מה תשתה שחור או נס?

 

1

לא ידעתי על מה להתפלל.

לא הבנתי מה לבקש.

ואולי דוקא כן?

ביקשתי להשאר אני

להתעורר אותה אישיות כפי שהייתי

לפני שהורדמתי

לפני שנותחתי,

לפני שניסרו את הגולגולת שלי

לפני שהוציאו את הגידול מהמוח

לפני שהחזירו את העצם, כדי לסתום את החור, כדי שאחזור להיות שלמה.

לפני שהעירו אותי ובקשו ממני

"הניעי את ידיך, ואת האצבעות"

וידי הימנית נעה בצייתנות, כולל האצבעות.

"הזיזי את רגליך, ואת האצבעות"

ורגלי הימנית זזה בצייתנות, כולל הבהונות.

שמחתי. אני שומעת, אני מבינה, אני זזה. אני בסדר. אני חזרתי.

אני אני.

התעוררתי?

התעוררתי אני?

מטושטשת חזרתי לשינה שאין בה בחירה,

לריק שלא מכיל דבר ובכל זאת אין בו מקום בשבילי.

לא הייתי, לא "שם" ולא "כאן".

מי אני?

אורות בוהקים מכאיבים לי,

פורסים את עולמי לפרוסות דקות שקופות.

רגע הן כאן, ובמשנהו הן נעלמות

יחד עם האורות.

אולי זה לא עולמי?

קולות רועמים דופקים, חודרים, ללא הזמנה, ללא אישור.

ציפצופים מפרידים בין זמן לזמן

דוחקים בו מכאן לשם והוא בורח

מהם וממני אל מקומות שהם מעל לזמן, ומתחתיו.

זמן של מי?

שלי?

מכשירים נוהמים, מגרגרים, מתריעים,

ממלאים את העולם ללא מילים

עם מי הם מדברים?

אולי זה לא עולמי?

לאן אני הולכת?

אני שוקעת, עוד ועוד עד ש...

אני נמשכת מעלה

מהבור השחור המנוכר והזר

אל מיטה שלידה נמצא שלמה, אוהב

ודואג לי, משמע אני כאן

חזרתי לעולם.

שלמה שמח כל כך. הניתוח עבר בשלום, היה מוצלח יותר ממה שציפו. הצליחו להוציא את הגידול בשלמותו. לא יהיה צורך בהקרנות. הפרופסור מאד מרוצה. אושר גדול, מדבק, מחבק, עוטף בנחת של להיות "אחרי" ולדעת שאני "אחרי".

אני מאושרת. שומעת. מבינה. מדברת. "אני בסדר", ומיד אחרי זה, "כואב לי הראש נורא".

אני לא יכולה להשאר עם הכאב הזה. אבל אני זאת שכואבת, אני זאת שבוחרת להיות מסוממת יותר, אני זאת ששומעת את שלמה קורא "אחות, כואב לה. אפשר בבקשה לתת לה משהו." אלי ניגשת האחות, "כואב לך?" ומבלי להמתין לתשובה היא אומרת "נתתי לך חומר נגד כאבים לתוך הוריד. עוד מעט הוא ישפיע." וחוזרת אל המקום שממנו היא באה. מקום שאני לא יכולה לראות, אך אני בטוחה שהוא לא רחוק, שהרי היא אמרה לי "אם את צריכה עוד משהו, אני כאן".

שלמה יוצא ואחותי נכנסת. מרשים רק לאדם אחד בכל פעם להיות לידי.

"אני בסדר. השיער שלי מכוסה?" אני שואלת.

"מצחיקה. כל הראש מכוסה בתחבושת אחת גדולה. כולן יוצאות מניתוח כזה צדיקות צנועות."

אני מנסה להבין. אני לא צדיקה, זה בטוח. אז מי אני עכשיו אם אני צדיקה? אני שואלת את אחותי והיא צוהלת, מחייכת ואומרת "זאת את! ממש את! איזה נס, את ממש את."

רופא ניגש אלי. "שלום אני ד"ר... את בסדר? את יכולה להזיז בשבילי בבקשה את הידיים? את אצבעות הידיים? וגם את הרגליים בבקשה, את יכולה?"

"אני בסדר", אני אומרת שוב. מזיזה את הידיים ואת הרגליים. ימין זזה שמאל לא מגיבה כלל לפקודות המוח שלי, לרצונות שלי. הרופא חוזר על בקשתו. אולי אני לא מרוכזת? ישנונית? לא שומעת מספיק טוב. אני מזיזה שוב. מה שזז זז, ומה שלא... לא. רגל שמאל ויד שמאל מונחות כאבן שאין לה הופכין.

