הידד! אני גנב!
הגבר והאישה, שניהם בשנות החמישים המוקדמות לחייהם, הגיעו מאמריקה. הם היו חברים של חברים של מי שפעם כבר התארחו בדירה הזו והמליצו
עליה. ועליי.
אם לומר את האמת, האישה לא מצאה חן בעיניי כבר מן הרגע הראשון. אבל מה אכפת לי. לא אני הוא שהתחתן איתה. את הגבר אני לא זוכר,
אבל את האישה אני לא אשכח.
על כל פנים, בעודי שם, עורך עבורם את הסיור המלכותי של "זה המפסק שמדליק את דוד המים החמים, זה את המזגן, זה את מצת הגז וזה אותי,"
(אני לא סובל כשלא מקשיבים לי ואחר כך, בחצות הליל, מתקשרים כדי להתלונן שאין מים חמים משום שלא מצאו את המפסק) היה הזוג עסוק
בפריקת המזוודות והחפצים. תוך כדי הרצאה, משכה את תשומת ליבי העובדה שהם הביאו איתם שני מחשבים נישאים, מצלמות משוכללות, מערכת
סטריאו קומפקטית ואפילו מברשת שיניים חשמלית. התרשמתי שנכנסתי לאולם תצוגה של מכשירים חשמליים.
הצרות התחילו בערב. צלצול הטלפון האלחוטי השיג אותי במרכז ירושלים, במסעדת "גיליז" מנוחתה עדן, בדיוק כשנעצתי את שיניי בסטייק
פילה עסיסי ברוטב פטריות, פלפל ושמנת, ולצידו תפוחי אדמה בסגנון גרטן. חלום.
והאישה הזו עוררה אותי מן החלום. "אני לא מאמינה!" היא צווחה, "דבר כזה עוד לא ראיתי! עוד לא קרה לי!"
"מה קרה?" שאלתי, לא הבנתי מה קרה.
"רציתי להיכנס למיטה, ומה גיליתי כשהרמתי את הסדין? שאספר לך?"
האמת, לא רציתי שתספר, אבל אם הייתי אומר "לא" היא לא הייתה מספרת?
"עטיפה של חפיסת שוקולד! אתה מבין מה זה אומר?"
יש הרבה דברים שהיא הייתה יכולה למצוא בין הסדינים, אבל אם מדובר רק בעטיפה ריקה של חפיסת שוקולד... אז נרגעתי מעט, אם כי זה היה
ממש לא בסדר. אני חייב לדבר, או נכון יותר "לשטוף" את פול המנקה, ציינתי לעצמי במדור התזכורות של מוחי.
"אתה שמעת אותי?! עטיפה של חפיסת שוקולד! אתה מבין מה זה אומר?"
ואם הייתי אומר "לא", היא לא הייתה מסבירה?
"זה אומר שלא ניקו את הדירה הזו! אתה מבין מה זה אומר?"
הבנתי. היא לא צריכה להסביר לי. אני לא מהיום בתחום הזה, ב"תעשיית האירוח", כפי שקוראים לזה בשפה המקצועית. האמת? דבר שכזה לא
היה זכור לי. ניסיתי להעלות בעיני רוחי מצב שבו זה ייתכן בכלל, אבל הדרך היחידה שדבר כזה יכול היה לקרות היא רק אם המנקה עשה זאת
בכוונה. וזה לא יכול להיות. אני עובד עם פול כבר שנים, והוא לא יעשה דבר כזה. לא לי ולא לאף אחד אחר. אולי משהו נפל בטעות מכיס
חולצתו? לך תדע. אבל עם לקוחות לא מתווכחים.
"שמעי. אני מצטער מאוד. אינני יודע איך זה קרה. אני עצמי בדקתי את ניקיון הדירה לפני שהגעתם, כפי שאני עושה תמיד. מובן שלא בדקתי
מתחת לשמיכות... בין הסדינים... אבל... אומר לך מה. יש בארון סט של כלי מיטה נוספים. נקיים. את יכולה להשתמש בהם, ואני אזכה אתכם
במחיר של לילה. יותר מזה אני לא יכול לעשות בשעה כזו. אם זה היה בשעות העבודה, הייתי דואג שינקו לכם את הדירה שוב."
לא יודע להסביר למה הייתה לי הרגשה שהגברת הזו באה למסעדה עם מקק מוכן מן הבית כדי להטביע אותו במרק.
יומיים אחר כך.
ברגע שבו זיהיתי את קולה של הגברת, נעשה לי רע. מה הפעם? רציתי לשאול, אבל לא הצלחתי להשחיל מילה.
