21

מדלן

הבית בשכונת עג’מי נקרא "הבית הירוק". בית ישן, בן שתי קומות, חלונותיו גדולים ותקרותיו גבוהות; כמו שבנו בתים פעם, כשהטורקים עוד הסתובבו ברחובות יפו. אני מניח ששמו ניתן לו כיוון שקירותיו, או התריסים בחלונותיו, היו צבועים בירוק בעבר. האמת היא שאיני זוכר. היום הטיח בבניין מתקלף, ונראה שצבעו היה פעם לבן.

בקומה הראשונה גר אלמן זקן שכמעט אינו יוצא מביתו. מדלן גרה בדירה שבקומה השנייה, חלונותיה פתוחים לרווחה ומרפסתה פונה אל הים. כדי להגיע אליה עליך לחצות את הגינה ולעבור מתחת לחלונות הדירה שבקומה הראשונה. אותם כמעט תמיד תמצא מוגפים. אז תגיע לשער ברזל, ולאחריו גרם המדרגות יוביל אותך היישר לדירתה של מדלן.

שער הברזל החלוד, ששרידי צבע תכלת מעטרים אותו כעדות לימים יפים יותר, סגור בדרך כלל. אל תנסה לצלצל בפעמון, כבר שנים שאינו מחובר לכלום. פשוט דחוף את השער וטפס, צעד אחר צעד, במעלה המדרגות.

אם קשה לך הטיפוס, היעזר במעקה הברזל החלוד. שים לב לא לפצוע את כף ידך בזיזים שבולטים ממנו. בימי הקיץ, ככל שתעלה ותתקרב לדירתה של מדלן, תחוש באוויר את מליחות הים. כשתגיע לדלת המתן קמעה, אל תמהר להקיש עליה; הבט שמאלה, ובין הבתים הישנים יתגלה לך פס כחול ומרהיב, רצועת החוף של העיר יפו. נשום את האוויר הצלול והמלוח עמוק לתוך ריאותיך, התענג עליו ועל שלל ריחות הרחוב העולים ממטבחי הבתים, כמו גם מערימות הזבל שהצטברו בקרנות הרחוב.

בצעירותי הייתי מדלג במעלה המדרגות ומגיע במהירות לדלתה של מדלן. אבל כיום, כשאני עולה מדרגה אחר מדרגה, המשימה קשה ומייגעת.

נער הייתי וגם זקנתי, ובשמונים שנות חיי טיפסתי ועליתי במדרגות אלו אין ספור פעמים.

"מדלן היפה", כך קראתי לה. בגיל חמש-עשרה פגשתי אותה לראשונה. היא ישבה בבית הקפה של עלי, בכיכר הישנה, היכן שעמד קולנוע נגה. במקרה עברתי שם. התבוננתי בגברים ובנשים שישבו סביב השולחנות של בית הקפה, ולפתע הבחנתי בדבר היפה ביותר, הטהור ביותר, המפתה ביותר שראיתי מימיי.

היא ישבה ליד שולחן עגול. שמלתה פרחונית, עיניה עצומות, ריסיה שחורים כשחור הליל, פניה חיוורות מעט וגופה מתנועע בחינניות לצלילי תקליט חורק של דַּלִידָה. אני עדיין זוכר את הקלילות ואת העונג של תנועותיה, את עיניה העצומות ואת שפתיה המלאות שלחשו את מילות השיר. שני גברים ישבו איתה בשולחן, בחליפות קיציות ובעניבות צבעוניות. ריח בושם קליל עמד באוויר.

קפאתי במקומי ועיניי עקבו אחר תנועותיה. רק כאשר אחד הגברים צעק לי להסתלק מהמקום, היא פקחה שתי עיניים ירוקות. הן הביטו בי, הטילו עליי קסם וסימאו את עיניי.

מדלן חייכה אליי וסימנה לי בידה לגשת אליה. התקרבתי בחשש. היא שלפה מארנקה כמה מטבעות ואמרה לי, "עיוני, אולי תביא לי קופסת סיגריות גולוואז’ מהחנות של סעיד?"

כשחזרתי עם הסיגריות היא שאלה לשמי, חייכה ואמרה תודה.

ימים אחדים לאחר מכן ראיתיה שוב בבית הקפה. היא לבשה אותה שמלה, אך הפעם בן לווייתה היה קצין בריטי. חיוך התפשט על פניה כשראתה אותי.

"מישל, עיוני", אמרה, "טוב שעברת".

