המציאות היא דבר מורכב, ואנשים הם מורכבים. אנחנו אף פעם לא רובד אחד ושכבה אחת וזה יכול להפחיד לפעמים, אפילו מאוד.
מורכבות אצלנו ואצל אחרים מרתיעה אותנו כי היא דורשת מאיתנו להסתכל פנימה אל המקום שבו אין לנו תמיד תשובות ברורות, נחרצות ומוחלטות. אנחנו מתקשים להישיר מבט אל המקום בנפש שלנו שהוא יותר דינאמי ונוטה להשתנות. ארעיות מפחידה אותנו כבני אדם ואנחנו מחפשים את הקבוע, היציב, הבטוח.
מורכבות הרבה פעמים מאלצת אותנו להסתכל אל מקומות בנפש שלנו שיש בהם סתירות; אנחנו הרי לא רק שכל ולא רק לב, אין הפרדה הרמטית בין ההיגיון והרגש כמו שהיינו רוצים לחשוב. ועד כמה שאנחנו נהנים מזה שיש תנועה הרמונית בין הלב, הגוף והשכל, הרבה פעמים אחד מהם תופס את המושכות וגורר את האחרים גם כשהם מנסים להתנגד. זה הרגע שבו הנסיעה שלנו בשביל הרחב של החיים – שעד עתה נדמתה לנו חלקה למדי, מתחילה להיות מטלטלת וקופצנית עם התנגשויות בעגלות האחרות שנמצאות איתנו על אותה הדרך.
החיים מזמנים לנו שלל של סיטואציות מורכבות ומפחידות – אבל מעט מהן מערערות ומטלטלות כמו מה שקרה לנעמי וסרמן, גיבורת ספרה של רבקה רוזנר “בבת אחת”. נעמי היא בחורה שמגיעה מהעולם הדתי ומצאה את עצמה נופלת – ממש מועדת, ראש קדימה ונפנופי ידיים והכל, לתוך התאהבות באישה.
נעמי היא הקפטן של נבחרת הכדורסל, רווקה בת שלושים ושתיים שניתקה את עצמה מאלוהים ומהאמונה אבל לא מהעולם הדתי או מהחברה הדתית. היא לא מתייאשת מחיפוש גברים באפליקציות היכרויות ודייטינג – אבל כאשר היא פוגשת את הצלמת נועה סלע, משהו ניצת בה והיא לא יודעת איך לכבות אותו, או אם היא רוצה בכלל. נעמי מבולבלת מאוד למצוא את האהבה שהיא כמהה אליה כל השנים האלה דווקא אצל האמנית אוהבת האדם הזו.
רוזנר מישירה מבט אמיץ אל המקום המורכב הזה שבו אנחנו “צבועים” לכאורה ומראה כמה קל לגיבורה לקבל את בחירות הלב של אחרות בעוד היא עצמה מחפשת את בור הזפת הכי עמוק לטבול בו את עצמה על בגלל בחירותיו של הלב והגוף שלה. היא מתארת בעדינות ובחמלה את כל מה שעובר על נעמי מהרגע שבו גילתה שהיא מסוגלת בכלל להתאהב באישה. היא לא נרתעת מלצלול לתוך הטלטלה העמוקה, השבר שמגיע לצד חדוות הגילוי וההתאהבות הראשונה, ולקחת את כולנו איתה. היא מובילה אותנו ביד בוטחת דרך הנהר השוצף של רגשות האשמה והבושה של הגיבורה שמתערבבים בתחושות הבערה, הרעב והתשוקה של התאהבות.
המחברת מראה היטב את המערבולת שנעמי נקלעת אליה כשהיא מרגישה אשמה על המשיכה שלה ואשמה על האשמה מכיוון שהתרגלה לחשוב על עצמה כעל מישהי בעלת דעות מתקדמות ופתיחות מחשבתית, שלא עושה עניין ממשיכה לנשים.
