יש צמחים שקמלים ומתים אם הם לא צומחים על אדמה טובה, בלי לקבל מספיק שמש ומים. יש כאלה שגדלים פרא והופכים לסבך חונק ומסוכן. אבל יש גם כאלה שנאחזים בעקשנות, עושים כל מה שאפשר כדי לצמוח למעלה ולהניב פירות, להידמות כמה שאפשר לצמחים האחרים סביבם.
כזו היא עמליה, גיבורת “פיטנגו בחצר”.
זהו ספרה השני של הדס קפלן שעוסק במשפחות, באלימות שמפוררת אותן ובניסיון הבלתי מתפשר של הקורבנות לא רק שלא להתפורר אלא גם לבנות בית חדש, חזק וטוב יותר, יש מאין.
כמו בספרה הקודם “הכל בסדר, הילי”, גיבורת הספר הזה נמלטת מציפורניה של משפחה מתעללת אל מרחביה של ארה”ב רחבת הידיים. שם היא תוכל להיעלם, להפוך למישהי אחרת, לברוא את עצמה מחדש. בניגוד להילי, עמליה התחתנה עם בחיר ליבה לפני שנמלטה לארה”ב והקימה שם את משפחתה בניסיון להשאיר את העבר מאחור. טלפון עם בשורה מאחותה הקטנה מאלץ אותה לחזור לארץ לזמן קצר, להתמודד עם העבר שניסתה להשאיר מאחור ועם התהייה שאולי היא ויתרה על חלקים רבים מדי מעצמה כשהתנתקה באופן מוחלט ופתאומי.
העיסוק בשורשים שלה ובבית שממנו באה מעורר בעמליה חרדה עמוקה בעודה מנסה לבנות את ביתה שלה עבור ילדותיה הקטנות: כי איך אפשר לבנות משהו כשהיסודות שלך עצמך רעועים כל כך, אחרי שנבנו על אדמה בוצית ומלאת רקב?
היצירה פורשת בפנינו את השלכות ההתעללות על כל תחומי החיים של עמליה – על הביטחון העצמי שלה, על האופן שבו היא חווה את העולם, על המחשבות שלה ועל השיח הפנימי שלה. אחד הדברים שאני אוהבת מאוד בכתיבה של קפלן הוא הנכונות שלה לשלוח את הגיבורה שלה ואת עצמה ככותבת לשאול את השאלות הקשות ולדון בהן לעומק – היא לא נרתעת מהתמודדות עם מורכבות. היא שואלת בכנות – האם יש דבר כזה לברוח ממה שעברנו? האם אפשר לברוח ממי שהיינו, מהמציאות שחיינו בה, ולברוא לעצמנו מציאות חדשה מבלי לוותר על עצמנו ועל מי שאנחנו? “פיטנגו בחצר” מספק לנו מספר תשובות שחלקן נכונות לחלק מהאנשים, אף פעם לא לכולם.
הגיבורות המהורהרות שמרכיבות את העלילה בעיקר מהזיכרונות והרגשות שלהן, מעבדות את מה שעבר עליהן מול העיניים שלנו, מספרות את סיפור חייהן בעודן מאירות אותו בכל פעם מזווית חדשה עד שהוא מוצג לנו בתמונה שלמה, כמו מיצג במוזיאון שאנחנו יכולים לבחון בניחותא מכל זווית.
הספר בוחן את האפשרות של התרחקות מההתעללות על שלל ההשלכות שלה; הבחירה להתרחק מוצגת על ידי דמויות שונות כנטישה, כבריחה – אבל גם כחוסר ברירה, כאפשרות היחידה לגדול ולבנות מחדש. העלילה של “פיטנגו בחצר” מראה שאפשר להחזיק את המורכבות שבין בריחה ולצמיחה, שזה יכול להיות גם וגם ולא רק זה או זה.
ככל שעמליה מתארת יותר את ילדותה אנו מבינים שחוויית הזרות וחוסר השייכות מלווה אותה עוד הרבה לפני שעברה לגור במדינה שלא דוברת את שפת האם שלה.
