ישראל לאן

במשך כמעט ארבעים דקות חג מטוס "אל על", שהגיע בטיסה סדירה מווינה, מעל חוף הים של תל אביב. איש מבין מאות הנוסעים, ואנחנו בתוכם, לא ידע מדוע מתעכבת הנחיתה זמן כה רב. החששות הרגילים התגנבו ללב. תקלה טכנית? נחיתת חירום? מי יודע. לבסוף בקע ממערכת הכריזה הפנימית קולו הסמכותי של הקברניט: "בעוד דקות אחדות ננחת בשדה התעופה בן גוריון. כעת אני יכול לגלות לכם, כי אישור הנחיתה התעכב בשל פיגוע טרור, שהתרחש לפני שעה קלה בניו יורק. שני מטוסי נוסעים פגעו במגדלי התאומים, והעולם כולו כמרקחה."

רחש של תדהמה נשמע בחלל המטוס ואט אט התגבר לכדי שאון ממש. גבר חרדי עב כרס בשנות החמישים לחייו, שישב לימיננו, התעקש להסביר שמדובר ב"מעשה ידי הקדוש ברוך הוא, ששלח את המטוסים הללו לאמריקה" וש"בעזרת השם הכול יהיה לטובת עם ישראל", אבל אנחנו מצדנו העדפנו להחריש ולהתכנס איש איש במחשבותיו, לנסות ולעכל את העובדה שהעולם שממנו המראנו לפני כארבע שעות באוסטריה כבר יהיה שונה כאשר ננחת בישראל.

באופן אינסטינקטיבי נדדו מחשבותינו, כאילו בתיאום טלפתי, 24 שעות אחורה - לדירת שלושת החדרים המיושנת ברחוב סלזורגאסה 6 בעיר העתיקה של וינה. בזיכרוננו ריצדה עדיין דמותו הגאה של היהודי בן ה-93 שקם מכיסאו, פסע לעבר שולחן הכתיבה העצום שלו ושלף מן המגירה העליונה אקדח "קולט" קטן. "אנחנו חיים בעולם מטורף," הסביר לנו, תוך שהוא מנופף בנשק, "ואף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה." האם בגילך המופלג, שאלנו את צייד הנאצים המיתולוגי שמעון ויזנטל, אתה עדיין מאמין שתוכל להשתמש באקדח הזה במקרה הצורך? "בטח," ענה לנו האיש שלכד במשך יותר מיובל שנים למעלה מאלף פושעי מלחמה גרמנים, אוסטרים ואוקראינים בכל קצווי תבל. "אני עדיין מתאמן בו ביריות לפעמים, עם ידיד. רוצים לראות?"

מאז הריאיון ההוא - אחד האחרונים שנערכו עם ויזנטל לפני שהלך לעולמו, ריאיון שקיימנו במסגרת עבודתנו העיתונאית ב-10 בספטמבר 2001 - מצאנו את עצמנו חוזרים שוב ושוב, בעל כורחנו, לאותה סיטואציה של חוסר ודאות וחששות קיומיים באשר לעתידם של מדינת ישראל, העם היהודי, ילדינו. כך היה בעת הפיגוע במלון "פארק" בנתניה בערב ליל הסדר של שנת 2002; כך היה כשטיל קסאם ששיגר החמאס התפוצץ בגן ילדים בשדרות ביוני 2004 ומאז נחתו עוד מאות כמותו בשדרות וביישובי עוטף עזה ובאשקלון; כך היה כשהציבור בישראל נקרע בין כתום לכחול בקיץ 2005, בעת פינוי המתנחלים במסגרת תוכנית ההתנתקות מעזה; כך היה כשפרצה מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006 ובמשך חודש ימים הופגזו למעלה ממיליון אזרחים מחיפה ועד קריית שמונה ונהריה; כך היה גם כשפרצה שביתת המורים הגדולה בבתי הספר העל-יסודיים בשלהי שנת 2007 ושוב התברר שאין מנהיגות שמסוגלת להציל את מערכת החינוך הקורסת; והרשימה עוד ארוכה. בכל פעם כזאת חשנו כאילו אנו חוזרים באופן וירטואלי אל טיסת "אל על" מווינה ושואלים את עצמנו, יחד עם מיליוני אזרחים במדינה: "ישראל לאן?"

במהלך שנת ה-60 למדינה, מערב חג סוכות תשס"ח (אוקטובר 2007) ועד סמוך לראש השנה תשס"ט (ספטמבר 2008), ניסינו למצוא תשובות לשאלה הגדולה הזאת אצל 18 מהאישים הבולטים והמשפיעים ביותר בחברה הישראלית. בחירת המרואיינים לא היתה קלה, שכן מראש החלטנו להגיע אך ורק אל המנהיגים, האינטלקטואלים, אנשי הרוח, ראשי המשק ופורצי הדרך - שכבר "עשו מעשה" בעל ערך מן הפרט אל הכלל. אלו שטביעות אצבעותיהם ניכרות בהוויה הישראלית, איש איש בתחומו.

כל אחד מ-18 הראיונות התמקד בסוגיות לאן צועדת ישראל, אילו סכנות נשקפות לה והיכן טמונה התקווה - בתחום מומחיותו של המרואיין. אהרן ברק - משפט. אהוד ברק - ביטחון. בנימין נתניהו - כלכלה. ציפי לבני - יחסי חוץ. נוחי דנקנר - עסקים וקהילה. מאיר שלו - תרבות ורוח. ויקי קנפו - מהפכה חברתית. ישראל אומן - ציונות דתית. אידה נודל - קליטת עלייה. אהרן צ'חנובר - חינוך ואקדמיה. אריה דרעי - המגזר החרדי. שולמית אלוני - זכויות האזרח ומעמד האישה. אסא כשר - מוסר ואתיקה. אחמד טיבי - המגזר הערבי. יוסי ורדי - אינטרנט והיי טק. יהודה שנהב - אתניות ועדתיות. דניאלה וייס - מתנחלים. אברהם גרנט - ספורט. תוצאות המסע המקיף הזה קובצו, כפי שהן, בספר "ישראל לאן".

ברצוננו להודות לח"י המרואיינים בספר על השעות הארוכות שהקדישו לקיום הראיונות. תודה גם ללילך פאר על ציור ועיצוב העטיפה ולאנשי הוצאת "ידיעות ספרים" ובראשם עורך הספר רמי טל והמנכ"ל דב איכנולד על העצות הטובות ועל החברות. ולסיום, תודה מקרב לב לאהובינו - אורית, נעם ועומר חפץ, פזית בן נון-בלום ואסנת וחנוך בלום.

ניר חפץ, גדי בלום

ערב ראש השנה תשס"ט

ספטמבר 2008