מנגינות של התמסרות

בשיא שירת התו האחרון, כאשר הריאות שלי היו עדיין מלאות ונעתי בין עוצמה גופנית צרופה לדחף רגשי, הלם בי החלום של ליל אמש. כמו במרבית החלומות, לא היתה לו עלילה. הייתי שרועה על גבי פסנתר כנף בבר על גגו של מלון קיי. עִזבו את העובדה שלמלון עצמו אין פסנתר על הגג. הייתי שרועה עליו, עירומה מהמותניים ומטה, מתרוממת על המרפקים. ברכיי היו פשוקות יותר מהאפשרי מבחינה גופנית. לקוחות לגמו ממשקאות שעלו שלושים דולר וצפו בי בעודי שרה. השיר היה ללא מילים, אבל הכרתי אותן היטב, ובזמן שהגבר הזר שראשו רכון בין רגליי ליקק אותי, שירתי נעשתה קשה יותר ויותר עד שהתעוררתי בגב מקושת ועם סדינים רטובים, זועקת את התו "דו" כאילו חיי תלויים בו.

בדיוק כמו התו האחרון בשיר האחרון שלנו, נאחזתי בו כאילו זר מענג אותי על פסנתר שאינו קיים. מתחתי את התו האחרון עד כמה שאפשר, ינקתי מעמקי הסרעפת, הרגשתי כיצד השיר מרעיד את עצמות כלוב הצלעות שלי וכיצד זיעה ניגרת על פניי. החלום לימד אותי את זה. גם אחרי שהארי הפסיק לפרוט על הגיטרה וקלידיה של גבי התרככו עד שקט מוחלט, המשכתי לחרוק את הצליל הדומע האחרון כאילו נאחזתי בשוליה של תהום.

כאשר פקחתי את עיניי במועדון האפל, ידעתי שהם בידיים שלי: כולם עד האחרון הביטו בי כאילו זה עתה קרעתי מתוכם את נשמתם, כאילו הכנסתי את הנשמות לתוך מעטפות ושלחתי אותם בחזרה לאמותיהם, תשלום בעת המסירה. גם במהלך שניות הדממה המועטות עם סיום שיר, כאשר רוב הזמרים חוששים שמא איבדו את הקהל שלהם, ידעתי שאני לא – הם פשוט נזקקו לרשות כדי למחוא כפיים. כאשר חייכתי, הרשות ניתנה והם מחאו כפיים, ועוד איך.

הלהקה שלנו, מדוּבר לא מנוֹער (אזכור למשקה המרטיני של ג׳יימס בונד, מעורבב, לא מנוער. המתרגמת), העיפה את הגג של טרקלין תלוניוס. שנה של כתיבת השירים ושל חזרות, וחודש של עבודה על הבאת האנשים למקום, השתלמו בגדול ממש כאן, ממש עכשיו.

הקהל. בזה מדוּבר. בגלל זה קרעתי את התחת. בגלל זה חתכתי הכול מהחיים שלי חוץ מקורת גג ואוכל. לא רציתי מהם שום-דבר חוץ מאשר מחיאות כפיים סוערות.

השתחוויתי וירדתי מהבמה, צעדתי בעקבות הלהקה שלי. הארי זינק לשירותים כדי להקיא, כמו תמיד. עדיין יכולתי לשמוע את מחיאות הכפיים ואת רקיעות הרגליים. החדר הכיל מאה אנשים, והקהל נשמע כמו אלף. רציתי לעצור את הרגע כדי להתענג על משהו מלבד האכזבה והכישלון שמתלווים לקריירה מוסיקלית, אבל שמעתי את גבריאל לצדי, מתופפת באגודל ובאמה הימניות. מבטה היה ריק, קבוע בפינה, עיניה גדולות כספלי תה. עקבתי אחר המבט שלה לעבר הריק. הפינה היתה ריקה, אבל היא בהתה בה כאילו עמדה שם מראה שניבטה לתוך תוכה, והיא לא אהבה את מה שהיא רואה.

הסתכלתי לעבר דארן, המתופף שלנו. הוא החזיר אלי מבט, ואז הביט באחותו, שתופפה באותן אצבעות מאז גיל ההתבגרות.

״גבי,״ אמרתי.

היא לא ענתה.

דארן נעץ אצבע בשריר הזרוע שלה. ״גבס? הכול טוב?״

״לך תזדיין, דארן,״ אמרה גבי בקול חסר הבעה, ולא הסיטה את עיניה מהפינה הריקה.

דארן ואני הסתכלנו זה בזה. היינו האהבה הראשונה, הוא שלי ואני שלו, עוד בלוס-אנג׳לס. בבית-הספר התיכון לאמנויות הבמה, וגם אחרי הפרידה הפשוטה והקלה, העמקנו את הידידות בינינו עד לשלב שבו לא נזקקנו למילים כדי לדבר.

אמרנו זה לזה, בהבעות פנים, שגבי שוב בצרות.

״היינו גדולים!״ הארי נופף באגרוף באוויר לאחר שיצא מהשירותים, לא מודע לדרמה עם גבי. ״הלב שלי נשבר קצת ב'קרע אותי.'"

״תודה,״ אמרתי בלי רגש. האמת שהרגשתי הכרת תודה, אבל ברגע זה היו לנו דאגות אחרות. ״איפה ויני?״

המנהל שלנו, ויני לנדפיליאן, הופיע כאילו קראנו בשמו, כולו חיוכים ואושר. איזה שמוק. לא יכולתי לסבול אותו, אבל כאשר נפגשנו הוא נראה בטוח בעצמו ומיומן.

״מרוצה?״ אמרתי. ״מכרנו את כל הכרטיסים שלנו במחיר מלא. אולי בפעם הבאה לא נצטרך לשלם כדי להופיע?״

״שלום לך, מוניקה סקסיביץ'.״ זה היה שם החיבה שלו בשבילי. לאיש היתה אישיות של מצבור אשפה ואמביציה של כריש במים מהולים בדם. ״נחמד לראות גם אותך. פרפורמר׳ס אייג׳נסי נמצאים אתי על הקו. הבחור שלהם נמצא בחוץ.״

נפלא. זה בדיוק מה שרציתי, ייצוג של סוכנות עלובה. אבל הייתי אמנית, והייתי אמורה להסכים לכל מה שהתעשייה סיפקה לי, עם חיוך על השפתיים ורגליים פשוקות.

ויני כמובן לא הצליח לסתום את הפה ולא משנה באיזה מצב. הוא עף על עצמו בקטע של פרפורמר׳ס אייג׳נסי והתהילה העולמית שהוא חשב שהם ישיגו לנו. הוא לא קלט שחצי צעד קדימה שווה לצעד אחד אחורה. ״הקהל דורש הדרן. אם כולם כאן יעשו את העבודה שלהם, אז כולם יהיו מאושרים.״

האזנתי, ואכן, הם עדיין מחאו כפיים, וגבי עדיין בהתה באותה פינה.