטח מותק. נלך לאכול ונפגוש אתכם ב'חלונות הגבוהים' בסביבות עשר וחצי, מתאים?"

"אני אשמח שניפגש," השיבה ענבל, "עמרי משגע אותי. הבחור מנותק מהמציאות. את יודעת שהוא עדיין חושב שלו ולגרושתו הייתה זוגיות מושלמת? הוא לא מפסיק לדבר עליה... הוא בהכחשה טוטאלית."

"וואי, חשבתי שהוא מזמן כבר שם אותה במשבצת העבר," אמרתי מופתעת.

"הוא בכלל לא מוכן להודות שהזוגיות שלהם הייתה מרוסקת. אז שאלתי אותו, למה בכלל אתה מתגרש? והוא רק משך בכתפיו. אני לא יודעת כמה זמן אוכל לעמוד בהכחשה שלו."

"אולי יש לו בעיה להודות בכישלון, כי נראה שהוא ממש אוהב אותך, ענבל."

"יש שם משהו עדיין לא פתור..." היא השיבה, "חכי רגע במכונית, הבאתי לך את שק האוכל של החתולים."

ענבל העבירה את השק למכונית, לצד הגיטרה של עמית, ואני יצאתי לדרכי בהרגשה של התחדשות. האם אני מרמה את עצמי בתקווה שזה יהפוך למשהו אמיתי?

החניתי את המכונית ועליתי לדירת שני החדרים החדשה והמפוארת של עמית במרכז נווה צדק בבניין חדש לחלוטין, שבלט לעין בין כל הבניינים האפורים בשכונה.

הרגשתי טוב. היה כיף להיות לידו, כיף לשוחח איתו. בהחלט היה לי נעים בקרבתו, לפחות כרגע. נסענו ל'חלונות הגבוהים', ענבל ועמרי כבר חיכו לנו שם. מן הרדיו בקע שיר של אייל גולן ועמית הצטרף בשירה.

"אתה מעניין," צחקתי, "עדיין לא נתקלתי בטיפוס ששר אייל גולן ולובש טי שירט של הפינק פלויד."

"אני מגוון מאוד," הוא חייך.

נכנסנו פנימה והאלכוהול החל לזרום. התחבקנו והתנשקנו. הרגשתי כיצד המכנסיים שלו מתפוצצות מבפנים מכל נשיקה ונשיקה, הרגשתי אותו צמוד אליי.

רקדנו והשתוללנו, ענבל ואני נצמדנו אחת לשנייה, עמרי רץ לעברי, הרים אותי על ידיו ונפל עימי על הספה, זינקתי עליו בצחוק. 'יחידת הכיף' שלי מורגשת במועדון, ללא ספק.

עמית חיכה לי מהצד והביט. עיניו לא משו ממני. משכתי אותו לרחבת הריקודים, ללב עיסת האנשים. הכול נעלם. עכשיו אני בתל אביב, במסיבה, נהנית מהחיים, ואם זה כך, אז עד הסוף!

נצמדנו זה לזו, עינינו נפגשו. חיפשתי את הניצוץ. חיפשתי את ארז.

תפסתי שוב את ענבל ורקדנו יחד כמו זוג מאהבות, מגרות כל גבר שעבר בסביבה. עמית רקד לידינו ופשוט התמוגג. הוא כל כך שונה מארז, חשבתי, לא מגביל, לא משפיל, לא מציב אולטימטומים על התנהגות... התמסרתי למוסיקה, לצלילים שהרקידו את הגוף שלי, לתחושה שאני סקסית, שווה ומיוחדת. הקול הרציונלי הפנימי שלי התעורר והכריז בקול: אל תשכחי שיש גם את היום שלמחרת. כוס נוספת של יגר השתיקה אותו.

עמית קרץ לי ושאל מתי מתחשק לי לחזור הביתה.

"מה השעה?" שאלתי.

"אחת וחצי."

"בוא נלך. אחפש את ענבל כדי להיפרד ממנה."

נפלטנו מעיסת האנשים המקפצת, אבל את ענבל לא מצאתי. רק בדרך החוצה, גילינו את 'יחידת הכיף', עמרי וענבל באמצע חיבוק לוהט ליד העציצים, וצליל התרסקות העיד שעציץ אחד אפילו נשבר מעומס גופם.

עמית החנה את המכונית ונכנסנו לדירה. הרגשתי קצת מוזר. למעלה משנה לא ישנתי בבית של גבר אחר.

"מי מתקלח ראשון?" שאל עמית שאלה טיזרית.

"אני," חייכתי.

לבשתי חולצת טי שירט לבנה שעמית נתן לי, ונשכבתי במיטה. עמית התקלח, התארגן ונכנס למיטה. נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו.

"מוזר לי שאנחנו כאן, יחד, במיטה אצלי בבית," הוא אמר.

"זה טוב?" לא הבנתי אם הוא מתכוון למשהו חיובי או לא.

הוא הביט בי מספר רגעים וחייך, "רק דברים טובים."

התחבקנו חזק והוא חפן את ראשי בין ידיו.

ליטפתי אותו, הרגשתי את זקפתו, אך הוא נשאר מכורבל על הצד. תהיתי, האם הוא מתעלם ממנה או שהוא פשוט נחמד?

כעבור רבע שעה נרדמתי כמו תינוקת עד הבוקר. בשש וחצי עמית העיר אותי.

"אישה, את צריכה לקום," הניח את ידו על כתפי.

התעוררתי למציאות העגומה, שק הצרות שנעלם בליל אמש רק חיכה לזריחה.

התיישבתי במיטה הזרה. געגוע לארז שטף אותי.

עמית הניח את ידו על גבי וליטף. "נרדמת בישיבה?" צחק.

"מה? כן, קשה לקום," חייכתי ושפשפתי את עיניי.

לו ידע מה עובר לי בראש, לו ידע כמה התמודדות וכוח נפשי עליי לגייס כדי להתגרש שוב. צחצחתי את שיניי, התלבשתי. אני כאן בתל אביב. חזרתי לחיות את חיי הלילה כרווקה, מתחילה את המסע מהתחלה. אין אלכוהול שיפיג את הכאב בבוקר, זאת המציאות.

"רוצה לשתות משהו?" שאל עמית.

חייכתי. נשקתי ללחיו ונעלמתי במעלית. נווה צדק. הרגשתי כאילו יצאתי מאיזה סרט תל אביבי. איך אני כבר נכנסת למיטה עם בחור אחר, נזרקת למציאות זרה לפני שבכלל הבנתי מה קורה איתי.

 

אימא שלי הציעה ללוות אותי לבדיקת המעקב האחרונה שתשים את עניין ההפלה מאחוריי לתמיד. התקשרתי אליה והזמנתי אותה. זוהי הזדמנות להחזיר את הקשר שלנו למקום טוב יותר, חזק ועוצמתי, של תמיכה ואהבה.

"אני רגועה," אמרה אימי כשחיכינו בתור לאולטרסאונד, "התחלתי לקחת כדורי הרגעה, את רואה? אני לא מתרגשת מכלום."

"כן, אימא," צחקתי, "כל הכבוד, את באמת תומכת מאוד ורגועה לחלוטין."

"אני מנסה לשים את עצמי במקומך, ואני כאן כדי לעזור לך. שיילך לכל הרוחות המגעיל הזה, הוא לא ראוי לך," היא הוציאה את כעסה על ארז. "לא ידעתי עד שלא סיפרת. כל הכבוד לך על ההחלטה שלך, אני תומכת בך במאה אחוז, הוא לא יודע מה הוא הפסיד."

"זו כבר לא בעיה שלי. אני אתחיל עכשיו דרך חדשה, טובה יותר," עניתי בהחלטיות.

"יולי?" קראה טכנאית האולטראסאונד.

קמתי מהכיסא וניגשתי לחדר החשוך.

"מה שלומך?" היא שאלה בחביבות.

"טוב, תודה, מקווה שהפעם אין יותר סיבוכים."

"תקין," קיבלתי את החותמת הסופית שהטראומה שעבר הגוף שלי נמצאת מאחוריי.

פניתי לעבר הדלת, ואז הסתובבתי חזרה.

"אני אוכל ללדת בעתיד?" בלעתי את הרוק במאמץ.

"אני לא יודעת," היא חייכה חיוך מאולץ, "היו סיבוכים, אבל אני לא יודעת מה ההשלכות."

הנהנתי. נסתכל על מה שיש. יש לי את רוני שלי.

אימי הביטה לעברי כשיצאתי ולראשונה בחיי הרגשתי שהיא נמצאת שם בשבילי. היא לא חיה את החיים שלי או את הכאב שלי, אלא פשוט הייתה. בלי חרדות.

"אימא, אני רוצה להגיד לך שאני מסירה את הכובע בפנייך על התמיכה והעזרה. אני גאה בך כל כך ושמחה שהיית איתי כאן היום, לא יכולתי לבקש יותר מזה." חיבקתי אותה חיבוק גדול. כל התלבטות שהייתה לי האם לערב אותה, נמחקה כלא הייתה. היא הוכיחה לי, היא הראתה לי שמעץ תפוחים לא יוצאים אגסים. לא ריחמה, לא אמרה שאולי כדאי לנסות עם ארז. הוא נמחק בעיניה והיא הייתה באופן טוטאלי בצד שלי. עכשיו אני יכולה לסמוך עליה.

רוני נסעה עם הוריי, ואני נותרתי בבית לבדי, מאושרת עד הגג. למרות שקבעתי עם אסנת, הרגשתי שאני לא צריכה כלום סביבי מלבד את עצמי. איזה הבדל. מה שחודש אחד ופחות הורמונים בדם עושים לבחורה.

