אפילוג
מרפי
שלושה חודשים לאחר מכן
שיקגו, אילינוי
האורות הבוהקים של הזרקורים הכחולים־לבנים שוטטו בשובבות בין היציעים המלאים עד אפס מקום, מאירים את פניהם הנרגשות של האוהדים.
המוזיקה הרועמת שנשמעה מהרמקולים העוצמתיים רטטה בתוך הלב שלי, הניצוץ החגיגי של הקרח סנוור את העיניים בנעימות. נראה שהמשחק השישי והאחרון בסדרת הגביע הביא לאצטדיון ההוקי של שיקגו את כל העולם.
תפסנו את המקומות שלנו בשורה הראשונה כדי להיות כמה שיותר קרובים להתרחשות. וכשאני מדברת בלשון רבים אני מתכוונת אליי, אל ג'ו, מיקי, טביתה ובנה בובי, הסוכן של אש.
המתח פצפץ באוויר ועוד הלך וגבר עם כל שנייה שחלפה. האולם תסס כמו כוורת משולהבת. ולא פלא, כי כל מי שנכח כאן הבין שברגעים הקרובים הוא יהיה עד לאירוע ספורט חשוב למדי שייכנס לדפי ההיסטוריה.
זה הלהיב, ריגש והרטיט.
כנראה בכל הספורט העולמי אין פרס קשה יותר להשגה מאשר גביע סטנלי. אגרטל הכסף הזה היה מלא עד אפס מקום בכאב, סבל, דם ויזע מרובי שנים של אין־ספור שחקני הוקי שהיו מוכנים להקריב כל דבר כדי לזכות בו, ואין ספק שהוא ראה רבות במרוצת השנים.
כל מה שרק אפשר לשתות שתו ממנו, מילאו אותו באוכל לכלבים, בפופקורן, בכיסונים, בבורשט רוסי וביין, כמובן. תינוקות הוטבלו בגביע הזה, שיניים נשברו בגללו, הוא הופל ממרפסות וגם השתינו לתוכו. שתלו בו גרניום, הטביעו אותו בבריכה, זרקו אותו למדורה, שכבו איתו במיטה וישבו בסאונת אדים. הוא נשכח בשולי הכביש ואז נמצא בתעלה, ניסו לגנוב אותו אין־ספור פעמים...
אני חושבת שלא קיים אף פרס ספורטיבי אחר שיכול להתהדר בהיסטוריה עשירה כל כך, ובטווח רחב כל כך של רגשות שבהם מלווה כל הענקה שלו.
"הנה הם! הנה הם!" צעקה מיקי בהתלהבות וידיה קפאו על בטנה המעוגלת שהוסתרה מתחת לסוודר ההוקי הרחב.
עקבתי אחר מבטה והרגשתי את הבטן מזנקת לגרוני. מימיננו, במנהרה של הזירה, עמדה קבוצת 'הנשרים של שיקגו', בציפייה לעלייה הדרמטית שלהם על הקרח.
ג'ו צעקה בהתלהבות, הצמידה את כפות ידיה הקטנות למחיצת ההפרדה, ואני חיבקתי אותה מאחור. התלבשנו היום כמו האוהדות השרופות ביותר שיש — חולצות ג'רזי זהות עם המספר תשעים ושתיים והכיתוב 'סנדרס' על הגב, כובעי צמר של הקבוצה עם רקמה של ראש הנשר, וצעיפים תואמים.
כי אנחנו קבוצה אחת.
הקבוצה שלו.
וזו משפחה של ממש.
לפני חודשיים אש ואני התחתנו, וכל יום מאז היה פשוט קסום.
האירוע התקיים בלאס וגאס, באותה קפלה שבה אמרנו את הנדרים הראשונים שלנו. זה היה טקס קטן וצנוע, כפי שרצינו, בנוכחות ההורים של אש, ג'ו, מיקי ודייב. ההורים שלי לא באו לאירוע, על אף שהתגוררו במרחק קילומטרים ספורים משם.
