מתי

�1. הדפוס החבוי של חיי היומיום מה שבני אדם עושים יומיום, בלי לדעת מה הם עושים! ויליאם שקספיר, "מהומה רבה על לא דבר"2

אם תרצו לאמוד את מצב הרוח העולמי, למצוא טבעת מצב רוח גדולה דיה שתקיף את כדור הארץ כולו, תוכלו לבחור לעשות זאת באמצעות טוויטר. כמיליארד בני אדם מנהלים חשבונות טוויטר, והם מצייצים כ-6,000 ציוצים בשנייה.1 הכמות האדירה של מסרים קצרצרים אלו - מה שאנשים אומרים והדרך שבה הם אומרים זאת - הנפיקה ים של מידע, שמומחים ממדעי החברה יכולים לשחות בתוכו כדי להבין את ההתנהגות האנושית.

לפני שנים אחדות, שני סוציולוגים מאוניברסיטת קורנל, מייקל מייסי וסקוט גולדר, חקרו יותר מ-500 מיליון ציוצים שצייצו 2.4 מיליון משתמשים במשך שנתיים, ב-84 מדינות. הם קיוו לנצל את המטמון החבוי הזה כדי לאמוד את רגשותיהם של בני אדם - ובאופן מיוחד את הדרך שבה "רגשות חיוביים" (רגשות כמו התלהבות, ביטחון וערנות) משתנים עם הזמן. ברור, שהחוקרים לא קראו את חצי מיליארד הציוצים הללו אחד-אחד. הם הזינו אותם לתוך תוכנת ניתוח טקסט רבת עוצמה בשם LIWC (Lingustic Inquiry and Word Count), שהעריכה כל מילה על פי מידת הרגש שהיא מעבירה.

מה שמייסי וגולדר מצאו, ואף פרסמו בכתב העת המכובד "סיינס", היה דפוס עקבי להפליא שהופיע במהלך שעות הערות של אנשים. רגשות חיוביים - שפה שחשפה פעלתנות, מעורבות ותקווה - עלו באופן כללי בבוקר, ירדו בשעות אחר הצהריים וטיפסו שוב בשעות הערב המוקדמות. לא היה כל הבדל בין המצייצים שחיים בצפון אמריקה למי שחיים באסיה, בין מוסלמים לאתאיסטים, בין שחורים ללבנים. "דגם הרגש על פני ציר הזמן מתעצב בצורה דומה בתרבויות שונות ובאזורים גיאוגרפיים שונים", הם כתבו. לא היה גם הבדל בין הציוצים בימים השונים. כל ימות השבוע היו זהים בבסיסם. סופי השבוע היו שונים במידת מה. רגשות חיוביים היו מעט גבוהים יותר בימי שבת וראשון, ונקודת השיא של שעות הבוקר בסופי השבוע היתה שעתיים מאוחר יותר מאשר בשאר ימות השבוע, אבל הדפוס הכללי נותר בעינו.2 בין שהמדידה נעשתה במדינות גדולות ומגוונות כמו ארצות הברית, ובין שהיא נעשתה במדינות קטנות והומוגניות יותר כמו איחוד האמירויות, הדפוס היומי נותר דומה להפליא. והוא נראה כך:

אותה תנודה יומית של שיא, שפל והתאוששות הופיעה כצפוי, כמו תנועות הגאות והשפל של גלי הים ביבשות שונות ובאזורי זמן שונים. מתחת לפני השטח של חיי היומיים שלנו מסתתר דפוס: הוא מכריע, בלתי צפוי וחושפני.

הבנת הדפוס הזה - מהם מקורותיו ומהי משמעותו - מתחילה עם הצמח מימוזה ביישנית (Mimosa pudica), שגדל על אדן החלון של משרד צרפתי במאה ה-18. המשרד והצמח היו שייכים לז'אן-ז'אק ד'אוֹרטוּס דה מָאיראן, אסטרונום חשוב מאוד בתקופתו. בשעת ערב מוקדמת של יום קיץ, בשנת 1729, דה מאיראן ישב ליד שולחנו והיה עסוק במה שאסטרונומים צרפתים מהמאה ה-18 וסופרים אמריקאים מהמאה ה-21 עושים כשעליהם להשלים עבודה חשובה: הוא בהה בחלון. כששעת בין הערביים התקרבה, הוא הבחין שעלי הצמח שעל אדן החלון שלו הולכים ונסגרים. מוקדם יותר באותו יום, כשהשמש האירה במלוא עוזה על החלון, העלים היו פרושים לרווחה. הדפוס הזה - של עלים הנפרשים באור השמש של הבוקר ומתכווצים כשהערב יורד - עורר בו שאלות. איך חש הצמח בסביבתו? ומה יקרה אם ישובש הדגם הזה של אור וחושך?