אסנת הגיעה אליי בעשר, שתינו יין, אכלנו חטיפים וצפינו בסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות." שיילכו להזדיין כל הגברים, צחקנו. אם היה אפשר לחלק אותם לשלושה: אחד לסקס, שני לגידול הילדים והשלישי לפרנסה - הכול היה טוב ופשוט יותר. בשתים עשרה וחצי נפרדנו בחיבוק ענק.

לילה, החתול השחור נכנס הביתה לאכול. ארז שנא אותו. אבל זהו, אין יותר מאבקים, החופש והשמחה הגיעו לביתי הקט. בלי מתחים, בלי מריבות, בהרמוניה עם הסביבה.

נכנסתי למיטה, יחד עם דובי החתול. הנחתי את ראשי וחישבתי שארבע וחצי שעות שינה לא יספיקו. אני כבר לא מתורגלת, חשבתי לעצמי, פעם הייתי חיה כך במשך חודשים, אבל בשניות הכול משתנה, ארז יצא מהבית ואני חזרתי למקום המוכר שאיתו אני יודעת כבר איך להתמודד: לחופש שאין לו מחיר, ליציאות האינטנסיביות, וגם להתמודדות עם הלבד, לחברות שמהוות חלק עיקרי בחיים שלי ולרכבת ההרים של היכרויות חדשות לצד התמודדות יום יומית עם שינה מועטה ולוגיסטיקה מרובה.

היה זה הלילה הראשון מזה זמן רב שסוף-סוף ישנתי בשלווה ובשקט אמיתי.

 

השעון צלצל בשבע וחצי בבוקר. קמתי בשמונה בבעתה - לא התעוררתי בזמן וענבל מחכה שאאסוף אותה לקורס בתל אביב.

התקשרתי אליה בבהלה, "עשר דקות ואני יוצאת מהבית."

"זה בסדר, אני מחכה לך, היה לילה ארוך אתמול, אה?" צחקה.

"כן, וגם הזיזו את השעון, וואו, איזו עייפות. עברתי מחיי שגרה למרתון בלי זמן להאיץ אפילו, ישר לתוך הבלאגן," אמרתי בקול מנומנם.

"מותק, יש לך את זה בדם."

היא חיכתה לי עם שקית שוקו ועוגיות.

עדכנו אחת את השנייה על אירועי הימים האחרונים. ענבל ועמרי והחוויות הנועזות שלהם, אני ועמית והחוויות הרגועות שלנו.

"אין סקס בינתיים, אחותי, וכך זה יהיה בשבועיים הקרובים. אני חושבת שגם נפשית אני לא יכולה. בכל זאת עברתי חתיכת טראומה," אמרתי.

"את מתגעגעת לארז?"

"לפעמים כן, בבוקר או בלילה בעיקר. אבל רוב הזמן יש בי המון כעס עליו."

"זה לא קל, יהיו גם ירידות, אבל את תתמודדי - את חזקה, אני סומכת עלייך," אמרה ענבל בנחרצות.

"אחותי, את לא מאמינה. עשיתי לרוני את שיחת ה'ארז לא יהיה איתנו יותר'. הילדה הביטה בי ופשוט אמרה - "טוב אימא, גם ככה הכי כיף לי שזה רק את ואני." חייכתי, "זה היה יותר פשוט ממה שחשבתי, היא כנראה הבינה שהוא לא טוב לי. איזו הקלה."

"כן, אנחנו הבעייתיות, עושות עניין מכל דבר. ילדים מסתגלים מהר למצבים, הם רק צריכים אותנו יציבות," חייכה.

"איך היה סוף השבוע עם עמרי? בטח הצימר עלה באש מרוב סקס," אמרתי בערגה.

"היה סקס פיצוי מעולה. בן זונה! רק בגלל הסקס אני לא מרימה ידיים. הוא כל כך עצבן אותי. ישבנו מחובקים בג'קוזי, סוף-סוף הכול רגוע, בלי ילדים, שקט וטבע מסביב. רגע קסום. בשנייה שאמרתי איזה כיף... הוא פתח את הפה ודיבר על האקסית שלו. נשבר לי כבר שבכל רגע רומנטי בחיי איתו היא צצה באמצע," התעצבנה ענבל.

"אני חושבת שזאת אחת הבעיות של גרוש טרי, אחותי... גם פה צריך סבלנות."

המרצה כבר החל לצעוק לעברנו. שוב צמד הפטפטניות מפריע... לעבודה, לעשות עסקאות, נתחיל לנתח גרפים במקום גברים.

השיעור נגמר וחזרנו צפונה. "מזל שבינתיים אפשר עדיין ליהנות מהרכב לפני שמפטרים אותי, אחותי. לפי עומקו של המשבר, לא נראה שבקרוב יוכלו להמשיך לממן אותי, אני יקרה מדי," חייכתי.

"יהיה בסדר, תקבלי חבילת פיצויים משובחת ותקני רכב חדש," ענתה ענבל.

נתקענו בפקק מעצבן, והייתי חסרת סבלנות. יש לי מלא סידורים - קניות בסופר, להחליף ספרים והביתה.

"עמית מגיע היום לסוף שבוע," סיפרתי לה.

"אחלה, תיהנו לכם!" אמרה ענבל.

"כן, נורא מתחשק לי שיבוא כבר, בא לי שמשהו יותר כבד מפוך ישכב עליי," צחקתי.

ענבל ירדה ואני המשכתי לסופר. מדי פעם עלו בי שברירי מחשבה של רחמים עצמיים - איזה כיף היה לעשות קניות עם ארז, והנה אני שוב לבדי. האדם שאליו פתחתי את הלב שלי טלטל את אהבתי, טרף את כל כולי ונטש את המערכה. נצבט לי הלב. אני ספק חלשה-ספק חזקה, נופלת ומצליחה לקום על הרגליים, ואז, כשאני כבר מרגישה טוב, הכאב בחזה שאורב בפינה מפתיע ברגעים הקטנים של החיים. נשמתי עמוק ועודדתי את עצמי, יש רגעים קשים, אבל תמשיכי עם הפנים קדימה. תבכי, תוציאי - זה טוב, תתנקי כאן בסופר, בין מדפי הוופלים למדפי הפסטה. לכל אחד יש תיקים משלו. בטוח יש מישהו עם לב שבור באזור העופות הקפואים... מכאן הכול כבר ייראה טוב יותר, אני בדרך הנכונה.

הגעתי הביתה וליאורה קפצה אליי לביקור. היא רבה עם יונתן והם לא עוברים לגור יחד. עכשיו היא נותרה בלי קורת גג. ליד ליאורה, ההתמודדות שלי עם החיים נראית אחרת.

"איזה מזל שיש לי אותך, לידך הצרות שלי נראות קלות יותר," צחקתי.

"מזל שיש לך את עצמך ולא אותי," השיבה ליאורה בחיוך.

הסלולרי השמיע צפצוף. עמית בדרך לזיכרון.

"בואי נדבר עם שרית היום בערב, כשיהיה בוקר בקליפורניה, ונשאל אם היא יכולה להשכיר לך בינתיים את הדירה שלה פה בארץ."

"מעולה, בלונדה שלי! תודה שאת קיימת... אני אקפוץ בערב." ליאורה חיבקה אותי בחום, "ממי, אין לך מושג כמה אני מעריכה אותך, את חזקה כל כך. אני מסירה את הכובע בפנייך על הצעד שעשית, אפילו אם הוא לא היה פשוט. כולנו ראינו שארז לא בשבילך, הוא ממש דיכא אותך. זה הגיע למצב כזה שאפילו ענבל לא רצתה לבוא כשהוא היה בבית. שרית לא רצתה לאבד אותך, אז היא סבלה בשקט והשתדלה לא להתייחס למה שהוא אומר. אבל הוא היה כזה גס רוח, אנטיפת, והכי גרוע - אף אחת מאיתנו לא סבלה את צורת הדיבור שלו כלפייך, את הירידות הבלתי פוסקות עלייך."

"כן, אני יודעת," עניתי, "הרגשתי את זה. אבל היה גם הרבה טוב בקשר שלנו. ברגע שגם הטוב נגמר, באמת שלא היה לי בשביל מה להישאר."

איזה כיף שיש חברות טובות שמזכירות לך את המציאות.

"ובכל זאת זו החלטה קשה. במיוחד כשיש ילדה ובמיוחד בגיל הזה, וכל הכבוד לך שעשית זאת והיית נאמנה לעצמך ולערכים שלך. הלוואי והיה לי את הכוח שלך לעשות כאלו צעדים בחיים."

המכונית של עמית נכנסה לחניית הבית.

"הוא הגיע," אמרתי לליאורה.

"טוב, מותק, אני זזה," אמרה ליאורה ונחפזה ללכת כדי לא להפריע.

"חכי, עמית יפנה לך את הדרך, הוא בטח חסם אותך," חייכתי.

הצצתי החוצה. הרוחות בחוץ התחזקו ותוך שניות השמים הכחולים התכסו בעננים אפורים וגשם חזק החל לרדת, אולי זה המלקוש סוף-סוף...

רגע האמת הגיע. אינטימיות חדשה עם גבר זר. צמרמורת עברה בי. חיכיתי כל כך שיגיע ודווקא עכשיו התחילו לעלות ספקות - מה לעזאזל אני עושה איתו בסוף השבוע? להיות נחמדה? לארח? גבר זר אצלי בבית, על מה חשבתי? איך מתחילים...?

