טיול פבזיאני
על שולחן העץ שלו מגיש ג’וזפה, המכונה פינוט, יין אדום שהכין בעצמו. בניגוד לטעמו החצי יבש היין נקרא דולצ’טו. מתוק. ג’וזפה הוא איכר בן שמונים ושבע, ידיו שחורות וקשות מעבודה, מה שלא מפריע לו לנגן לעצמו ולנו על האקורדיון שלו. ב־1942 הוא נלחם באל־עלמין. ‘גם אבא שלי נלחם שם’, אני אומרת לו, ‘אבל בצד השני’. הוא מתבלבל קצת. ‘אבא שלך היה הודי?’ הוא זוכר שלבריטים היו חיילים מהודו. לא, אני מסבירה, הוא היה יהודי. ישראלי. מפלסטינה. פינוט נודד קצת בחוסר ביטחון בגאוגרפיה של האימפריה הבריטית האבודה עד שמתבררת לו התמונה כולה: הוא היה חייל איטלקי שנלחם עם רומל, אבא שלי היה חייל בריטי שנלחם עם מונטגומרי. עכשיו הכול אחרת, כמובן, העבר הזה חלף, גם מי שעוד שרד ממנו מעדיף לשכוח אותו. אנחנו שותים יחד כוס דולצ’טו בביתו שבסנטו סטפנו בלבו. בהיסטוריה של הלנגה, דרום פיימונטה, פינוט בקיא כמובן הרבה יותר. בעיקר בהיסטוריה מקומית מאוד, של סנטו סטפנו בלבו, כפר הולדתו ומגוריו עד היום.
‘אתה הכרת את נוטו?’ אני שואלת.
העיניים התכולות מתבהרות. כן, בוודאי, נוטו ואחיו בנו את הרהיטים האלה, הוא מצביע על השידה ועל השולחן שאליו אנו יושבים. את נוטו גם אני מכירה. בנו המקסים, החינני, המוזיקלי והחכם של הנגר מן הסאלטו, בדרך לקאנלי, הכפר השוכן למטה, בעמק. מי שסיפר עליו הוא צ’זרה פבזה.
פַּבֶזֶה, אחד הסופרים המוערכים באיטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה, נולד ב־9.9.1908 בכפר האיטלקי סנטו סטפנו בלבו. כשהיה בן שמונה, לאחר מות אביו, עברה המשפחה לטורינו. מכאן ואילך ינועו חייו בין הכפר לטורינו לאמריקה וחוזר חלילה. למרות חייו הספרותיים התוססים, היה שב וחוזר הנה.
בספרו ‘הירח והמדורות’ הוא מספר על חזרתו למחוזות ילדותו לאחר נדודיו באמריקה בשנות המלחמה. החזרה היא כפולה: בגופו ממש, לאחר שנים שלא היה פה, ובנפשו, לשני עברים: עברו שלו בילדותו ונערותו ועברו של המקום בשנות המלחמה, כאשר כבר לא היה פה.
בעקבות ‘הירח והמדורות’ באתי הנה גם אני.
הלנגה הוא אזור גבעות תלולות מאבן חול אפורה, חרוצות בתרונות עמוקים ותלולים. עד לפני חמישים שנה זה היה אזור מוכה עוני. האדמה הצמיחה מעט, הבתרונות המסוכנים לא היו מנוצלים לחקלאות והצמיחו עצים בלבד, המשקים אינם גדולים והמשפחות גדולות. כשהבלבו עלה על גדותיו, ירד לטמיון עמל של שנה שלמה. מי שהיה ביש מזל והיו לו ילדים קטנים, או משפחות שהיו בהן הרבה אנשים מבוגרים, נזקקו לתוספת ידיים עובדות. אלה נמצאו בשפע: שוקי הילדים באלבה ואלסנדריה סיפקו פועלים בחינם. ילד יתום מבתי היתומים של הכנסייה נמסר לכל דורש. הכנסייה שילמה גם סכום פעוט (חמש לירות) תמורת אחזקתו.