שוב הוציאה מעות מארנקה והושיטה לי, ואני רצתי-טסתי לחנותו של סעיד וחזרתי כשבידי קופסת סיגריות גולוואז’.

כך, מקופסת גולוואז’ אחת לרעותה, נעשינו ידידים. אני, הנער התמים בן החמש-עשרה, ומדלן היפה שהייתה אז כבת עשרים.

שמה של מדלן היפה נודע למרחקים. שועי ארץ, סוחרים עשירים מלבנון, אנשי עסקים מסוריה – כל אלו היו מגיעים ליפו ובפיהם בקשה אחת ממארחיהם, לבלות עם מדלן היפה.

בגאווה הייתה מראה לי את התשורות שקיבלה מהם; צמיד אבני חן מזה, שולחן קפה מגולף משנהב מאחר. היא נהגה להזמין אותי לביתה, ואני הייתי יושב במרפסת הפונה אל הים, שותה משקה לימון קר שסחטה עבורי והגישה בתוספת עלי נענע טריים, ומקשיב בפה פעור ובהערצה עיוורת לסיפוריה על חופשה בביירות עם סוחר רהיטים לבנוני, על בתי המלון המפוארים שבהם הייתה בדמשק ועל יאכטה של מיליונר מצרי ש"מרוב שהייתה גדולה", מדלן צחקה וצלילי הפעמונים ליוו את צחוקה, "לא מצאתי את הדרך לחדר השינה".

היא קיבלה לא מעט הצעות נישואין, ואת כולן דחתה בחיוך שובה לב. פרט להצעת נישואין אחת. קפטן אוקונר, קצין בריטי נאה למראה, חיזר אחריה ללא לאות. לא היה אכפת לו שאחרים ביקרו בחדרה, ובלבד שתסכים להיות איתו.

למרות שלא הודתה בכך בפניי, יודע אני לבטח שאת קפטן אוקונר מדלן אהבה. הייתי יושב בשולחן מרוחק מהם בבית הקפה ורואה כיצד הייתה מסמיקה כשנגע בזרועה. ידעתי מתי חיוכה אמיתי ומהלב, ומתי חיוכה עסקי ומהארנק. אללה עדי, כאשר קפטן אוקונר היה מגיע – חיוכה היה אמיתי ומהלב.

באותו ערב מר, לפני שנסע, התחנן בפניה שתבוא איתו ללונדון. היא סירבה. ראיתי אותו יורד במדרגות הבניין, נסער. ואני, שעמדתי ברחוב החשוך, רצתי אליה מייד. דילגתי במדרגות, דפקתי על הדלת שוב ושוב, קראתי לה, ביקשתי שתיתן לי להיכנס – אבל הדלת לא נפתחה. מבעדה שמעתי בכי עמוק, קורע לב, שכמו פרץ מבטנה של מדלן.

נרדמתי על המדרגות, ובבוקר, עוד לפני שהשמש זרחה, היא פתחה את הדלת בשקט, הכניסה אותי לביתה והגישה לי אוכל, אך לא דיברה.

מאז, מעולם לא דיברה על קפטן אוקונר, וגם אני לא הזכרתי אותו ובטח שלא שאלתי על אותו ערב.

הידידות שלי עם מדלן הייתה חייבת להישמר בסוד. אסור היה שיראו אותי בחברתה, שחס וחלילה לא יתגלה לאבי שיש לי קשר עם זונה.

באותן השנים כבר למדתי בגימנסיה.

יום אחד אמרה לי מדלן, "עיוני, אני עושה איתך הסכם: בכל יום שלישי, בין השעות שלוש עד חמש וחצי, אוותר על הלקוחות שלי ואתה תבוא ותלמד אותי את מה שאתם לומדים שם בתיכון".

ודאי שהסכמתי.

בכל שבוע הייתי בוחר נושא מעניין שלמדנו בכיתה ואוסף חומרים, וביום שלישי, עם סיום השיעור האחרון, הייתי רץ לביתה.

באורח קבע חיכתה לי, על שולחן המרפסת הפונה אל הים, ארוחת צהריים קלה; כריך עם נקניק או פרוסת גבינה, לפעמים פסטה ברוטב עגבניות, ותמיד כוס מיץ לימון קר וטרי, שנסחט במיוחד עבורי.

תוך כדי לעיסה הייתי מספר לה מה למדתי השבוע. בסוף הביקור הייתי משאיר על שולחנה את החומרים שאספתי בשבילה.