היא מרגישה את התלישות בארה”ב, השהות במדינה זרה מחדדת לה את התחושה שהיא לא לגמרי יודעת איפה הבית שלה. מה שמניע את הספר זו התנועה של עמליה בין המחשבה שמשהו בתוכה שבור ללא תקנה – אבל משהו בה, קול אחר אולי, אישי יותר, מנסה להתווכח, להראות שלמעשה היא ראויה לאהבה, שהיא מסוגלת לאהוב בלב שלם ולהקים את הבית שלה על עמודי תווך יציבים, למרות כל מה שלימדו אותה ולמרות היסודות שהיא בעצמה מעולם לא קיבלה.
כבר ציינתי לטובה בביקורת הקודמת את העובדה שאצל הדס קפלן המתעללים וכיצד הפכו לכאלה הם לא האישיו. הם נתון, והדגש הוא הרבה יותר על שיקום הקורבנות. ב”פיטנגו בחצר” המתעללים מתחזקים במרץ רב מראית עין של נורמליות באופן רומס ודורסני. לפיכך אין זה מפתיע שההיבט המיני והמגדרי נוכח מאוד בשיח המתעלל. צמד הנבלים של הסיפור מייצגים הקצנה של כללי מגדר נוקשים, הסטנדרט החברתי שעל פיו נמדדים גברים ונשים הופך בידיים שלהם לשוט שבעזרתו הם מציפים בכל אחת מבנותיהם בדרך שונה, אכזרית ויצירתית.
זה ספר על משפחה, על המקום שלה בחיינו וכמה אנחנו מוכנים להיאבק עליה. זה ספר על אהבת אחיות, על הדברים שאהבה כזו מסוגלת לשרוד וגם על הדברים שלא. זה ספר על אישה שמצליחה לגלות בתוכה כוחות שלא ידעה שיש לה, שמוצאת את הכוח לאחות את הסדקים בעמוד השדרה השבור שלה, שלומדת “למרפק” בקטנה כדי להסתדר ובעיקר להאמין בפלאים שמסוגל לחולל כוח הרצון שלה עצמה.
ובין לבין, זה גם ספר על זוגיות מיטיבה ומרפאת – זוגיות שדברים לא תמיד מסתדרים בה, אין הסכמה על הכל ולא הכל הולך חלק, אבל יש בה מספיק חיבה ואהבה וכבוד הדדי על מנת לאפשר מגוון של ויתורים ופשרות, לתת מרחב נשימה זה לזו.
זה ספר כואב כשם שהוא מלא חמלה ואופטימי, ותאכלס זה כל מה שאני רוצה כשאני לוקחת ספר ליד. זה מן הסתם לא יעבוד בלי דמויות מורכבות שמעוררות עניין וכתיבה סוחפת – ואת זה הדס קפלן עושה בקלות עם יד קשורה מאחורי הגב ועיניים מסונוורות מהשמש הישראלית החזקה מדי.
“קחי דרמת נעורים משפחתית קלילה”, הם אמרו, “יהיה כיף”, הם אמרו!
מה שנשמע לפי התקציר כמו סיפור התבגרות סוחט דמעות התגלה למעשה כמותחן מצמרר, מהסוג שמקפיא את הדם ומרתק אותי אליו וגורם לי לצמצם את העיניים בחשדנות בכל פעם שאני נתקלת בשם של כל אחת מהדמויות – כי פשוט אי אפשר לבטוח באף אחד.
“החדר הצהוב” מאת ג’ס וולאנס, בהוצאת “דני ספרים” ובתרגום מעולה של דפנה לוי הוא ספר חובה למי שאוהב טלטלות חזקות במיוחד.
הסיפור, כמו התקציר, מתחיל כמו משהו שיכול לעבור בקלילות רבה כמו רומן מתקתק ונוגה מאת ג’ון גרין. אנה היא נערה מתבגרת שאביה עזב בהיותה ילדה, והיא ואמה לא מסתדרות. האם שקועה בעבודתה האקדמית, יש ביניהן מתחים רבים, מריבות והרבה מאוד “דווקא”.