הספר מספר באינטימיות עמוקה איך נעמי מרגילה את עצמה מחדש – פיזית ממש, לחשוק באישה אחרי שהתרגלה עד כה לחשוק בגברים.
הרומן בין נעמי וסלע הזכיר לי מחדש איך הסטריאוטיפים והסטיגמות על אהבת נשים, על לסביות ועל בי-סקסואליות משפיעים עלינו כיחידים וכחברה. זהו תיאור מפלח וכואב של הומופוביה מופנמת שמומתק על ידי תיאורי ההתאהבות והזוגיות. נעמי נאבקת בדחייה ובבושה, חושבת על עצמה לעתים קרובות מדי במושגים של גועל, של מפלצתיות. הרומן הזה הדגיש שוב בעיניי את חשיבות הייצוג התרבותי והחברתי של לסביות וביסקסואליות, כמה נואש הצורך לנרמל את העובדה שיש נשים שנמשכות לנשים, שמסוגלות להתאהב בנשים.
“בבת אחת” קורא לנו לחשוב מחדש על התפיסות שלנו לגבי מיניות ועל הדרכים הרבות והשונות בהן אנחנו יכולים להביע אהבה וקרבה פיזית. הוא פורש בפני הקוראות והקוראים שיח אינטימי אחר משהתרגלנו לחשוב עליו, שיח של הקשבה ופתיחות, בריא הרבה יותר ממה שנפוץ במדיה. הקשר בין סלע ונעמי הוא קשר מגשש וסבלני בין שתי גיבורות שלוקח להן זמן להיפתח זו אל זו בגוף ובלב.
הרומן הזה הוא סיפור אהבה עדין ורך מאוד, שלא מייפה את המורכבות של אהבת נשים בחברה שמרנית. הוא מזכיר שכולנו בסופו של דבר נהיה תמיד באיזושהי התנגשות בין הערכים שלנו לבין העולם, שכולנו עדיין מחפשים תשובות ולאף אחד אין את כל האמת ביד או בכיס – בעיקר לא מי שטוען שיש לו.
בתוך חברה שהקרעים בה הולכים ומעמיקים בכל שעה שעוברת, אנחנו זקוקים לחמלה ולהבנה שסיפורים כמו של רבקה רוזנר יכולים לספק.
הספר מבוסס על סיפור חייה של המחברת, מה שהופך אותו לחזק ומרגש עוד יותר בעיניי.
פעם כשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטה הלכתי ברחבי הקמפוס וראיתי חברה שלומדת שנה מתחתיי יושבת על הדשא מתחת לעץ שעשה לה צל (בכל זאת, חם בבאר שבע) וקוראת ספר. עיקום צוואר אחד וקצת צמצום עיניים גילה לי שהספר שהיא קוראת הוא המחזה “רומיאו ויוליה”, סבירות גבוהה שהיא קראה אותו בשביל איזה קורס.
“הם מתים בסוף.” אמרתי כשהתקרבתי עליה.
“ספוילר!” היא צחקה, דיברנו קצת על הלימודים ואז אני המשכתי בדרכי והיא המשיכה לקרוא.
נזכרתי בסיטואציה הזו כשניגשתי לקרוא את “שניהם מתים בסוף” של אדם סילברה. הכותרת היא ספוילר, משוכה שיש לעבור כדי להתחיל בכלל את הספר. מעין הבטחה או חוזה בין הכותב לקוראים, כמו שהסופרת מעיין רוגל אומרת בסדנאות הכתיבה שלה.
המחזה השייקספירי “רומיאו ויוליה” נעשה שם קוד לא רק לאהבה אסורה או בלתי אפשרית אלא גם לסיפור אהבה טרגי שהאוהבים לא שורדים אותו, ובכל זאת אנשים ממשיכים להעלות אותו על במות, להסריט אותו, לעבד אותו, לקרוא, לצפות ולדון בו.
