זית הזהב של הקוקטייל הציוני

לשונות חתול

אני גרה בקומת הקרקע ומולי עמיקם הזה, שבהתחלה אני לא יודעת איך קוראים לו, ושום דבר אני לא יודעת עליו ועל המשפחה שלו. רק שתי עיניים אני רואה לפעמים במרווח שבין הבלוקים על מרפסת המטבח שלו ממול. שתי עיניים מציצות עליי, ומתחת — חבל כביסה עם בגדי תינוקות לרוב וכמה ג׳ינסים משופשפים.

קומה מעליי גר ברוך, מהקבוצה שלנו. לפני כמה ימים הוא העביר את מכונת הדפוס שלנו לדירה שלי. לאף חבר אחר לא היה מקום בבית ואצלי זה נוח כי כאן גם מעמדים את העיתון. ברוך ועוד חבר הכניסו את המכונה ודחפו אותה בכוח אל מתחת לחלון והצמידו אל הקיר, שאפשר יהיה לפתוח את דלת המקרר.

טוב, אז מכונת הדפוס אצלי, וברוך קופץ לפעמים בערב, אם כדי לשמן או למלא דיו, ואם כדי להדפיס איזה כרוז דחוף. וכשהוא בודק איך נראים הדפים, מול החלון, הוא אומר לי שמישהו מציץ מהבניין ממול, בין הבלוקים שעל המרפסת, ושכדאי להיזהר.

אני לא כל כך רוצה לשים לב. אני מנסה להתקיים לי בדירה שלי בלי לשאול את עצמי כל רגע אם מישהו מציץ לי ממול או לא.

פעם בחודש ברוך בא בערב ואנחנו מעמדים את עיתון הפועלים בעברית ובערבית. ברוך בוזק דיו למכונה ואנחנו שותים קפה. ברוך מעצב את הכותרות ואנחנו שותים עוד קפה. ברוך חי על קפה. לאכול — לא תראו אותו אוכל.

עימוד העיתון ועיצוב הכותרות ואחר כך בחירת התמונות והכנסתן — זה משהו שלוקח שתי יממות. צריך עוד לילה להכנסת התרגום לערבית, לשכתובים ולהידוקים אחרונים.

בסוף זה תמיד מתארך עד לשעות הקטנות של הלילה והעיניים כבר נעצמות. חסרות לכם תמיד עוד כמה שעות כדי שהכול יהיה מודפס וארוז בחבילות וקשור. לא משנה מתי אתם מתחילים, תמיד יחסר לכם אותו הלילה הנוסף.

בלילה הזה, האחרון, ברוך עייף מתמיד. הוא שורק לעצמו בחוסר מנוחה. יש לו חריץ בין השיניים העליונות והוא שורק דרכו. שורק ומסתובב במטבח שלי ומדליק סיגריה בסיגריה.

״אולי תאכל משהו, ברוך?״ אני שואלת.

״לא יכול לסבול את זוג העיניים הזה ממול,״ הוא אומר.

״חושך עכשיו,״ אני אומרת, ״לילה ירד על העולם, מי רואה עיניים באפלה הזאת?״

״אני מריח,״ ברוך אומר. ״לא יכול להפסיק להריח את ה׳שטינקר׳...״

בבוקר אני רואה את עמיקם, השכן ממול, במכולת. הוא לבוש ג׳ינס משופשפים עם קרעים בברכיים, כמו שצריך. הוא קונה שני לחמים, גבינה תשעה אחוז וחלב אחד. הוא לא נראה כמו מישהו שעובד בשביל איזה מנגנון חושך. הוא לוקח קרמבו ומכניס בזהירות לשקית, ומוסיף עוד שניים, בשביל הילדים. אין בו שום דבר שמזכיר מרגל.

