אתנחתא – כרך א

פרשת בראשית איש ואשה - בגן עדן מִקדם

שוב מתחיל מחדש שכולם מתחילים

ננגן השירה באותן המילים

שאינן מתעייפות לעולם כגלים

השבים בלי לחדול לעולם כגלים

השבים בלי לחדול אל הים הגדול

אל חולות החופים התלולים.

(נתן יונתן)

שוב גוללים את התורה לתחילתה ושוב מתחילים מבראשית את קריאת התורה. מילותיה של התורה קבועות ורק אנו משתנים ומוצאים בכל שנה את הטעם המיוחד של אותם פסוקים עתיקים.

באחת מן הברכות הנאמרות מתחת לחופה אנו אומרים:

שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם.

בקריאה ראשונה של המילים אנו נוטים לפרש את הברכה הזו כאיחול תמים לזוג העומד תחת החופה שיזכה לבנות בית מלא שמחה ונטול דאגה. שם הקוד של שמחה זו הוא "גן עדן". לא אכניס את ראשי לגודש הפירושים שניתנו לאותו מקום (או רעיון) שנקרא "גן עדן" ורק אנסה להבין למה מתכוונים כשמברכים זוג במילים "בגן עדן מקדם".

הבנה אחת יכולה להיות שהמילה "קדם" מתארת את מקומו של הגן, כמו שמפורש בפרשת השבוע שלנו:

וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

לאחר גירוש האדם מן הגן הושמה אבטחה בפתחו של הגן לבל יהינו הוא וצאצאיו לחדור לתחום הסטרילי הזה:

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

אולם אפשר גם להציע שהמילה "מקדם" בברכת החופה מתארת זמן ולא מקום. אנו מברכים את החתן והכלה שיזכו לברכת השמחה כמו שמחת האדם בגן עדן "מקדם" - היינו: לפני. ציון הזמן בפרשת גן העדן כמעט מחייבת לשים את חטאו של האדם כקו המפריד בין "לפני" ל"אחרי". כדי לעמוד על טיב הברכה החותרת אל ימי גן העדן שמלפני החטא ניכנס מעט לפסוקי הפרשה. על פי פרשת הבריאה (בראשית פרק א) נברא האדם במיניות כפולה: "זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם". הגדרת האדם אינה קשורה למינו אלא למהותו - בהיותו צלם אלהים. ההרמוניה של הבריאה באה לידי ביטוי בבריאתו של האדם. הזכר והנקבה הם שני צדדים של הצלם. כחלק ממהותו נדרש האדם (איש ואשה) להיות שותף להמשך בריאת העולם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". פרק ב, המתאר את בריאת האדם באופן שונה, פותח ביצירת האיש והנחתו בתוך הגן, מספר על בדידותו ועל השלמתו בצורת האשה שבאה מצלעו. מצבו של אדם מתואר בפרק זה במילים: "לא טוב היות האדם לבדו". פסוק זה מבטא את כמיהתו של האדם לחלוק את חייו בשותפות. אין בפרק זה מאומה מצלם האלהים שבאדם, אין כלל עיסוק בחובת ההולדה, אלא בבדידות המעיקה של הנברא הראשון. לאיש ולאשה יש שמות, הם לא שייכים לכלל הטבע אלא הופכים להיות אנשים פרטיים, מיוחדים ומתייחדים. רק לאחר החטא של האכילה מעץ הדעת, נכנסה המיניות לעולם. אדם וחוה מגלים את מיניותם ועימה באה גם הבושה. בעטיו של נחש נכנסה ביניהם גם התחרות, הקנאה ומשחק הורדת הידיים. קללת האל לאשה מכריעה במאבק הזה לטובת הגבר: "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". ההשתוקקות והשלטון ירדו כרוכים לעולם. בכל מקום שיש השתוקקות יש שליט ונשלט. לעולם המשתוקק ישלם את המחיר של מושא התשוקה. בדגם המקראי תהיה זו האשה הזקוקה לפטרון. אך במציאות חברתית אחרת התפקידים יכולים להתחלף. אם האיש יהיה המשתוקק תהיה זו האשה שתגבה את המחיר המלא: "שכל המשתוקק על חברו - חבירו מושל בו, אלא שדברה תורה בלשון בני אדם, אלו הזכרים" (רבקה לוביץ, מדרש "תנות"). הורדת הידיים שבין המינים הפכה להיות לטבע שני של האדם. זכר ונקבה הפכו להיות שני צדדים שלא יכולים זה בלי זה אך מתחת לתלות ההדדית הזו מסתתר איזה נחש שמכניס לתוכם את הקנאה והתחרות, ועימה השנאה וההתגוששות. היטיב לבטא זאת הרב י"ד סולובייצ'יק (מאמר בכתב העת Tradition 1964):