בצעד שיהפוך לביטוי היסטורי של דחיינות יצירתית, הוריד דה מאיראן את העציץ מאדן החלון, דחף אותו לתוך הארון ונעל את הדלת כדי למנוע את כניסת האור. למחרת בבוקר הוא פתח את הארון, כדי לבדוק את הצמח - אלוהים אדירים! - העלים היו פרושים לרווחה, אף על פי ששהו בחשֵכה מוחלטת. הוא המשיך בחקירותיו כמה שבועות נוספים ותלה וילונות שחורים על החלונות כדי למנוע, ולו מקרן אור אחת, לחדור אל המשרד. הדפוס לא השתנה. העלים של המימוזה הביישנית נפרשו לרווחה בבוקר ונסגרו בערב. הצמח לא הגיב לאור חיצוני. הוא פעל באופן קבוע על פי שעון פנימי משלו.3

מאז הגילוי של דה מאיראן, לפני כ-300 שנה, המדענים כבר גילו שכמעט כל דבר חי - החל מחד-תאים השורצים בברֵכות וכלה באורגניזמים מורכבים שנוהגים במכוניות - מתנהל בהתאם לשעון ביולוגי. לקוצבי הזמן הפנימיים הללו יש תפקיד מהותי בתפקוד התקין. הם חולשים על מגוון פעולות שאנו מכנים מקצבים ביולוגיים יומיים - מקצבים צירקדיים (מהמילה הלטינית circa - בערך, והמילה הלטינית diem - יום), ואלו קובעים את קצב החיים היומיומי של כל יצור חי. (האמת היא, שהעציץ של דה מאיראן הצמיח ענף מדעי חדש של מקצבים ביולוגיים הידוע בשם כרונוביולוגיה.)

עבורכם ועבורי, שעון הביג בן הביולוגי הוא הגרעין העל-תצלובתי (suprachiasmatic nucleus), או בקיצור SPN, מקבץ של כ-20 אלף תאים בגודל גרגיר אורז בהיפותלמוס, שיושב מעל החלק התחתון של מרכז המוח. SPN חולש על העלייה והירידה של טמפרטורת הגוף שלנו, מווסת את ההורמונים שלנו ומסייע לנו להירדם בלילה ולהתעורר בבוקר. השעון היומי של ה-SPN ארוך במקצת מהזמן הנדרש לכדור הארץ לבצע סיבוב שלם סביב צירו - כ-24 שעות ו-11 דקות.4 השעון הפנימי שלנו נעזר באותות חברתיים (שעות העבודה ולוחות הזמנים של התחבורה הציבורית) ובאיתותים סביבתיים (זריחה ושקיעה) כדי לבצע התאמות זעירות שמאפשרות חפיפה פחות או יותר מושלמת של המחזור הפנימי והמחזור החיצוני. תהליך זה נקרא "סִנכרון".

התוצאה היא, שבדומה לצמח על אדן החלון של דה מאיראן, גם בני אדם "נפתחים" ו"נסגרים" באופן סמלי בשעות סדורות מדי יום. דפוס ההתנהגות הזה אינו זהה אצל כל בני האדם - בדיוק כשם שלחץ הדם וקצב הלב שלי אינם זהים לאלה שלכם ואפילו אינם זהים לאלו שהיו לי לפני 20 שנה, או לאלו שיהיו לי בעוד 20 שנה. אבל הגבולות הכלליים של הדגם דומים באופן מפתיע. וכשאינם כאלה, הם נבדלים זה מזה בדרכים שניתן לנבא.

כרונוביולוגים וחוקרים אחרים החלו את איסוף הידע באמצעות בחינת תפקודים פיזיולוגיים דוגמת ייצור מלטונין ותגובות מטבוליות, אבל המחקר התרחב, וכיום הוא כולל רגשות והתנהגות. המחקר מגלה כמה דפוסים מבוססי זמן מפתיעים באשר לתחושות ולהתנהגות שלנו, דפוסים שמדריכים אותנו כיצד לעצב טוב יותר את חיינו היומיומיים.