כמו בספר של אדם סילברה, זה לא משנה שיודעים את הסוף. הידיעה הזו ששניהם מתים בסוף משחררת אותנו מהמתח של “איך זה יסתיים”, ומפנה אותנו להסתכל על איך זה נכתב, מושכת את תשומת הלב שלנו אל מה שקורה בדרך, ומה שהסיפור עושה לנו בעודו דוהר לעבר הבלתי נמנע. הוא מראה לנו שוב כמה השפעה יש לנו על הסובבים אותנו, גם אם נדמה לנו שאנחנו מנהלים חיים קטנים ולא חשובים, וגם אם האינטרקציה שלנו עם העולם מצומצמת במקרה הטוב.
אדם סילברה מראה לנו שה”מתי” וה”איך” יכולים להיות מותחים לא פחות מה”האם”. על הדרך הוא גם בוחן בעין ביקורתית מעט את הסקרנות המורבידית שהמוות מעורר בנו, וככל הנראה הניעה אותו לכתוב רומן כמו “שניהם מתים בסוף”; אנחנו קוראים את הספר כשסקרנות וחשש אוכלים בנו בכל פה במידה שווה, מחכים ומחכים לראות כבר “איך זה יקרה”, כשכותרת הספר משתמשת כמעט כקליק-בייט.
אבל רגע, בואו נתחיל מהפרטים היבשים: לסיפור יש עשרים ארבע שעות בלבד לפרוש בפנינו את סיפור חייהם של שני הגיבורים שלנו, רופוס שמתגורר כבר ארבעה חודשים בבית אומנה לנוער, ומתיאו המתבודד שמתמודד עם מה שנראה כמו חרדה חברתית ומעדיף לבלות את חייו בחדרו. בתוך יממה אחת הסיפור צריך להפגיש ביניהם, לגרום להם להיפתח זה כלפי זה, להתאהב זה בזה ולאבד זה את זה באופן שיניע משהו בלבבות שלנו הקוראים.
הספר, יש לומר, הפתיע אותי במד”ביותו.
מהכריכה והשיח עליו ברשתות החברתיות ציפיתי לסיפור אהבה, ולכן לא קלטתי כמה בניית העולם סביבו מדוייקת ומפורטת עד שממש צללתי פנימה. העולם הוא אותו עולם כמו שלנו, רק שמתישהו לאורך השנים האחרונות פיתוח בשם “תחזית מוות” מתקשר לאנשים על מנת לבשר להם שהם עומדים למות באותו יום. הם לא אומרים איך זה עומד לקרות, או מתי. האנשים שמקבלים את השיחה עלולים למצוא את עצמם מתים בתוך שעה עד עשרים וארבע שעות.
אחד הדברים המרתקים שאדם סילברה עושה זה לשתול בספר את השינויים הקטנים והמשמעותיים שזורמים לשינוי אחד ענק ברגע שהאנושות החלה להשתמש ב”תחזית מוות”. סילברה מראה לנו אילו אפליקציות, אטרקציות, מנהגים ותרבות מתפתחים בחברה שיש לה את הטכנולוגיה לחזות מוות.
הוא מראה איך היחסים בין אנשים מושפעים מתחזית המוות, את ההשפעות של “תחזית מוות” על תהליך האבל של העומדים למות ושל הסובבים אותם. ובעיקר, הוא בוחן איך שני נערים בריאים נפרדים מהחיים כשהם יודעים שזה היום האחרון שלהם עלי אדמות.
הספר מבטיח צלילת עומק לתוך הנושאים שהוא עוסק בהם, ולא מכזיב. נראה שהוא בוחן את החיים והמוות והחשיבה שלנו עליהם מכל זווית אפשרית. הגיבורים שלו מתמודדים עם שאלות כמו איך לחיות בצל המוות, איך להתכונן למוות ואיך הידיעה שנמות בקרוב משפיעה על האופן שבו אנחנו בוחרים לחיות את חיינו.