יכול להיות שאם ביל היה החתן הם היו מתנהגים אחרת, אבל למרבה המזל, המנוול הזה יצא מהחיים שלי אחת ולתמיד. בית המשפט גזר עליו עשרים שנות מאסר שהוא יעביר בין כותלי בית הסוהר במדינת פנסילבניה האהובה עליו. וזה היה המקום הראוי בשביל החמור הזה.
"אלוהים שבשמיים ומריה הקדושה, בבקשה, תעזרו לחבר'ה האלה!" טביתה נשאה תפילה, ממוללת בידיה את הצעיף הכחול־לבן.
לפתע, האור באצטדיון כבה, המוזיקה נהייתה שקטה יותר וקול גברי הכריז ברשמיות מהרמקולים, "גבירותיי ורבותיי, קבלו את 'הנשרים של שיקגו'!"
שחקני ההוקי התפזרו על הקרח תחת מופע האורות המדהים. שאגת עידוד חלפה בין היציעים כמו גל חי. אלפי אוהדים זינקו ממקומותיהם כדי לקבל את פני הקבוצה האהובה עליהם. כמו כולם סביבנו, גם אנחנו מחאנו כפיים בכל הכוח, נופפנו בצעיפים הכחולים־לבנים, שרקנו וצרחנו מלוא ריאותינו.
אש סנדרס, מלך ספסל העונשין, או מר 'אני אכסח לך את הצורה' עשה שני סיבובים סביב השער, הטקס האישי והקבוע שלו, וחלף על פנינו במהירות אדירה וחיוך מסנוור. ניצוצות של זיקוקים התפרצו בתוכי.
אפילו מבעד למגן הפלסטיק ראיתי את עיני הנאון שלו בורקות מאושר.
"אבא! אבא! אבא!" צייצה הדבורנית הקטנה שלנו, מכה בידה על מגן הפלסטיק.
"תעשה להם את המוות, קלהאן!" צעקה מיקי בקול רם כשבעלה האימתני חלף על פנינו היישר אחרי אש.
"דייב חייך עכשיו או שדמיינתי את זה?" שאלתי בתדהמה.
"את חושבת שאת היחידה שהכינה כמו שצריך את הגבר שלה למשחק?" מיקי הרקידה את הגבות שלה באופן רב־משמעי. "לפני כמה שעות הודעתי לדייב את מין התינוק שלנו. יהיה לנו בן, מרפי!"
"אלוהים!" חיבקתי את מיקי במהירות, משתדלת שלא לשפוך עליה את הקולה שבכוס שלי. "אני כל כך שמחה בשבילכם!"
"נאלצתי לסתום את הפה ולא לספר על זה במשך שבוע שלם, את מתארת לעצמך?" מיקי חייכה בעודה עוזרת לג'ו לפתוח אריזת דובוני גומי.
אחרי שכל האצטדיון שר בליווי עם ברט קיסל, זמר הקאנטרי הקנדי, את ההמנון האמריקאי על הדגל זרוע הכוכבים, הנשרים והיריבים שלה להיום — 'הדבורים של בוסטון', הם תפסו את מקומותיהם בציפייה להגרלת הדסקית.
הבחורים שלנו נראו כמו ויקינגים קשוחים לפני קרב עקוב מדם. רבים מחברי הקבוצה, כולל דייב ואש, גידלו את הזקן לכבוד הגביע, דבקים באמונה הטפלה העתיקה שאסור להתגלח במהלך הפלייאוף, כדי לא לעשות מזל רע.
אש המזוקן נראה כמו התקף לב של ממש. פאקינג לוהט.
אפשר היה לשבור ביצה על הפרצוף שלו ולהכין חביתה.
"קדימה, 'נשרים'!" צרחנו כמו משוגעים כשהדסקית נפלה על הקרח וקלהאן, ששיחק בתפקיד החלוץ הקדמי, זכה בהטלה הראשונית.