בצהריים ברוך יורד אליי יחף. הוא לא כל כך מסתדר עם נעליים, ברוך. את זה כולם יודעים. הוא בא לשמן קצת את המכונה, שתשמור על כושר אחרי ההדפסה האחרונה. הוא מדווח לי איפה מכרו עיתונים וכמה. חמישים בנצרת. שלושים בכפרים. כמה עשרות בין סטודנטים, ועשרה במפרץ חיפה, בין הפועלים.

״מה עם השטינקר?״ הוא שואל.

אני מתביישת להודות שהצצתי בתיבת הדואר בבניין ממול וראיתי את השמות: חביבה ועמיקם ינאי.

אני חושבת לעצמי: מלבד זה שקוראים לו ׳עמיקם׳, שזה נשמע כמו התנחלות, גם ׳ינאי׳ מזכיר איזה קנאים חסרי מנוח בתקופות חשוכות. חוץ מזה, אין לי שום בסיס לחשוד בבן־אדם.

״ראיתי אותו במכולת,״ אני אומרת לברוך. ״הוא קנה אוכל לְמשפחה שחיה על מצרכי יסוד.״

״במה הוא עובד?״ ברוך מתחיל להתחמם. ״אולי תסבירי לי במה הבן־אדם עובד שהוא יוצא מהבית רק אחר הצהריים, בלי תיק, ועוד בג׳ינס קרוע?״

״אולי אשתו עובדת,״ אני מציעה אפשרות. ״אולי הוא מובטל כרגע, אבל לאשתו יש איזו משרה. לא משגעת המשרה, אבל מספיקה כדי לקנות לחם, חלב וקרמבו פעם ביומיים...״

ראיתי את אשתו תולה כביסה בוקר אחד. היא נראתה נמרצת וזריזה. את מכונת הכביסה שלהם אני שומעת כמו המהום חרישי שמתלווה לכל מה שאני עושה. נדמה לי שהמכונה הזאת לא נחה לרגע.

ביום אחר ראיתי אותה בתחנת האוטובוס. השעה הייתה מוקדמת. השיער שלה היה אסוף, והיה לה שחור חזק סביב העיניים. אולי היא הלכה לראיון עבודה. היה לה תיק על הכתף והיא תופפה עליו באצבעות.

״אשתו עובדת,״ אני אומרת לברוך.

ברוך שוכב מתחת למכונת הדפוס ומחזק ברגים. אני לא בטוחה שהוא שומע אותי.

״אשתו עובדת!״ אני צועקת.

יש שתיקה של כמה שניות ארוכות, ואז ברוך דוחף את עצמו מן המכונה. הרגליים היחפות שלו הודפות את גופו הרזה לאחור. הוא קם וידיו משומנות. הוא רוחץ אותן בכיור של המטבח, אבל השמן לא יורד. הוא לוקח חופן אדמה מהעציץ שעל החלון ומשפשף ושוטף כמה פעמים.

״מה יישאר לצמחים?״ אני שואלת.

ברוך לא עונה. הוא נתון מדי למחשבות שלו מכדי לשים לב לאיזה צמחי בית. הוא מקבל מידי את ספל הקפה שאני מגישה לו. הוא מריח את הקפה ומעווה את פניו.

״יש לך אולי משהו מתוק לנשנש עם הקפה?״ הוא שואל, אבל אין לי, אז הוא לוגם בלהיטות מתוך הספל. אחר כך, עד העיתון הבא, אני שוכחת להשקיף מהחלון ולחפש את העיניים.

בלילה, במיטה, אני שומעת מהדירה של ברוך את ׳בלה צ׳או׳ מתנגן בווליום חזק מדי.

מה יש לברוך הזה? אני חושבת. מרוב שהוא עסוק, אין לו זמן להעיף עלייך חצי מבט. אף פעם לא ראיתי אותו עם בחורה ולא עם בחור. אפילו סתם חבר לא מבקר אצלו.

אחר כך מנסרת מהדורת חדשות אחרונה מתוך השקט של השכונה. היא נשמעת מכמה כיוונים בו־זמנית. ואז, מהדירה ממול, אצל עמיקם, מרדימים איזה תינוק שהתעורר בבכי עם שיר ערש של ברהמס בצלילים של צעצוע.