תנודות במצב הרוח ובערך המניה

למרות הנפח האדיר שלהם, מאות מיליוני ציוצים אינם יכולים לשמש חלון מושלם אל נפשנו היומיומית. מחקרים שונים, שנעזרו בטוויטר כדי למדוד מצב רוח מצאו דפוסים דומים לאלו של מייסי וגולדר, אבל הם התאפיינו במגבלות מתודולוגיות שונות.5 לעתים קרובות, אנשים משתמשים במדיה חברתית כדי להציג לעולם דמות אידיאלית שעשויה להסתיר את הרגשות האמיתיים, ואולי הפחות חיוביים, שהם חשים. נוסף לכך, הכלים החזקים הנדרשים לניתוח כמויות מידע אדירות כל כך, אינם יכולים תמיד לזהות אירוניה, סרקזם וביטויים אנושיים סמויים אחרים.

למרבה המזל, לחוקרי ההתנהגות יש שיטות אחרות להבנת המחשבות והרגשות שלנו, ואחת מהן יעילה במיוחד לצורך זיהוי שינויים שעתיים של התחושות שלנו. מדובר בשיטת DRM - Day Reconstruction Method (שיטה לשחזור יומי). את השיטה פיתחו חמישה חוקרים, בהם דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל בכלכלה, ואלן קרוגר, מי ששירת כיו"ר המועצה של היועצים הכלכליים של הבית הלבן תחת נשיאותו של ברק אובמה. בעזרת DRM, המשתתפים משחזרים את יום האתמול ומפרטים את הדברים שעשו ואת תחושותיהם בזמן שעשו אותם. כך למשל הראה מחקר DRM שבמהלך יום נתון אנשים חשים בדרך כלל פחות מאושרים כשהם נוסעים לעבודה, או חוזרים ממנה, ויותר מאושרים כשהם מתגפפים.6

בשנת 2006, כהנמן, קרוגר ואחרים גייסו את ה-DRM כדי למדוד "ממד של רגש, שנוטים להתעלם ממנו בדרך כלל: המחזוריות שלו במהלך היום". הם פנו ליותר מ-900 נשים אמריקאיות ממגוון גזעים, גילים, מעמד כלכלי ורמות השכלה וביקשו מהן לחשוב על היום הקודם "כרצף מתמשך של סצנות או קטעי קולנוע" - כל קטע בין 15 דקות לשעתיים. הנשים תיארו את מעשיהן במהלך אותן אפיזודות ובחרו את התואר המתאים מתוך רשימה של שנים-עשר תארים (מאושרת, מתוסכלת, נהנית מעצמי, מוטרדת וכו'), כדי לאפיין את רגשותיהן באותו זמן.

כשהחוקרים עִבּדו את המספרים, הם מצאו "דפוס דו-מצבי קבוע וחזק" - כזה של שני שיאים - במהלך היום. הרגש החיובי של הנשים טיפס בשעות הבוקר עד שהגיע ל"נקודת הרגש האופטימלית" בסביבות צהרי היום. לאחר מכן דעך מצב הרוח במהירות, נותר נמוך כל שעות אחר הצהריים ושב וטיפס רק בשעות הערב המוקדמות.7

כאן, למשל, מופיעים תרשימים של שלושה רגשות חיוביים - אושר, חמימות והנאה עצמית (הציר המאונך מייצג את הדירוג שנתנו המשתתפות למצב רוחן. המספרים הגבוהים מתארים מגמה חיובית יותר, והנמוכים - חיובית פחות. הציר המאוזן מראה את שעת היום - משבע בבוקר ועד תשע בערב).

ברור, ששלושת הגרפים הללו אינם זהים, אבל הם חולקים את אותה צורה עקרונית. יתרה מכך, צורה זו - ומחזור היום שהיא מייצגת - נראית דומה למדי לזו שמופיעה בעמוד 18: שיא מוקדם, נפילה עמוקה והתאוששות לאחר מכן.

בנושא כה חמקמק כמו רגש אנושי, אין בנמצא מחקר או מתודולוגיה נחרצים. מחקר ה-DRM הזה בחן נשים בלבד. נוסף לכך, השאלות "מה" ו"מתי" עשויות להיות קשות לפענוח. אחת הסיבות להנאה גבוהה יותר בצהריים ונמוכה ב-5 אחר הצהריים היא, שאנו נוטים ליהנות ממצבים חברתיים (מה שאנשים עושים בשעות הצהריים), אך מתעבים התמודדות עם פקקי תנועה (מה שאנשים עושים, לעתים קרובות, בשעות הערב המוקדמות). עם זאת, הדפוס הזה כה עקבי וחוזר על עצמו, עד שקשה להתעלם ממנו.

