יש צמחים שקמלים ומתים אם הם לא צומחים על אדמה טובה, בלי לקבל מספיק שמש ומים. יש כאלה שגדלים פרא והופכים לסבך חונק ומסוכן. אבל יש גם כאלה שנאחזים בעקשנות, עושים כל מה שאפשר כדי לצמוח למעלה ולהניב פירות, להידמות כמה שאפשר לצמחים האחרים סביבם.
כזו היא עמליה, גיבורת “פיטנגו בחצר”.
זהו ספרה השני של הדס קפלן שעוסק במשפחות, באלימות שמפוררת אותן ובניסיון הבלתי מתפשר של הקורבנות לא רק שלא להתפורר אלא גם לבנות בית חדש, חזק וטוב יותר, יש מאין.
כמו בספרה הקודם “הכל בסדר, הילי”, גיבורת הספר הזה נמלטת מציפורניה של משפחה מתעללת אל מרחביה של ארה”ב רחבת הידיים. שם היא תוכל להיעלם, להפוך למישהי אחרת, לברוא את עצמה מחדש. בניגוד להילי, עמליה התחתנה עם בחיר ליבה לפני שנמלטה לארה”ב והקימה שם את משפחתה בניסיון להשאיר את העבר מאחור. טלפון עם בשורה מאחותה הקטנה מאלץ אותה לחזור לארץ לזמן קצר, להתמודד עם העבר שניסתה להשאיר מאחור ועם התהייה שאולי היא ויתרה על חלקים רבים מדי מעצמה כשהתנתקה באופן מוחלט ופתאומי.
העיסוק בשורשים שלה ובבית שממנו באה מעורר בעמליה חרדה עמוקה בעודה מנסה לבנות את ביתה שלה עבור ילדותיה הקטנות: כי איך אפשר לבנות משהו כשהיסודות שלך עצמך רעועים כל כך, אחרי שנבנו על אדמה בוצית ומלאת רקב?
היצירה פורשת בפנינו את השלכות ההתעללות על כל תחומי החיים של עמליה – על הביטחון העצמי שלה, על האופן שבו היא חווה את העולם, על המחשבות שלה ועל השיח הפנימי שלה. אחד הדברים שאני אוהבת מאוד בכתיבה של קפלן הוא הנכונות שלה לשלוח את הגיבורה שלה ואת עצמה ככותבת לשאול את השאלות הקשות ולדון בהן לעומק – היא לא נרתעת מהתמודדות עם מורכבות. היא שואלת בכנות – האם יש דבר כזה לברוח ממה שעברנו? האם אפשר לברוח ממי שהיינו, מהמציאות שחיינו בה, ולברוא לעצמנו מציאות חדשה מבלי לוותר על עצמנו ועל מי שאנחנו? “פיטנגו בחצר” מספק לנו מספר תשובות שחלקן נכונות לחלק מהאנשים, אף פעם לא לכולם.
הגיבורות המהורהרות שמרכיבות את העלילה בעיקר מהזיכרונות והרגשות שלהן, מעבדות את מה שעבר עליהן מול העיניים שלנו, מספרות את סיפור חייהן בעודן מאירות אותו בכל פעם מזווית חדשה עד שהוא מוצג לנו בתמונה שלמה, כמו מיצג במוזיאון שאנחנו יכולים לבחון בניחותא מכל זווית.
הספר בוחן את האפשרות של התרחקות מההתעללות על שלל ההשלכות שלה; הבחירה להתרחק מוצגת על ידי דמויות שונות כנטישה, כבריחה – אבל גם כחוסר ברירה, כאפשרות היחידה לגדול ולבנות מחדש. העלילה של “פיטנגו בחצר” מראה שאפשר להחזיק את המורכבות שבין בריחה ולצמיחה, שזה יכול להיות גם וגם ולא רק זה או זה.
ככל שעמליה מתארת יותר את ילדותה אנו מבינים שחוויית הזרות וחוסר השייכות מלווה אותה עוד הרבה לפני שעברה לגור במדינה שלא דוברת את שפת האם שלה.