הרופא קורא לצוות. כולם סביבי, מדברים, מזיזים, מנתקים, מחברים, מתקשרים לדימות, "חולה אחרי קרניאוטומי, חשש לדימום תוך גולגלתי, מגיעים דחוף." מגלגלים אותי במסדרונות. "תכינו את חדר הניתוח, החולה של הפרופסור. אני בדרך ל CT. כן אני עם החולה, דוחף את המיטה. בטח שאני לא עוזב אותה. כן CT כבר מחכים לנו."

הגלגלים משקשקים, על פי מקצב האריחים, פעם כך ופעם אחרת. הדם פועם בקצב הטלטלות ובעוצמת הרעש. פועם וכואב. כואב נורא. דלתות נדחפות, נפתחות ונעלמות מאחורי. עיני עצומות אך האור חודר אליהן דרך הגוף, דרך עור התוף, דרך גלגלי המיטה הרועדת. האור חודר ומכאיב. הכל כואב. הראש מתפוצץ מכאב.

"תזהרו בבקשה, הראש שלה נורא כואב. אתם לא רואים שהיא סובלת? בבקשה תהיו עדינים עם המיטה שלה." שלמה מתחנן. מישהו עונה לו "החיים שלה בסכנה, המוח שלה בסכנה, הכאב? לזה אתה דואג עכשיו?!" מעבירים אותי לקרש, למיטה אחרת, קושרים אותי אליה. "החמצן. איפה החמצן? אל תנתק, אני חייב אותו איתה כל הזמן. יש שם בלאגן במוח שלה, כנראה דימום מהניתוח". "הכל מחובר? הכל עבר?" "כן. אז לא לזוז" (מי יכול לזוז?). יוצאים מהחדר. חוזרים אל החדר. משחררים, מעבירים לקרש, מעבירים למיטה. הכאב בלתי נסבל והמוח מתכנס אל המקום בו אין כאב, אין כלום.

אני צפה ושוקעת שוב. עולה אליהם ונעלמת מהם. אני יודעת שאני חיה, שהרי הכאבים איומים. אני שמחה שאני חיה, אבל הכאב בלתי נסבל. אני לא יודעת איך להחזיק מעמד ערה. בתוך הכאב העֵרות היא חצי שקופה, מסך שבור מפריד בינה ובין המציאות, ודרך חרכיו אי אפשר לי לראות את עצמי. את האחרים, אפשר, לפעמים, לראות, או לפחות לדעת שהם שם. ואני? איפה אני? איך אהיה אני עם הכאב הנורא הזה? שוקעת שוב לתוך השחור הבולע הכל. גם אותי.

שוב מגלגלים אותי על גבי האריחים והמרצפות. שוב אני ערה בתוך כאב צמיג וחונק. אורות באים והולכים. דלתות נפתחות ונסגרות, ושוב נפתחות. "בזהירות בבקשה. כואב לה הראש נורא". "אני נזהר אדוני. הכי נזהר שאפשר. אני יודע את העבודה שלי אדוני. אני כבר 20 שנה במקצוע הזה. תאמין לי אני יודע מה אני עושה." יש עוד דמויות סביבי. הן נעלמות במעלית ומופיעות שוב מחוצה לה.

דלתות הזזה נפתחות. האור חזק מאד, לבן, חודר וחותך אותי מבפנים.

"זאת החולה עם הקריניאוטומי. לאן להכניס אותה?"

"לחדר האחרון שם, במיטה ליד הדלת. אני מיד אגש לקבל אותה".

"אני צריך שתעזרי לי. החולה משותקת חצי גוף."

"אני אעזור לך" אומר שלמה.

"אדוני, בבקשה תצא מכאן. אנחנו נעביר אותה, נסדר אותה, ואחרי כן תוכלו להכנס לחדר".

"בבקשה תזיזו אותה בעדינות. הראש שלה מאד מאד כואב."

"אדוני, אנחנו יודעים את העבודה שלנו. זאת לא חולה ראשונה במחלקה אחרי ניתוח ראש פתוח. פה זה נוירוכירורגיה. זה המקצוע שלנו. אנחנו נטפל בה הכי טוב שאפשר. רק תצא בבקשה, אדוני ותן לנו לעבוד".

מנתקים, מרימים, מעבירים דרך קרש למיטה של המחלקה. מסדרים מחדש את כל הצינורות והחיבורים.

"זהו. עכשיו את בסדר."

"קר לי. כואב לי. תנו לי משהו בבקשה נגד הכאב." מוסיפים שמיכה, ועוד אחת.

"עוד מעט תתחממי."

"כואב לי נורא."

"עוד מעט תקבל אותך הרופאה והיא תחליט מה אפשר לתת לך."