בנוסף על כך, אנה מחוזרת על ידי אחד הנערים הכי מגוחכים על הפלנטה – הקטע שמתאר אותו גרם לי ולבן זוגי להישפך מצחוק ברכבת, בעיקר בגלל שאנחנו מכירים טיפוסים כאלה, לא אחד ולא שניים. וולאנס היטיבה לתאר אותו בדיוק אכזרי ונהדר.
ואז אנה מקבלת מכתב מאישה בשם אידי,החברה של אבא שלה, המבשר לה שאבא שלה נפטר בפתאומיות והשאיר משהו בשבילה. אידי מצטיירת לה מהמכתב כאישה בודדה ואומללה, וליבה של אנה יוצא אליה.
חבריה של אנה הם אנשים קלילים שאוהבים “דאחקות” מכל סוג ומין ועושים לעתים דרמות בשביל הכיף, מייעצים לה להתעלם מהמכתב ופוטרים אותו כמגוחך. עם אמה אין לה סיכוי להתייעץ, וגם המחזר שלה לא בדיוק מסייע.
אידי, המגיבה מיד ליחסה החומל של אנה כלפיה, מתגלה בתורה כאם האולטימטיבית, מעין “גברת וויזלי” מספרי “הארי פוטר” – חמה ואוהבת, אימא מהאגדות.
עד כאן הכל טוב ויפה בדיוק כמו שהתקציר הבטיח. אבל כמו ברכבת הרים מסוייטת, החל מנקודה מסויימת הסיפור מתחיל לצנוח בבת אחת אל תהומות המתח והאימה. הוא מקבל טוויסט אפל. מאוד אפל. כזה שגורם לתחושת אי נוחות לעלות מהצלעות ולהרעיד את הידיים, כזה שמזמזם בתוך הבטן עד שמסיימים את הספר ויודעים מה קרה בסוף לכל הדמויות.
לפחות שתיים מן הדמויות הן לא מה שהן נראות ממבט ראשון, ויש משהו הרבה יותר נורא שאורב מתחת לפני השטח ומאיים להתפרץ בכל רגע ולהרוס את החיים של אנה, לא באופן מטאפורי בכלל. תחושת הסכנה שבו מוחשית מאוד, וברור שהיא לא נשארת בין הדפים של הספר אלא מצביעה על מגמה חברתית שמתחוללת סביבנו בכל רגע נתון.
יצאתי מהספר עם עיניים פעורות מאימה, בגלל שהוא היה כל כך ריאליסטי וניתן כל כך בקלות לדמיין את התרחיש הזה.
מהר מאוד אנחנו מגלים שאנה היא טיפוס ותרני ומרצה, כזו שנותנת את כל המקום לאחרים אגב נטייה לוותר על עצמה, על צרכיה ורצונותיה. הקול שלה טובע בים הקולות האחרים שסביבה, היא מהססת להשמיע אותו, חוששת לספר את הסיפור שלה. במהלך ספרותי גאוני וולאנס מספקת לנו גם את הסיבה להתנהגותה של אנה וכיצד כל זה התחיל – הרבה לפני שאנה נולדה, מסתבר.
הספר נוגע בנושאים של סחיטה, בריונות רשת, מיזוגניה (שנאת נשים), כליאה, בידוד פיזי וחברתי, תחושת זכאות, טירוף, יחסי שליטה, והיחס בין אימהות ובנות בעולם סקסיסטי ושוביניסטי שבו גם הגברים הכי “מתקדמים” כיבכול עדיין חשים כי יש להם זכות מלאה על הנשים שסביבן; שזכותם לא רק לקבל את גופן, אלא גם את מסירותן האינסופית, את תשומת הלב המלאה שלהן ואת נפשן.
בספרה של וולאנס אנו רואים את התופעות הללו, שהן מגמות תרבותיות וחברתיות שניתן בהחלט להצביע עליהן וששורשיהן נטועים עמוק בתרבות הפטריארכלית, מתבטאות בצורתן הקיצונית ביותר – והנפגעות של ההקצנות הללו הן בסופו של דבר, הנשים.