המציאות הזו נעלמה, כמובן, אבל האנשים חיים עד היום. ויטוריו, פנסיונר של ‘פיאט’, שכנה של המארחת שלי, היה ילד כזה. ילד־עבד. זוהי אווירת העוני, הבורות והבערות עד כדי אלימות שמהדהדת ב’הירח והמדורות’.
אבל לפני חמישים שנה לערך התגלה כאן מכרה זהב. האדמה, כך נמצא, נפלאה ליין. היום זהו אזור מרהיב. הגבעות התלולות מכוסות כרמים. בנובמבר הם צבועים בצהוב־אדום וכתום, תאווה לעיניים. שורות־שורות מסודרות, למרות תלילותן של הגבעות, כמו בסרגל. בתחילתה של כל שורה נטוע ורד, לזהות את מועד הקמחון. הוורד הוא הראשון לחלות בו. כשיופיעו עליו הכתמים הראשונים, ירוססו הגפנים. השורות אופקיות, לכל רוחב העין. בשל איזה סוד בלתי ברור חלקן נטוע אנכית, ואז נוצרים בין השורות מסדרונות של אור המושכים את העין כל הדרך למעלה או למטה, תלוי איפה עומדים. העמק עצמו מלא יקבים: ביתיים, תעשייתיים, גדולים, קטנים. מי שישקיע מאמץ, יוכל אולי למצוא בשטח שלו או בבתרונות המיוערים זהב יקר הרבה יותר: פטריות כמהין, הקרויות פה טרטופי. העיר אלבה הפכה מרכז מסחרי עצום: תעשיית שוקולד ומרכז למסחר בטרטופי. בימים יפים, כך מספרת ידידתי, ניתן לראות מראשי הגבעות את ראשי האלפים הסוגרים את האזור ממערב. והינה גם עכשיו: הצ’רבינה, פסגה דמוית כרבולת, לבנה כולה, נראית מרחוק, וכשהעין מתרגלת לשקיפות שלא תיאמן של תחילת נובמבר, היא רואה אותם, שורה ארוכה ולבנה של הרים ממערב לגבעות.
בימי הביניים השתלטו על הגבעות האלה אבירים והציבו עובדות: קודם מגדל, אחר כך כנסייה, אחר כך בתים. מן המרכז הקטן הזה נשפכות סמטאות אל העמק. כיום משפצים את הכנסיות, מגדלי האבירים מתמתחים ומתנקים, הסמטאות מצטבעות, מציעות מרכזי טעימה וקנייה לתוצרת המופלאה של הלנגה והאזור הצמוד אליה מונפראטו: יין, גבינות, טרטופי.
מן היופי והשפע הללו אין אצל פבזה דבר וחצי דבר. אווירת העוני וקבלת הדין שאפפה את ילדותו היא העולה מדפי ‘הירח והמדורות’, לצד שורות על משמעות החיים בכפר: ‘כפר פירושו שאינך לבד, שאתה יודע כי באנשים ובצמחים ובאדמה יש משהו משלך, משהו שנשאר ומצפה לך גם כשאינך’.