שקט. רגע אחד קצר של שקט. אני עם עצמי וזהו. מי אני? למה אמרו שאני משותקת? חשבתי שהכל עבר בסדר. שלמה כך אמר. משותקת זה בסדר? כל מה שניסו לתקן לא עזר?! אני מנסה להרגיש את הגוף שלי. צד שמאל לא מגיב לכלום, לא זז, ממש לא חלק ממני. אני צריכה שיד שמאל תגע בגוף שלי כדי שארגיש איפה היא. אני צריכה להסתכל על רגל שמאל כדי לדעת היכן היא מונחת. רגע אחד קצר של אימה בלתי נקלטת. רק רגע אחד קצר ושלמה נכנס, ובנים ובנות. אחותי לידי, מחזיקה לי את היד. שלמה מלטף את ראשי ואומר "הכל בסדר. את חיה. את את. והכל יהיה בסדר."

באיזה שהוא מקום עמוק מאד אני מאמינה שיהיה בסדר. מעליו יש הידיעה שאני כבר עכשיו בסדר. אבל הידיעות האלה לא מצליחות לגרש את הדמעות, את התסכול, את הפחד, את הכאב, את סימני השאלה. תחושת האין אונים משתלטת על כל התחושות, הרגשות, הדמעות, המחשבות. אני משותקת.

חצי מהפנים משותק. אני מעוותת, מוזרה, מביכה את האנשים סביבי. הם אוהבים, אבל קשה להם להסתכל. אני לא רואה את עצמי, הפנים שלי לא מוזרים בשבילי. אבל הבליעה מוזרה, עובדת רק בצד אחד. שייק – זה האוכל האולטימטיבי. היום את הכל מרסקים, מערבלים, טוחנים, מקציפים, מוסיפים לכוס קש עבה – ושותים. זה דווקא טעים. אני יודעת מה טעים לי. אני אני. פלא כל כך חשוב. וכי לא לזה התפללתי?

רופאים נכנסים ויוצאים. נוירולוגים מומחים. נוירולוגים מתמחים. אחד מהם חורץ קו לאורך כף רגלי השמאלית, ללא כל תגובה. הוא נכנס עמוק יותר. הוא מכאיב לי שוב, ושוב, יותר ויותר. "אני מרגישה את הכאב", אני אומרת לו. הוא ממשיך בשלו. אני שקופה. אני לא באמת שם. מבחינתו רק כף הרגל שלי קיימת, והיא לא זזה, לא מגיבה לכאב שהוא חורץ בה. הוא דורש ממנה תגובה. הוא לא מוכן לקבל שאינני יכולה למשוך את כף רגלי ממנו. הוא אוחז בה ללא רחמים. איפה הרופא האחראי? למה הוא לא מפסיק אותו. דמעות ממלאות את עיני. אחיותיי יושבות על המיטה למלווה בקצה החדר. יושבות ולא עושות שום דבר. משותקות מסמכות הרופאים? ממתי הן כאלה? למה! איפה המילים שלהן? הנוירולוג התייאש. הוא עוזב את כף רגלי שהרים לאוויר. הרגל נופלת כמו קרש, נחבטת בדופן המיטה. גם היא כעת שקופה, לא קיימת יותר, גם לא בשבילו.

אני צריכה להתפנות. שלמה קורא לאחות. אסור לי עדיין לרדת מהמיטה. היא מביאה לי סיר מקרטון. אני יודעת איך להשתמש בו, אבל אני לא יכולה. צריך להרים את שני צידי הגוף על מנת להשתמש בו. לי יש רק צד אחד. רק צד ימין. תחושת אין אונים קשה. המיטה מתרטבת. איזו בושה. הבושה נפרטת לדמעות. הן זולגות, מרטיבות מבחוץ, ונקרשות על ליבי מבפנים. אין בי בושה על התלות באחרים. אין בי דמעות על הנכות הקשה. מיטה רטובה? עד כאן! אני מבקשת, אני דורשת, והצוות מסכים. כעת אני תלויה בחסדם ובזמנם, בתשומת לבם וברצון הטוב של הצוות התומך, על מנת להגיע לשירותים, ולחזור למיטה, או לכורסה. הצבע והגוון של הימים שלי מושפע ממידת הזמינות וההיענות של הצוות.

אני מנסה לשמור על מערך הצניעות המשפחתי. מבקשת שלא לאבד את מקומי כאם, כחמות, כאחות, כחברה טובה. אני מבקשת שלא יִפָּרצו גבולות ה'דלת אמות' שלי, או לפחות שגופי ישמור על גבולותיו כַּגוף שלי. הימים חולפים והופכים לשבוע, שבועיים ושלושה. נמצא אתי מישהו מהמשפחה בכל זמן, ביום ובלילה. הגבולות שלי נשחקים אט אט. לרחצה אני ממתינה לעזרה מאשה מהצוות. מבקשת שלא להיחשף לאלה שימשיכו לראות אותי גם כשאבריא, גם כשאצא מפה. היא מעבירה אותי לכסא רחצה, מגלגלת אל השירותים-מקלחת, מפשיטה, רוחצת, מלבישה. היא מחליפה את כיסוי הראש שלי, השרוול הסטרילי שמכסה את כל הגולגולת, מגן על מקום הניתוח והתפרים מפני זיהומים.