יותר מכול, מדלן אהבה היסטוריה. סיפוריי הסעירו את דמיונה. היא הייתה מקשיבה לי כשעיניה עצומות, ומדי פעם בפעם עצרה את שטף דיבורי ושאלה שאלות. לפעמים, כשסיפורי מצא חן בעיניה במיוחד, הייתה מבקשת שאספר לה אותו שוב.

כך היה עד שסיימתי את לימודיי בגימנסיה.

אבא, מגדולי סוחרי הבדים ביפו, ראה בי ממשיך דרכו ודחף אותי ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטה.

בערב שבו הודעתי שאני מתכוון ללמוד משפטים, קמה בבית מהומה.

הוריי ישבו על שתי הכורסאות בסלון, קערה עם נתחי אבטיח אדום על השולחן שלפניהם, ושני אחיי הקטנים שיחקו בשקט על השטיח.

נכנסתי לסלון, את הלמות ליבי שמעו ביפו עד כיכר השעון. אבא הרים את עיניו אליי, ואני נשמתי עמוק והודעתי שהחלטתי להיות עורך דין.

הוא שתק לרגע, כמו כדי לעכל את דבריי, ולפתע דפק על מסעד הכורסה ואמר בזעם, "אתה תלמד מנהל עסקים! למי בניתי את העסק הזה? מי יחזיק את המשפחה אחרי לכתי?"

"ללמוד משפטים זה מה שאני רוצה. אני אהיה עורך דין ואתה תהיה גאה בי", השבתי לו.

משהבינה אימי, אישה שקטה ונבונה, שאיני מתכוון לוותר אמרה לאבי, "תן לו שילמד מה שהוא רוצה. העיקר שיצטיין ויצליח, בשם אללה. ראיתי גם עורכי דין שמנהלים עסקים".

וכך, באותו ערב, אבי ואני הסכמנו על תוכנית: אני אלך ללמוד משפטים, אהיה תלמיד מצטיין, וכשאסיים, בעזרת אללה, אצטרף לאבי לניהול העסק.

כמובן, לא סיפרתי להוריי שמדלן היא שהעלתה את הרעיון ודחפה אותי ללמוד משפטים. ערב אחד אמרה לי, "עיניים חכמות יש לך, עיוני. עיניים הרואות הכול ויודעות להבחין בין טוב לרע. אתה תלמד ותהיה עורך דין גדול".

וכך היה.

הסכם הפגישות בימי שלישי המשיך גם בתקופת לימודיי. באחת הפעמים אמרה לי מדלן שהחליטה להאריך את זמן הפגישה, "עד שהשמש תשקע".

ואני, לא היה גבול לאושרי.

בכל שבוע התייצבתי בביתה ולימדתי אותה מהשעה שלוש עד שהשמש נעלמה במימי הים התיכון.

לא כל תחומי המשפט עניינו אותה. התחלנו, כמובן, ביסודות המשפט. בשנה ב’ מדלן ביקשה להעמיק בלימודי הקורס לדיני קניין, ובשנה השלישית נכנסה לעובי הקורה של המשפט המסחרי.

בוקר אחד, בעודי צועד בשבילי האוניברסיטה, ראיתי אותה חולפת באחד המסדרונות. רציתי לקרוא בשמה, אך החלטתי במקום זאת לעקוב אחריה.

מדלן שלי, היפה, הלכה זקופה, בצעדים מהירים, לבושה בשמלת קיץ צהובה, שערה השחור מתנפנף ועל כתפה תלוי תיק עור לבן.

לא היה אפילו סטודנט אחד שנשאר אדיש לסייחה הערבייה שנעה באצילות במסדרון האפור והמשמים והאירה אותו.

מדלן נכנסה לספרייה, ואני הלכתי משם.

החלטתי לא לגלות לה שאני יודע על ביקורה באוניברסיטה.

למחרת סיפרה לי הספרנית שכבר כמה חודשים מדלן מגיעה לספרייה, מבקשת המלצות לספרי עיון ושואלת ספרים.

"אבל איך השאלת לה ספרים?" שאלתי, "היא לא סטודנטית רשומה".

הספרנית חייכה ושאלה, "האם אתה היית יכול לעמוד בפניה?"

לא סיפרתי למדלן שאני יודע על ביקוריה בספרייה, אפילו לא ברמז.

