טוב, נראה שהגיע תורי לזנק ל(מסכת) תהום ולכתוב את הרשמים שלי על ספר הפנטזיה הישראלי החדש מאת איל חיות מן.
גילוי נאות: אני לא מגיעה מהפאנדום של היהדות. קחו בחשבון שמדובר פה בביקורת של קוראת שהרובד הזה של הספר נסתר ממנה לגמרי. גדלתי בבית קיבוצניקי חילוני למהדרין ואני אפילו מכירה חלק מהמסורות – החזקנו על המדף בבית את הספר “יהדות הלכה למעשה”, אנחנו לא ברברים! אבל זה מעולם לא היה חלק מהעולם שלי, לא באמת. מהביקורות עליו עולה שאני האדם היחיד בין חברי ומכריי שלא מתמצאת אפילו קצת בתקופה, במנהגים או בדת.
לכן מטבע הדברים הביקורת שלי תעסוק הרבה יותר במה שאני מבינה – דמויות ועלילה, תיאורי הקסם והעולם, ופחות בהקשר היהודי שעליו כבר כתבו רבות ובקיאות ממני.
“מסכת תהום” היא סיפור חייו של אלישע בן אבויה, אחד מחכמי ישראל שידוע בגדולתו – ובכפירתו. זה רומן היסטורי שמתרחש בארץ ישראל של תקופת התנאים, אחרי חורבן בין המקדש השני, שזה בערך משנת 70 ועד 136 לספירה.
הוא נפתח באלישע הצעיר שמובל בניגוד לרצונו ללמוד בישיבה בלוד, משאיר אחריו אישה שנשא בגיל שלוש עשרה בלבד חיפזון ובסתר בניגוד למצוות אביו, בהיותו מאוהב בה עד קצות אוזניו הנעריות. הוא מתקבל לישיבה בזכות חיזיון שהוא מצליח לראות עם הגעתו – נאבק למצוא את מקומו, רוכש לעצמו חברים מעטים ואויב מר אחד, נמק כמעט מכמיהה לאהובתו ושוקע לאט לאט בלימודיו.
החלק הראשון של הספר מתפצל בין סיפור אהבתם של רות ואלישע (שחביב עליי במיוחד) לבין ההתאקלמות הקשה של אלישע בישיבת לוד.
ההתרחשויות בישיבה בלוד היו מבחינתי כמו המקבילה התקופתית ללימודי משפטים – מעין “לא רק בלונדינית” גרסת התנאים. נהניתי לקרוא איך אלישע מנסה למצוא את האיזון בין רוחו הסוערת, שאפתנותו הגדולה, הצורך האדיר להוכיח את עצמו, המרדנות והאינדיווידואליסטיות שלו והצד היותר פגיע שלו שזקוק לאישור ולקירבה שאותם הוא מתקשה מאוד להשיג.
רבים מהקוראים מתקשים לאהוב או לחבב את אלישע כדמות ראשית – אבל זה בסדר, אני מחבבת אותו מספיק בשביל כולם: הנחישות שלו, הדבקות במטרה, המחשבה המהירה והמעמיקה שלו, אומץ הלב שלו לעשות את הדבר המסוכן אבל הנכון בשבילו, היכול שלו לתפקד היטב גם במצבים מלחיצים והנכונות להקרבה עצמית הופכת אותו לדמות אפית בעיניי.
הוא אולי לא תמיד מעורר אמפתיה, אבל הוא דמות מרתקת בתור מחולל-אסונות; בכל פעם שהוא מקבל החלטה מסויימת או מבצע פעולה כלשהי בעלילה המחשבה שלי כקוראת הייתה “אוי לא מה הוא עושה הפעם ואיך זה הולך להשתבש?”, וזה גרם לי לדפדף מהר יותר כדי לקרוא לאן הגיבור סחף אחריו את העלילה.
