פרולוג: איך נולד הספר הזה (טבריה, 1956)
ישבתי בביתו של קָרְלוֹ סִיבָנְטוֹ תחת שמש ישראלית לוהטת. זו השעה שכדור האש השמימי בוער בשיאו, והאוויר החם מהביל. בחוץ אין אדם השוהה שם מרצונו החופשי. צהרי היום, זמן לנמנם. לאחר שעות אחדות השמש מתחילה לשקוע, ולעת דמדומים, כשהחושך מתחיל לרדת, אפילו המאחרים להתעורר כבר פעילים, ממשיכים את היום שנקטע, עד לשעות הקטנות של הלילה.
שנינו יושבים בתוך החדר הקריר, יש חשק לנמנם, אבל אנחנו משוחחים. נפגשנו במקום מרוחק וזר לאחר זמן רב שלא התראינו, ויכולנו בקלות לבלות בדיבורים את השעות הלאות ביותר של היום. לי היו שאלות רבות, והוא היה מוכן לענות ולספר עוד ועוד.
דיברנו על התנאים בישראל, על השליחות שלו, על אודות חוקי המדינה המוזרים ועל הוראות השעה הנוקשות. המשרדים כאן במדינה פועלים לאט, בלי להתחשב בצורכי הפרט ומידת הדחיפות שלהם. יש לפעול בהרבה סבלנות, אך גם בתקיפות, שאם לא כן לא יצא מזה כלום, בעיקר לבעל שליחות כמותו. לפעמים יש לעורר פקיד ישנוני מאדישותו ולנערו בדיבור החלטי: האם אינך מבין? יש לפעול עכשיו ומהר! אך אין לשכוח שצריך להתנהל כאדם מאמין, כדי לא להיות מכשול לאנשים, צריך הרבה כישרון וטקט כדי לדעת להתנהל בטעם ובחכמה עם המקומיים.
לעתים קרובות יש גם קשיים לספק את צורכי היומיום. יוקר המחיה גבוה במדינה הזאת, והכסף אוזל לא פעם.
"איך אתה מסתדר בתנאים האלה?" שאלתי נדהם.
"צריך כוח רצון ונחישות כדי להשיג את המטרה, ויש לפעול מתוך רוח קרב. אם אנסה להשיג את האישורים שלי בדרך של נימוסין, אין סיכוי שאפילו יעיינו בבקשותיי. צריך ללחוץ, ולא אחת יש ללכת כמה פעמים בשבוע לפגוש את הפקידים, להסתכל להם ישר בעיניים ולומר בתוקף: "מה הבעיה, מדוע ההתנהלות במדינה הזאת כל כך לא יעילה?"
"טוב, זה דורש כמובן מיומנות כדי להסתגל להתנהלות כזאת," הערתי.
"החיים מלמדים," ענה, "ולמעשה אני יכול לומר שאומנתי לתפקיד הזה עוד מילדותי."
"מילדותך? מה זאת אומרת?" התעוררה סקרנותי.
"האמת, אתה לא יודע איזו ילדות הייתה לי," הוא ענה בבת צחוק טובה. "התייתמתי מאמי כבר בגיל שמונה חודשים, וזכיתי לטיפול קשוח של אם חורגת עד שהתחלתי לפרנס את עצמי. זה היה בית הספר של החיים! אני בכלל צריך להודות לאלוהים שאני עוד חי, ואיבריי שלמים."
"ואני חשבתי שדעות קדומות על אימהות חורגות הן הגזמות ששייכות לאגדות," אמרתי.
"לגביי זאת הייתה אמת צרופה החזקה מהאגדות, האמן לי. ודאי יש גם אימהות חורגות הוגנות וישרות שמטפלות באהבה רבה בילדים יתומים, ובמיוחד אם הן מאמינות, אבל אמי החורגת לא הייתה כזאת."
תוך כדי תיאור כמה מקרים קרע ידידי לגזרים את וילון העבר וסיפר לי על גורלו של ילד יתום המושלך אל מתחת לציפורני אם חורגת אכזרית. ואני הקשבתי משתאה: האם כל זה יכול היה להיות אפשרי?
"שמע, אחי," קטעתי אותו, "יש פה סיפור לספר שלם, צריך רק לספר הכול לפי סדר האירועים."
"יש, ועוד איך, אבל מי ייקח על עצמו מטלה כזאת? וחוץ מזה, הזמנים ההם היו ואינם."
לאחר הפסקה קצרה המשיך ידידי: "לפעמים כשאני מתיישב לרגע לנוח ועוצם את עיניי, באים הייסורים הישנים ומתייצבים לפניי כמו בסרט. אבל המראות האלה לא נשארים במחשבותיי זמן רב. תמיד באות תלאות חדשות, וההתמודדות אתן מאפילה על מכאובי העבר."
הוא חייך שוב ברכות.
"אתה הרי בא לבקר בפינלנד לעתים. מה דעתך לקפוץ אליי ולספר לי את קורות חייך מהתחלה? אני אנסה ליצור מזה ספר קטן," הצעתי.
"האם זה יביא ברכה כלשהי למישהו?" שאל ידידי.
"מאוד יכול להיות. ואם לא, אז לפחות הרבה ילדים יהיו אסירי תודה להוריהם כאשר ישמעו איך החיים יכולים להיות קשים לאחרים."
הזמן עבר. חלפו מספר חודשים, וידידי יושב בכיסא נוח מולי בביתי בהלסינקי. הוא בא לספר לי את סיפורו. חמש שעות הוא סיפר וענה לשאלותיי. היה מאוחר בלילה כאשר הלך.
עכשיו אתם יכולים לקרוא את הדברים שסיפר לי, הנכם מוזמנים לקרוא את עלילות אולבי היתום.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.