היא מרגישה את התלישות בארה”ב, השהות במדינה זרה מחדדת לה את התחושה שהיא לא לגמרי יודעת איפה הבית שלה. מה שמניע את הספר זו התנועה של עמליה בין המחשבה שמשהו בתוכה שבור ללא תקנה – אבל משהו בה, קול אחר אולי, אישי יותר, מנסה להתווכח, להראות שלמעשה היא ראויה לאהבה, שהיא מסוגלת לאהוב בלב שלם ולהקים את הבית שלה על עמודי תווך יציבים, למרות כל מה שלימדו אותה ולמרות היסודות שהיא בעצמה מעולם לא קיבלה.
כבר ציינתי לטובה בביקורת הקודמת את העובדה שאצל הדס קפלן המתעללים וכיצד הפכו לכאלה הם לא האישיו. הם נתון, והדגש הוא הרבה יותר על שיקום הקורבנות. ב”פיטנגו בחצר” המתעללים מתחזקים במרץ רב מראית עין של נורמליות באופן רומס ודורסני. לפיכך אין זה מפתיע שההיבט המיני והמגדרי נוכח מאוד בשיח המתעלל. צמד הנבלים של הסיפור מייצגים הקצנה של כללי מגדר נוקשים, הסטנדרט החברתי שעל פיו נמדדים גברים ונשים הופך בידיים שלהם לשוט שבעזרתו הם מציפים בכל אחת מבנותיהם בדרך שונה, אכזרית ויצירתית.
זה ספר על משפחה, על המקום שלה בחיינו וכמה אנחנו מוכנים להיאבק עליה. זה ספר על אהבת אחיות, על הדברים שאהבה כזו מסוגלת לשרוד וגם על הדברים שלא. זה ספר על אישה שמצליחה לגלות בתוכה כוחות שלא ידעה שיש לה, שמוצאת את הכוח לאחות את הסדקים בעמוד השדרה השבור שלה, שלומדת “למרפק” בקטנה כדי להסתדר ובעיקר להאמין בפלאים שמסוגל לחולל כוח הרצון שלה עצמה.
ובין לבין, זה גם ספר על זוגיות מיטיבה ומרפאת – זוגיות שדברים לא תמיד מסתדרים בה, אין הסכמה על הכל ולא הכל הולך חלק, אבל יש בה מספיק חיבה ואהבה וכבוד הדדי על מנת לאפשר מגוון של ויתורים ופשרות, לתת מרחב נשימה זה לזו.
זה ספר כואב כשם שהוא מלא חמלה ואופטימי, ותאכלס זה כל מה שאני רוצה כשאני לוקחת ספר ליד. זה מן הסתם לא יעבוד בלי דמויות מורכבות שמעוררות עניין וכתיבה סוחפת – ואת זה הדס קפלן עושה בקלות עם יד קשורה מאחורי הגב ועיניים מסונוורות מהשמש הישראלית החזקה מדי.
פגשתי אותה בפעם הראשונה באוניברסיטה והתאהבתי בה כמעט מיד.
היא הייתה סקרנית ורחבת אופקים, אחת כזו שמסוגלת לגרום לך לצחוק בתחילת המשפט ולבכות בסופו. היא ראתה ותיארה דברים בחדות מדהימה והעזה לדבר בגלוי על מה שהחברה מדחיקה אל חדרי חדרים, על מה שקורה תמיד לאנשים אחרים ואף פעם לא “אצלנו”. היא נתנה קול ונוכחות לתופעות קשות, הצביעה על המנגנונים החברתיים המאפשרים אותן, תבעה הכרה וטיפול נאות.
אין פלא אפוא ששרלוט פרקינס גילמן נכנסה מהר מאוד לרשימת הגירל-קראש הספרותיים שלי והיא מככבת שם עד היום לצד ברונטה, אוסטן, אלקוט ולאחרונה גם דורותי ל’ סיירס. לכן התרגשתי בטירוף כשראיתי את “בניניה מקיאוולי” שלה בהוצאת לוקוס, וניגשתי מיד לקרוא את הספר מבלי לדעת יותר מדי למה לצפות, מכיוון שבכל יצירה שלה היא מצליחה להפתיע אותי עם משהו שונה לגמרי.