אבל הספר לא פסימי לגמרי. הוא מציג את הפתרון, והפתרון הוא למצוא את הקול שלך ולהשתמש בו ליצירת קשר. לבטוח בנשים המעוניינות בטובתך, ליצור גשר, חומה אנושית נגד הבדידות המאפשרת ניצול וסחיטה ומעשים איומים. להיות שם אחת בשביל השנייה, למנן את השיפוטיות ואת הדעות הקדומות, לתמוך ולהקשיב יותר זו לזו.
כמו מרבית הספרים שהשפיעו עליי באופן הזה, גם וולאנס מתגלה כאלופת הסימבוליזם. כמעט כל רגע מכונן בספר שלה קשור ליחסי הכוחות המגדריים. היא מצליחה להראות איך מינקות ואפילו לפני כן, בנים ובנות מחונכים אחרת לגמרי, ומבציעה על אי השוויון כמייצר תופעות הרסניות.
נוכח שמו של הספר, קשה שלא להעלות את האסוסיאציה ל”טפט הצהוב” של שרלוט פרקינס גילמן שנכתב בתחילת המאה ה-20. זהו סיפור פמיניסטי העוסק בטירוף, באמהות ובדיכאון אחרי לידה, בבידוד וכליאה שחוות נשים בחברה פטריארכלית ובתחושת הזכאות של גברים על גופן ונפשן של נשים. למי שלא מכיר מומלץ מאוד לקרוא אותו. אין ספק ש”החדר הצהוב” הוא מחווה לסיפור של פרקינס גילמן, והוא אכן עוסק בנושאים מאוד דומים.
בניגוד למה שכתבתי על דיאטלנד, שלמרות שאהבתי אותו הרגשתי שהעלילה והדמויות קצת הולכות לאיבוד בשם האידיאולוגיה, וולאנס מצליחה להראות את המורכבות של המצב. הרוב המכריע של הדמויות שלה אינן מצוירות בצבעי “שחור ולבן” או “טוב ורע”. להוציא מקרה נדיר ביותר, אין אצל וולאנס טוב מוחלט ורע מוחלט. הדמויות שלה הן בני אדם והן מתנהגות כמו בני אדם, גם אם הן לא תמיד מוצאות חן בעינינו וגם אם זה מתיישב לא פעם עם האג’נדה שלנו.
בסופו של דבר, אני חושבת של”חדר הצהוב” יש מסר חד וברור – למצוא את הקול שלך כדי ליצור קשר עם האנשים החיוביים סביבך זה כנראה הדבר היחיד שיכול להציל אותך בתוך חברה אלימה, סקסיסטית ומטורפת כמו זו שאנו חיים בה.
התרגום של דפנה לוי מצוין, מרגישים שהיא עשתה את התחקיר שלה כמו שצריך – בעיקר בסצינה מסויימת אחת שבה היא מתארת סופר פנטזיה אמריקאי ממורמר וציני שמדבר בכנס כותבים באנגליה וכתב ספר בשם “לעולם-לא-ככה”, מה שגרם לי לפרוץ בצחוק באמצע הרחוב.
הספר הזה מומלץ מאוד לחובבי המותחנים, פחות להורים טריים ו/או רגישים, מלאי חששות מהעולם שאליו הביאו את ילדיהם.
מבחינתי הוא היה טראומטי, מצלק וחשוב מאין כמוהו. ייתכן שהאפקט של הספר התעצם מאוד עבורי בגלל גורם ההפתעה, כיוון שכאמור – ציפיתי לדרמת נעורים בסגנון ג’ון גרין וקיבלתי מותחן שלא היה מבייש את ג’ון גרישם.
איך מי שהייתם לפני עשר שנים הייו מתמודדים עם הסיטואציות והאתגרים שעומדים מולכם היום והאם באמת אפשר לעשות לחיים ריסטארט?
זו השאלה שעומדת במרכז הרומן האחרון של ליאן מוריארטי, מחברת הספר “סודו של הבעל” ו”שקרים גדולים קטנים” שהפך לסדרת טלוויזיה מצליחה. בעיניי היא מתמודדת עם השאלה הזו היטב ומצליחה לעסוק לעומק בנושא של זהות, וכיצד היא מוגדרת על ידי סדרי העדיפויות שלנו.