התיישבנו לדבר קצת. יש הרבה מהמשותף בינינו - שנינו הגענו מבית טוב, עם הורים שנותנים ונותנים כל הזמן, ומחנכים לערכים. אוקיי, יש משפחתיות, יש ערכים, מה הלאה? בורסה, אפשר לדבר גם על הבורסה, זה טוב, אני אוהבת לדבר על הדברים האלו.

רציתי כבר להיות שם, עמוק בתוך הזוגיות, בלי שיחות קטנות, רציתי לרוץ קדימה ולדלג על כל החלק הצבוע והתקוע הזה בתחילתו של קשר, ולהגיע ישר לחשיפה ופתיחות מלאה. לראות את מברשת השיניים שלו לצד מברשת השיניים שלי. לדעת, להרגיש שאני כבר בזוגיות. אבל לא, אין קיצורי דרך, ולדרך הקשה הזו עדיין לא הייתי מוכנה.

מדי פעם הרגשתי שאנו נתקעים. הרגשתי שגם הוא חסום, האם הוא קולט שאני לא ממש בתוך זה?

"מתאים לך שנת צהריים?" שאל עמית.

הגשם התחזק ואווירת שישי בצהריים חורפי התאימה להתכרבלות בשמיכת הפוך בחדר השינה.

"רעיון מעולה. אני אכבה את האורות ונעלה למעלה."

סידרתי את הסלון כמו יקית טובה ועליתי במדרגות. עמית, שעלה מאחוריי, לא עמד בפיתוי וטפח קלות על התחת שלי.

"איזה תחת..." חייך בממזריות. חמוד, הוא יודע שעדיין לא ייצא לו ממני סקס...

עמית התפשט ונכנס בתחתונים למיטה. אני נשארתי עם החולצה. עוד לא מרגישה מספיק בנוח. כמה שריטות העקמת הזו עושה לי. אני קרובה מאוד לקבל את עצמי כמו שאני, אבל עדיין לא. אני מחכה ליום שבו גבר ישאל אותי מה יש לי בגב, ואענה באגביות - 'עקמת', ואתייחס לזה כאילו זה לא פגם, אלא גב עקום כמו שיש אנשים שיש להם אף עקום, או דיסלקציה קלה, או תחת גדול. ביום שזה יקרה, אדע שקיבלתי את עצמי ואני לא רואה רק את 'יולי עם העקמת', אלא את יולי על כל מגוון יכולותיה, כישוריה ויופייה.

דובי, שהפך לשומר הראש שלי מאז שארז עזב, נהיה קנאי למקומו במיטתי יותר ויותר, ופתח במלחמת טסטוסטרון עם עמית. הוא יילל ויילל בלי הרף, דפק על הדלת ולא ויתר. הנוכחות של גבר חדש בבית לא מצאה חן בעיניו, לא בכזו קלות מתקבל הגבר החדש לחדר המיטות!

נכנסתי למיטה והתכרבלתי לצידו. הוא נתן לי יד. זהו, יד? מה זה הדבר הזה? אני רוצה חיבוק, רוצה להרגיש אינטימיות. ארז בהתחלה היה אונס אותי, היה מחבק בלי סוף, היה... שוב אני מצפה שעמית יהיה ארז? הסתובבתי, אך לא לפני שהצמדתי את גופי לגופו. רציתי לחוש אותו, חיפשתי את החום והקרבה שאליהם הורגלתי בשנה האחרונה, את האינטימיות הנעימה שמילאה וחיממה את לבי.

לא הצלחתי להירדם. רוח שובבות נכנסה בי. ידיי החלו לטייל על גופו בלי הרף. ושום דבר. אולי הוא מת? גיחכתי בתוך-תוכי. המשכתי לטייל דרומה. בבת אחת עמית הסתובב על הצד וחיבק אותי. הרגשתי את גופו נצמד אליי ואת ידיו משוטטות על גופי. אולי יש סיכוי שהוא יהיה יותר מסתם שמיכת פוך...

נשכבתי עליו והפגשתי את שפתיי עם שפתיו. התנשקנו נשיקה חפוזה. הבטתי בעיניו, הוא הביט בי במבט מהול בריחוק. זה לא היה המבט מלא התשוקה אליו התרגלתי. ליקקתי את גופו ואט-אט, ירדתי לו עד שגמר. הוא צעק בקול ונשכב כחסר חיים, הניח את ידיו על גופו. היי, מה איתי? איפה החיבוק והנשיקה? לא לימדו אותך איך להתייחס לאישה? נשכבתי לצידו והנחתי את ידי עליו. התחושה הייתה רעה. גוף לא מוכר, גבר זר, בלי חום או רגישות. דובי המשיך להקיש בדלת באסרטיביות. פרצנו בצחוק והבטנו אחד בשנייה. הדלת נפתחה ודובי קפץ למיטה, הביט בעמית בהפגנתיות והתיישב לצידי.

"הוא לא מוותר, אה?" צחק עמית. "אני מפורק," חייך באושר כתינוק שסיים זה עתה לינוק.

הבטתי בו. חיפשתי אישורים שאני שווה. את לא שותקת יותר, אמרתי לעצמי, עלייך לקבל את מה שאת ראויה לו, כבר מההתחלה.

"אני יורדת למטה," אמרתי. איבדתי את הרצון להישאר במיטה אם אין בה אינטימיות.

"טוב, אני הולך לישון," אמר עמית והסתובב על בטנו.

עיניי כמעט יצאו מחוריהן, האם זה באמת מה שאני רוצה?

"לא, אתה יורד איתי ביחד," אמרתי וזינקתי עליו.

"אישה, לכי להכין אוכל," הוא צחק.

"אתה בא איתי," הרבצתי לו קלות והורדתי את השמיכה בהחלטיות.

הוא משך אותה חזרה. כבר לא ידעתי מה לעשות. להכריח אותו? להתייחס אליו ברצינות? לא הכרתי אותו מספיק כדי לדעת איך לפרש את ההתנהגות שלו.

עזבתי את החדר בלי להוסיף מילה וירדתי למטה בהרגשה מגעילה. שייח' שמרוכז בעצמו... הייתי צריכה להוציא לו כרטיס צהוב... בעצם... אדום!

נוכחותו של ארז עדיין כה חזקה בבית, במיוחד במטבח. כל כך הרבה ארוחות ערב, ערבי שישי, רק ארז ואני בזוגיות שלנו. שוב אני נאחזת בנוסטלגיה במקום להתרכז בהווה.

שחר התקשר. הגירושין מנינה אינם קלים עבורו. ניסיתי לתמוך בו ככל שיכולתי והמשכתי להכין את ארוחת הערב במטבח, כששמעתי טיפוף רגליים על המדרגות. עמית הגיע וחיבק אותי מאחור.

"נראה לך שאישאר למעלה?" חייך.

חייכתי אליו ובשנייה כל חששותיי התפוגגו.

"עמית, האוכל מוכן," קראתי לו.

אין קול ואין עונה. הבטתי בו, שקוע במחשב.

חיכיתי מספר דקות ושוב סבלנותי פקעה. אני עומדת וטורחת והוא לא מסוגל לכבד אותי ולבוא לשולחן?

"עמית, בוא," קראתי בחוסר סבלנות.

"שנייה, אני מגיע," אמר, "אני חייב לעבוד רגע."

פתאום הרגשתי כמו רוני שלי, ששנה שעברה ספגה את המשפט "אני בישיבה, אני עובדת, חייבת לסיים משהו לעבודה." כל כך הרבה פעמים. לא פשוט להרגיש שאת לא בראש סדרי העדיפויות.

אבל אני לא מחכה. התיישבתי והתחלתי לאכול. טעם מר בפה, בשביל מה הטרחה בכלל?

הוא הגיע מיד.

"מעולה," טעם את האוכל, "יצא אחלה."

"תודה." עניתי.

שוב שיחה מעניינת, עניינית. אקטואליה וכלכלה. אני יכולה לחיות עם זה בינתיים.

אספתי את הצלחות וסידרתי את המדיח. הוא לא בא לעזור.

לפתע הרגשתי את ידיו נכרכות סביב מותניי. הוא נישק את צווארי ושוב הביע את תודתו על הארוחה. פעם קר, פעם חם. רגע קרוב, רגע רחוק. אני לא מצליחה לפענח אותו.

"רוצה לראות סרט עכשיו?" שאל.

"כן, אני באה," סגרתי את האורות במטבח והדלקתי נרות בסלון.

עוד לפני שהספקתי להתיישב הוא אמר, "הסרט נתקע, צפייה ישירה זה לא משהו... ממילא כבר מאוחר ואני חייב להספיק לבקר את ההורים שלי ולחזור למרכז, עוד שעה אני אצא, בסדר?"

משכתי בכתפיי. שוב דיברנו על הדברים הבנאליים, לא הצלחנו להגיע לשיחה אינטימית. איזה שיחות נפש היו לי עם ארז... די, זה מוגזם! נזפתי בעצמי. תפסיקי להשוות כבר! בחור שרק היכרת לא ימלא את הצרכים הרגשיים שלך. בשביל זה יש חברות.

"רוצה לעלות להתקלח?" שאלתי את עמית.

"כן, אני עולה."

"אולי אפתיע אותך בפנים," קרצתי לו. לא האמנתי שאמרתי את זה, הרי אני עדיין מתביישת...

"מה פתאום, אני מתקלח לבד."

אין ספק שהוא גם מתנגב לבד... יבש לגמרי... עיניי נפערו, "אתה תמיד מתקלח לבד?"

"לא, אבל מקלחת היא מקום מאוד אינטימי."

"טוב, תעלה, אני איכנס כשתסיים," אמרתי בקור.