הבחנתי בה בטקס הסיום של התואר, בעת שהוריי ואחיי הקטנים הקיפו אותי. מדלן היפה עמדה בצד, שמלתה לבנה ומעוטרת בפרחים אדומים, וניגבה דמעה בממחטה לבנה.

כאשר אבי חיבק אותי, הבטתי בה מעבר לכתפו ומבטינו הצטלבו לרגע.

כל כך רציתי לחבק אותה ולומר לה, "מדלן, בזכותך עשיתי את זה", אבל היא הסתובבה, התרחקה ונעלמה.

זמן לא רב לאחר מכן התחתנתי.

בהסכם עם אבי לא עמדתי, אלא פתחתי משרד משלי.

לימים נעשיתי עורך דין ידוע. תחום ההתמחות של משרדי היה חברות ועסקים.

מדלן ואני המשכנו להיפגש.

בכל שבוע, ביום שלישי, השעות שבין שלוש וחצי לחמש היו השעות שלנו.

משהתחלתי להשׂתכר בכבוד ועד היום הזה, מדי חודש בחודשו, יוצא שליח ממשרדי אליה ובידו מעטפת מזומנים, כתשלום עבור שש שעות ייעוץ בתעריף הגבוה ביותר.

אני דופק עכשיו על דלתה של מדלן וממתין.

אני שומע את קול צעדיה הכבדים והאיטיים.

"מישל? זה אתה?" היא שואלת בקולה הצרוד.

"יום שלישי, השעה שלוש", אני צוחק, "מי זה יכול להיות? אללה?"

הדלת נפתחת לאט ועיניה הירוקות של מדלן זורחות אליי. "בוא, עיוני, בוא למרפסת".

היא מחייכת, מסתובבת, הולכת לכיוון המרפסת המשקיפה אל הים ומתיישבת בכיסא הקש הגדול.

לא משנה לה גילי, לא משנה לה מעמדי, לא משנה לה עושרי, היא ממשיכה לקרוא לי "עיוני", כפי שקראה לנער בן החמש-עשרה שפגשה בבית הקפה ושנשבה בקסמיה.

את חדרי הבית הירוק אני מכיר כאילו היו ביתי. את המטבח הקטן, הנקי והמסודר, שתמיד יימצא בו קומקום עם מים רתוחים, למזוג לכוס תה עם עלי נענע טריים שמדלן קטפה בגינה, את הסלון ובו ספה צהובה ושתי כורסאות גדולות, ואת חדר השינה הקטן, שישנתי בו לא מעט פעמים כשהייתי רווק.

המרפסת הייתה המקום שבו ישבנו תמיד, פרט לימים שבהם רוחות החורף והגשמים דחקו אותנו לסלון. שני כיסאות נוח מקש, שולחן קפה עגול, קטן ומעוטר בפיסות שנהב, ורצועת החוף של יפו, שצובעת את הנוף בכחול ומביאה עימה בריזה עדינה המצננת את החום.

"הבאתי לנו עלי נענע טריים", אני אומר ושולף צרור עלים ריחניים משקית ניילון. "אעשה לנו תה".

בלי לחכות לאישורה אני נכנס למטבח, ממלא מים בקומקום הישן, מדליק את כירת הגז, שוטף שתי כוסות זכוכית שמונחות בכיור ומניח חופן עלים בכל כוס.

מדלן יושבת במרפסת, סיגריה נצחית דלוקה בפיה ופניה אל הים.

"מתי כבר תפסיקי לעשן, יפה שלי?" אני צועק לה מהמטבח.

אני שומע אותה נושפת עשן ואומרת, "את הסיגריה האחרונה אעשן עם מלאך המוות ואז אפסיק".

אני מנענע את ראשי ומחייך.

מדלן שלי. מוחה חד כמו סכין הקצבים של חליל בקצביית "אבו חילווה", עיניה הירוקות מלאות חיות כעיני נערה בת שמונה-עשרה ויופייה עדיין ניכר לכל מתבונן.

רק עורה המחורץ מהשמש של יפו, גופה הכבד ושדיה שנפלו והצטמקו כמו שיח שושנים מפואר שהרוח הכתה בו – רק הם מעידים על גילה.

כבר שנים רבות שאינה עוסקת במקצועה. שמה הטוב, חוכמתה והידע שרכשה בתחום המשפט הביאו אותה להיות הבוררת והמפשרת בעולם הסרסורים והזונות של יפו.

עד היום נוהרים אליה בעלי ריב ומחלוקות.