"תגיד, למי יש מפתחות לדירה הזו?"
"סליחה? לא הבנתי..."
"למי חוץ מאיתנו יש מפתחות לדירה הזו? מה לא מובן בשאלה הפשוטה?"
טון הדיבור שלה לא מצא חן בעיניי, אבל לא אמרתי כלום.
"לי יש מפתח ולאשתי יש מפתח, ולך ולבעלך כמובן."
"ואף אחד אחר?"
"לא."
"למנקה למשל?"
"לא. אנחנו לא נותנים מפתחות למנקים, ואת המפתחות לדירות שלנו אי אפשר לשכפל אלא באמצעות כרטיס מגנטי מיוחד שרק לנו יש. יש בעיה?"
"כן. ודאי שיש בעיה, אחרת נראה לך שהייתי מתקשרת?"
הטון שלה מצא חן בעיניי עוד פחות.
"מה הבעיה?" שאלתי.
"הדאודורנט של בעלי נעלם."
"סליחה?!"
"שמעת נכון. הדאודורנט של בעלי נעלם. הבוקר הוא עוד היה ליד הכיור באמבטיה, ועכשיו הוא איננו."
הייתי המום. כמעט אמרתי לה שתדביק מודעות חיפוש על עמודי החשמל בשכונה, אבל לא העזתי. במקום זה אמרתי, "יכול להיות שהוא נגמר וזרקתם
אותו? או שהנחתם אותו במקום אחר? או ש..."
"תגיד, אתה לא שומע אותי? הדאודורנט של בעלי נעלם!"
"נעלם גם משהו נוסף? אחר?" שאלתי.
"לא."
"יש סימני פריצה בדירה? בדלת הקדמית? בדלת המרפסת? בחלון המטבח?"
"לא."
"אז אין לי רעיון," אמרתי. "תגידי, את מאשימה אותי שלקחתי את הדאודורנט של בעלך?"
"אני לא מאשימה אף אחד. אבל אני מסיקה מסקנות. אם רק לך ולאשתך יש את המפתחות לדירה..."
"תגידי," אמרתי ודמי החל לגעוש בי, "כמה לדעתך עולה הדאודורנט של בעלך? שני דולרים? שלושה? ארבעה?"
"מה זה שייך?"
"מה זה שייך? כשהגעתם לדירה, הבאתם איתכם, עד כמה שיכולתי לראות, שני מחשבים ניידים, ציוד צילום מתקדם ומערכת סטריאו חדשנית."
"אז מה?"
"אז נראה לך שמכל הטוב הזה, גנב שהיה נכנס לדירה היה לוקח דווקא את הדאודורנט של בעלך?"
"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך. עכשיו אני לא חושבת שאני יכולה להשאיר משהו בביטחון בדירה הזו. אני אצטרך לקחת איתי לכל מקום את
החפצים הללו. ולזה אינני מוכנה."
רתחתי. שנים אני משרת לקוחות מרוצים. לעיתים יש להם טענות כאלו ואחרות, אבל אף פעם לא האשימו אותי בגנֵבה. ממש נעלבתי. לגנוב שלושה
דולרים? ולחשוב על כך שיכולתי להתחדש במערכת סטריאו שמצאה חן בעיניי?
"גברתי, אין לי פתרון בשבילך. אבל אני מוכן... שתעזבי את הדירה ולא אחייב אותך. זה נראה לך?"
אף פעם קודם לא כעסתי כך על לקוח ולא דיברתי כך עם אי מי.
"אתה יודע מה? אתה איש חצוף. ולאן אתה חושב שאנחנו נלך עכשיו, היכן נמצא חדר פנוי בבית מלון, עכשיו, בשיא עונת התיירות!"
תבדקי בקינג דיוויד. הסוויטה המלכותית בוודאי פנויה. שם לבטח לא יגנבו ממך דאודורנט. אולי גם ייתנו לך אחד. רציתי להגיד, אבל כמובן
לא העזתי. תהיתי אם כדאי שאטול כדור להורדת לחץ דם, או שאולי אפילו שניים.
חלפו יומיים. אכלתי ארוחת בוקר עם חברה, שגם היא עסקה שנים רבות בהשכרת דירות לטווח קצר. סיפרתי לה על האירוע עם הגברת והדאודורנט.
"איך אמרת שקוראים להם?"
אמרתי לה.
"תגיד, היא לא התלוננה קודם על עטיפה של חפיסת שוקולד שנשארה בין הסדינים?"
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.