בניניה מקיאוולי הוא סיפור התבגרות שמתרחש בארה”ב של שלהי המאה ה-19, של ילדה שהיא בת לאב סקוטי ואם אמריקאית עם שורשים באיטליה, מכאן השם מקיאוולי (שהגיבורה לא נולדה איתו, אגב! היא אימצה אותו לעצמה בעקבות הקשר המשפחתי הרחוק למקיאוולי שחיבר את “הנסיך”, שזה כבר מגניב). בניניה מקיאוולי מתארת את חייה במעין יומן אישי והופכת לנגד עינינו מילדה חכמה ומרדנית לנערה חרוצה ושאפתנית, ולאחר מכן לעלמה הגיונית ומחושבת. היא גדלה בצל ההתעללות הנפשית והכלכלית של אביה, שעריצותו הגחמנית גובה מחיר כבד.
שתי היצירות של פרקינס-גילמן שקראתי לפני כן נמצאות בשני קטבים שונים לחלוטין בין הטרגי והמבדר: “הטפט הצהוב” הוא היצירה הראשונה שקראתי מפרי עטה (הוא זמין לקריאה בעברית באתר “מעבורת”), הוא תיאור קשה ומחריד של “טיפול המנוחה” כמרפא לדיכאון שאחרי לידה. פרקינס-גילמן מיטיבה לתאר בו את החווייה של ההקטנה, הדורסנות, ההשתקה ואי הנכונות המוחלטת של הסביבה הפטריארכלית (גברים ונשים כאחד) להקשיב לאישה שהפכה זה עתה לאם ולהבין את רצונותיה.
“ארצן” לעומת זאת, (Herland באנגלית) היה סיפור שונה מאוד בז’אנר שלדעתי כבר נכחד מן העולם; גילמן כתבה אוטופיה. מה שמעתם. בדיוק ההיפך מהדיסטופיה שנהייתה כה פופולרית אחרי מלחמת העולם השנייה. “ארצן” הוא ספר פנטזיה שמתאר חברה מושלמת שמורכבת מנשים בלבד. הגם ש”ארצן” נוגע פה ושם בנושאים רציניים, הוא קליל בהרבה מ”הטפט הצהוב” וכתוב כמעט כולו בנימה מבודחת-משהו.
“בניניה מקיאוולי” הוא שילוב מוצלח מאוד של כל מה שטוב בשתי היצירות הנ”ל. הוא נוגע במקומות הכואבים של “הטפט הצהוב”, ולא חסרה בו מן החשיבה האוטופית והאידיאליסטית המאפיינת את “ארצן”.
סצינות מסויימות מ”בניניה” מזכירות את “הטפט הצהוב”, למשל תיאורי האב המתעלל. מצא חן בעיניי במיוחד האופן בו בחרה המחברת לתאר אלימות מנטלית וכלכלית באופו שמנכיח את התופעה ומוציא אותה לאור. היא גם היטיבה להראות כיצד הרופא והכומר, המייצגים את הרשויות והממסד עומדים חסרי אונים לנוכח האלימות הזו, שהיא למעשה חוקית לגמרי. היא מראה בחדות כואבת כיצד המילים הקשות והביקורת הבלתי פוסקת מתישות את האם לאט ובנחישות, גוזלות ממנה את שמחת החיים ואת העצמיות שלה, הולכות ומרוקנות אותה עד שהיא נעשית צל של עצמה. פרקינס-גילמן מראה גם את ההשפעה ההרסנית של הנוקשות האבהית על בחירותיה של הבת הבכורה, ורומזת כיצד בלא התערבות נאותה משכפל הדיכוי את עצמו במערכת היחסים הבאה.
סצינות אחרות ברומן מזכירות יותר את “ארצן”, בעיקר מבחינת הדרך בה בוחרת המחברת לפתור חלק מן הבעיות המשפחתיות הקשורות לבעיות מערכתיות גדולות יותר. בנוסף, חלק מן הנושאים העולים באוטופיה הפמיניסטית של גילמן חוזרים גם ב”בניניה”, למשל החשיבות של קשרי ידידות בין נשים ופיתוח היכולות הפיזיות של נשים. במעין הערת צד ניתן גם הד למחשבותיה של פרקינס-גילמן על השכלה ועל חינוך, שהיו מתקדמות וליברליות מאוד יחסית לתקופה שהתאפיינה בחינוך נוקשה לילדים.