היא מפשרת בריבים על טריטוריה, מסיימת ויכוחים בין זונות לסרסורים ששכחו לשלם וקובעת את גובה הקנס ללקוחות קבועים שאיחרו בתשלום.

מדלן של יפו כבר עברה את גיל שמונים, ועדיין יודעת לדפוק על השולחן, ובקולה הצרוד מעשן סיגריות היא חורצת גורלות.

"מישל, עיוני, בוא שב לידי, תנוח קצת. ריח טוב יש לתה הזה".

אני מתיישב, כוס תה בידי, כוס תה בידה, ושנינו מתבוננים בקו האופק הכחול, הרחוק. בריזת קיץ נעימה מצננת מעט את החום.

מדלן שותה לאט. אני יודע שהיא לא תתחיל לדבר לפני שתסיים להתענג על לגימת התה האחרונה ותניח את הכוס על תחתית הזכוכית שעל השולחן. אולם היום היא מפתיעה אותי. "פעם הייתי שומעת את השחפים צורחים, היום אני אפילו לא מצליחה לראות אותם", היא אומרת כאילו דוחק בה הזמן.

אני מתבונן לפנים. שחף בודד חותך את השמיים במעופו לכיוון הים.

"לא הייתי צריכה לוותר לך", היא אומרת לפתע. "אבל יש לי רגש אליך".

אני שותק ויודע במה המדובר. מדלן אינה שוכחת את הבוררות שעשתה בין סרסור שייצגתי לזונה.

"את כל הכסף היית צריך להחזיר לבת זונה הזאת. איזה פה יש לה. לא פלא שכל יפו לקוחות שלה".

אני עדיין שותק. לוגם מהתה שכבר הספיק להתקרר ויורק חזרה לכוס עלה נענע ששאבתי לפי.

"עורך דין צמרת", היא מפטירה. "גם אצלכם יש כללים שצריך לכבד, בדיוק כמו אצל זונות".

עיניה עצומות, ואני מבחין בדמעה קלה מבצבצת בזווית עינה, כמתלבטת לפני שהיא צונחת במורד פניה.

"לך תעשה לי עוד תה מהנענע שהבאת", היא מסלקת אותי מהמרפסת, כדי שלא אראה אותה בחולשתה.

אני הולך וחוזר לאחר כמה דקות ומניח את הכוסות על תחתיות הזכוכית.

"בלי סוכר", אני אומר.

"אתה זוכר, מישל? כשהבריטים היו כאן היינו רוקדים על המרפסת עד הבוקר. ואתה, בן חמש-עשרה או שש-עשרה, אללה יודע, היית מסתכל עליי בעיניך הגדולות השחורות, עומד בפינת החדר ולא מסיר ממני את מבטך".

אני מציין לעצמי שזה היה בבית הקפה של עלי, אללה ירחמו, בשדרות ירושלים, ולא כאן. אבל נמנע מלומר דבר.

"כבר אז ראיתי את העיניים השחורות הגדולות האלה וידעתי, ידעתי, מישל, שאתה תגדל ותהיה איש עשיר ומכובד. ידעתי שכל יפו תרעד כשתלך ברחוב. כבר אז, כשהיית בן חמש-עשרה, העיניים שלך אמרו לי".

היא מרימה את כוס התה, לוגמת מהמשקה החם ומחזירה את הכוס למקומה.

"תראה אותנו עכשיו, מישל עיוני, מחר או מחרתיים הוא כבר יבוא וייקח אותנו, אולי אפילו היום", היא אומרת, מביטה בי וממשיכה, "היו לנו חיים יפים, מישל. אהבתי שבאת לבקר אותי. כל השבוע הייתי מחכה לביקורים שלך. יום שלישי בשעה שלוש. ואף פעם לא שכבנו". היא פורצת בצחוק צרוד. "הלקוח היחיד שלי שלא שכב איתי. רק לדבר רצית".

מדלן היפה, מדלן הקדושה, איך יכולתי לבקש ממך דבר כזה?

אני מביט לעבר הים, נמנע ממבטה. היא לא תבין.

וכאילו להכאיב לי עוד יותר, היא אומרת, "מישל סעיד, עורך הדין הכי מפורסם ביפו, הלקוח הכי קבוע של מדלן, הזונה הכי מפורסמת ביפו – לא שכב איתה אפילו פעם אחת".

שני שחפים עפים מעלינו, צורחים זה לזה.

"ספר אפשר לכתוב עלינו", היא אומרת, ראשה שעון על מסעד הכיסא, עיניה עצומות וחיוך דק עולה על פניה.