את סיורי התחלתי בעיר הקטנה והיפה אלבה. זו העיר שעל מדרגות הקתדרלה שלה נמצא יום אחד התינוק היתום שגדל והפך לגיבור הספרותי של ‘הירח והמדורות’. היתמות והאימוץ הם היסטוריה מומצאת לצורכי ספרות. בפועל מתהדר אחד מבתי סנטו סטפנו בלבו כ’מקום הולדתו של צ’זרה פבזה’. היום משפצים את הבית כמו כל בית אחר, דרך או גבעה שנזכרים ב’הירח והמדורות’. באגף צמוד אליו מופעלת מסעדה. בחצר ניצבים פסלי אבן וברזל: כלי עבודה חקלאית, ספר מאבן, חרמש הירח וזוג ידיים כותבות, פרוטומה של הסופר. משם מתנהל הכביש הצר לכפר הסמוך קאנלי ולאחוזת לה מורא, מרכז התרחשות עלילת ‘הירח והמדורות’. אני מכירה את הבעלים, דון מתאו ואשתו, את הפעילות הכלכלית שרחשה פה, את הפועלים. זהו בית גדול שצלע אחת שלו משיקה לכביש והאחרת – לפסי הרכבת. למטה צומחת חורשת צפצפות. חצר גדולה, שערי ברזל ישנים, ערמות עצים לחורף. אני נכנסת ויכולה לראות את הימים שעליהם מספר פבזה, שבהם היה המקום הזה אחוזה אמידה ששכרה פועלים לעבודות השדה. גם את גיבור ‘הירח והמדורות’, שהוריו המאמצים שמחו לתת אותו הלאה. ‘לה מורא הייתה בשבילי כמו העולם, הייתה אמריקה, הייתה נמל. אנשים היו הולכים ובאים’.
בעליה של לה מורא חוו מציאות אחרת מזו שהייתה לרוב משקי האזור: שם הייתה אומנת לילדות, הן לא עבדו כלל, לבשו שמלות ויצאו לגינה לקטוף פרחים. שם, בין הפועלים הקבועים ושכירי היום, היה גם נוטו, בנו המוזיקלי והמקסים של הנגר, דמות מרכזית ב’הירח והמדורות’.
גם את ביתו משפצים. ממש פה, בצד שמאל, מעבר לגדר הפלסטיק הכתומה. קשתות הבניין נראות היטב, גם השלט המכריז על הגיבור הספרותי שנולד, חי ונפטר פה, על המרפסת חבוקת הווסטריה. פה הייתה הנגרייה, מפה יצא נוטו לעבוד בלה מורא. מפה יצא בערבים לנגן בקלרנית שלו במסיבות ובחתונות ברחבי העמק. ‘ניגנו יפה כל כך שבבתים קפצו הנשים ממיטותיהן ומחאו כף’.
למוחרת היה חוזר לעבוד כשעיניו נעצמות. איש שמתגלה ביופיו בשורות האלה: ‘רק אתמול, כשפגש בדרך שני נערים מענים לטאה, לקח אותה מהם. ״תן לבעלי החיים לחיות״, הוא אומר. ״הם סובלים די בחורף. ובכלל, אם מתחילים כך, הסוף ששוחטים זה את זה ושורפים כפרים״’.
נוטו הוא שאיתו נפגש פבזה כאשר חזר משהותו באמריקה. דרך השיחות איתו נבנה לעינינו העבר: שכבה על שכבה, זיכרון על זיכרון, שחזור על עובדה, בטיולים איתו מוסרות שכבות של שכחה, הכחשה והסתרה עד הסוד האחרון שמתגלה בסוף. נוטו הוא הקשר בין עולמו של המשכיל שנדד בעולם ופיתח את ידיעותיו בעיר, לבין המציאות של הלנגה. פגישתם היא המקור ל’הירח והמדורות’: השיחות על ההיסטוריה, על חלקנו בעיצוב חיינו, על חשיבות היציאה מן הכפר, המקום המוכר לנו, אל העולם, כדי לעצב את מה שלמדנו בכפר, במקום המוכר לנו.
ב’הירח והמדורות’ המציא לעצמו פבזה ביוגרפיה. אבל בסיפור היתמות, האימוץ, החיבור לאנשים ולצרכים פונקציונליים מדבר פבזה על פן אמיתי לגמרי של עצמו: חוסר היכולת להתחבר עד תום, המניב יכולת להסתכל על הכול מן הצד, יכולת המאפשרת לו לקיים חיי נוודות, לא רק במובן הפיזי אלא גם מהבחינה הרוחנית: להיוולד בכפר קטן, עני ונבער, להרגיש בן בית בתרבויות ובספרויות העולם, לחזור הביתה ולתרגם אותן, להיות עורך בהוצאת ספרים נחשבת, להשתייך פוליטית (למפלגה הקומוניסטית), להתנתק, לשפוט את המציאות בכל פעם מחדש. ‘בעיניך’, שואל אותו מכר מקרי, איטלקי, שפוגש בו ובחברתו האמריקנית בקליפורניה, ‘הנשים האלה מוצאות חן?’