כך הופך העימות המופלא של אדם וחוה לנסיון מכוער של שחיקת האישיות. האדם של ימינו מבקש להיראות מושל - גיבור ולהכניע את חוה לממשלו האידיאולוגי הדתי, הכלכלי, או הפוליטי. קללת חוה אחר שחטאה "והוא ימשול בך" נתגשמה בחברה בת זמננו. היחס החם האישי בין שני בני אדם, נדחק מפני יחס סובייקט אובייקט פורמאלי המתבטא בשאיפה לשררה ולעליונות.

אפשר לבחון את המתח הזה שבין האיש והאשה דרך הפסוקים המתארים את קריאת השמות בפרשה שלנו. בפרק ב (לפני החטא) קורא האיש בשם לאשתו: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זו".

אך לאחר החטא (פרק ג, כ) הוא קורא לה בשם חוה: "כי היא היתה אֵם כל חי". השם חוה בארמית דומה לנחש (=חיויא). האיש מבקש להשתרר על האשה. קריאת השם הוא ביטוי לאדנות ושלטון. במעשה זה הוא מנסה לקבע את מערך היחסים שביניהם. מיד לאחר הגירוש מגן עדן מספרת הפרשה על לידת הבן הראשון של הזוג הראשון (פרק ד):

וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת־ה'.

האשה שׂמה עצמה כיוצרת השותפה לה' במעשה בראשית. "קניתי איש" מבטא עוצמה וכוח. היא זו שקוראת בשם שנושא בתוכו את כל עוצמת האדם הקנייני. רק לאחר שירצח האדם המשתרר הזה את אחיו תשנה האם הקדמונית את טעמה. בלידת הבן השלישי, שת, היא תאמר: "שת לי אלהים זרע אחר". אני רק כלי מחזיק ברכה. האלהים עשה את האדם. "עכשיו אינה מביטה אל בנה זה אלא כאל מתנה שניתנה לה מן השמים" (קאסוטו בפירושו לבראשית).

על רקע מאבקים אלה נחזור אל מעמד החופה ואל שבע הברכות. יחסי איש ואשה שטרום החטא מבוססים על הטוב שביחד ועל הלא טוב שבהיות האדם לבדו. לפני ארסו של הנחש היו שניהם במעמד שווה של צלם אלהים ולא שתו לבם אל שאלת השלטון בבית. כשאנו עומדים לפני זוג שמפלס דרכו לבניין הבית החדש שלהם אנו מאחלים להם שיזכו לברכת שמים ושהשמחה תשרה במעונם באהבה ורעות, ללא קנאה ותחרות, באופן שהתנהלה שמחתם של יצירי ה' בגן עדן, מקדם.

*

תיקונו של קין

"וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

על אדם הראשון מוטלת האחריות הכוללת לפיתוח הארץ ולשימורה.

השארת הטבע על כנו אינה נחשבת בתורה לתכלית. רוח האדם, צלם האלהים שבו, נותן לו את הכוח לפעול בטבע ולהמשיך את מעשה בראשית בכל יום. האדם היוצר, המחדש מעשה בראשית, מגלה עולמות, מטה נחלים, עוקר הרים ומאיר את העולם - הוא השותף של האלהים למעשה בראשית. האדם שאינו יוצר, החי בטבע ונבלע בו אינו מקיים את רצון הבורא המצווה עליו לעבוד את האדמה. האדמה שמחוץ לגן עדן מייחלת לאדם שינכש ויעדור ויוציא לחם מן הארץ.