אליס מחליקה בחדר הכושר ומאבדת את הזיכרון באורח כזה שעשר שנים מחייה פשוט נמחקו מזיכרונה. מבחינתה היא בת עשרים ותשע, מאוהבת בבעלה בטירוף וחייה רק עומדים להתחיל.
היא מוצאת את עצמה נזרקת לתוך חיים שאינם שלה עם שלושה ילדים שהיא עדיין לא מכירה, קשר מתרופף עם אחותה האהובה ונישואין מתפוררים. כאשר האישה שהיא הפכה להיות נחשפת לפניה באיטיות, היא לא בטוחה בכלל שהיא מוצאת חן בעיניה. לאורך הספר הגיבורה מקבלת הזדמנות לעשות הזרה לחיים שלה, לראות אותם מנקודת מבט שהיא בה בעת חיצונית ופנימית ולשאול את עצמה האם אלה החיים שהיא באמת ייחלה לעצמה לחיות.
אפתח בוידוי: זו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר מאת ליאן מוריארטי. מעבר לעובדה שיש לה שם משפחה מגניב, היא פשוט אדירה! בתור קוראת מצאתי את עצמי מהר מאוד עמוק בתוך הסיפור של אליס, משתוקקת ממש כמו הגיבורה לפרטים נוספים על חייה.
מההתחלה אהבתי מאוד את הכתיבה שלה. כמו אצל רוב הסופרים הפופולאריים, הספר של מוריארטי הוא קודם כל קריא מאוד, ונקודת הפתיחה הבלתי שגרתית שבה היא מתחילה את הספר רק מעצימה את האפקט של הכתיבה, והתוצאה היא ספר שואב את הקוראים אליו כבר מהפרק הראשון. הכתיבה שלה הופכת את הספר לכזה שגם מעניק מנוחה למוח בסגנון של רומן קליל וכיפי, והיא בכל זאת מצליחה לגעת בעומק נושאים שבהם היא עוסקת ובשאלות שהיא מעלה ברומן.
התעלומה שבמרכז הספר בנויה היטב – הכותבת מצויידת היטב בסבלנות ואיפוק ויודעת לשמור את הקלפים בשרוול עד הרגע האחרון. עתידה של אליס המוצגת לנו בפרק הראשון נחשף בפנינו בהדרגתיות מייסרת ומותחת, קשה מאוד שלא להזדהות עם הבלבול המצוקה של הגיבורה.
הוקסמתי מהפער בין האופן שבו אליס תופסת את עצמה לבין האופן שבו הסביבה תופסת אותה, בין האופן שבו טבעי לה להתנהג לבין האופן שבו הסביבה מצפה ממנה להתנהג. זה הפך כמעט כל רגע בספר לבלתי צפוי – לא היה לי מושג מה יקרה הלאה, וזה גם גרם לי לתהות האם באמת יש דבר כזה “להתנהג בהתאם לגילך”. כבר מההתחלה ניכר כי אליס בת העשרים ותשע קשובה יותר ונוקשה פחות, רק במפגש עם הדמויות האחרות אנחנו מתחילים להבין כמה אליס בת השלושים ותשע שונה ממנה ותוהים איך קרתה המטמורפוזה שלה, אילו חוויות מטלטלות עברו עליה והקשיחו אותה?
מוריארטי כבר הוכיחה את עצמה בספריה הקודמים כאלופה בכתיבת דמויות מורכבות ומערכות יחסים’ והספר הזה לא שונה. היא בוחנת בספר כיצד חברות וזוגיות עומדים במבחן הזמן, ועוסקת לא מעט בשאלה של גבולות והאופן שבו הגבולות שלנו מגדירים אותנו. הגבולות שלה גמישים בצורה שמאפשרת לה ולסובבים אותה מרחב נשימה, אבל במקום מסויים היא גם מאבדת את עצמה בתוך האנשים שהיא מכניסה לחיים שלה.