‘זו אשמתנו’, עונה המספר הזר, ‘הארץ הזאת היא ביתן’.
ההודאה בזרות היא המאפשרת לו לנוע הלאה: ‘בחושך, באותו ריח של גנים ועצי אורן, הבינותי שהכוכבים האלה אינם כוכביי שלי, שהם מפחידים אותי. הביצים המטוגנות וקותלי החזיר, המשכורת הטובה, התפוזים הגדלים כאבטיחים – כל אלה ערכם כאפס, הריהם כאותם צרצרים וקרפדות. מה טעם היה לבוא הנה? אבל לאן אלך? כבר הגעתי לקצה העולם, לחוף האחרון, ודי לי. אז חשבתי בפעם הראשונה שאוכל לחזור ולעבור את ההרים’.
הוא חוזר לכפר כאדם בוגר, חי בג’נובה הסמוכה ובא לבקר. פה הוא מתאכסן במלון ‘המלאך’, הצופה על כיכר השוק, על מונקוקו, גבעה מחודדת ובראשה כנסייה, על הכפר. רבים כבר אינם מזהים אותו. עם נוטו הוא נפגש בפתח ‘המלאך’. גם אנחנו יכולות להיכנס לשם, לערוך קניות בשוק הצבעוני הנפתח מולו בימי רביעי, לשתות קפוצ’ינו בקפה הסמוך, להיזכר באחת השיחות עם נוטו, זו שמנסה להבין משהו ביחסי האדם והאדמה, ואולי גם ביחסי האדם עם עצמו.
מדורות הדליקו בעמק הבלבו בכל שנה בליל יוחנן הקדוש. הגבעות נראו כעומדות בלהבות. הזקנים טענו שהן מביאות גשם, ואולי זה טוב לשדות, מדשן אותם, לא ברור בדיוק. אולי זה החום או הלהבות, אולי קליפות הענבים מתעוררות ותוססות באדמה, עובדה היא שכל השדות שבשוליהם הדליקו מדורה, נתנו יבול עסיסי יותר, רענן יותר. כל האיכרים מאמינים בזה. גם נוטו.
‘אולי זו אמונה תפלה, כמו האמונה בירח?’ מציע־תוהה הגולה־החוזר.
‘האמונה בירח אינה תפלה’, זועק נוטו. ‘בירח מוכרחים להאמין. עץ אורן יתמלא תולעים אם יכרתו אותו כשהירח מלא. גת צריך לרחוץ כשהירח צעיר. אפילו ההרכבות אינן נקלטות אם לא עושים אותן מייד לאחר ראש חודש. ובכלל, אמונה תפלה היא זו הגורמת נזק למישהו. אם ישתמש אדם בירח ובמדורות כדי לגזול את האיכרים ולהעלים מהם דברים, הוא ייחשב לנבער, ויש להוציאו להורג בירייה ברחבת הכפר. אבל עד שאתה מדבר, עליך לחזור ולהיות איש אדמה’.
‘יום אחד אספר לך מה שקרה כאן’, אומר נוטו, ‘אתה רואה בחורים, סתם בני אדם שאינם עושים כל רע, אך בא יום והם...’
זוהי הפתיחה לסיפור המקום הזה בשנות המלחמה. על המאבק בין כוחות מוסוליני לכובשים הגרמנים ולפרטיזנים. על התקוות מן הקומוניזם והפחד ממנו. על גוויות שהמים סוחפים מן הבתרונות ומטילים אל השדות: גרמנים, פרטיזנים, משתפי פעולה. על גורלן של בנות לה מורא, הנערות היפות ביותר שהיו בכפרים האלה.
‘מה היה בסופן?’ שואל הגולה־החוזר, ששומע הכול טיפין טיפין תוך כדי טיול, הצצה, ארוחה.