איזו השפלה. מה לעזאזל אני עושה בבית שלי עם גבר שלא נותן לי להרגיש טוב?

רציתי את הבית לעצמי. שיילך כבר.

 

שמעתי את דלת חדר השינה נטרקת ואת צעדיו במדרגות.

נשמתי עמוק.

עמית הביט בי ונסוג. הבנתי. הוא חשש להיכנס לקשר הזה, פחד להיות ממלא מקום האקס.

"אני עדיין לא התגברתי, עמית," אמרתי, "קשה לי, סיימתי קשר ממש עכשיו וכבר אני בקשר אחר, זה לא קל."

"על זה בדיוק חשבתי. תהיתי איך את יכולה כבר להתחיל מערכת יחסים חדשה," הוא אמר בשקט.

"אני שלמה עם הפרידה וההחלטה שעשיתי, אבל בכל זאת, עברתי איתו הרבה."

"אני לא נמצא פה בשביל סתם זיון," הוא אמר בהדגשה, "אני מקווה שהבנת את זה, אני ממש לא כאן בשביל סטוץ."

דה! אנחנו מתראים כבר כמה שבועות ועדיין לא קיימנו יחסי מין, זה ברור לי שאתה איתי בשביל לבחון משהו קצת מעבר לסקס. התרככתי.

"קפה?" חייכתי במתיקות.

הוא צחק.

כעת, כשהקלפים הונחו על השולחן, יכולנו לשבת וליהנות מקפה רגוע של שבת בצהריים.

עמית הלך. נרדמתי על הספה.

שש בערב. ישנתי המון. חושך. הדלקתי נרות בסלון, להיות בזוגיות עם עצמי.

התקליטור של 'דפש מוד' חזר על עצמו שוב ושוב והרחמים העצמיים החלו לבעבע. אין לי כוח להתחיל מהתחלה, איך אמצא אהבה חדשה? איך? בכיתי בחושך. כאבתי את הפרידה, לא רציתי את ההתחלה, רציתי את העבר בהווה, רציתי לטבוע בתוך 'Precious' של 'דפש מוד'.

"תגידי, לא שילמת חשמל החודש?"

הרמתי את ראשי. אסנת עמדה בפתח הדלת.

"אני נהנית להרגיש מסכנה עכשיו."

"יהיה בסדר." היא פרשה את זרועותיה באהבה, בזמן שהתייפחתי על כתפה.

נעניתי להצלה מהטביעה ב'דפש מוד'.

"אני כל כך מתגעגעת לארז, את מי אני מרמה?"

"זה טבעי, ממי, אבל אם את רוצה שהקשר עם עמית יצליח, את חייבת לקחת את הזמן. זמן להתאבל על האובדן, על הטראומה שעברת, ההפלה, הפרידה ממישהו שאת אוהבת. את חייבת זמן להתגבר. עמית לא יכול להיות ממלא מקום של האהבה שחסרה לך בחיים, של החסך הזה."

"נכון, אני יודעת, זה גם לא הוגן כלפיו," אמרתי, "הוא לא טיפש, הוא הרגיש. הוא לא שעט קדימה."

"בוודאי שהוא מרגיש. הוא קורא אותך, הוא יודע איפה את נמצאת, שרק עכשיו יצאת מקשר ואת עדיין לא פנויה אליו," אמרה. "את חייבת לפתוח את זה בפניו."

"פתחתי," עניתי, "נראה מה יהיה השבוע. בינתיים יש לי מספיק זמן להיות לבד ולעכל את הדברים."

ניגבתי את הדמעות.

"מה איתך? את עוגנת או מפליגה?" חייכתי מבין הדמעות.

"אני ב – 'love boat', יש לי קפטן משלי, הוא יודע איך להשיט את הספינה," נמסה אסנת.

"כמה זמן אתם נפגשים כבר? רק תיזהרי שרפי לא יגלה."

"יש לי גלגלי הצלה ואת אחת מהם... על דבר כזה לא מוותרים בשום סופה! יצא לך להיות ארבע שעות במיטה בלי לצאת? לא לשתות לא לאכול, רק לנשום ולאהוב, להרגיש כל תא בגוף שמתעורר לחיים, חמצן זורם בעורקים, וואי, יולי! זה פעם בחיים!!" עיניה נצצו.

אחרי שאסנת הלכה התיישבתי לראות סרט. היה לי טוב להיות לבד, לנקות את הראש ולצפות בסרט האופטימי 'חופשייה ומאושרת'. עם כותרת כזו אין מצב לאכזבה.

שמעתי את הרכב של יונתן בחניה. וואו. כבר רבע לתשע בערב. הוא נכנס עם רוני מכורבלת בזרועותיו.

"היא הייתה ממש עייפה. היינו בסדנת בישול עם חברים, עבדה קשה," צחק.

"איזה כיף. אני אקח אותה למיטה. תודה יונתן ולילה טוב."

 

היקיצה בבוקר הייתה קשה. המשבר הכלכלי הלך והחריף והוא כבר שבע בסולם ריכטר. הנסיעה למשרד לוותה, לאחרונה, במועקה. ידענו שצפויים פיטורים אחרי חג הפסח, אך לא ידענו מה יהיה ההיקף ואת מי יפטרו, וכתוצאה מכך כולנו הסתובבנו לחוצים ובאווירה מתוחה ומורטת עצבים. שי ואני היינו עסוקים רוב הזמן במשחקי 'בול פגיעה' והתערבויות על מי נכנס לרשימה השחורה.

"מנהיימר, זה לא נראה טוב. תראי את המקום, אף אחד לא מסוגל לעבוד. המנהלים נעלמים לדיונים ואנחנו מתרוצצים כמו עכברים מבוהלים בין המשרדים. לאף אחד אין מוטיבציה. אין לי מושג למה הם מחכים לאחרי החג, ממילא החג הזה אבוד לכולנו. הם מכינים את הקרקע. חארות."

"אני מסכימה איתך. אוף, מה לעזאזל אני אעשה? לא מספיק מה שעברתי השנה, עכשיו להתמודד גם עם פיטורים? אני עדיין לא מעכלת את זה."

עמית ניסה לעודד אותי בדרכים שאני מכירה, גם אני הייתי שם - הרבה רציונל ומעט מאוד רגש.

"יולי, לא קרה כלום, את מוכשרת, תמצאי עבודה חדשה בלי בעיה. חוץ מזה, יהיה לך קצת זמן לעצמך, מה רע?"

הוא צודק, אבל הוא לא יודע מה זה להיות אם חד-הורית מובטלת. בכל אופן, זה לא מה שהייתי צריכה. הייתי צריכה שיחבקו אותי, שייתנו לי כוח ואהבה.

ברחתי הביתה. הייתי חייבת לפרוק את המתח, לא הגיוני שכל החיים שלי מתפרקים בזמן כל כך קצר. איפה לעזאזל אפשר להירגע קצת? שקט ושלווה נראו כאוטופיה בימים אלו.

הטלפון צלצל. ארז.

אני לא עומדת בזה. הוא עדיין ממיס אותי.

"אני רוצה לדבר איתך, אני חייב."

"טוב. מתי אתה רוצה לבוא?"

"אפשר הערב?"

עמית... ובכן, הוא לא ממש פונקציה בחיים שלי, וחוץ מזה, הוא בכלל לא כאן.

"בסדר."

 

הוא הגיע אחרי שרוני הלכה לישון.

בתחילה התנהגנו כמו שני זרים, מגששים באפלה מה נכון לעשות.

"את רוצה שנדבר קצת?" שאל אחרי שהעביר את המדפסת לרכב וסיים לארוז את אחרון חפציו.

"טוב," אמרתי, ומיד התחרטתי. למה צריך לדבר? אני חלשה, לא כדאי לפתוח פתח...

"את נראית מאושרת," ארז חייך אליי חיוך ממיס, "מזמן לא ראיתי אותך כזו כוסית, שחבל על הזמן."

חייכתי חזרה.

"יולי, שתביני, אני לא יוצא לבלות, אני חצי בן אדם, בקושי מתפקד. לא יצאתי ולא הכרתי אף בחורה, אני בקושי חי ונושם."

הוא הביט בי בערגה ואהבה. לא משנה מה קרה, אנחנו עדיין אוהבים, האש בוערת מבפנים, אך הראש אומר: אל תעשי את זה, תזכרי את כל הייסורים שעברת, תזכרי את התקופה שהייתם יחד והוא לא היה שם בשבילך.

ברקע התנגן השיר של מוש בן ארי, 'משא ומתן'. תסכול וכעס התעוררו בעקבות המחשבה על העתיד שהיה יכול להיות, והציפו אותי.

"לו רק בחרת לאהוב ולהיות בשבילי, אני עדיין הייתי בהיריון, ולא הייתי מתמודדת לבד מול פיטורין בתקופה של משבר כלכלי. לו רק ידעת אז את מה שאתה יודע היום," פרצתי בבכי כואב.

"יולי, אני יודע, אני כל כך מצטער. הלוואי והייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה. כואב לי כל כך שעשיתי לך כזה דבר. את מופלאה, את בן אדם מדהים, יש לך יכולות יוצאות דופן של נתינה, קבלה, מחויבות אמיתית. את חזקה ומסורה, את מסוגלת לאהוב כל כך, בלי לפחד. אני מעריץ את היכולות שלך, אל תאבדי אותם בחיים, שומעת?" הוא אחז בכתפיי ונענע אותי. "אין יום שעובר בלי געגועים אלייך, כל דבר מזכיר לי אותך ואת רוני. עכשיו אני מבין מה מחבר בינינו. אני מכה על חטא על שלא הייתי ממש נוכח בקשר בינינו, הייתי כל כך מרוכז בפחדים שלי. הבנתי עד כמה אני לא יודע לחיות כשטוב לי. אני יודע להתנהל מעולה כשלא טוב, אבל אני לא יודע להתנהל כשטוב. את היחידה שהכירה אותי באמת, את מה שיש בי בפנים, אפילו אני לא ראיתי את מי שאני."