במובן הזה, הספר לא מצליח להשתחרר מהחשיבה האמריקאית ההוליוודית הרגילה שבה ל”לחיות את החיים כמו שצריך” יש משמעות צרה למדי שמתנקזת לשלושה אלמנטים: להתנשק, לשיר ולרקוד במסיבה, לקפוץ לבריכה מתוך מפל על רקע נוף אקזוטי. אז כן, ברגעים מסויימים נדמה שהרומן מנסה למכור חבילת נופש, ובכל זאת הוא עושה עבודה מעולה בלגרום לנו להרהר מה זה אומר “לחיות את החיים במלואם” מבחינתנו.
זה מסוג הספרים שגורמים לנו לשים לב לחוטים הדקיקים שמחברים בין הסיפורים השונים של כל האנשים סביבנו. הוא מלא בחיבורים בלתי צפויים, בסיפורים קטנים ויומיומיים שפוגשים זה את זה בנקודות שונות. זה ספר על אומץ ועל מערכות יחסים, זה סיפור אהבה מקסים וכואב ויפהפה. סילברה יודע להשתמש היטב בסימליות, החל מהמטאפורה של הושטת היד לעזרה וכלה במשחק המרהיב שלו עם האלמנטים של אש ומים.
“שניהם מתים בסוף” מצליח להיות סוחף ומעורר מחשבה בעת ובעונה אחת וגם לתת אגרוף בבטן על הדרך. מומלץ בחום.
במרכז הספר “לב המעגל” של קרן לנדסמן עומדת קבוצת צעירים בעלי כוחות מיוחדים. הם חיים בתל אביב של שנות האלפיים, שרק אלמנט אחד מפריד בינה לבין תל אביב שאנחנו מכירים: נוכחותו של הקסם.
זה עולם שבו אנשים מסוימים נולדים עם היכולת לקרוא ולתמרן את רגשותיהם של הסובבים אותם, לראות את שפע העתידים האפשריים המתרחשים בכל רגע נתון ולשלוט במידה כזו או אחרת ביסודות הטבע: אוויר, אדמה, מים ואש. מכיוון שנולדו כאלה, הם סובלים מאפלייה, דיכוי וחשד. הם מקיימים עצרות מחאה על היחס כלפיהם, שבהן הם חשופים לאלימות מצד קבוצה פנאטית שמתנכלת במיוחד ליידעונים – רואי העתידות.
מעשי האלימות הולכים וסוגרים על הגיבורים, מתקרבים אליהם עד שהדברים מתחילים להיראות כאילו מישהו מנסה להפוך אותם למטרה…
יש לי לא מעט סיבות לאהוב את הספר הזה, אתחיל מהברורה מכולן, הז’אנר.
פנטזיה ישראלית, מקורית, עכשווית ועשויה היטב זה משהו שאני אף פעם לא אגיד לו לא, ותמיד אבקש עוד. בשנים האחרונות יוצאים לאור יותר ויותר ספרים כאלה, לדוגמה ספריהם של יואב אבני ויואב בלום, וספרים כמו “‘קרעי עולם” של יעל פורמן, שגם עליהם כתבתי כבר בעבר כאן בבלוג.
למרות זאת, השוק הישראלי עדיין מצומצם למדי, וכל מגמת התרחבות שלו משמחת אותי.
במיוחד חסרה לי, מלבד היצירות שציינת לעיל’ ספרות מד”ב ופנטזיה למבוגרים שלא מתנצלת על היותה כזו, ולא מסתתרת מאחורי “סוריאליזם” (שם קוד לספרות יפה שמסרבת לשבת על מדף אחד עם ספרים שמכילים יכולות קסומות, יצורים מופלאים והרפתקאות). “לב המעגל” מכריז על עצמו כספר כזה בלי היסוס, ומקבע עוד קצת את מקומו של הז’אנר על מדפי הספרים של הקוראים הישראלים. אני שמחה שלנדסמן העשירה עוד קצת את המבחר ההולך וגדל של ספרות פנטזיה ישראלית למבוגרים.
כשאני פותחת ספר פנטזיה, אני תמיד מחכה לתיאורי הקסם, ובספר הזה התיאורים של הכוח שזורם מאדם לאדם או מאדם לסביבתו, היו כתובים בדיוק כמו שאני רוצה לקרוא אותם. ככה אני מדמיינת שקסם נראה.