אך לפתחו של האדם היוצר רובץ חטא האדנות וגבהות הלב. היוצר עשוי לחשוב את עצמו כאדוני הארץ, ואז חמדת היצירה מתהפכת לתאוות השלטון והכוח. את ההדגמה לזה נותנת לנו התורה בסיפור קין והבל: "ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה".

קין היה "הבן הממשיך" של אבא אדם: האדם נצטווה לעבוד את האדמה וקין מימש את הציווי. הפוטנציאל של האדם הנבחר היה טמון בקין. אך כגודל יצירתו כך גודל יצרו. לעולם לא נדע למה שעה ה' למנחתו של הבל ולא לשלו. האם מפני שהביא מהגרוע שבפירות? התורה כיסתה ואנו נגלה?

המבחן של קין התחיל עכשיו. כשה' לא בחר במנחתו. האם ימשיך להיות שותף לה' במעשה בראשית או שיכריז על הטיית כל כוחותיו להרס וחורבן.

"ויחר לקין מאד ויפלו פניו". ההיפך מצלם האלהים יש כאן. נפילת פנים יש כאן, היעדר וריק יש כאן, ומכאן סלולה הדרך לחורבן: "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו".

כששואל אותו ה' אי הבל אחיך עונה קין: "השומר אחי אנוכי". כמה אירוניה יש בתשובה זו.

כאילו אומר לו כך: 'אתה ה' נתת לאדם שתי משימות: "לעבדה ולשמרה". בראת לאדם שני בנים: לאחד הענקת את כושר היצירה בעבודת האדמה ואילו השני שומר את צאנו שלא יקלקלו. אני איני שומר. אני עובד ואם אינך חפץ בפירות עבודתי קח נא את פירות קנאתי'.

ועונשו של קין נגזר מעצמו:

כנגד ההיאחזות בקרקע: נע ונד תהיה בארץ. כנגד תפארת היצירה: האדמה לא תוסיף לתת מכוחה לקין.

כך מסתיים הניסיון הראשון בקניינו של האדם על פני האדמה.

ועדיין הקב"ה מצפה מהאדם שיחדש בכוח שלטונו ויצירתו את העולם, מבלי לקלקל.

מהלך שבעה דורות מקין מביא אותנו לדורו של למך ונשותיו: עדה וצילה. לכל אחת מהן שני ילדים:

וַתֵּלֶד עָדָה אֶת־יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל־תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב.

וְצִלָּה גַם־הִוא יָלְדָה אֶת־תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל־קַיִן נַעֲמָה.

מזרעו של קין מתפצלת האנושות שוב לעולמות ומגמות שונים:

יבל, שבשמו ובמעשיו מזכיר את הבל, הופך להיות אבי הרועים.

יובל, מחובר להבל אך מביא לעולם את שיא רוח האדם. הוא מעניק לאנושות ולהוויה כולה את סוד הנגינה. הנגינה באה מעולמו של הבל. מעולם הצאן והשמירה. מההרמוניה של האדם עם הטבע. אך יש בה את פאר היצירה והביטוי המזוכך ביותר של צלם האלהים שמוליד את רוח האדם. כך מתאר ר' נחמן מברסלב את החיבור שבין הרועה והניגון (שירת העשבים):

דע שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם. כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאכלו. גם אין הוא רועה תמיד במקום אחד, ולפי העשבים והמקום שהוא רועה שם כן יש לו ניגון.

כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, וזה בבחינת פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה.

וזה סוד מה שנאמר ותלד עדה את יבל... כי תיכף כשהיה רועה בעולם היו תיכף כלי זמר...

ועל ידי שהרועה יודע הניגון הוא נותן כח בעשבים ואז יש לבהמות מה לאכול.