"הכול מתפרק לי בין הידיים," המשכתי לייבב.

"אפשר לחבק אותך?" שאל.

איך לא? החתיך שלי, המתוק שלי, אני אוהבת אותך, ארז. אני לא עומדת בזה. הראש אומר לא להתקרב, הלב דוחף אותי ישר לזרועותיו.

"כשאני מצחצחת שיניים בערב, באמבטיה, אני עדיין מדמיינת אותך מתקלח לידי. זה כל כך קשה, ארז, ואתה מבקש ממני רשות לחבק אותי? זה הדבר הראשון שהייתי רוצה שתעשה..." עניתי בדמעות, "יש לי המון רגש אליך עדיין, קשה לי לסרב ולהקשיב להיגיון."

ארז צחק. "הייתי השבוע ב'לנון' עם אלון וחברים שלו. הלכתי להשתין ועלו בי כל הזיכרונות מהפעמים שלנו בשירותים, פרא אדם שכמותך! פשוט התרסקתי מהזיכרונות."

הוא תפס אותי בחיבוק מלא אהבה. המשכנו להתחבק ולהתנשק בתשוקה וגעגוע עזים.

לא. יולי, תתעשתי על עצמך, הכי קל ליפול לבור הזה. יש המשכיות? אין. אז קדימה, להתעשת. הדפתי אותו ממני והתיישבתי על הספה.

"ארז, תאמין לי שהייתי רוצה הלילה לישון איתך ולעשות אהבה, אבל זה לא יכול לקרות."

"אין דבר שאני רוצה יותר מלישון איתך... אז למה זה לא אפשרי?"

"כי יש גם את היום שלמחרת. נישן ביחד ואז מה? נחזור חזרה למה שהיה?" שאלתי, "אנחנו לא יכולים לחזור להיות יחד."

"לא התכוונתי שנחזור, אבל אולי בכל זאת אפשר לעבור את התהליך שאני עובר עכשיו, ביחד, אולי אפשר לבנות מהתחלה ולאט את הקשר בצורה נכונה?"

"לא. ארז, אתה תעשה את מה שאתה צריך לעשות לבד ואני צריכה להתגבר על כל מה שהיה. אני כרגע רוצה להמשיך הלאה," אמרתי בעדינות.

"אני מבין," הוא אמר בראש מורכן, "את רוצה שאלך עכשיו?"

"כן," אמרתי בשקט. השעה כבר הייתה עשר וככל שנמשוך את הזמן, הפרידה תהיה קשה יותר.

נסוגתי לאחור. הרגשתי את הלב שלי נשרף בלהבות אהבתו, כיצד הלב הפצוע נכווה שוב.

הבטתי בו מדלת הכניסה, כפי שהייתי מביטה בו בכל פעם שיצא מהבית.

"טוב, תיכנסי, אחרת לא אוכל לנסוע," חייך.

חייכתי ושלחתי נשיקה באוויר.

האורות בחניה נדלקו והג'יפ עזב את הסמטה. האם זו באמת תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו?

 

סוף שבוע לבד. הבטתי בנייד. אין הודעות, עמית לא הראה סימן חיים כבר יותר מיממה. הנפילה לא איחרה להגיע... אלו השעות הקשות, שעות המשפחה. שבע בערב, יושבים יחדיו לאכול ארוחת ערב. ארז כל כך חסר לי, המלחמה ברגש הייתה קשה מתמיד. הייתי זקוקה לענבל, התקשרתי ומיד קבענו להיפגש. הירידות הן תלולות והעליות גבוהות, כמו רכבת הרים, פעם למטה ופעם למעלה. השירים הרומנטיים בגלגל"צ בשבע בערב היו קשים לשמיעה. 'lost cause' קרע אותי סופית. לא לא, זה לא קורה לי, הסכר מתחיל להיסדק... נהגתי ובכיתי, נזכרתי והתאבלתי. זה טוב, אמרתי לעצמי, תהיי שם, בכאב, שחררי, רק כך תוכלי להמשיך קדימה, רק אחרי שהכאב ייצא כולו. באזור חדרה, ליד הארובות של תחנת הכוח, פרצתי בבכי תמרורים. נזכרתי בימים שהיינו נוסעים עם הג'יפ לחולות אתא ומשקיפים מהצוק על הים. ארז היה מחבק אותי בתשוקה לוהטת שהייתה מסתיימת בסקס במושב האחורי של הג'יפ. הדמעות זלגו בלי הרף. זה טוב, מותק שלי, אני כאן, איתך, אני אעבור את זה, ייבבתי לעצמי. אני בכאב, לא נלחמת, אלא נזכרת בדברים הטובים, נזכרת בהכול, לא שונאת, אלא אוהבת, מוקירה את המתנה היקרה שארז נתן לי, היכולת לגלות עד כמה אני מסוגלת להתרגש, לאהוב ולהביע את מה שבלב שלי, בלי פחד ובלי עכבות. זה שלי, ויישאר שלי.

הוריי שמרו על רוני בשבת. נכנסתי אליהם הביתה בעיניים נפוחות. ראיתי שכאב לאימא שלי, היא ידעה מיד מה עובר עליי. עיניה היו רכות, היא הבינה שכואב לי.

"את בסדר מותק שלי?" חיבקה אותי, "את לא נראית טוב."

"כן, יש ימים כאלו. זה כואב אבל זה חלק מהתהליך, עד שאשתחרר גם ממעט הרגש שנשאר לי לארז, הזמן ירפא את הפצעים," חייכתי.

הרגשתי שאני כבר יכולה לפרוק מעליי את מה שכואב לי ולא להעמיד פני גיבורה בהנחה שהיא תתפרק לנגד עיניי אם לא אהיה גיבורה. בתוך כל הבלאגן כבר לא הייתי צריכה לשמור על עצמי מולה.

"תדעי שלא ישנתי כל הלילה בגללך," היא הרסה את הרגע.

יש דברים שכנראה לא ישתנו לעולם...

 

אלוהים שלח לי את המתנה הזו ששמה אסנת, שיום-יום מופיעה כמלאך מושיע, במיוחד ברגעים הקשים. כל ערב נהגנו לחזק אחת את השנייה, לעודד ולתמוך. לא היינו שתי נשים לבד, היינו אחווה וחזית מאוחדת וחזקה של גרושות שעוזרות זו לזו.

בעוד שבוע תחל חופשת הפסח. חיפשתי סידור לרוני ולכרמל, הבת של אורית, חברתי. לא יכולתי להישאר בבית עם רוני בגלל העבודה וקייטנה זה עסק יקר.

"מותק, מה הבעיה? תביאי את רוני וכרמל לשבוע קייטנה בגן שאני מנחה בו. יקבלו אותה בלי תשלום." לאסנת, מנחה ויועצת בתחום ה"הורות ומשפחה", היו קשרים רבים בקהילה.

"לימדתי אסטרטגיות למידה את הבת של הגננת. היא חייבת לי."

"אוי, תודה, מותק! פתרת לי את הבעיות!" חיבקתי אותה. שבוע כזה בוודאי היה עולה לי תשע מאות שקלים וזו עזרה עצומה, לאור העובדה שאני חייבת להיות נוכחת במשרד בימים אלה.

כשרוני הייתה אצל יונתן והייתי לבדי, ביליתי עם אסנת, ששמרה שהראש שלי יהיה מעל המים. יום-יום טיילנו ברחובות זיכרון יעקב, בישלנו יחד ופשוט נהנינו אחת מחברתה של השנייה.

"אסנת, בואי נלך לסופר, אני רוצה להכין נודלס," קראתי לה.

נסענו למתחם "מול זיכרון", לקחנו עגלה וקשקשנו תוך כדי הקניות.

"מה זה? למה אטריות האורז מכוסות בניילון כאילו הן לא כשרות לפסח?" התעצבנתי.

"המממ, זה מעניין," הביטה אסנת במדף שכוסה בניילון לבן.

"אין מצב. אני חייבת לעשות נודלס היום. אסנת, תחפי עליי, אני בודקת אם יש את הנודלס שאני צריכה."

אסנת הסתירה אותי ועמדה על המשמר בזמן שמתחתי את הניילון כדי להציץ פנימה. חבילה אחת שהסתתרה היטב בין שאר המוצרים קראה לעברי – קחי אותי.

"נו, אנשים מסתכלים," צחקה אסנת, "אני מרגישה כמו גנבת."

"רגע, אני מושיטה את היד, זה עמוק מאוד בפנים, שיט, הם מחביאים טוב את הדברים."

תפסתי את החבילה והעפתי אותה לתוך עגלת הקניות.

"זהו, הכול מסודר," התנשפתי.

"לא ייאמן, אני, אשת חינוך, מפלחת חמץ מהסופר... איך נעבור את הקופות?" צחקה אסנת.

"למזלנו אנחנו חיים בדו-קיום במדינה הזו, ולא נראה לי שלמוכרות מפרדיס יהיה אכפת שניקח חמץ." ואכן צדקתי.

בערב אסנת וירון הגיעו ושולחן עם חטיפים ואלכוהול נפתח בסלון. אלכוהול זרם כאילו אין מחר וכל הבעיות נשכחו. צפינו בהנאה רבה בסרט "ממה מיה", סיפור האהבה בין מריל סטריפ, שנפגשה עם אהוב ליבה מלפני עשרים שנה.