עד כה תיארתי רק את מה שחוקרי DRM מצאו בנוגע לרגש חיובי. העליות והמורדות של רגשות שליליים, כמו תחושת תסכול, דאגה או טִרדה, לא היו מודגשים באותה מידה, אבל באופן טיפוסי הציגו דפוס הפוך, של עלייה בשעות אחר הצהריים ודעיכה לקראת סיומו של היום. עם זאת, כשהחוקרים שילבו את שני דפוסי הרגשות, התופעה היתה בולטת במיוחד. הגרף הבא מתאר את מה שאפשר לראות כ"מצב רוח טוב נטו". הגרף מפחית מהדירוג של השעות המאושרות את הדירוג של שעות התסכול.

פעם נוספת - שיא, שפל והתאוששות.

מצבי רוח הם עניין פנימי, אבל יש להם השפעה חיצונית. נסו להסתיר את רגשותיכם ככל שתנסו, הם תמיד דולפים, והם שקובעים את הדרך שבה אחרים מגיבים אל מה שאנחנו אומרים ועושים.

וזה מוביל אותנו ישירות אל פחיות המרק.

אם אי-פעם הכנתם מרק עגבניות מוקרם לארוחת הצהריים, סביר להניח שדאג קוננט היה הסיבה לכך. קוננט היה מנכ"ל חברת מרקי קמפבל, מותג-העל הידוע של פחיות המרק הידועות. במהלך כהונתו, קוננט סייע לחידושה של החברה ולהשבתה למסלול של גידול עקבי. כמו כל המנכ"לים, גם קוננט נאלץ ללהטט בין חובותיו הרבות. אבל אחת החובות, שאותה מילא בשלווה רבה ובביטחון עצמי היתה הטקס התאגידי הידוע של שיחת רווחי הרבעון.

מדי שלושה חודשים, נהגו קוננט ושניים או שלושה מבכירי החברה (בדרך כלל סמנכ"ל הכספים, המבקר והאחראי על קשרי המשקיעים) להיכנס לחדר ההנהלה של קמפבל, במטה החברה שבקמדן ניו ג'רזי. הם ישבו לאורך צדו האחד של שולחן מלבני ארוך. באמצע השולחן מונח טלפון עם רמקול, וזהו הרקע לשיחת ועידה שנמשכה כשעה. בצד השני של הטלפון ישבו כמאה משקיעים, עיתונאים, והחשובים מכול - מנתחי שוק ההון שתפקידם להעריך את עוצמותיה וחולשותיה של החברה. בחצי השעה הראשונה, קוננט דיווח על ההכנסות של קמפבל, על ההוצאות ועל הרווחים ברבעון שחלף. מחצית השעה השנייה הוקדשה לתשובותיהם של הבכירים לשאלות של האנליסטים, המנסים לנתח את מהלכי המפתח בביצועי החברה.

במרקי קמפבל - כמו גם בחברות ציבוריות אחרות - יש חשיבות עצומה לשיחות הללו. תגובתם של האנליסטים - האם הערותיו של המנכ"ל עוררו בהם אופטימיות או פסימיות בנוגע לסיכוייה של החברה? - יכולה לשגר את המניה אל על או להביא לשקיעתה. "אתה חייב להתנהל בצורה מדויקת לגמרי", אמר לי קוננט. "עליך להיות אחראי ולא מוטה, ועליך לדווח את העובדות המדויקות. אבל יש לך גם הזדמנות להביע תמיכה בחברה ו'ליישר' טעויות". קוננט טוען שמאז ומתמיד מטרתו היתה "להוציא את חוסר הוודאות משוק של אי-ודאות. עבורי, השיחות הללו סיפקו ודאות מחזורית ביחסים שלי עם המשקיעים".

מנכ"לים הם בני אדם, כמובן, ולכן גם הם כפופים לשינויים יומיים במצב הרוח, כמו כולנו. אבל מנכ"לים הם גם חבורה איתנה מאוד. יש להם דעה נחרצת ואסטרטגית. הם יודעים שמיליוני דולרים תלויים בכל הגה שיוצא מפיהם בשיחות הללו, ולכן הם מגיעים אליהן מוכנים היטב. בטח אין שום משמעות - מבחינת התנהגותו של המנכ"ל או מבחינת עתידה של החברה - להתייחסות לשאלה מתי מתרחשת השיחה הזו, נכון?