"אתה היית מדבר ומדבר, ואני הייתי מקשיבה. את הכאב שלי כיסית במילותיך, את הדמעות שלי ניגבת בסיפוריך".

"אבל למה לא הלכת עם הקצין הבריטי?" אני שואל, ונבהל.

איני יודע מדוע שאלתי. הרי מעולם לא דיברנו על כך. העניין היה טאבו. חידה שאסור לפצחה.

מדלן שותקת. דמעות נושרות אט אט על פניה. היא אינה מסתירה זאת.

"לא יכולתי, מישל", היא לוחשת.

"מדוע?" אני שואל.

"אני אישה ללא נשמה", אני שומע אותה לוחשת, "אחיו של אבי, יימח שמו ויימח זכרו, שליח השטן, נעץ בי סכין. עד היום הסכין הזאת נעוצה בליבי, נעוצה בין שתי רגליי הזקנות".

היא יורקת לרצפה פעמיים. שפתיה רועדות.

"הוריי שתקו. ואני, נערה בת חמש-עשרה. עד היום איני יכולה לסלוח להם ששתקו. וכשברחתי, הם נתנו לי ללכת".

ראשה שמוט על מסעד הכיסא, כאילו היא מביטה לשמיים, אבל עיניה עצומות ופניה שטופות בדמעות.

"אבל מה יכולתי לעשות, מישל? מה יכולתי לעשות? הייתי ילדה בת חמש-עשרה", היא בוכה, "כמו הנכדה שלך, יפיע, אללה ישמור אותה מכל רע. בת חמש-עשרה".

"אלוהים", אני אומר ומליט את פניי בידיי. "אלוהים. וכל השנים שמרת לעצמך את הכאב הזה והסתרת אותו מפניי ומפני העולם?"

"בן השטן חתך את נשמתי מגופי, והשאיר אותי מדממת ללא נשמה, רק גוף".

אני מנסה לאחוז בידה הגרומה, להרגיע אותה, אבל היא מושכת את ידה מידי ומנופפת בה, כמו מבקשת לגרש את השד הרע שהתיישב בינינו.

באצבעות רועדות היא מדליקה סיגריה ושואפת את העשן מלוא ריאותיה הזקנות.

מדלן מעשנת חצי סיגריה עד שהיא שוברת את השתיקה.

"היית מספר לי על לימודיך. למדת משפטים אצל היהודים והצטיינת. ואני הקשבתי לסיפוריך, למדתי איתך לבחינות, אפילו לספריית האוניברסיטה הגעתי כדי לקרוא ולהבין מה שאתה מספר לי. ואתה לא ידעת כמה קראתי, כמה למדתי. היית מתפלא מאיפה אני יודעת את החומר כל כך טוב".

אני לוגם מהתה ואומר לה, "מדלן, הרי בלעדייך לא הייתי מגיע לאן שהגעתי".

היא שוב מנפנפת ביד גרומה, כאומרת לבטל את דבריי, ולאחר שתיקה קצרה היא כמעט לוחשת, "מישל עיוני, אילו רק הגלגל הסתובב אחרת, ובן השטן נשרף לפני שהרג את נשמתי, יכולתי להיות אתה. אילו הגלגל הסתובב אחרת".

"היית נערצת, מדלן, היית יפה. כולם אהבו אותך. עד היום באים לבקש ממך עצה. לבקש ממך משפט. לולא את – דם רב היה נשפך ברחובות יפו".

"דם רב היה נשפך ברחובות יפו, דם רב", היא חוזרת על דבריי בשקט, כאילו לעצמה, ומדליקה סיגריה נוספת. עיניה מקובעות באופק, רחוק רחוק מכאן.

"הייתי נערצת", היא שואפת את העשן וקולה הצרוד מתגבר, "הייתי נערצת, אבל הייתי זונה".

פס העשן הסמיך ננשף מפיה, והיא אומרת בשקט, "יכולתי להיות אתה".

שקט במרפסת הקטנה.

בכי תינוק נשמע מאחד הבתים.

רכב צופר בעצבנות ברחוב.

משב רוח ים קריר מרעיד את המפה הפרושה על השולחן ומפיץ לכל עבר את הריח העולה מערימת הזבל שברחוב.

"מישל, תמזוג עוד מעט תה למדלן הזקנה. בוא נהנה מאוויר הערב. השמש כבר מתחברת לים, ועוד מעט הלילה יגיע ותלך למשפחתך".