עם גיבורה מניפולטיבית ומעט מתנשאת שכל מה שהיא עושה מצליח לה (גם אם לא בדרך שהיא ציפתה שזה יצליח) ועלילת slice of life שלכאורה לא קורה בה כלום, הספר מצליח להיות יצירה מהנה, מרתקת ומלאת חיים שמבעבעת מהדפים בחיוניות נעורים מתפרצת המזכירה מתבגרת אמריקאית ספרותית אחרת בת תקופתה (אני מסתכלת עלייך, ג’ו מארץ’).
העלמה הצעירה מתבוננת בעולם בתשומת לב רבה וחושבת כיצד תוכל להפיק ממנו תועלת לעצמה במינימום נזק לסובבים אותה, ונקודת המבט הייחודית שלה על החברה שבה היא חיה מעוררת אותנו להתבונן ממבט חיצוני בחברה שלנו. בניניה מבינה עד מהרה מה הן המגבלות שלה כאישה ומה יש בכוחה לעשות כדי לצלוח את המכשולים שמציבות המוסכמות הפטריארכליות בפניה. היא בעיקר מיטיבה להבין אנשים ואת מה שמניע אותם ויודעת להתאים את עצמה אליהם, לספק את צרכיהם ולהראות להם את מה שהם צריכים לראות כדי שהיא תשיג את מבוקשה. היא חכמה והיא יודעת את זה, אבל היא גם מודעת לנקודות העיוורון שלה ולכן פתוחה ללמוד ולהפיק לקחים. תיאורה של בניניה כצעירה מתנשאת וטובת לב בעת ובעונה אחת הופך אותה בעיניי לדמות אמינה מאוד. היא אלטרואיסטית במידה והדבר משרת אותה והופך את הסביבה שלה לנעימה יותר לחיות בה. אני מוצאת שדמות כזו היא נגישה יותר מדמויות נשיות מלאכיות שפוגשים לעתים בספרות המאה התשע עשרה.
התחמנות של בניניה מקיאוולי מתבטאת בעיקר בעובדה שהיא מזקקת כל חוויה לכדי לקח או ניסיון חיים, מקטלגת ומתייקת את הידע בקופסה ושומרת אותו לשימוש עתידי. היא הולכת מהצלחה להצלחה כמו תאנוס ב”מלחמת האינסוף”; מהנצחונות קטנים בתור ילדה שהצליחה לפלח עוגיות מהצנצנת בלי להיענש, דרך השגת גלובוס מפואר לכל כיתה בבית הספר בדרך-לא-דרך, סילוק מחזרים לא רצויים מן הבית, ועד לתכנית הגדולה לשיפור מצבן של אמה ואחיותיה.
מה שחשוב הוא שבכל שלב ושלב של הדרך היא גורמת לקוראיה וקוראותיה לחכך ידיים בהנאה תחמנית.
במובן הזה היא מזכירה לי מאוד גרסה צעירה של דמויות אחרות מן המאה התשע עשרה במסורת הספרותית של אוסטן ואלקוט (אני מתסכלת עליכן, ליידי סוזן וג’יין מיור). אם כי במקרה של מקיאוולי, התחבולות שלה נועדו בעיקר לשפר את המצב שלה ושל הסובבים אותה, ולעתים רחוקות בלבד כרוכות בפגיעה במישהו אחר.
קולה המספר של בניניה הצעירה משעשע, שובה לב ונע בין ציניות לנאיביות. גם אם חלק מן הרעיונות התיישנו מעט מכיוון שהעולם והחשיבה הפמיניסטית קצת התקדמו מאז, הייתי צריכה לחזור מדי פעם לעמוד הראשון לוודא שהספר אכן נכתב ב-1914 ולא ב-2014. ייתכן שמה שתורם מאוד לאפקט הזה הוא התרגום המצוין של תמר רפאל, ששצף הדיבור של בניניה קולח דרכו בכיף ולכאורה בלי מאמץ.
בשורה התחתונה, הספר מומלץ מאוד, במיוחד לאלו המעוניינים בשילוב הנדיר בין ספרות קלאסית והגות פמיניסטית מעמיקה לבין יצירת feel good כיפית וקלילה.
הוצאה: לוקוס
תרגום: תמר רפאל