יובל ויבל - הרועה היוצר, אותה יכולת למקד את העולם על ציר השמירה שלא לקלקל, ובתוך כך למצוא את היצירה לא באדמה אלא ברוח האדם.

ומן הצד השני ילדיה של צילה:

תובל קין - הבן הממשיך והמתבל את אביו זקנו. הוא לא עובד אדמה וגם לא רוצח. אך הוא מכין את הכלים שיכולים לשמש לזה ולזה. לוטש כל חורש נחושת וברזל: ברצותו חורש בשדה וברצותו יורה כידון של הרג. אותו פוטנציאל שהיה טמון בזקנו, מתגלם בתובל קין. אותו: "לפתח חטאת רובץ", שהעמיד את כוח היצירה של קין במבחן שבין הבאת חיים ונטילתם, מקבל צורת כלי בידי צאצאו של קין.

ואחות תובל קין נעמה. האשה הראשונה הנזכרת במקרא כיצור הנולד מבשר ודם. התורה לא גילתה מה תפקידה בעולם אך אנו יודעים. היא זו שמבשרת על כוח המשכיות החיים וההולדה.

עולמו של קין נכחד, אלא שחכמים התעקשו שלא לבטל את זרע קין, על כוחותיו וסגולותיו. בא המדרש וזיווג את נעמה אחות תובל קין לנח, מצאצאי שת, ועל ידי זה שימרו את זרע קין, על הכוחות שבו עלי אדמה ויצירה.

העולם המשיך להתפתח דרך זרעו של שת, אולם הגניוס של קין ממשיך לפעול ולהניע את כוחות היצירה בעולם, עם העוצמה ועם הסכנה שבו. הציווי הקדמוני "לעבדה ולשמרה" ממשיך להדהד בעולם ולהכניס את בני בניו של קין למסגרת של אחריות להעברת עולם מתוקן יותר לדורות הבאים.

*

מקין לאנוש - על מצבו של אדם

תמה תקופת גן העדן. העולם בו מסתובב אדם מחוסר אחריות הומר בעולם של עמל ויצירה. הפסוק הראשון שמופיע לאחר גירוש האדם מתאר את מעשה ההולדה של קין (פרק ד):

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'.

נתינת שם לפרי בטן מבטאת את מלוא האחריות של האדם. בעצם קריאת השם אני מבטא את היצירה שלי ואת בעלותי עליו. במקרה של קין הבעלות באה לידי ביטוי גם במשמעות השם. "קין"="קניתי איש את ה'". כאילו אמרה חוה לאלהיה - עד עכשיו מעשה הבריאה היה בידיך, כעת אני שותפה בכירה למעשה זה. קין הוא שם כללי לאדם שאחרי הגירוש מגן העדן. הוא תקוות האדם שיחולל בכוחו בכל יום מעשה של בריאה מחודשת על פי כוחותיו. אותו כוח לבנות ולברוא הוא זה שהוציא מקין את יצר הקנאה, התחרות והאלימות שבסופה בא הרצח הראשון לעולם. לאחר הרצח ילדה האם השכולה בן נוסף:

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹקים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'.

משהו קרה לה לאשה הבוחרת שם לבנה החדש. שת=שת לי אלהים זרע אחר. הפעם היא לא קונה איש. הפעם היא מחליפה את כל עמדתה מפְּעילה לנפעלת. היא מכופפת קומתה מול השגב של הבריאה האלהית. הילד הזה אינו שלי. הוא של האלהים, כפי שאני שלו. הרצח שפרץ מקין טלטל אותה לקצה השני של תפיסת האדם את מקומו בעולם. אותו בן קורה לבנו - אנוש. מה פשר השם הזה ומה משמעות המילים "אז הוחל לקרוא בשם ה'"?