אהבתי את העובדה שהקסם לא מוגבל רק ליסודות, אלא מקיף גם ראיית עתיד ורגשות. הרגשתי שזה יוצר משהו מאוד שלם, והקשר שנוצר בין הרגש האנושי לבין איתני הטבע, הגם שהוא עתיק יומין בספרות ובאמנות, טוען את הספר במשמעויות נוספות. ההשלכות של ההחזקה ביכולות לא רק על מעמדם החברתי של הגיבורים אלא גם על הקשרים ביניהם, ועל חוויות ילדותם שעיצבו את מי שהם כאנשים בוגרים היו ברורות מאוד ונוגעות ללב.
אני חושבת שהדבר שקרן לנדסמן עושה הכי טוב בכתיבה שלה זה לקרב את הדמיון והמציאות ולטשטש את הגבולות ביניהם. אני, בתור מי שחלק נכבד מהמעגל החברתי שלה מורכב מהאנשים שהולכים לכנסים וצורכים ספרות בדיונית כמעט בכל פורמט, ובתור מי שקריאת פנטזיה והתחברות לקהילת החובבים שינתה את חייה מקצה לקצה, יכולה בהחלט להזדהות עם המסר הזה.
הייצוג של ההווי המקומי, שהתרחשה בהרבה מאוד רמות בספר, הייתה מופלאה בעיניי והעניקה לעולם המדומיין עומק ואמינות.
המשחק עם השפה, האופן שבו לנדסמן הראתה כיצד נטמעים ביטויים בעברית שמתייחסים לקסם המתואר בספר הופכים את הקסום לחלק מחיי היומיום באופן מאוד טבעי, ותורמים המון להשעיית הספק החשובה כל כך לספרות פנטזיה. נהניתי הנאה צרופה מהסלנג המקומי הקשור לקסם. לדוגמה, ההסבר מדוע לקוראי העתיד קוראים “דמוסים”. (אם לא ניחשתם אני לא מגלה לכם, תקראו את הספר!)
ההתכתבות עם המציאות הפחות נעימה שלנו פה בישראל הייתה כתובה טוב עד כאב.
השם הסמלי “לב המעגל” מרמז על חשיבותה של השאלה מי נמצא במרכז ומי בשוליים. תיאורי הצעדות והעצרות מזכירים מאוד אירועים כמו “מצעדי הגאווה” ו”צעדת השרמוטות” שמשתתפיהם חשופים לאלימות בגלל המסר שהם מנסים להעביר:
“צעדנו ברחוב שמואל הנביא, אוחזים ידיים, שרים… היו אנשים רגילים בינינו… הם היו משוכנעים שכלום לא יקרה. לא הפעם… מישהו צחק שיש יותר שוטרים מצועדים… היתה התפרעות בשוליים. שוב קבוצה של בני שמעון שניסו להפריע לצעדה… זכרתי את הרגע המדויק שמישהו צעק ‘סכין!’… עבר גל של פחד וחרדה… משתק את היכולת של מישהו מהריגשים לפעול… הרגשתי את הדמוסים סביבי קורסים. בזה אחר זה, מושכים את הריגשים איתם לבור חסר תחושה של פחד מציף כשהעתידים קרסו.”
אתם יכולים להיות בטוחים שאת התיאור הזה של עתידים שקורסים אני לא אשכח, בטח לא כשהסצנה הזו מתכתבת ישירות עם הרצח של שירה בנקי ז”ל.