ההתדרדרות שחלה ביחסים בין בני הזוג שוברת את הלב ממש. מנקודת המבט של אליס הצעירה המאוהבת כמעט עד טירוף בבעלה הטרי וזקוקה לו רגשית, קשה מאוד להבין כיצד הגיעו בני הזוג למצב שבו הם על סף גירושין. גם כאימא ניכר הפער העצום בין אליס בת העשרים ותשע בעלת הרגישות הגבוהה לבין אליס המבוגרת והנוקשה יותר. בתור אישה צעירה היא חשה בעצמה בחוסר האונים שלהם, בצורך בהכוונה ובתיווך למתרחש בעולם המבוגרים.
באופן אישי, אחד הדברים שהכי חיבבתי בספר הזה זה אלמנט אחד, קטן לכאורה, שהתייחס לנושא באורח שבעיניי לפחות היה מקורי למדי; הגרסה החדשה של אליס בגיל שלושים ותשע היא רזה, חטובה ובכושר-שיא מבחינה גופנית, מקפידה בפאנאטיות על תזונה נטולת שומן, סוכר, גלוטן ושמחת חיים. אליס בת העשרים ותשע ש”חוזרת לעצמה” בבת אחת, אמנם מרוצה מהגזרה החדשה שהיא כביכול לא נאלצה להתאמץ בשבילה, אבל מבחינת הנרטיב של הספר, אין ספק מי מבין שתי הגרסאות של אליס נחשבת לבריאה ולמאושרת יותר (רמז – זו לא הבחורה הרזה). בעולם שמציג לנו תמונות של “לפני” ו”אחרי” כשה”לפני” השומן של “לפני” הוא רע והרזון של אחרי הוא “כל הכבוד”, “מדהים” ו”איך עשית את זה”, אני מוצאת שהמסר של “מה שאליס שכחה” מרענן למדי.
“מה שאליס שכחה” מצטרף לשורה של ספרים כמו “החיים עצמם”, “שיר ענוג” ו”בנות קסנטיפה”, שמבהירים את הצורך בשינוי מקיף ומעמיק לגבי התפיסה המגדרית של קריירה והורות, אם ברצוננו שחברה שלנו תוכל להמשיך להתקיים במתכונת הנוכחית.
התרגום לעברית של אביגייל בורשטיין זורם היטב יחד עם השפה של מוריארטי. הוא מצליח לשמר את הכתיבה הקולחת של המקור ומחזק את התחושה שהנושאים שבהם עוסקת מוריארטי הם חובקי עולם.
בשורה התחתונה מדובר בספר מקסים וקריא מאוד שנועד לגרום לנו להרהר מחדש בבחירות שעשינו ובסדרי העדיפויות שהצבנו לעצמנו כמעט בלי לשים לב לכך, ובלי הרבה מחשבה על ההשלכות. אני ממליצה על הספר בחום.
כבר מהרגע שהתחלתי לפרסם ברשת החברתית שאני קוראת אותו (כלומר, לאחר שהתחלתי לבכות בלי שליטה בתחבורה ציבורית), גיליתי ש”הנערה עם כל המתנות” מעורר לא מעט מחלוקת.
השתתפתי בכמה וכמה ויכוחים על הספר, הוא ספג שבחים וביקורות רבים מספור. הנושאים העיקריים שעוררו מחלוקת היו הייצוג הספרותי של מדע מול ספרות, מקוריות הרעיון והתיאורים ושביעות רצון או אי שביעות רצון מהסיום.
בעיניי אישית “הנערה עם כל המתנות” מצא חן מאוד, הגם שהוא לא חף ממגרעות והטענות של הקוראים שפחות התלהבו אינן משוללות היגיון לחלוטין. אלא שבניגוד לדיסטופיה הקודמת שסקרתי בבלוג, לא היו אלה מגרעות שפגמו בהנאה שלי מהקריאה.