"אהבה, אם היא קיימת באמת, תנצח גם את הזמן," נאנחתי.

"תקשיבו לזה," אמרה אסנת, "ידיד שלי, כשהוא היה בערך בן עשרים, הוא פגש בטיול בדרום אמריקה בחורה ברזילאית והם התאהבו. ההורים שלו לא הסכימו שהוא יתחתן איתה כי היא הייתה נוצרייה, ובכאב גדול הקשר נותק. כעבור כמה שנים הוא התחתן ונולד לו ילד, ובמקביל נוצרו שוב קשרי ידידות עם הבחורה הברזילאית. יום אחד אשתו, שהייתה בהיריון עם הילד השני, הלכה לבדיקה רגילה של מי שפיר ויומיים לאחר מכן, בגלל הבדיקה, היא מתה. זה נדיר, אך קורה... וכך הוא נשאר אלמן עם ילד. הוא והברזילאית חידשו את הקשר. כל זה קרה עשר שנים לאחר אותו טיול בדרום אמריקה, והיום הם נשואים, גרים בקיבוץ ויש להם ילד משותף בנוסף לילד מאשתו הקודמת. מדהים, לא? האהבה ניצחה! זה רק אומר שאם היא קיימת וחזקה, הכול יכול לקרות."

"נכון, אבל נדיר. זה סיפור מקסים, אין ספק," אמרתי.

 

הפחד מלהישאר בסופי השבוע עם רוני לבד, הוביל אותי למהלך חכם - שחר ונינה הזמינו את שתינו לבלות סוף שבוע בביתם ברמת הגולן. שחר, אשר עבר לפרדס חנה כפרוד טרי, הצטרף לנסיעה כדי לבלות את סוף השבוע עם בנותיו ברמת הגולן. מזל שהיחסים בינו לבין נינה נשארו כאלה טובים. ארזתי את התיק ושחר התמקם ליד ההגה. רוני נרדמה בנסיעה ואנחנו שוחחנו על החיים.

"איזה כיף, ההתחלות החדשות האלו... אני מרגיש שאני סוף-סוף מתחיל לממש את עצמי, התחלתי ללמוד, אני מסתדר עם עבודה חדשה ואפילו הבנות מקבלות בהבנה את זה שאני עוזב," סיפר שחר בהתלהבות.

הוא היה באופוריה של התחלה. יותר מדי באופוריה, חשבתי. כאחת שמכירה את התהליך לעומק, יש לצפות גם לנפילות, והן יגיעו, בגדול. החיבור לעצמך ויציבות פנימית הם אבני דרך חשובות לקראת מציאת זוגיות אמיתית בכל דרך שתבחר. אבל שחר עדיין לא שם, הוא עוד לא יודע איזה תהליכים פנימיים עמוקים הוא עומד לעבור.

נועם בן דודי ואשתו עלו צפונה אף הם, והגיעו לפנינו. הילדים שיחקו ואנחנו ישבנו במרפסת על הדק היפה וצפינו בשקיעה. המשפחתיות חגגה. שחר לא מיהר לשום מקום ונראה כי נאחז בהרגשת המשפחתיות.

"שקיעה מהממת," כתבתי הודעה לעמית. הוא חָסַר לי קצת, נהניתי להיות לבד, אך בכל זאת, הייתי שמחה לראות אותו.

"גם את..." הוא החזיר תשובה מנצחת, בדיוק כשכבר החלטתי שהוא לא מסוגל לפרגן. הוא לא טמבל, הוא נותן מעצמו כל פעם קצת, יש לו זמן. סבלנות, אימפולסיבית שכמוך, חייכתי לעצמי, זה יגיע.

הכנו אוכל לילדים ואני השתוללתי על המזרנים עם חבורת הפרחחים שהיכו בי בכריות. צעקות של אושר ושמחה של ילדים מילאו את הבית. בשעה שמונה, חמישה ילדים שכבו עייפים אחד ליד השני מול סרט בטלויזיה, בהו בעיניים טרוטות המסרבות להיפרד מיום של כיף. החשכנו את הסלון והתיישבנו לשיחת מבוגרים עם קפה וסיגריה. ענבל התקשרה בעצבים. עמרי. יצאתי לחצר.

"אני מעלה את אסנת לשיחת ועידה. זה דורש התייעצות," אמרתי.

"ענבל, את על הקו? אסנת?" שאלתי.

"תשמעו, עמרי החרמן הזה. נמאס לי ממנו, יצאנו אתמול למועדון בתל אביב. המניאק הזה, את כל הברמניות הוא מכיר. את יודעת מה זה לעמוד ולראות כיצד הוא מפלרטט עם הזונות האלה?"

"אהובה, גבר שאין לו ערך לאישה שאיתו, מקומו רק עם התחת של עצמו," אמרה אסנת.

"ברור! בקרוב מאוד אני אלמד אותו לקח. הוא עוד לא הבין עם מי יש לו עסק," ענתה ענבל בלהט, "הוא לא מבין שאני מבחינתי מעיפה אותו וממשיכה הלאה. בקרוב הנקמה, בנות..."

"לפחות אצלכם יש אינטראקציה כלשהי... לי יש חפץ מעבר שהדובי של רוני נראה מלא חיים לידו," צחקתי.

"אולי באמת כדאי שתעשי משהו כדי להעיר אותו," צחקה ענבל.

ברקע שמעתי את צחוקם של שחר, נינה, עינת ונועם. הם לא מכירים את הג'ונגל שאנו חיים בו, הם לא מכירים את חוקי ההישרדות בעולם הזה. כבר מזמן שכחו מה זו פרידה או התחלה חדשה, אבל בקרוב גם שחר וגם נינה יטעמו מהכאוס הזה.

התעוררנו לבוקר של טבע. נסענו לכפר האמנים ליד קצרין ושתינו שוקו אל מול נופה של הכנרת. שקט ושלווה, רק שני סוסים חצו בדהרה את השדה שלרגלינו. אחר הצהריים יצאנו לכיוון זיכרון יעקב. התקשרתי לעמית. הוא לא ענה, שוב. שיילך לעזאזל הרווק המושבע. רציתי להרגיש מחוזרת...

 

שבוע עבר מבלי ששמעתי ממנו. כבר התחלתי לחשוב על תרחיש שאצטרך למצוא ממלא מקום לחפץ המעבר. ופתאום, באמצע היום, הוא התקשר. יצאתי החוצה להפסקת סיגריה.

"תקשיבי, אני חייב לדבר איתך, אבל לא בטוח שזה רעיון טוב שאעשה את זה עכשיו מהעבודה."

כל העולם נגדי ממילא. מה הוא כבר רוצה להגיד ולא נעים לו להגיד בטלפון? לא מעניין אותי, אם הוא רוצה לגמור, אז עדיף עכשיו, מה כבר יכול להיות? הרי בכל מקרה אני בתחתית...

"עמית, אם אתה רוצה לעשות שיחת סיכום, זה בסדר מבחינתי גם בטלפון," עניתי בקרירות.

עמית התחיל לצחוק, "מה חשבת שאני רוצה להגיד? אם זה מה שאת רוצה - אז בסדר."

"אז אני לא מבינה מה הדרמטיות הזו?" שאלתי במבוכה. איזו מטומטמת יצאתי.

"רציתי לשאול אותך אם תוכלי לדבר עם הידיד שלך, זה שיש לו קשרים, לגבי החברה החדשה שאנו מקימים," הוא אמר בנחת.

הרגשתי כל כך נבוכה, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. קפצתי למסקנות. התגובה שלי שיקפה את המצב הנפשי הירוד שלי, נטול אמון וביטחון במי שאני ובמה שלסביבה יש להציע לי. פתאום קלטתי עד כמה האופטימיות שלי נעלמה ואת מקומה תפסה הפסימיות – הכול אני רואה בשחור.

"למה את קופצת למסקנות?" שאל עמית.

"תראה, שני דברים הביאו אותי לתגובה הזו. אחד, דיברת בכזו דרמטיות, הייתי בטוחה שמדובר במשהו אישי. שנית, אני לא מצליחה לקרוא אותך. לפעמים אתה נראה מעוניין ולפעמים, אני ממש לא יודעת. זה לא קל לנהל מערכת יחסים בטלפון, ובשבוע האחרון בכלל לא שמעתי ממך."

"זה לא בגללך, יולי," הוא ענה בחיוך, "אני פשוט עובד המון אבל בטח שאני פה."

"פה, אבל לא ממש פה..." עניתי.

נרגעתי. קצת. אבל אני חייבת לעשות משהו עם המצב הנפשי שלי. אי אפשר להמשיך ככה. החלטתי לקחת את עצמי בידיים.

ביום שלמחרת, התיישבתי במשרד מול המחשב, להתכונן לרע מכול, לפיטורים. עבדתי כל הבוקר על כתיבת קורות חיים. כבר עברו קרוב לתשע שנים מאז שעדכנתי אותם בפעם האחרונה. הדחקתי את הכובד הרגשי והתמקדתי במשימה, אני חייבת שהמסמך הזה יהיה מצוין כי התחרות בשוק אכזרית.

יהיה בסדר, מותק שלי, ניסיתי להרגיע את עצמי, דלת נסגרת, חלון נפתח. את בתקופה של שינויים, תקופה של התחלות חדשות, כיוונים חדשים והזדמנויות חדשות לדברים טובים שיתאימו לך יותר. זה לא עזר. הלחץ הכריע אותי, הרגשתי את המיגרנה מתקרבת. הראש הלם בחוזקה כאילו מישהו מכה בו בפטיש, בקושי רב הגעתי הביתה. רציתי לבכות, אין לי בבית מי שיעזור. אני לבד. לקחתי כדור, נשכבתי על הספה ושקעתי ברחמים עצמיים.