גם תיאורי ההתנכלויות הקטנים והגדולים מצד האוכלוסייה הלא-קסומה היו עשויים היטב וכתובים ברמה גבוהה מאוד של אמינות:
“בספסל מאחורי ישבו שלושה נערים שדיברו על העצרת. אחד מהם אמר ש’חיסלו עוד אחד’, ואחד אחר צחק וסיפר בדיחה ששמעתי עשרות פעמים בעבר. הם דיברו בקול רם במכוון, יכולתי להרגיש את הצורך שלהם באלימות, מונע על ידי פחד ותיעוב… הידקתי את הכעס שלי לצרור מוגדר היטב… בתחנה הבאה… אישה בשמלה פרחונית עלתה, הכרטיס שלה מצפצף כדי להתריע שיש עוד כמוני באוטובוס… החלפנו מבטים שותקים… אחד הנערים צחק באופן מופגן, ‘תראה, אפילו ביניהם הם לא מצליחים להסתדר'”.
תיאורים כאלו משתפים חברים וידידים חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, ורבים מדי יודעים לספר על חוויותיהם המפוקפקות מהסתובבות במרחב הציבורי הישראלי, אשר נוטה להיות חסר רחמים כלפי כל מי שמפגין ולו שמץ של חריגות במראהו, בהתנהגותו או בהשתייכותו למגזר אוכלוסייה כזה או אחר.
תיאורי המציאות האלה מוכיחים לנו במשנה תוקף עד כמה הפנטזיה היא רלוונטית, ומאפשר מרחב לדבר בו לא רק על כמה שדרקונים, מעשי קסם וטירות אפלות זה מגניב, אלא גם על האופן שבו החברה שלנו מתייחסת לשונות, על הפילוג והריחוק בין חלקים שונים באוכלוסייה שמונעים מפחד ותיעוב, ועל הבחירה שלנו בין להרכין ראש ולהיכנע לבין הסירוב לתת לקבוצה פנאטית ואלימה להכתיב עבורנו את העתיד.
סיפור האהבה היה מרגש; הנאהבים היו זוג מקסים; קשה היה שלא לשמוח בשמחתם ואפשר היה בהחלט להבין את המשיכה שלהם זה לזה. ויחד עם זאת, הרגשתי שמערכת היחסים ביניהם תפסה לא מעט “זמן מסך” ביחס לעובדה שהמתח לא נבנה בכיוון הזה של הסיפור. אני לא בדיוק נחשבת לעילוי בכל הנוגע לדחיית סיפוקים, ואם אני במתח בגלל קו עלילה מסוים אני מוכרחה לדעת מה קרה בו עכשיו.
הכיוון העלילתי שהספר עורר את סקרנותי לגביו מלכתחילה היה דווקא התעלומה והסכנה; כך שלקראת הסיום, כשהמתח התגבר מאוד, מצאתי את עצמי נאלצת לרפרף על קטעי הרומנטיקה על מנת להגיע ל”אקשן” שעניין אותי באותם רגעים הרבה יותר. ייתכן שאחזור אליהם בהמשך, עכשיו כשקראתי את הספר ואני יודעת מה קרה בסוף. זאת ועוד, סביר להניח שמדובר פה בהעדפות אישיות שלי כקוראת; אני מתארת לעצמי שלא מעט קוראים יחלקו עליי בנקודה זו.
בסופו של דבר מדובר בספר מרתק, מרגש, די ייחודי בנוף הישראלי בגלל האספקטים השונים של המציאות והדימיון שמשמשים בו בערבובייה. הוא כתוב היטב, ערוך היטב ואני מקווה לראות בקרוב עוד מהסוג שלו על המדפים. תהיו בטוחים שאם תכתבו אותם, אני אקרא אותם.
את הספר של לנדסמן, כמו גם את לנסדמן עצמה, תוכלו לפגוש באירוע ההשקה בכנס עולמות למדע בדיוני ופנטזיה שייערך ב-3-4 באפריל (חול המועד פסח) באשכול פיס ברחוב הארבעה בתל אביב.
באופן כללי, אם אתם חובבי הז’אנר מובטח לכם שתמצאו את עצמכם בקלות רבה בין ההרצאות המרתקות, הדוכנים המגניבים, ועוד מאות חובבים נלהבים בדיוק כמוכם.
“לילדי דמשק, זה מה שעשיתי בכאב הלב שלי… ומה עם שלכם?”