הזעם האצור בתוך השחקנים פרץ מייד החוצה, וכעבור שניות ספורות מחיצת ההפרדה שלנו רעדה מהתנגשות איומה של שני שחקנים שנלחמו על הדסקית.
אש היה אחד מהם.
"כואב לאבא?" שאלה ג'ו בדאגה, זעה על ברכיי.
"לא, מתוקה," שיקרתי.
"יותר כאב למסכן שבו הוא התנגש," גיחכה טביתה, ומיקי ואני צחקקנו צחוק כבוש.
לקראת אמצע השליש האחרון — זה כבר לא היה מצחיק. השחקנים של בוסטון השוו את התוצאה — 2:2, ושיחקו חזק יותר.
זה היה גרוע. ממש גרוע.
אם התוצאה לא תשתנה עד שריקת הסיום, יתחילו הארכות הזמן המרגיזות, ויכול מאוד להיות שלבחורים שלנו לא יישאר מספיק כוח לעמוד בהן. הם משחקים באינטנסיביות עזה מדי, חורגים מכל גבולות הסיבולת האנושית האפשריים.
נאנחתי בהקלה כשאש חזר למשחק.
לפני חמש דקות הוא הורחק מהזירה על תקיפה לא חוקית, כשכמעט ריסק את הגולגולת לשחקן החלוץ הקדמי של בוסטון לאחר שהשליך אותו לעבר הדופן.
אגב, גם בשליש השני הוא הפגין את מהלכי הכוח המרשימים שלו. באחד מהם הוא הוריד מהמשחק את החלוץ המוביל רובין ג'ונס, שהתרומם מהקרח בקושי רב, ולקח לו זמן לחזור למשחק. זמן שהיה יקר מפז עבור 'הנשרים'.
סנדרס הוא לוחם במובן הטוב ביותר של המילה. וללא ספק, אחד הבחורים הכי קשוחים בליגה. וזה נראה לי פשוט מדהים. איך ייתכן שבחור שמסתובב בבית בנעליים ורודות בצורת פלמינגו, מעריץ את קפטן אמריקה ואוסף בגדים עם העיצובים ההזויים ביותר שיש — יכול להלך אימים בצורה כזו על היריבים שלו? כי אפילו הבריונים הכי ידועים בעולם ההוקי מעדיפים שלא להסתבך עם הטאף גאי של שיקגו.
אבל לזכותו של אש ייאמר שהתוקפנות שלו על הקרח היא תמיד מוצדקת.
טוב, כמעט תמיד.
"הו, לא." לחשתי, מתבוננת בדאגה בקרב שהתחולל ליד השער שלנו.
ליבי פעם חזק יותר, כאילו מישהו הפעיל בתוכי לחצן מצוקה.
רק לא זה, פאקינג רק לא זה.
הבטתי בפניקה לעבר לוח התוצאות. עוד ארבע דקות לסיום המשחק.
ארבע. דקות. מחורבנות.
"נראה שאנחנו עמוק בחרא," מלמלה מיקי ומייד השתתקה בבהלה, מלכסנת את מבטה לעבר ג'ו בפחד.
אבל לקטנטונת לא היה אכפת מאיתנו בכלל. היא הביטה בפה פעור על המתרחש על הקרח, טורפת את דובוני הגומי שלה.
באזור שלנו התחולל קרב של ממש על הדסקית. החלוץ מבוסטון פרץ את ההגנה שלנו ושלח מסירה מסוכנת. הקפטן של 'הנשרים' הצליח לגעת בה קלות במקל אבל... מייד איבד אותה.
לעזאזל.
שחקני בוסטון עשו מסירה מהירה ושיגרו את הדסקית לעבר השער שלנו, אבל בשנייה האחרונה — השוער של 'הנשרים', ריבז, הציל את המצב במהלך פשוט מדהים. הבחור נשכב על הגב, הציב את המקל על הקרח וחסם את הזריקה.
היציעים התפוצצו בקריאות עידוד נלהבות.