אתה טועה, ברוך, אני אומרת לעצמי במיטה.

למחרת, יש נקישה בדלת. בסביבות הצהריים.

אני לא בדיוק קולטת את הג׳ינס הקרוע, כי שתי עיניים בהירות מביטות בי בסקרנות קצת נבוכה.

״גנבו כביסה מהחבל,״ עמיקם אומר וחיוך מכווץ בזווית הפה שלו, כאילו מנסה לרכך את זה למעני. אולי אשתו שלחה אותו לברר על הכביסה, והוא עצמו לא ממש נרעש מהאירוע. ככה זה נראה.

״ראית אולי מישהו חשוד מסתובב פה בחצר?״ הוא שואל.

הוא לא זז. אף אחד מאיתנו לא אומר דבר. קיפאון ירד עלינו כאן בחדר המדרגות, ולרגע הוא ממש חסר אונים, האיש.

״תיכנס,״ אני אומרת.

הוא קצת מפשיר כשהוא עומד אצלי בחדר. אבל הידיים שלו צמודות לגוף, חוששות לגעת במשהו בלי משים.

״די תוסס אצלנו,״ הוא מצטחק. ״שני חדרים לחמש נפשות.״ הוא מתיישב על הכורסה היחידה שלי, עוצם עיניים ופוקח אותן מיד.

הוא נראה לי בן שלושים ומשהו, אבל יש לו בטן קטנה. לא ממש מתאימה לעיניים שמדברות אלייך איכשהו כל הזמן מתוך הבהירות השקופה הזאת.

לי יש משמרת מלצרות עוד חצי שעה, ואני לא מעיזה להקים אותו. הבן־אדם עייף. אפשר לראות את זה. ומשהו ילדי כל כך בצורת הישיבה שלו, עם הידיים שנחות על הברכיים, פשוטות אצבעות. גם כשהעיניים בוהות, משתמר שם בזווית הפה חיוך מופתע.

״במה אתה עובד?״ אני שואלת אותו כשאנחנו יוצאים. לא יודעת מאיפה באה לי השאלה. זה כמעט מביש. מזכיר לי את הסיפור של סבא שלי על איך ששאלו אותו, כשבא לבקש בנעוריו את ידה של סבתי: ״תגיד, אתה חבר קופת חולים?״

בשביל ברוך אני שואלת. לא בשבילי.

״סוכן של חברת שוקולד,״ הוא אומר.

״מה זה בדיוק סוכן?״

הוא משפיל עיניים. ״את רוב העבודה אפשר לעשות מהבית,״ הוא אומר, ״פקס וטלפון. בשביל להציע את הסחורה. ככה גם אשתי יכולה לצאת לעבוד ואני שומר על התינוק. פעם בכמה שבועות אני יוצא לפגישה, שיוכלו להתרשם מהאיכות. קוראים לזה ׳טעימות׳.״

״יש לי כבר על בטוח איחור של רבע שעה,״ אני אומרת לו, מתכוננת לרוץ לאוטובוס. הוא מציע לי הסעה על הקטנוע שלו.

הדבר הבא הוא שאנחנו טסים בין מכוניות פקוקות, הידיים שלי על הבטן שלו.

ברמזור יש לו מה להגיד: ״הילד הגדול שלי, בן שבע, יש לו בעיה,״ הוא אומר.

״מה הבעיה?״ אני שואלת מאחור, מסתכלת על העורף השעיר שלו, שקרוב אליי יותר מדי.

ברמזור הבא הוא מציץ אליי מעבר לכתף, מחייך את החיוך המופתע שלו. עוד רמזור והוא שותק. נדמה לי שהוא חושב מחשבות עמוקות, ככה זה נראה מאחור.

אל בית הקפה אנחנו מגיעים בטיסה. אפילו דקה לא איחרתי. אני אסירת תודה.