אני מנסה לשמור על 'צלם אנוש' פרטי, הדבר לא תמיד מצליח בידי.

אני במיטה, כאובה, הראש מתפוצץ מכאב, גופי כבד ואין לי כוח להזיז אף אצבע.

"היה לך התקף אפילפטי חמור. הוא גרם לאובדן נשימה לדקות ארוכות, הצוות נלחץ, ונכנס למערך חירום. הועברת לחדר מול דלפק אחיות, כדי לאפשר תגובה מהירה יותר."

החדר נראה אותו דבר, רק מיקום הדלת השתנה. והרעש. עכשיו כל מה שמתנקז אל דלפק האחיות, מגיע גם אלי, הקולות, הריחות, המראות, הרגשות, הפחדים, התיסכולים, העייפות, השעון סופר את הדקות עד לסוף המשמרת.

עכשיו, כשמעבירים משמורת עלי, מראים לכולם גם את לחצן המצוקה הכחול. "תלחצי על זה ומיד יגיע כל צוות ההחייאה. אל תהססי, כשיש לה התקף היא יכולה להחנק, פשוט תלחצי."

התקף, ועוד אחד. כל אחד יוצר מצבי חשיפה שיהיה לי קשה להתנער מהשפעתם עלי ועל אלו שנכחו בהם. הם מתישים אותי, ומפחידים אותי. האם איבדתי את המצב 'היציב' שהיה לי, ללא התקפים גדולים, כבר למעלה משנה לפני הניתוח? האם יש לי כוח לחזור לחיים עם אפילפסיה קשה. האם יש לסובבים אותי את הכוח?

אני מוצאת את עצמי נדרשת לבנות הגדרת עצמי חדשה, רכה יותר, שמאפשרת לגבולות להיות בעלי משמעות למרות היותם מטושטשים מאד ופרוצים לעיתים. אני יודעת שעלי למצוא דרך לעשות זאת, אך במשך ימים רבים אני לא מצליחה למצוא כיצד להגיע לכך. הנפש, הרגש, הבטן, כולם מתקוממים נגדי, והנשמה מביטה 'מלמעלה',

ומתוך ליבת הוויתי, ושותקת.

אני מוצאת שהתשובה נמצאת בין הקטבים המנוגדים, הפעלת כוחות פנימיים אדירים מצד אחד, וענווה גדולה מהצד השני. אני צריכה לקבל בענווה את המגבלות שלי, ולהבין באופן הברור ביותר שאלו מוגבלויות של הגוף ולא שלי, לא של האני הפנימי שלי. מתוך זה אני צריכה לקבץ את כל הכוחות שבתוכי על מנת להקטין את התלות שלי באחרים, יהיה המאמץ קשה ככל שיהיה.

אני עושה כל מה שאני יכולה עם יד ימין ורגל ימין. הן לומדות לשאת את משקל כל הגוף (כמעט) וכך אני יכולה להיעזר באדם אחד בלבד על מנת לעבור ממיטה לכורסה או לכיסא שירותים. אני משתתפת באופן פעיל ברחצה ובהתלבשות שלי. אני משתדלת שלא להזדקק לדברים אותם אינני יכולה להשיג בעצמי או להשתמש בהם ללא עזרה מאחרים. אולם בכל זה לא די.

השינוי הגדול ביותר מגיע באופן ההסתכלות שלי על המצב. אני מבינה שבמשך כל הימים האלו אני חיה סביב כל מה שאני לא יכולה לעשות. איך יכולתי לשקוע למקום המריר והשחור הזה?! הרי כל כך פחדתי שלא אתעורר 'אני'. שפתיחת המוח וחשיפתו לאויר תשנה את התנהגותי. מומחים אמרו לי שזה ישנה את אישיותי, את אופן ההתנהגות שלי בכל מיני תחומים. אולי אני מגשימה במו ידי את הנבואה הקשה הזאת? אולי לא החשיפה לאויר, אלא הירידה בתפקוד והשיתוק הם אלו שגורמים לי להשתנות, ולא לטובה? כל כך הרבה מאמץ השקעתי בשנים האחרונות בפיתוח עין טובה, והכרת הטוב. האמנם הכל היה לחינם? הכל מתמוטט בעת מבחן?

מגיע הזמן לעבור מנוירוכירורגיה לשיקום. בסופו של דבר שום דבר לא היה לחינם. גם לא שלושת השבועות במחלקה הנוירוכירורגית. הזמן הזה, של תסכולים לאין ספור, ומאבק השרדות בכל מחיר, היה הכנה חשובה, והכרחית אולי, למעבר שלי לשיקום נפגעי ראש בתל השומר.