שלוש בנות הן היו. הנערות סילביה ואירנה והתינוקת סנטינה, יפהפייה, בהירה ולבושת לבן. בעיני המספר, נוטו ושאר הפועלים השכירים היא הייתה סמל לעושר ולאושר, לשמחה ולחיים טובים. ילדות כאלה, איזה דבר רע כבר יכול לקרות להן? שלא כילדים שסבבו אותן, יתומים, מאומצים ועניים מרודים, הן לא נאלצו לעבוד, גדלו באחוזה וציפו למחזרים: קצינים, בני אחוזות עשירות, אנשים מבוגרים. ילדות שהיו גרעין חלומותיו של המספר: ‘בימי הקיץ הייתי יושב לפעמים על שפת הבלבו וחושב על סילביה. על אירנה הבלונדית כל כך לא העזתי לחשוב. אבל יום אחד הביאה אירנה את סנטינה לשחק בחול, ולא היה שם איש. ראיתי אותן רצות ונעצרות ליד המים. עמדתי נחבא מאחורי עץ חזרן. סנטינה צעקה והורתה על משהו בגדה האחרת. אז הניחה אירנה את הספר, התכופפה, חלצה נעליים וגרביים, ובלונדית שכזו, ברגליה הלבנות, הרימה את חצאיתה ונכנסה למים. חצתה אותם לאט, מגששת ברגליה לפני כל צעד. אחר כך קראה לסנטינה שלא תזוז ממקומה, והתחילה לקטוף פרחים צהובים. אני זוכר אותן כאילו קרה הדבר אתמול’.
נוטו מספר לאט. על האחיות הבכירות, שהכירו גבר זה או אחר, שהתפתו כך או כך, ונעלמו בחוסר כבוד. כך נחשף גם מעמדן של הנשים: שהבתולים הם אוצרן, הנישואין הם ייעודן, מעגל ההיכרויות שלהן מוגבל וסגור ועבודתן קשה. הבילוי היחיד הוא ריקודים במסיבות הכפר שלאחריהם מאבקים מגרים עם גברים מפתים. מי שנפלה בפח, נחרץ גורלה לעבור לעיר ולהיות זונה.
מאורעות מלחמת העולם השנייה, שהפגישו באופן מוזר כל כך ביני לבין פינוט, חתמו את גורלה של סנטינה. במאבק בין הגרמנים לפרטיזנים ולתומכי מוסוליני היא מילאה תפקיד חשוב. בתחילה התיידדה עם הגרמנים, אחר כך סיפקה מידע לפרטיזנים. אט־אט נחשף הסיפור שהקורא מחכה לו כמעט מן ההתחלה: היא שיחקה משחק כפול. נתפסה על ידי הפרטיזנים ונשפטה על ידם.
‘הוליכו אותה החוצה. בפתח נפנתה, הביטה אליי ועשתה עוויה כמו שעושים ילדים. אבל בחוץ ניסתה לברוח. שמענו צעקה, שמענו מישהו רץ, וצרור של תת־מקלע ארוך לאין קץ. יצאנו גם אנחנו, היא הייתה שרועה על האדמה’.
את גופתה של סנטינה לא יסחפו המים מן הבתרונות, והיא לא תתגלה יום אחד כמו שמתגלות עדיין גופות מן המלחמה ההיא. ‘אישה כמוה גם לא היה אפשר לקבור סתם ככה. היא נשרפה. כוסתה בהרבה זרדים עד שהספיק. אחר כך שפכנו שם בנזין. והדלקנו. עד הצוהריים הייתה לאפר. לפני שנה עוד היה כאן סימן, כמו תשתית של מדורה’.
סיפורה של סנטינה הוא סיפור התפכחות, איך מתנפצים החלומות והתקוות אל המציאות. הפרדה ממנה היא פרדה מאהבת ילדות, מאידאל, חברות ללא חשבון ותום. אין מה למהר בעניין הזה. זה ייקח ספר שלם.