״תבואי פעם לטעימות,״ הוא אומר.

אני על המדרכה, והוא עם הקטנוע המטרטר בין הרגליים.

״יש לי בבית דוגמיות של כל סוגי השוקולדים,״ הוא אומר.

אני מהנהנת ושוב מודה לו. נדמה שקשה לו לנתק את עצמו ולנסוע. הוא מכבה את הקטנוע, אבל נשאר יושב עליו. העיניים הבהירות משוטטות ביני לבין השמים. הוא צוחק ומליט את פניו בידיו, כאילו אסור להשתלח ככה לאור היום.

״יש לי לשונות חתול משוקולד,״ הוא אומר לבסוף. ״תבואי לטעום.״

והוא מתניע ונוסע.

הפעם הבאה שאני רואה את עמיקם זה בחצר מאחורי הבית, באחד הערבים. אני זורקת אשפה, והוא מופיע עם שקית ענקית. רוב השקית חיתולים, אפשר לראות את זה. הוא מחזיק לי את מכסה הפח ומטיל אחריי את השקית שלו וסוגר. אנחנו שוטפים ידיים ומעבירים את הסבון אחד לשני.

״תשמעי,״ הוא אומר ומנער את המים מהידיים בתנועה חפוזה, ״הבן שלי הגדול שוהה רוב היום במרפסת של המטבח. חוזר מבית ספר ויוצא להציץ משם. הוא מין ילד מתבודד. היינו אצל שלושה רופאים ואף אחד לא ידע מה להגיד...״

כשברוך בא לעמד את העיתון הבא, הוא שכח מהשטינקר. הוא נראה מוטרד. הוא מספר לי שהוא נעל את סנדלי הפלסטיק שלו, אזר עוז והלך לחנות נעליים. הוא זקוק דחוף לאיזה זוג נעליים סביר כי לבר מצווה של האחיין שלו הוא לא יוכל להגיע בסנדלי פלסטיק. כמה שהוא התאמץ להיכנס לחנויות הגדולות, הוא הגיע בסוף לשוק. החנות נראתה כמו מחסן. צנועה ובלי טיפת מקום. הוא חשב שגודל כזה ירגיע אותו. בכל זאת, שום דבר טוב לא יצא. הוא מדד המון זוגות. רוב הזמן הוא הרגיש לחץ ברגליים. כל פעם שהייתה לו נעל על הרגל, הוא רצה לחלוץ אותה מיד ולהעיף אותה מעצמו.

המוכרת נכנסה למין טרנס. היא כבר הפסיקה לראות אותו והמשיכה להוריד מאיזו גלריה עוד ועוד קופסאות נעליים. והוא ישב שם ורק חשב איך יגיע לדלת.

בסוף התחילה סירנת משטרה ליילל בחוץ. כנראה שהיה בסביבה איזה חפץ חשוד, ובשבילו זאת הייתה הזדמנות פז לקום ולברוח משם.

אנחנו מעמדים את העיתון בשתיקה. מדי פעם שותים קפה, אבל לא עושים הפסקה. אולי הפעם לא יחסר לנו הלילה הנוסף, מי יודע. הספקנו שני שליש עיתון בלילה הראשון. יש לנו מין אשליה מתוקה שהפעם זה ילך ונסגור את זה בזמן. ברוך מרשה לעצמו קפה ארוך וסיגריה. אנחנו שותים ואני מסתכלת עליו.

השיער שלו פרוע והוא יחף. אם ברוך ילך לבר מצווה של האחיין שלו, הייתי רוצה להציע לו שגם יסתפר. אבל אני צריכה למצוא עיתוי מתאים להגיד לו את זה. מצד שני, אין שום קשר בין המראה שלו לבין ההקפדה שלו על העיתון. הוא חייב לדייק בכותרות על המילימטר. זה בדם אצלו. ויש לו חוש אסתטי מעודן. הוא מתלבט לא מעט עם כל תמונה, אבל מוצא בסופו של דבר את המקום הכי מתאים בעמוד. הוא ממש אומן, בכל מה שנוגע לעיתון.