"וואו..." נשפתי בקול רם את האוויר מריאותיי ונשענתי על גב המושב.
"אני לא אשרוד עד סוף המשחק," מיקי ייבבה.
"עוד דקה לצפירת הסיום," הודיע בובי ופתח פחית שלישית של בירת 'קורונה'.
החלוץ הקדמי של 'הנשרים', ווידמן, השתלט על הדסקית וטס במהירות על־אנושית לעבר שערי היריב. אש החליק אחריו כמו שומר ראש מאיים, מסלק כל מכשול בדרכו. ווידמן מסר לצ'כוב, וצ'כוב לקלהאן. דייב תמרן במיומנות והוביל את הדסקית לאזור התקיפה.
חמש־עשרה שניות.
המגן של בוסטון השיג את דייב. ברגע שקלהאן הבחין בו, הוא מסר את הדסקית לאש שנייה לפני שחטף מכה אדירה בגב. השוער השתטח על הקרח בניסיון להגן על השער, וסנדרס שיגר את הדסקית בהטלה עדינה בעזרת מפרק כף היד היישר לפינה העליונה הלא מוגנת של היריב.
צפירת הסיום נשמעה.
'הנשרים' זרקו את הקסדות שלהם על הקרח ומיהרו אל אש לאסוף אותו לחיבוק ענקי של אושר.
אלוהים!
אלוהים אדירים!
"כןןן!" צרחנו וזינקנו מהכיסאות.
הצעקות שלנו טבעו בתוך אוקיינוס של צעקות נלהבות לא פחות. כולם בכו, צחקו, חיבקו זה את זה ונתנו דרור לכל רגשותיהם.
"סנדרס הוא פאקינג מלך הקרח היום!" צעק בובי וחיבק את אימא שלו.
"אין על וגאס!" צעק מישהו מהשורות שמעלינו והעיף עלינו פופקורן.
"בטח," מיקי חיבקה אותי ולחשה לי באוזן, "והוא עדיין לא יודע שהוא עומד להיות אבא בפעם השנייה."
"כן, לא הספקתי לספר לו," צחקתי מבעד לדמעותיי, המומה מהרגשות שמילאו אותי.
כעבור שניות ספורות אחזתי בידה של הדבורנית הקטנה ובכיתי מאושר, מתבוננת בגביע סטנלי שנישא למרכז זירת הקרח — הפרס הנחשב והנחשק ביותר בעולם ההוקי, זה שלמענו הבחורים שחקו עד זוב דם את גופם השווה מיליונים שנים על גבי שנים.
אגרטל הכסף בגובה מטר הוגש לקפטן הקבוצה — צ'כוב, והוא מסר אותו לסנדרס. אש הניף אותו בגאון מעל ראשו וקירות האצטדיון רעדו משאגת השמחה של הצופים. אבל הייתי מוכנה להישבע שאני הייתי זו שצעקה הכי חזק.
כשהסכימו למשפחות לעלות על הקרח, אש פגש אותנו ליד הדופן והושיב את בתנו על כתפיו. הוא נראה מדהים. מיוזע, פרוע, שערו הלח דבוק לראשו, לחייו אדומות, ובעיניו בערה אש הניצחון.
"אני כל כך גאה בך," לחשתי והצמדתי את כפות ידיי ללחייו הלוהטות.
"גם אני! גם אני!" צחקקה הדבורנית הקטנה ומשכה בזקנו של אש.
"עשיתי את זה," הוא אמר בשקט.
"עשית את זה," התייפחתי, מחייכת. "זכית בפרס הגדול, אש!"
הוא התכופף ונגע בשפתיו הרכות בשלי.
הבזקי האור וקול הצמצמים של המצלמות שנשמעו סביבנו, מאות השאלות של העיתונאים ונתזי השמפניה — כל זה הפסיק להתקיים.
אש קטע את הנשיקה כדי להביט בעיניי, ואמר בחיוך, "לא, אני זכיתי בפרס הגדול עוד קודם."
הסוף.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.