אסנת דפקה בדלת. "מנהיימר, מה קורה?"

"גם אם רציתי לשקוע ברחמים עצמיים, את לא נותנת לי," חייכתי חיוך עקום.

"יאללה, צאי מזה. תאספי את רוני ובואי, הבנים משחקים כדורסל."

 

בימים הבאים עמית שוב לא מצא זמן להשקיע בי. החלטתי שהחיים ממשיכים, עוד לא נברא הגבר שישתול אותי בבית.

פסח התקרב. בשנים קודמות תמיד חגגנו עם המשפחה שלי, המשפחה של יונתן לא רלוונטית... גם השנה הוא לא ידע היכן לחגוג ולכן יצטרף אלינו.

בבוקרו של ליל הסדר, רוני שיחקה בבית ואני הכנתי תפוחי אדמה בתנור לבקשת משפחת מנהיימר היקרה. הטלפון צלצל. זה היה יונתן.

"תקשיבי, אני לא יודע מה קורה לצ'יקיטה. היא קמה בבוקר ולא הצליחה לקפל את הרגליים הקדמיות. היא מועדת ונופלת כל הזמן."

"מה זאת אומרת?" נבהלתי. את צ'יקיטה, הכלבה שלנו, אימצנו עוד לפני שרוני נולדה. לאחר הגירושין, היא הייתה חוצה את זיכרון יעקב ומופיעה בגינת ביתי. גם לה היו שני בתים לכאורה.

"המצב שלה מתדרדר, אני אברר עם הווטרינר מה לעשות."

"טוב, תודיע לי."

שוב טלפון בהול.

"המצב שלה גרוע. הווטרינר אמר שצריך להביא אותה לבית החולים בחיפה לבדיקות."

"אוקיי, בוא ניקח אותה איתנו ונביא אותה לשם. אל תדאג, יהיה בסדר," הרגעתי אותו וגם את עצמי.

נסענו לחיפה. הודעתי להורים שלי שיתחילו את הסדר ואנו נגיע באיחור של שעה בגלל צ'יקיטה.

אלוהים, עד כמה המציאות עולה על כל דמיון? ערב ליל הסדר. רוני משוחחת עם תוכי בבית החולים הווטרינרי, יונתן אוחז בצ'יקיטה ואני מגואלת בדמה, לאחר שהווטרינר התעקש שאעזור לו לקחת לה דם.

השארנו אותה לבדיקות נוספות ונסענו לחגוג את ליל הסדר בבית מנהיימר. מזל שיש לי הורים תומכים שיכולים להכיל משפחה עקומה שכזאת. דאגנו לצ'יקיטה. בסיום הסדר לקחנו אותה חזרה לביתו של יונתן, אבל אני ידעתי שלמחרת יגיע הטלפון מיונתן שמבשר רעות.

והוא אכן הגיע.

"אני חושב שכדאי שתבואו היום. לא נראה לי שצ'יקיטה תשרוד, מצבה מתדרדר."

"אני נוסעת לחיפה לאסוף את רוני מהוריי, ונבוא." התחלתי לבכות. צ'יקיטה המתוקה, שבע שנות חסד היו לכלבה שנמצאה נטושה, משוטטת ברחובות רמלה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, והיא הייתה חלק בלתי נפרד ממשפחתנו הקטנה והמפורקת.

יונתן עבד בגינה ונכנס הביתה כשהגענו. ליאורה שכבה כמו סמרטוט על ספה אחת ואני השתרעתי על הספה השנייה.

ענבל הגיעה כדי לבדוק את צ'יקיטה.

"אתם הזויים, באיזה בית הגרושה והחברה של האקס שוכבות אחת ליד השנייה על הספה? אתם חיים בסרט," צחקה ענבל, "וגר זאב עם כבש נכתב עליכם."

"בלונדה, את מפתיעה אותי!" השיבה ליאורה בחיוך, "עם גבר 'קינקי' כמו שלך הייתי מצפה שאת מכולם תהיי פתוחה לסוג זה של יחסים, עדיף, לא?"

"לרגע חלפה בי התמונה שלי ושל האקסית של עמרי יושבות יחד על הספה, ומהר מאוד הבנתי שזה אפשרי רק מאחורי סורג ובריח," ענבל ענתה ברהיטות, "היא התקשרה אלינו שוב באמצע הלילה וביקשה מעמרי לחלץ אותה כי נתקעה עם האוטו... חשבתי שאני הוזה."

"ענבל, את אמיצה... אני במקומך, הייתי מעיפה אותו," אמרה ליאורה.

"והאידיוט הזה כל כך אוהב להיות המטפלת שלה. לעזאזל, יש לה חבר, הורים, חברים, למה היא צריכה לקרוא לו? שתעוף כבר מהחיים שלנו," רטנה בזעף.

היא התפנתה לבדוק את צ'יקיטה. פניה בישרו רעות.

"לא נותר לה עוד הרבה. כרגע היא רק סובלת," אמרה, "קחו אותה לבית החולים הווטרינרי, הם יידעו מה לעשות."

קראתי לרוני.

"רוני, הגיע הזמן להיפרד מצ'יקיטה. ייתכן והיא לא תחזור מבית החולים, מותק," אמרתי בקול חנוק.

רוני ניגשה לצ'יקיטה וליטפה אותה. חיבקתי את צ'יקיטה ולחשתי באוזנה שאני אוהבת אותה ושתמיד נחשוב עליה. יונתן אסף אותה בזרועותיו ויצא. ידענו שלא נשוב עוד לראותה.

כאב לנו עליה. הפרידה קשה.

 

יום שישי. הדלקתי נרות שבת יחד עם רוני וניסיתי להסתיר את העצבות. התגעגענו לצ'יקיטה. אסנת נכנסה הביתה עם ליקר קינמון בידה, וקראה לנו להצטרף לארוחת הערב. הבייביסיטרית שהזמנתי כבר יודעת שאם אין אף אחד בבית, היא תמצא אותנו בביתה של אסנת.

מזגנו קצת אלכוהול והתכוננו לקראת יציאה לדאנס בר חדש בבית אורן. עמית כמובן לא הביע עניין להצטרף. ליאת וענבל הגיעו אף הן ועלינו במעלה ההר. ארבע נשים יוצאות לבילוי במעבה יערות הכרמל. ליאת, שכמו נשים רבות, חולשתה הובילה אותה לתלות את אושרה בגבר, נדבקה למשה, אחד הזיינים הגדולים במדינה, ומכוער כמו טרול.

"תגידי, מה לעזאזל היא מוצאת ביצור הזה?" שאלתי את אסנת.

"אין לי מושג, הוא מזיין טוב."

"אסנת, הוא מכוער. לא הייתי נוגעת בו אפילו עם מקל," הכרזתי.

"צודקת, מדהים איך סקס טוב לאחר מערכת יחסים קשה וכושלת משבש את החושים..." היא צחקה.

נכנסנו למועדון האפל, הוא היה ריק למדי. התיישבנו על הבר, אך תוך מספר דקות, אסנת, ענבל ואני התחלנו להתפרע. הידיים הונפו למעלה, אחת חיבקה את השנייה, נצמדנו שלושתנו ולא ראינו איש סביבנו. ליאת התברברה ברשתו של עכביש הטאנטרה, אך אנחנו הזנו באנרגיה אחת את השנייה, בחרנו להעז, לפזר את שמחתנו ולא לדפוק חשבון לאיש. אחרי שלוש שעות התיישבנו מותשות.

"יאללה, הביתה," הכריזה אסנת, "מי יכולה לנהוג?"

"אני לא מסטולית, אני יכולה לנהוג," התנדבתי.

"טוב, את תמיד מצליחה לנהוג ישר, במיוחד כשאת מסטולית," צחקה ענבל, "ליאת כבר תחזור הביתה עם משה."

"הוא זיין טוב. אני יודעת כי עשיתי איתו טאנטרה," אמרה אסנת.

"מה זה הטאנטרה הזה? נשמע לי מזעזע," אמרתי.

"בכלל לא," ענתה אסנת, "ככה למדתי לעשות אהבה באמת."

"אני אוהבת שעמרי יורד לי," קטעה ענבל את שיחת הטאנטרה, "אבל המעצבן הזה, הוא פשוט הגזים. שיילך לעזאזל, הוא והמלצריות שלו. אבל הפעם לימדתי אותו לקח... בנות! זו הייתה הנקמה המתוקה!"

"נו... מה עשית, יא משוגעת?" הבטנו בה.

"לפני יומיים היינו יחד ב'איניגו', והוא כהרגלו שלח מבטים מפלרטטים למלצריות. באותו הרגע, נעלמתי לו. פלירטטתי עם איזה חתיך ורקדתי איתו כל הערב. עמרי התפוצץ. רק עמד בצד והביט בי. בסוף הערב התנפל עליי וצעק שאנחנו גמרנו, שאין לו שום חשק להיות עם מישהי שבוגדת בו. צחקתי לו בפרצוף ואמרתי - לא נעים, אה? עכשיו אתה מרגיש מה שאתה עושה לי... האידיוט ברח. למחרת בבוקר הגיע עם מכתב פרידה. הבנתן? מכתב פרידה שמאשים אותי בבגידות. אמרתי לו שהוא קצת התבלבל, מי שאי פעם בגדה בו הייתה גרושתו, לא אני."

"מה, היא בגדה בו?" שאלנו ביחד.