״יש לי קפה חדש,״ אני אומרת ומוזגת לו. הוא כל כך מרוכז בעיתון שהוא שוכח להרגיש את הטעם. בלי לראות אותי, הוא מבקש ממני לעשות כותרת דקה למאמר המערכת. ואני שוקעת כל כולי בכותרת ושוכחת לשאול אותו איך הקפה.

למחרת עמיקם בא בערב ומביא דיסק של שירי קנטרי. אנחנו שומעים קצת מוזיקה, אבל כל הזמן נראה לי שמשהו אוכל אותו. חבל לי עליו. פתאום, בלי לחשוב, אני מעבירה אצבע על הלחי שלו. ובאותו רגע נזכרת. אלוהים, רק שהילד שלו לא יהיה שם עכשיו, בחריץ בין הבלוקים.

אחר כך אני לא יודעת איך זה קורה. עמיקם ואני על הספה ביחד, ונודף ממנו ריח של רום. אולי זה מהמילוי של אחד השוקולדים.

הוא עם הגוף הארוך שלו, הגדול על הספה, ועם הג׳ינס הנלחץ אל הבטן המזדקרת ועם הקרעים בברכיים והכול. הוא מסתבך קצת כשהוא משיל בגדים מעליו, ורוכן מעליי בנחישות כאילו הוא המארח ואני האורחת.

שכחתי כל מה שאני יודעת. זה בעיקר העיניים האלה שלו שהגיעו מאיזה מקום מרוחק אלפי קילומטרים מכאן. הוא קצת פרא, אפילו, עמיקם זה. אבל בטעם. ואם העור שלו לא היה כל כך לבן הייתי חושדת בו שהוא אינדיאני. אחר כך אנחנו שוכבים מעל לכריות, זה לצד זה, ואני מנסה להחזיר קצת את השפיות לחדר.

״איך הולך עם השוקולד?״ אני שואלת.

הוא נאנק. משהו כבד שוב רובץ עליו, ואין לי מושג מה.

כשהוא קם ללכת, הוא נתקל עם הראש בדלת. ההתנגשות הזאת שבה ומופיעה לי בחלום הלילה. וגם מגע הזרועות שלו שמתחככות בי. זה לא עוזב אותי, אם בחלום ואם באמצע היום, לאן שאני לא הולכת.

כמה ימים אחר כך, זה חופש סוכות או משהו. מגיע אוטובוס מיוחד וחונה ליד הבית. אני רואה את אשתו של עמיקם ואת שלושת הילדים עולים על האוטובוס. לא עוברת שעה קלה ועמיקם דופק אצלי בדלת. יש לו קופסה ביד, עטופה כאריזת מתנה, עם סרט סגול.

״לאן הם נסעו?״ אני שואלת.

״נופש שארגן ועד העובדים בעבודה של אשתי.״

״ואתה?״

העיניים שלו מתרוצצות ולא פוגשות את שלי. ״אין לי זמן,״ הוא אומר, ״דווקא עכשיו יש הצפה של הזמנות בעבודה.״

הוא מושיט לי את הקופסה ומחכה.

אני כבר אראה לברוך הזה השונא אדם, אני חושבת. ואני מושכת בחוט הסגול המסולסל ומסירה נייר צלופן מרשרש. אני פותחת קופסה מקושטת, ושם בפנים מסודרות לשונות החתול הקטיפתיות, השחומות, כמו מניפה מרהיבה.

אני אלמד את הברוך הרדוף הזה משהו על החיים. לא, אני כבר אראה לו מה זה לחשוד בכל העולם.

״תטעמי,״ עמיקם אומר.

הלשון השוקולדית עדינה. מגע קל באצבע מפיץ את הניחוח בכל החדר.

אני לועסת.

הוא מעביר לי את הקופסה.