בלי יותר מדי ספוילרים אני יכולה לכתוב שהעלילה מתחילה בבית ספר מיוחד מאוד, ובילדה בשם מלני שלומדת בו. מלני נקשרת בכל בוקר לכיסא הגלגלים שלה על ידי אנשי צבא מיומנים ומוכנסת לכיתה ללמוד חשבון ואנגלית. היא נשטפת אחת לשבוע בחומרים כימיים שצורבים לה בעיניים ואתם לא רוצים לדעת מה נותנים לה לאכול. היא עילוי של ממש במתמטיקה, אבל גם נוהה אחרי סיפורים ואגדות. לכן היא אוהבת כל כך את גברת ג’סטינו, שגם מלמדת אותה על המיתולוגיה היוונית (התייחסות מעניינת ביחס לספר המדבר על חורבן של ציוויליזציה) וגם בניגוד לרבים מהמפקחים עליה מעניק לתלמידים יחס שופע חיבה – אבל בעיקר לה, למלני.
לאט ובלי למהר (סגולה מבורכת בימינו הרצופים בדרישה לסיפוק מיידי גם בספרות) חושף מ.ר. קרי את ממדי הזוועה, את הנסיבות שבהן פועל בית הספר של מלני ואת התנאים המורכבים בהם צריכה לעבוד גב’ ג’סטינו. המעבר בין נקודות מבט של מעורבים שונים בסיפור הולך העולם ולובש צורה פוסט-אפוקליפטית מבעיתה.
מבקרים מסוימים טענו כנגד הספר שהוא לא מקורי ומציג דברים שראינו לא פעם ולא פעמיים בספרים וסרטים שעוסקים בסוף העולם. אני מסכימה עם הביקורת הזו, אחדד ואומר שזה ניכר בעיקר בסצנות האקשן שמצד אחד היו כתובות היטב, ומצד שני היו צפויות וגנריות למדי, כאלה שחובבי הז’אנר מכירים מלפני ולפנים.
יחד עם זאת, יש סיבה שבגללה הקלישאות הפכו לכאלה – הן פשוט עובדות. שלא כמו דסטופיות אחרות שעסקתי בהן לאחרונה, “הנערה עם כל המתנות” גם לא מתיימר להיות מקורי. קרי לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל אלא לספר בתוכו ודרכו סיפור מעניין, ובעיקר מרגש, ובזה לדעתי הוא מצליח ובגדול, בעקבות הנושאים שהוא מעלה דרך הדיסטופיה. “הנערה עם כל המתנות” מעביר את המסרים שלו דרך האופן שבו הוא מעורר רגשות חזקים.
אחד הדברים שהכי אהבתי בספר זה את הנגיעה שלו בנושא הילדות, במובן של childhood, גם – אבל לא רק בגלל שהגיבורה הראשית היא ילדה. הדמויות הראשיות מסוכסכות כולן באופן כזה או אחר עם עברן ועם ילדותן. הדמויות בלי יוצא מן הכלל נאבקות עם מאווים לא מסופקים, ובאופן כללי מהלכות על הגבול שבין הרצון להגן לבין הצורך להיות מוגנות. דרך מוסכמות הז’אנר בסוג כזה של רומן פוסט אפוקליפטי ההשתוקקות והצורך של מלני בגברת ג’סטינו הופכים סמליים למדי. נקודות השיא הרגשיות של הרומן נוגעות לאזור האפור של היפוך התפקידים בין הילד למבוגר – במובן זה הספר יכול להצטייר כמעין “רומן חניכה” או אפילו סיפור ההתבגרות של מלני.
כאן ראוי אולי להזכיר עניין נוסף הנזקף בעיניי לזכותו של הרומן הוא מערכת היחסים הראשית, שלשם שינוי אינה מערכת יחסים רומנטית ואינה מערכת יחסים בין גבר לאישה. בניגוד לספרים רבים אחרים בז’אנר, בעיקר לאחר ההצלחה הפנומנלית של “משחקי הרעב”, מערכת היחסים המובילה את הרומן היא מערכת יחסים בין מורה לתלמידה, בין מבוגרת לילדה קטנה שתלויה בה. לתשומת ליבה של גיבורת הספר “עיני אוניקס”, הקשר של מלני וגב’ ג’סטינו לא צריך להיות ביולוגי כדי להיות חזק ומשמעותי, וכדי לגרום לשתיהן לעשות את הבלתי אפשרי על מנת להישאר יחד ולהגן זו על זו. מערכת היחסים ביניהן היא עמוקה ויפהפייה, ומציגה היטב את טשטוש הגבולות בין הילדים והמבוגרים כשהעולם מסביב מתמוטט.
