שיחות מאוחרות עם אמא

אימא שלי הייתה האדם הכי מקסים בעולם. אהבתי לשבת ולדבר איתה, לשמוע סיפורים מתקופת ילדותה ולשתף אותה בחיי, אך בליבי תמיד ידעתי, שכל מה שסיפרתי לה ישמש אותה אחר כך ב'משפט'. כן, בצד החיבור החזק היה גם הרבה קושי. היו ויכוחים ומריבות, ובכל מריבה אימא נהגה לשלוף את מה שסיפרתי כ'ראיות' והוכחות לכך שהיא צודקת. יחד עם זאת, הייתה בינינו פתיחות יוצאת דופן, דיברנו על הכול וגם על מערכת היחסים שלנו.

היום אני מבינה, שזאת הייתה מערכת יחסים מאוד מבלבלת, אותי וגם אותה.

כילדה רציתי יותר מכל להיות 'ילדה טובה'. כשאימא נפטרה בדצמבר 2005, מצאתי מכתבים שכתבתי לה כשהייתי בכיתה ו': "בבקשה, תאהבי אותי", כתבתי, "אני מבטיחה להיות ילדה טובה". מכיוון שהייתי ילדה יצירתית, יצרתי גם "תלושי עונש" –

כתבתי עליהם "אני אשמע בקול אימא", ואמרתי לאימא שבכל פעם שלא אשמע בקולה, היא תיתן לי תלוש כזה ואז אהיה חייבת להיות 'ילדה טובה' ולציית לה.

לאימא היה 'פתיל' קצר מאוד. אם היא אמרה לי לרחוץ את הכלים ולא קמתי לעשות זאת בתוך דקה, היא הייתה 'מתפוצצת'.

במהלך חיי הבוגרים ניסיתי פעמים רבות לקבל ממנה תשובות והסברים להתנהגותה כלפיי, אך הצלחתי לחלץ ממנה תשובות קצרות ומתחמקות בלבד: "זה מה שידעתי לעשות", "כך הרגשתי", ולעיתים השיבה רק במשיכת כתפיים שמשמעותה, "אינני יודעת".

הרצון להבין לא שכך גם לאחר שעזבה, להיפך. כמו רבים מאיתנו, את המחירים של מה שהיה אז, אני עדיין משלמת עד היום, והצורך להבין, למה זה קרה, ממשיך לבעור בי.

בשנת 2018, כמה ימים לפני יום הולדתי, אימא שלי חזרה לתקשר איתי. אלה היו שיחות מרתקות, 'פותחות ראש' אבל גם מטלטלות. קיבלתי תשובות לשאלות, ונולדו שאלות חדשות. בכיתי הרבה, כמו שכל חיי לא בכיתי. זה היה תהליך מכאיב, מאיר, מעורר ומשחרר, במהלכו מצאתי את עצמי מתנדנדת בין תחושה, שאימי הייתה קיצונית ועשתה דברים מזעזעים, לבין רצון לחבק אותה ולנחם אותה על מה שעברה. לעיתים חשתי ילדה קטנה וחסרת אונים, ולעיתים הייתה בי הערכה גדולה לעוצמה שלי. לעיתים שמחתי והוקרתי את ההורות שלי, ולעיתים עלה בי פחד, שמא עשיתי טעויות ופגעתי בילדיי כפי שנפגעתי אני.

רציתי תשובות ברורות, אבל הבנתי, שהחיים הם לא 'שחור ולבן'.

בלבול ומצוקה יכולים להוביל למקומות קשים. בסיפור שלי אין איש רע ואיש טוב ואין צד צודק. יש הרבה בלבול, כאב, שאלות ותהיות וכן, גם המון אהבה.

בספר הזה אני משתפת אתכם במסע מאוד אינטימי ומלא רגש.

מסע שהחל במפגש לא צפוי עם אימי, ביום הראשון של השבוע,

והמשיך אל נתיב שאותו כלל לא צפיתי:

להתבוננות עמוקה על מהלך חיי – הילדות, הנערות, הבגרות.

זהו מסע פרטי שלי, אך ככל שהלכתי בו, הבנתי שזה המסע של כולנו,

כל אחד בדרכו שלו – כילדים, כהורים, כבני אדם;

מסע שנולד כדי לנסות לגשר על הפער;

להבין איך זה קרה, איך עדיין קורה,

שעמוק בפנים אנחנו יודעים בדיוק מי אנחנו,

ובכל זאת לא מצליחים – לא מעזים להביא את עצמנו במלא העוצמה.

זה נראה כל כך קרוב, ממש 'במרחק נגיעה',

אבל משהו עוצר אותנו.

לי זה כל כך הכאיב...

ועדיין.

בתחילת התהליך חשבתי, שבסופו אזכה לתובנה חדה שתשפוך אור על הכול.

זה לא קרה.

אין לי תשובות ברורות אלא רק הבנה עמוקה יותר,

שכולנו בני אדם, ילדים כהורים שותפים לדרך כלשהי,

אך כל אחד רואה את הדברים אחרת,

מתנהג אחרת, מנסה לנווט את דרכו בעולם.

לפעמים זה טוב לכולם,

לפעמים רק לחלק,

ולפעמים כלל לא.

ככה אנחנו.

אנושיים.

הכאב שחי בתוכי התחלף בעצב, על מצבים שהיו,

על תחושות פספוס שחוויתי.

והעצב לווה בדמעות.

כמה בכיתי...

עליי,

על האחים שלי,

על אימא, אבא,

ובעיקר על ההבנה, שגם לי כהורה יש חלק ביצירת כאב לילדיי.

לא בכוונה,

לא כי אני רוצה,

אלא כי ככה זה.

אפשר להשתדל, להקשיב, לראות, לנסות,

ועדיין, להבין שזה יקרה.

תובנה זו שהייתה בתוכי מרגע שנולדה בתי הבכורה,

והופיעה בכל פעם שהרגשתי שטעיתי,

קיבלה עכשיו משמעות אחרת:

נולדה בי סליחה לעצמי (כי לאימי סלחתי כבר מזמן),

ונולדה בי אהבה גדולה לכולנו –

על מה שעברנו, על מה שנעבור,

על הקושי שלנו מצד אחד, והיופי שבנו מהצד השני.

איזו דרך מאתגרת ומדהימה אנחנו עוברים...

כמה שאלות, תהיות...

כמה פגיעות, ועוצמה...

אילו אנשים מופלאים אנחנו!