סיפור האהבה בינו לבין רות כתוב נהדר; יש בו איזון מושלם של משחקיות, חושניות, הנאה ומשיכה. ברור למדי למה הדמויות האלה מפתחות תשוקה זו כלפי זו, העניין שלהם זה בזה קיים בכל המישורים – הפיזי, האינטלקטואלי והנפשי. בלי לתת יותר מדי ספוילרים אני יכולה להגיד שיש בספר הזה משחק עם המוסכמה הישנה של “הקדושה והקדשה” שהתגלגל אלינו מספרות המאה התשע עשרה ואפילו קודם לכן, ומלווה את ספרות המד”ב והפנטזיה מאז ימי קיטיארה ולאורנה בשנות השבעים. משהו בקונפליקט הפנימי של אלישע בין עולם הישיבה והיהדות לבין עולם הפילוסופיה היוונית שרות פותחת בפניו מהדהד את הדיונים שנשמעים כיום ברחבי הרשתות החברתיות על היחס בין הזרמים השונים של היהדות לבין תרבות המערב – דיונים שמשפיעים אפילו עליי כקוראת חילונית.
אבל עם כל הכבוד לחושניות הסוערת של רות ואלישע, מערכת היחסים המשמעותית והטעונה יותר שלו היא דווקא עם אויבו המושבע.
אני לא חובבת גדולה של עימותים בחיים האמיתיים אבל יריבויות ספרותיות שכתובות טוב יכולות להיות לוהטות יותר מהרומנטיקה הכי עסיסית שאפשר לכתוב, והיריבות בין אלישע וישמעאל כתובה מעולה. הם דומים מספיק ושונים מספיק זה מזה כדי לתעב, להעריך ולסכן זה את זה בדיוק במידה הנכונה. הדברים שהם מוכנים לעשות זה יוצרים מתח שמחזיק על כתפיו חלק נכבד מן הסיפור מבחינתי. ישמעאל הוא המכשול הגדול ביותר שעומד בפני אלישע באופן שמגביר את המתח בכל אינטרקציה ביניהם עד שמילולית אי אפשר להסיר מהם את העיניים – זה כמו לצפות במשחק פינג פונג של שני קוסמים עם כדורי אש מעל לבה רותחת, וזה מושלם.
העובדה שמערכת הקסם ביהדות מבוססת על דיבור לא צריכה להפתיע אף אחד, ובכל זאת יש משהו מופלא בסופר שכותב מערכת קסם שכולה מבוססת על מילים. איל חיות מן מנכיח את הרעיון היהודי להפליא שהעולם מורכב ממילים, וכחובבת קריאה וכתיבה מושבעת אני לא יכולה שלא להסכים עד כדי לצעוק את זה מהגגות. הקסם האמיתי שבפולמוס, בדיון, בהחלפת רעיונות וקריאה בטקסטים זה משהו שכל חובבי שיחות טובות באמת יכולים להזדהות איתו, והניסיון של המחבר באמנות הדיבייט בהחלט ניכר בכתיבה של הפולמוסים.
עוד משהו שאהבתי זה את הפיתוח האיטי יחסית של העלילה ושל מערכת הקסם. אלישע לא מגלה את עולם הקסם שהסתתר מתחת לרגליו ברגע שהוא מגיע לישיבה. הוא מקבל טעימה קטנה ממנו ומתחיל לעבוד קשה כדי להגיע אליו שוב, למצוא אותו. יש בספר פיתוח איטי וסבלני של מערכת הקסם, ההבנה שלה נקנית במאמץ ניכר מצד אלישע ואני נוטה יותר ויותר לחבב ספרים שלא מנסים להעניק לי סיפוק מיידי ולהרים מולי מופע כשפים פירוטכני מרהיב כבר בפרקים הראשונים.