פבזה גדל להיות אחד הסופרים המוערכים באיטליה שלאחר המלחמה, סוציאליסט וקומוניסט פעיל, מתרגם ועורך בהוצאת ‘אינאודי’ שבטורינו. גם נטליה גינזבורג עבדה בה כעורכת. בספרה ‘לקסיקון משפחתי’ היא מתארת אותו, עמית וחבר:
‘ביחסו של פבזה אלינו, אל ידידיו, היה תמיד איזה יסוד לגלגני... ובלגלוג זה, שאולי היה מתכונותיו היותר יפות, לא ידע להשתמש לגבי הדברים שהיו חשובים לו מכול – לא לגבי הנשים שהתאהב בהן ולא לגבי ספריו: בלגלוג השתמש רק בתחום הידידות כי הידידות הייתה בעיניו רגש טבעי, לא מכוון במידת מה. אל האהבה והכתיבה הטיל את עצמו בסערת נפש קדחתנית ובמחושב, ובשום פנים לא היה יכול לצחוק עליהן או להיות עד תום עם עצמו’.
בשניים בנובמבר, יום כל הנשמות, בתי הקברות שוקקים מבקרים ומלאים כריזנטמות. קירות השיש והאבן של קברים משפחתיים מפוארים יותר ופחות, עמוסי תמונות או פסלים, מצטבעים בכתמי צבע מרהיבים, כך גם בית הקברות בסנטו סטפנו בלבו. פבזה קבור פה בצד שמאל, לבדו, ועל קברו מצבה פשוטה, שטוחה. ‘נתתי שירה לבני אדם’, נכתב עליה, ותאריכי לידתו ומותו: 1908–1950. זר ענק של כריזנטמות צהובות מונח על הקבר.
נטליה גינזבורג מספרת: ‘פבזה התאבד קיץ אחד כשאיש מאיתנו לא היה בטורינו. הוא חישב ותכנן את נסיבות מותו כמי שמתכנן טיול או בילוי של ערב. הוא לא אהב שום דבר בלתי צפוי או מקרי. שנים רבות דיבר על התאבדות. איש לא האמין לו. כשבא, אוכל דובדבנים, אליי ואל ליאונה שעה שהגרמנים כבשו את צרפת, כבר אז דיבר על כך. הוא אומנם פחד ממלחמה אך לא עד כדי כך שיתאבד בגללה. אך הוסיף לפחד מן המלחמה, גם זמן רב לאחר שנסתיימה, כמו שפחדנו כולנו, כי מרגע שנסתיימה המלחמה התחלנו לפחד מפני מלחמה חדשה. פחדו היה פסגת הלא צפוי והלא נודע, מים אפלים, מתערבלים ורעילים על חופי חייו החשופים’.
זה קרה באוגוסט 1950. ברכילות ב’קפה טורינו’ שבקאנלי, על כוס ספומאטי וחטיפים, עדיין אפשר לשמוע השערות שונות על המוות הזה. אחרי הכול, הוא הפך לדמות ציבורית. אני מעדיפה את הסברה של גינזבורג:
‘בעצם לא היה לו מניע ממשי להתאבד. אך הוא חיבר יחד כמה מניעים וסיכמם בדייקנות של ברק: אחר כך שב וחיברם יחד ושב ונוכח שהתוצאה אחת ולכן מדויקת. וכך צפה אל מעבר לחייו שלו, בעתיד הצפוי לנו, ושיער איך יתייחסו הבריות אל ספריו ואל זכרו. צפה מעבר למוות, ככל אוהבי החיים שאינם יודעים להתנתק מהם, ואף על פי שהם מהרהרים במוות, הם מציירים להם בדמיונם לא את המוות אלא את החיים. הוא, מכל מקום, לא אהב את החיים, והמבט שכיוון אל מעבר למותו לא היה מבט של אהבת החיים, אלא חישוב מהיר של נסיבות, כדי שאפילו לאחר מותו לא יהיה אפשר להפתיע אותו’.