עכשיו אני זאת שמכבדת את עמיקם. הוא מחייך בביישנות ולוקח לשון אחת. שנינו לועסים. הוא נוגע לי בשיער ונראה שהוא רוצה לומר משהו ולא מעז.

אני אומרת לו: ״תגיד.״

הוא מסתכל על מכונת הדפוס ועוצם עיניים.

״מה קרה?״ אני שואלת.

״את תשנאי אותי,״ הוא מקונן. ״זה הם התחילו. את חייבת להאמין לי.״

״מי זה ׳הם׳?״

״אני באמת ובתמים נדלקתי עלייך. בלי שום קשר.״ העיניים שלו עוזבות את שלי ומטיילות על הרצפה.

״מי זה ׳הם׳?״ אני שבה ושואלת.

״השב״כ.״

איך זה יוצא לו מבין השפתיים התמימות. ואיך הוא מניח את האצבעות הילדיות על הברכיים.

״הם פנו אליי וזימנו אותי לפגישה. לא רציתי ללכת, אבל פחדתי. בפגישה הם אמרו לי ליצור קשר. לרחרח מה קורה כאן בדירה.״

יש לי עוד את הטעם המתוק בפה. הייתי רוצה לירוק ולא יודעת לאן.

עמיקם מדבר בלחישה כמעט: ״אמרתי: לא. לא יודע. אולי. אני אנסה... ובלב חשבתי שאין סיכוי שאני אעשה את זה. ואחרי כמה ימים שכחתי מכל העניין. עכשיו את יכולה לבעוט אותי החוצה.״

באמת, זה מה שהייתי רוצה עכשיו. אין לי מושג מי אני ומה אני. אני קמה, והוא כנראה מרגיש מה קורה לי בגוף. בלי שאני נוגעת בו הוא נהדף אל הדלת. עכשיו נשאר רק למחוק אותו לנצח מהראש.

למחרת אני מוצאת בתיבת הדואר פתק: ״תוכלי לסלוח?״ יש לי יובש בפה, לא יכולה לאכול שום דבר כל היום.

ברוך בא למחרת בערב, קצר רוח ורזה יותר. עוד יש כמה מאמרים לערוך ולשכתב. המלאכה רבה והזמן קצר. אני מקווה שלא רואים עליי שום דבר.

השתיקה מתארכת לה, גם כשאנחנו שותים קפה. ברוך מרוכז מאוד בעבודה, הוא קורא בקול מאמר שהוא משכתב, ומשום מה נזכר בו פתאום. ״מה עם המסריח?״ הוא שואל.

באדישות אני אומרת: ״בסך הכול סוכן קטן של חברת שוקולד.״

אבל לא כל כך טוב לי.

ברוך זורק מבט ושוקע שוב במאמר שהוא עורך. ״הסתדרות העובדים העבריים,״ הוא קורא, ״איזה עובי כותרת נראה לך מתאים כאן? אולי נעשה כותרת משנה? ׳נוסדה ב־1920 כביכול איגוד מקצועי, אבל רק לפועלים יהודים׳. באמת, מה את אומרת על סוציאליזם עקום שכזה?״

על עניין הנעליים הוא לא אומר מילה. הכפכפים על הרגליים, כמו תמיד. מי יודע איזה סיוטים עברו על הבחור לקראת הבר מצווה.

אני מביאה לו קפה, והוא כהרגלו דוחה את הסוכר.

״יש לך אולי משהו מתוק ללקק?״ הוא שואל. נדמה לי שהוא מביט בי פתאום שלא כמנהגו במבט חודר. שבריר שנייה, והוא חוזר לעיתון.

אני הולכת למטבח ורואה על השיש את קופסת לשונות החתול. אני זורקת אותה לפח ורוחצת את הידיים בסבון. בעד החלון השמים משחירים. עוד מעט ירד גשם.

בחדר אני גוחנת אל ברוך: ״אם עוד לא קנית נעליים, אולי אני אבוא איתך?״