ולבסוף יש מישהי אחת שלתחושתי חייבים לדבר עליה – התהום. היא מקבילה לקסם הרע בעולם, אבל היא לא רעה. היא פשוט שם. היא הכאוס של היקום שיזחל תמיד בין חרכי הסדר ותמיד צריך למצוא דרכים חדשות להתמודד איתו. הרעיון של התהום הוא המאבק למצוא איזון – לא בין טוב לרע אלא בין הסדר לכאוס בעולם, וקשה להכחיש שיש בתהום עצמה ובקסם האפלולי שלה משהו מושך.
הדבר שאהבתי הכי פחות בספר זה כמה משעמם נראה עכשיו כל ליל סדר בהשוואה ללילות הסדר האפיים של “מסכת תהום”. אה, ואת העובדה שצריך לחכות עכשיו מי יודע כמה זמן להמשך. לא הוגן!
הוצאה: דני ספרים
תרגום: דנה אלעזר הלוי
הספר הזה הוא הממתק האולטימטיבי לחנוכה: הוא מצחיק, כיפי, מעורר הזדהות ומחשבה, ניו יורקי, חורפי ורומנטי.
אה, ויהודי מאוד.
הוא מתחיל מרייצ’ל, בת של רב הקהילה רובינשטיין-גולדבלט שיש לה אובססיה קלה לחג המולד. כמה קלה? היא למעשה סופרת של רבי מכר רומנטיים לחג המולד, הכותבת בשם העט שלה מרגו קרוס; היא פרסמה יותר מעשרים ספרים תחת השם הזה, שחלקם הפכו לסרטי חג מולד אהובים. יש לה חדר שלם ונסתר בבית מוקדש כולו לחג המולד שבו רכבת שמקיפה את החדר נוסעת בכל שעה עגולה לצלילי מנגינת חג עליזה. זה קנה המידה של האובססיה שלה.
אלא שעכשיו ההוצאה לא מרוצה. כשרוח של אינקלוסיביות חצי-מזוייפת מתחילה לנשוב בין מסדרונות הוצאת הספרים הרומנטית שמוציאה את ספריה, המו”לית שלה מעוניינת ברומן רומנטי שיעסוק דווקא בחנוכה – החג המדכא שממנו רייצ’ל מנסה להרחיק את עצמה בכל שנה לטובת האורות הנוצצים של חג המולד. אם היא לא תכתוב רומנטיקת-חנוכה, היא תאבד את העבודה.
בינתיים, ג’ייקוב מארגן המסיבות, חוזר לעיר אחרי שנים בצרפת ומארגן נשף חנוכה. הנשף המבוקש הוא הסיכוי היחיד שלה להשיג את ההשראה שהיא זקוקה לה כדי לכתוב על חנוכה. שתי הבעיות היחידות הן שלא נותרו כרטיסים לנשף בכלל, ושג’ייקוב הוא ה”אקס המיתולוגי” שלה ממחנה הקיץ בגיל שתיים עשרה. ג’ייקוב מצדו, זוכר את מה שהיה ביניהם אחרת לגמרי ממנה והשניים נסחפים למערבולת של אי הבנות ואמיתות מכוסות ומוסתרות היטב תחת שכבות של פגיעה ואי אמון, שצריכות לצאת לאור לפני שג’ייקוב ורייצ’ל יוכלו להשיג את מה שהם באמת זקוקים לו.
ישנם קוראים וקוראות של ספרות רומנטית שמאסו קצת בספר שעוסק באי הבנות, הסתרת מידע וקושי בתקשורת – הספר הזה לא בשבילם. ג’ין מלצר עוסקת בהסתרות האלה בלי להתנצל, מלהטטת עם כל המוסכמות שעומדות לרשותה ומטפלת בקלישאות הישנות בעזרת המגע הייחודי שלה שמפיח בהן את הקסם מחדש.
בסופו של דבר, ואולי יש מי שימחו על כך בתוקף – בבסיס שלהם חנוכה וחג המולד לא כל כך שונים.