עם הקדשה זו פותח אחמד דני רמדאן את הספר “נדנדת חבלי הכביסה”, העוסק באופן מתבקש בגעגועים, בנוסטלגיה ובאובדן, ומזקק אותם לאיטו, פרק אחרי פרק, לרגש אחד ויחיד – אהבה.
העלילה נסבה סביב חייו של אל־חכוואתי, “מספר הסיפורים”, צעיר שבור ממשפחה שבורה, אשר חי בפחד בדמשק ההולכת ומשתנה לנגד עיניו בעודה נסחפת לתוך מלחמה הרסנית. הוא נמלט, חוזר, מתאהב ובסופו של דבר מהגר לקנדה.
פשוט ככה. התחלה, אמצע וסוף. אבל זה ממש לא כל הסיפור.
חייו בקנדה עם אהובו ידעו עליות ומורדות, אך בסופו של דבר הם חיו שם יחד, אהבתם כל כך גדולה מהחיים עד שנראה כי רק המוות לבדו יוכל לה. וברבות הימים, המוות אכן מנסה.
הסיפור מתחיל כאשר אל־חכוואתי ואהובו כבר מבוגרים מאוד, אחרי שחיו עשורים שקטים רבים בקנדה, מזדקנים בשלווה זה לצד זה. אחרי חיים שלמים של הזנחה גופנית ושתיינות, מספר הסיפורים בטוח לגמרי כי הוא זה שעומד למות ראשון, אבל רצה הגורל ודווקא אהובו הוא זה שנוטה למות, ולהשאיר את מספר הסיפורים לבד בעולם.
ולכן, כמו שחרזדה, הוא מספר לו עוד ועוד סיפורים, שוזר עלילות כדי להשאיר אותו בחיים, פוחד פחד מוות מן הפרידה הצפויה. הסיפורים שדורש ממנו אהובו הנוטה למות הם סיפורים מתעתעים; הם מלאי דמיון וצבע, אבל מציאותיים להחריד. בדרכים מגוונות, ובעשרות קולות ונרטיבים, בקושי רב ובעמל, באפיזודות קצרות וכאובות, מספר אל־חכוואתי את האמת.
דרך הפנטזיה הססגונית הוא מספר לקוראים את סיפור חייו, את סיפור חיי הגבר שאהב ואת סיפור אהבתם שצמחה מתוך קשיים, כאב ומכשולים רבים מספור.
הוא מצייר תמונה אמיתית עד כאב של החיים בדמשק, במצרים, בלבנון ובקנדה, צובע אותם באופן מעורר התפעלות בצבעים חיים מעולמו העשיר ומלא הדמיון. הוא מספר על הסצנה הלהט”בית המורכבת של המזרח התיכון, על החיים תחת כנפי המלחמה. הוא מספר על כאביו של ילד דחוי עם חלומות מנופצים, על גילוי המיניות של מתבגר שמרגיש שהוא לא כמו כולם, על הסתתרות בדירות, על מחסור, על רעותם האיתנה של הדחויים ועל הכוח השקט והעמוק של האהבה, המסוגלת לגבור על כל הרוע.
אחד האלמנטים היפים ביותר ברומן הוא האופן שבו רמדאן מצליח לעסוק בנושאים רבים בבת אחת בלי להעמיס על הסיפור. בכישרון של מספר סיפורים אמיתי, כזה שהיה מספר מסביב למדורה או לצד האח המבוערת, הוא מצליח לקשור יחד את כל הסיפורים השונים בחוט אחד של אהבה וכאב.
הרומן עוסק באהבה בלתי אפשרית, זו שאין לומר את שמה, בטח לא בסוריה שנרמסת תחת מגף שלטונו של אסד, תחת עינה הפקוחה תדיר של תרבות פטריארכלית דורסנית ותובענית, ואינו חוסך את שבט ביקורתו מהמדינה הסורית. הגיבור, וככל הנראה גם המחבר, אוהב את ארצו ומתעב את התנהגותם של רבים מאנשיה. הוא שוזר בעדינות לאורך הספר קינה על מולדתו שאליה הוא אינו יכול לשוב, ועל משפחתו שנפוצה לכל עבר.