"כן, לקח זמן עד שזה התגלה והתפוצץ לו בפרצוף. נמאס לי שהיא פצעה אותו והוא משליך עליי את הבעיות שהיו להם. בסך הכול רציתי ללמד אותו לקח, ומזה יצא שאני בוגדת כמו אשתו."

"איך הוא הגיב לבגידה שלה?" שאלתי.

"שם הוא סוף-סוף הבין שהגיע הזמן להיפרד ממנה," אמרה ענבל.

"את תותחית! טוב, אל תדאגי, לא תצטרכי ויברטור... עמרי ימשיך לספק את הסחורה," צחקה אסנת, "אגב, בטאנטרה מלמדים אותך על המקומות שמגרים אותך, את לומדת את הגוף שלך," הוסיפה.

"מה זאת אומרת? אתם יודעים שאני לא יודעת מה זה לדחוף אצבעות לעצמי?" פלטתי. האמת, הרגשתי כמו שרלוט מ'סקס והעיר הגדולה'.

"מה?" נדהמה אסנת, "אני לא מאמינה עליך שאת לא יודעת מה זה סקס בסולו. זה הכי כיף! את חייבת ללמוד לענג את עצמך."

"מה?! אני מתה!!" קרקרה ענבל מצחוק מאחור, "לא תיארתי לעצמי שדווקא את לא תכירי את העולם המופלא הזה, יו, איך אף פעם לא דיברנו על זה?" המשיכה להתפקע מצחוק.

"למה, זה לא נורמלי? למה לעשות לבד כשמישהו אחר יכול לעשות זאת בשבילך?" חייכתי.

"מה זה קשור?! יולי, זה תענוג אחר. אני חייבת ללמד אותך," אמרה אסנת.

"כן, את חייבת ללמוד, מותק. ותקני ויברטור," הוסיפה ענבל.

וכך, במורדות הכרמל, נסעה שלישיית 'סקס והעיר הגדולה' המקומית, יולי בת השלושים וחמש שאינה יודעת את נפלאות הגירוי העצמי, ענבל הביצ'ית שעשתה תרגיל מלוכלך לחבר שלה, ואסנת, הטנטראיסטית. הכוח הנשי שעוצמתו מחקה לשעות מספר את הבדידות והעצב.

 

רוני העירה אותי בשמונה בבוקר - "רק כדי לתת לך נשיקה". היא יודעת שאימא קמה רק בעשר אחרי לילה נטול שינה. שוב הייתי באפיסת כוחות. לא יכולתי להתמודד עם שבת לבד עם רוני, בלי תוכניות. כרגיל, הלכנו לאסנת. ישבנו במרפסת שלה כמו שתי נזקקות. הראש שלי היה עמוס לעייפה במחשבות. על ארז, על עמית שלא מתקשר, על הבדידות שלא עוזבת אותי, על אי הוודאות בעבודה, על הפחד שאולי לא אוכל ללדת יותר... כל כך הרבה מחשבות שלא מובילות לשום מקום. ההרגשה הרעה השתלטה עליי. ישבתי על הספסל בגינה ושקעתי עמוק בתוך הבור, בתוך החרא. גופי היה כעופרת. לא זזתי ולא הייתי, נעלמתי כליל. אסנת חשה אותי.

"אל תדאגי, תשהי שם, במקום הקשה הזה, רוני משחקת עם גלעד," לחשה לי.

"תודה אסנת, אין לי מילים להודות לך על העזרה," חייכתי במאמץ.

רוני התיישבה על הפוף לידי, והתעטפה בשמיכה, רק ראשה בצבץ. חיוכה היה מתוק כל כך. היא מושכת אותי למעלה, מרחיקה אותי מטביעה ברחמים עצמיים. המלאך הקטן.

נשמעה דפיקה בדלת.

"את מחכה למישהו?" שאלתי את אסנת.

"כן. אייל ידיד שלי התקשר, ביקש שאעזור לו."

"את עוזרת לכולם מותק, אין כמוך."

"הוא במצב לא טוב, נשוי ולא באושר. לדעתי זה רק עניין של זמן עד שהוא יצטרף למעגל הגרושים."

"ואללה, הוא חתיך? אולי תכירי לי אותו?"

"אני אכיר לך אותו," חייכה אליי.

נשארתי לשבת בגינה. צילמתי את האפרוח שלי על הפוף והצלחתי קצת לאסוף את עצמי למענה.

נכנסתי לקחת משהו מהמטבח. אסנת ואייל ישבו שם, מדברים בלחש.

"סליחה, לא רציתי להפריע," התנצלתי, "אני רק לוקחת משהו."

"זה בסדר," אמרה אסנת, "תכירי, זה אייל."

לחצנו את היד וחייכנו אחד לשנייה.

"נעים מאוד, אייל חביב."

"נעים מאוד, אני יולי השכנה וזאת בגינה היא רוני, הבת שלי," חייכתי.

עזבתי את המטבח וחזרתי למרפסת. אף גבר נאה לא יוציא אותי מהדיכאון שלי עכשיו.

אסנת חזרה לשבת לצידי.

"תפתחי את 'הספר של הביצ'יות', מה לעשות כשהבחור שאיתו את יוצאת נשוי לעבודה ומתעלם מקיומך?" התלוננתי.

פתחנו את הספר והתחלנו לקרוא כיצד יש לנהוג במקרה של זלזול טלפוני.

"אוקיי, בדיוק כמו שחשבתי," אמרתי, "אני אתכנן את התוכניות שלי והוא לא יהיה חלק מהן."

 

היום השני לחופש. ענבל ועמרי הגיעו עם ארסנל הילדים שלהם. יצאנו לטיול בגני הנדיב בזיכרון יעקב שלנו. התקשרתי להזמין את עמית לטיול וכצפוי, הוא לא יכול להגיע. שוב אצל הוריו, שוב עבודה. אני בתחתית סדר העדיפויות.

כל החבורה התקבצה בתחילת השביל.

"יולי, את באה?" קראה לעברי ענבל.

צעדתי לעברם. אסנת ואני בראש, סמדר עם שלושת ילדיה אחרינו ורוני בעקבותיה. ענבל ועמרי וחמשת ילדיהם השתרכו מאחור. שרנו שירים, זיהינו פרחים בדרך ובעיקר צחקנו ונהנינו, אך בתוך-תוכי הייתי כבויה. בסיום המסלול נסענו למדרחוב לאכול צהריים.

"כולם באים אליי," הכרזתי.

כל הילדים התקבצו בדשא ושיחקו בכדור. הבית היה הפוך כגן ילדים בשיא יום עבודה, וענבל ועמרי גנבו חצי שעה בממ"ד לזיון מהיר, הרחק מהילדים. צעקות, מכות, צחוק והרבה בלאגן מילאו את הבית. העיקר שרוני הייתה שמחה. זה היה שווה את הבלאגן שנותר כשעזבו כולם.

אחרי סידור מהיר של הבית, מקלחת, בתשע בערב נשמתי לרווחה. רוני כבר במיטה, כעת, הגיעה שעתם של ההורים ליהנות.

הבייביסיטר הגיעה לשמור על רוני, ושלושתנו - אסנת, ירון ואנוכי יצאנו לכיוון ה'איניגו', להופעה של 'מופע הארנבות של ד"ר קספר'. עמית חיכה לי שם.

"בא לי להריח אותך," סימס עמית, "נו, תגיעי כבר..."

"אסנת, הוא משתפר," צחקתי והראיתי לה את ההודעה.

"יפה, אולי יש תקווה."

הגענו ל'איניגו'. עיניו של עמית נצצו לקראתי. היום הייתי בראש סדרי העדיפויות שלו. הסתובבתי לעברו ונישקתי אותו בחוזקה. הופתעתי להרגיש תשוקה. פתאום הרגשתי שלא רק אנחנו בתוך הנשיקה. פקחתי את עיניי, אי שם מאחור, ראיתי את אחיו של ארז.

הרגשתי לא נעים. הכי מוזר שאפשר. נהגנו לשבת סביב אותו שולחן בארוחת יום שישי, כל שבוע. יצאנו אין-סוף פעמים לרקוד בדאנס בר. והנה אני כאן, עם גבר אחר שהוא אינו ארז.

אלון חייך. ניגשתי אליו.

התחבקנו. הוא עדיין קיבל אותי.

"את מאושרת עכשיו?" שאל.

"כן, מאוד." אין טעם להלאות אותו בפרטים. "תמסור ד"ש לארז, אני באמת אוהבת אותו," אמרתי.

"כן, גם הוא אותך. אני יודע שעשית את המעשה הנכון, הוא יצא דפוק לגמרי."

"בואי," משכתי את אסנת, "אני צריכה להתפרק קצת." התחלנו להשתולל. קפצנו והתפרענו, הפצנו אנרגיה חיובית ושמחת חיים כאבקת קסמים על כל הסובבים, אשר חייכו ונהנו לנוכח האור שהבאנו איתנו.

"היא מדהימה, החברה שלי," חייך עמית בסיפוק לעברו של ירון.

צחקתי במרירות. חברה? האם שמעתי טוב?

בסביבות שתיים וחצי בלילה, פרשנו בשיא. עמית נסע לביתו בתל אביב.

"לא מוזר, אסנת? אין יותר טוב מלסיים את הערב יחד במיטה, לא כך?"

"צודקת. אין לי מושג מה הקטע שלו."

"אפילו לא שכבנו, וכבר עבר כחודש. איך בכלל הוא קורא לי חברה שלו? טוב," נאנחתי, "ניתן לו עוד צ'אנס. בכל זאת, קשה למצוא היום אנשים איכותיים."