טענה נוספת שעלתה כלפי הספר נוגעת לאופן שבו הוא כביכול משלח את הספרות והמדע זה בזה. דמותה של גב’ ג’סטינו האוהבת והעדינה מנוגדת לדמותה של ד”ר קולדוול המצטיירת כמדענית חסרת נשמה, והספר כביכול יוצא נגד המדע כ”חסר אנושיות”. אני חושבת שהדברים קצת יותר מורכבים.
מעבר לעובדה שהיה מרענן לראות שבאופן לא מסורתי אישה מייצגת במקרה הזה את תחום המדעים. מעניין היה לראות שחרף התפקיד המפלצתי שהיא מגלמת, מה שמניע את קולדוול הוא רגש מאוד אנושי.
המדענית המצטיירת כקרת הלב בסך הכל רוצה בדיוק את מה שמלאני רוצה מגב’ ג’סטינו – להיות התלמידה המצטיינת של הכיתה, מוערכת ואהובה. למעשה מלני וגברת קולדוול אינן שונות כל כך. ובאשר לעובדה שגב’ ג’סטינו וד”ר קולדוול המתעמתות זו עם זו לאורך העלילה (עד לעימות פיסי) מייצגות את המדע מול הספרות, קשה להתעלם מכך שהדמות של מלני למעשה מגלמת את שתיהן.
בתחילת הספר אנו רואים כיצד סיפורים ואגדות מרגיעים ומנחמים את מלאני, כמו גם משוואות מתמטיות. היכולת שלה לספור ולחשב את הימים משמעותית עבורה ומעניקה לה כוח ממש כמו היכולת שלה לדמיין את עצמה כדמות מיתולוגית. בסופו של דבר, הספר מציג הן המדע והן הספרות כניסיון להבין את העולם, ומלני זקוקה לשתי השיטות במצב אליו נקלעה.
הסיום של הספר הוא, אולי, הנקודה השנויה במחלוקת מכולן, ואני אשתדל לכתוב עליו אגב מתן של כמה שפחות ספוילרים. אני מבינה את הטענות של אלה שהסיום הרגיז אותם, ומסכימה שעבור מי שפירש את סיום הספר כ”סוף טוב”, המסר עלול להיות… בעייתי.
יחד עם זאת אני לא מסכימה שמבחינת הנרטיב הסיום הוא בהכרח טוב, לדעתי הסיום מאוד שנוי במחלוקת גם מבחינת הספר עצמו. אני לא חושבת שיש ברומן אמירה חד משמעית לגבי טיבו של הסיום, מ.ר. קרי משאיר זאת לחלוטין נתון לפרשנות של הקוראים. לתחושתי, הדמות שהיה לנו הכי אכפת ממנה בסופו של דבר קיבלה מה שהיא רוצה, לטוב ולרע. במידה רבה המצב הסופי בספר הולם למדי סיפור התבגרות, מעין שילוב בלתי אפשרי בין עצמאות לאובדן. וזה באמת המקסימום שאני יכולה לכתוב כאן בלי מגה-ספוילרים.
בשורה התחתונה, אני ממליצה מעומק הלב על “הנערה עם כל המתנות”, המעניק לנו סיפור יפהפה על הצורך האנושי שלנו באגדות וסיפורים באריזה מרהיבה ואפלולית.
מילה על התרגום של איריס בוסקו – הוא עשה את עבודתו נאמנה ואף יותר. הוא שמר על אחידות ועל קצב, הסיפור קלח דרכו בטבעיות רבה – בדיוק כמו שצריך. אם מורגשת בספר דלות מסויימת של השפה, כפי שציינו מספר קוראים, הרי שהתרגום בסך הכל נאמן במקרה הזה למקור – כפי שציינו קוראים אחרים. מבחינתי איריס בוסקו הנגישה את הטקסט בצורה הטובה ביותר ואני לא מרגישה שהפסדתי כלום כשקראתי בשפה הנוחה לי יותר.