אבל הסיפור הגדול שהוא בוחר לספר הוא בלי צל של ספק סיפור אהבה, מה שהופך את הספר לכל כך נהדר, רגיש ומיוחד בעיניי. האהבה והצורך בה, בסופו של דבר, מניעות את הכל. וזו, אולי, הנקודה שהכי נגעה לליבי ברומן.
מעבר למשחק הזהויות הרגיל של רומן כזה, שבו המספר מוגדר מלכתחילה כהומוסקסואל ומהגר, יש לו זהות נוספת, חשובה לא פחות ואולי גם מדוכאת כמעט באותה מידה – בסוריה בכל אופן.
הגיבור של הסיפור הזה הוא מהגר בקנדה, הוא הומוסקסואל בסוריה, והוא גיק בכל מקום.
בתור גיקית בעצמי התלהבתי כראוי מהאזכורים הגיקיים ומהאופן שבו רמדאן קושר בין התרבות הגיקית לתרבות ההומוסקסואלית – גם, אבל לא רק כחלק מהקשר שלו אל תרבות המערב. דומה כי המספר שבוי עדיין בקסמן של אגדות, המלוות אותו עוד משחר ילדותו, והוא בוחר לבטא זאת דרך התייחסויות לגיבורי על, סדרות ערפדים ואפילו בדמות שמזכירה מאוד את מוות, הדמות האהובה מספריו של טרי פראצ’ט זצ”ל.
תפקידם של האזכורים הללו בעלילה אינו מסתכם אך ורק בביטוי המשיכה של הגיבור אל תרבות המערב שהכותב נמשך אליה למרות – ואולי בגלל האיסורים וההגבלות על צריכתה במולדת שלו. הגיקיות מהווה עבורו, להרגשתי, חלק מהותי מהזהות שלו כמספר סיפורים.
אנחנו רואים איך הגיקיות שלו, כמו ההומוסקסואליות שלו הופכת אותו לאאוטסיידר בתרבות שממנה הוא בא, לחלק מקבוצת מיעוט – גם בגלל האיסור הגורף לצרוך את התרבות הזו בעולם שממנו הוא בא, וגם כביטוי של מספר הסיפורים שבו, המתבונן בעולם ובחברה מבחוץ וחווה לא פעם בדידות גדולה בשל כך.
זה היה הכי בולט בעיניי באזכור חוברות הקומיקס על ת’ור ולוקי – הוא לא סתם בחר בהם מכל גיבורי העל, כי הם מסמלים את המיתולוגיה הנורדית. הוא משלב אותם יחד עם אזכורים רבים של סיפורי אלף לילה ולילה, ועם סיפור התאהבות בגיק עם תחומי עניין משותפים, יוצר פסיפס יפהפה המשלב בתוכו את הישן והחדש, את הזהויות השונות של המספר כסורי וכמהגר, הומוסקסואל ומספר סיפורים.
הוא מראה מה הן האגדות המודרניות בשבילו, בעולם המטורף שבו הוא חי, מה התרבות הגיקית מהווה עבורו בזמנים הקשים ביותר, ואני חושבת שמרבית הגיקים כיום יכולים להזדהות עם זה.
מדובר בסיפור אהבה קולח ויפהפה, שמכיל בתוכו יופי עילאי ותהומות של כאב, ביקורת פוליטית ושיקוף של מצבים אנושיים בלתי אפשריים, שבהם על האנשים להיאבק כדי להישאר בני אדם.
כמו תמיד, ההוצאה בחרה היטב את המתרגמת, כי רק משוררת יכלה להעביר את אותה פואטיות יפהפייה של האווירה בספר הזה. והמשוררת הספציפית הזו, לי עברון, עשתה עבודה מדהימה בעיניי.
ספר יפהפה וחשוב, רוצו לקרוא!