תיאורה והבחנתה של גינזבורג עוזרים להבין את ‘הירח והמדורות’. סיפור שיבה כזה חייב להיכתב מתוך ריחוק, יכולת שיפוט, הסתכלות מן הצד. פבזה אוהב את עמק הבלבו אבל מביט בו מן הצד, כמו שהוא נראה בתמונות: בפרופיל חד, בעיניים חדות מבעד למשקפיים, מצית מקטרת, רוכס מגף, ועל פניו איזו הבעה מרוחקת, אולי מה שגינזבורג מכנה ‘לגלוג’.
כיום מתהדר הכפר סנטו סטפנו בלבו כמרכז ספרות ותרבות המוקדש לסופר שגדל פה. סמטת מדרגות רחבה מובילה אותנו מכיכר השוק ועוצרת מול בניין לבנים אדומות שנצמד אליו מגדל: שלוש קומות של תערוכה, ספרייה, אולם כינוסים ואירועים ספרותיים רוחשות פעילות וביקורים.
ערב שקוף של תחילת נובמבר. הכיכר של קאנלי מפריחה מוזיקה עד לגבעות. זה כבר מזמן לא הקלרנית של נוטו. הערב יש פה לונה פארק. מפינוט קנינו שני בקבוקים גדולים של דולצ’טו שיספיקו אולי לשבוע. בשביל היורד מביתו אני מעיפה מבט אחרון: על אגוזי הלוז הגדולים בשולי הדרך, על שורות הגפנים הצבעוניות הנפרשׂות על הגבעות, יורדות ועולות איתן עד קצה האופק. על הגבעות מסביב פזורים השמות: ברברסקו, נאיבה, ברולו, המפורסמים היום בזכות היין שלהם והיו פעם, בימים שהאמינו פה בירח ומדורות, כפרים רחוקים ודלים. מהלך חצי שעה דרומה מתפארת אלבה ביופיה ובעושרה. משם רק חצי שעה לקוניאו, עירו של באראקה, מפקד הפרטיזנים שהיה אחד ממאהביה של סנטינה ואחר כך הרג אותה. כל הסיפור כאן פרוש כעל כף היד.
גם פבזה ראה את הנוף הזה. אבל בשבילו זה לא היה ‘נוף’ – כזה שעוצרים להסתכל, ליהנות, לנשום, להתפעל ולהמשיך הלאה – עבורו אלה היו החיים:
‘איך מכה השמש על האבנים האלה, ומה גדולה השתקפות האור מקרחות וצוקים, כבר הספקתי לשכוח. חביב עליי החום הזה, יש בו ריח, אני שרוי בתוך הריח הזה. בתוכו גם הרבה עונות של בציר וקציר וקילוף תירס, והרבה טעמים, הרבה תשוקות שלא ידעתי כי עדיין הן בי’.
נעים לטייל בעולם. טיול בנוף ספרותי מהנה אפילו יותר: מפני שמסיירים בנוף חצי מוכר, פוגשים חברים וחברי חברים ועולות בו המילים של פבזה, שבחילופי שמות המקומות מדברות גם עליי:
‘זמן רב חשבתי שהכפר הזה הוא העולם כולו. עתה, לאחר שבאמת ראיתי את העולם, ואני יודע שהוא עשוי מעשרות כפרים קטנים, אינני יודע אם כל כך טעיתי אז. אדם צריך לכפר משלו, ולו רק כדי לטעום את טעם ההסתלקות ממנו... צריך הייתי ליהנות מכל זה. ובאמת אני נהנה. אבל בזה לא די. אני נהנה גם מג’נובה. אני אוהב לדעת שהעולם עגול ולהחזיק רגל אחת על כבש האונייה’.
סנטו סטפנו בלבו, איטליה
Dr. Tali Bee’ri (בעלים מאומתים) –
פנינה ספרותית ואנושית מדרגה ראשונה. כתיבה מקורית – עוד לא היה דבר כזה בעברית ואולי בכלל.