הרב יצחק שמואל רגיו (מחכמי איטליה במאה ה־18) מפרש את פשר השם:

ויקרא את שמו אנוש - השם הזה הושאל אח"כ אל כל המין האנושי, כי מצאנו - "מה אנוש כי תזכרנו" (תהילים ח), "אנוש כחציר ימיו" (תהילים קג), והוא נגזר מלשון "ומכתי אנושה" (ירמיהו טו), "עקוב הלב מכל ואנוש הוא" (ירמיהו יז), ונקרא כן האדם בבחינת היותו תמיד איש מכאובות נגוע ומוכה אליהם ומעונה. והנה שת חכם גדול היה כי נולד בדמותו של אדם הראשון ככתוב לפנינו, ולפי שנתן על ליבו תמיד גודל חטאת אביו והבין איך ע"י העוון ירד האדם פלאים ואבד סגולותיו היקרות, לכן קרא שם בנו הנולד לו אנוש, כאומר ראוי מעתה לאדם להיות שפל רוח אנוש ומעונה, פן מרוב השלווה יפרוץ גדרי תאוותיו וילך אחר יצרו הרע.

הפסוקים שאותם מביא הרב רגיו מתארים את האדם התלותי. המילה 'אנוש' מבטאת, לפי ביאורו, את חולשתו של האדם ושפלותו. כשדרוג מסוים לפירושו אני מציע שגם שת עצמו כבר נקרא על שם תלותו של האדם, בהיפוך מהאדם היצרי - קין. על פי זה אנו יכולים לראות שני מסלולים בתהליך התפתחותו של האדם בעולם. מסלול אחד: אדם - קין - האדם המשגשג ויוצר, דומה לאלהים. מסלול שני: אדם - שת - אנוש - האדם התלותי.

מכאן גם מובן מה פשר המילים: "אז הוחל לקרוא בשם ה'". פרשני המקרא נחלקו ביניהם האם מדובר על שבח או גנאי לדורו של אנוש. רש"י בחר את הפירוש המגנה:

אז הוחל - (לשון חולין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות.

לעומתו בחר נכדו, הרשב"ם את הפירוש המשבח:

אז הוחל לקרא בשם ה' - לשון התחלה שהתחיל להתפלל מתוך צרות שנתחדשו.

בדרך כלל רואים את שני הפירושים כחולקים אך לדעתי אין הבדל שורשי ביניהם. האדם השפל, המודע לארעיותו ולמגבלות כוחו (=אנוש) מוצא את עצמו אבוד בעולם ענק המאיים עליו. בשפלותו הוא מחפש את הנתיב אל היציב והקיים, אל הנצחי והאלהי. חלק מצליח להגיע בחיפושו אל שורשו וחלק נתקע בדרך בסגידה לכל עוצמת הטבע. כך מתאר הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה את האנושות וטעותה:

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול... וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך.

כל בני האנוש מחפשים קשר לחיזוק תחושת הביטחון. באחד מפרקי זיכרונותיו מתאר מרדכי (מורל'ה) בר־און (בוגר קורס הקצינים הראשון של צה"ל וקצין חינוך ראשי) את תחושותיו כמ"מ צעיר במלחמת השחרור, העורך את מחלקתו בפרדס ליד בית עובד, מול החוד של הצבא המצרי שהגיע "עד הלום" (אשדוד): "כשירדה החשיכה ואנחנו ציפינו להתקפה שהיתה צריכה לבוא עם שחר, שכבתי לי באחת השוחות של הפרדס והתחלתי לדמיין לעצמי מה יקרה כשיעלה השחר - ואז נתקפתי בפחד נורא, ואז באיזה שהוא רגע הרגשתי רצון עז להתפלל, אבל לא ידעתי איך, שום תפילה לא היתה שגורה על לשוני, אבל בכל זאת התפללתי".

כל הזמן אנו נעים בין האדם שמניע אותנו להיות "צלם אלהים" לבין התודעה המזכירה לנו את היותנו בני אנוש. פרשת בראשית מכניסה אותנו בבת אחת לשני מסלולי החיים של האדם. אדם יוצר ומשגשג ובן אנוש המחפש אחיזה בקבוע ובנצחי. מנקודת ראשית זו אנו יוצאים לדרך, לשנת יצירה ותפילה.