הם נובעים ממקור שונה והסיפור של שני החגים האלה הוא אחר לגמרי, אבל המטרה שלהם והצורך שהם עונים אליו, הוא זהה למדי: הצורך להאיר עבור עצמנו את הימים הכי חשוכים בשנה. חגי החורף המוארים הם תזכורת לעצמנו שלא תמיד יהיה קר וחשוך ומדכא כמו עכשיו. שהימים יתארכו, שהאביב יחזור, שהצמחים יתחדשו וששום חורף אינו נצחי, לא משנה כמה הוא ארוך, מלא תלאות וחסר תקווה. חגי החורף הם חגים של היאחזות בחיים, ארעיים ובלתי צפויים ככל שיהיו. ומי כמונו היהודים יודע על היאחזות בחיים?
המחברת חיברה בצורה נהדרת את הסיפור על תקווה ואור בליבו של החורף לתיאור החוויה של רייצ’ל שחולה במחלה כרונית – אֶנצפלוֹמָייליטיס מיאלגי, המוכרת יותר לציבור הרחב כ”תשישות כרונית. במילותיה שלה: “זה כאילו היו קוראים לאלצהיימר ‘תסמונת הזקנים שלפעמים שוכחים דברים'”.
מלצר מתארת ברגישות רבה את החוויה האישית שלה עם המחלה על כל היבטיה השונים, מהתחושה הפיזית הרעה, התנודות בין ימים טובים לימים גרועים, האופן שבו עליה לארגן את חייה מחדש סביב המחלה, הלבטים בשאלה מתי ובפני מי לחשוף את מצבה ומתי כדאי לה להסתיר אותו וכמובן התגובות של הסביבה: “למשל דוֹבי, מטפס ההרים הישראלי, שטייל בעולם בגופו הבריא והמתפקד להפליא, ואז אמר לרייצ’ל שלדעתו תסמונת תשישות כרונית היא לא באמת מחלה.” מדהים איך בתוך שתי שורות מלצר הצליחה לאפיין איזה טיפוס מסוג מסויים שכולנו פגשנו פעם.
זה ספר על התקווה שטמונה באור של האמת ובכנות, על דברים שאולי נדמה היה שהם לא אפשריים ומתגלים לאט לאט לאפשריים. זה סיפור על התמודדות אמיצה, על הכוח של קהילה, על משפחתיות ומסורת והצורך שלנו למצוא את דרכנו בעצמנו, גם אם לפעמים עלינו לחצוב ולפלס אותה.
הכתיבה מלאת הומור ושנונה, דמויות המשנה ססגוניות ואקסטנטריות באופן כובש לב. קשה לומר שהעלילה בלתי צפויה אבל בואו – לא קוראים רומן רומנטי בשביל הסיום המפתיע; אנחנו ניכנס אליו מתוך ידיעה ברורה לגבי מה שיקרה. מה שכיף, כמו בספר הזה, זה לצפות לקרוא איך זה יקרה.
הסופרת הצליחה לקחת רעיון טוב וקצת “גימיקי” באופיו, לרוץ איתו קדימה ולמנף אותו עד הסוף. התוצאה, כפי שמראות הסקירות השונות של הספר, היא הצלחה מסחררת. שאוט אאוט לקוראת שעלתה בביקורת שלה על זה שהשמות הסימבוליים שלהם הם רייצ’ל וג’ייקוב, כמו הדמויות התנ”כיות שחיכו זמן רב כדי לממש את אהבתם.
המציאות היא דבר מורכב, ואנשים הם מורכבים. אנחנו אף פעם לא רובד אחד ושכבה אחת וזה יכול להפחיד לפעמים, אפילו מאוד.
מורכבות אצלנו ואצל אחרים מרתיעה אותנו כי היא דורשת מאיתנו להסתכל פנימה אל המקום שבו אין לנו תמיד תשובות ברורות, נחרצות ומוחלטות. אנחנו מתקשים להישיר מבט אל המקום בנפש שלנו שהוא יותר דינאמי ונוטה להשתנות. ארעיות מפחידה אותנו כבני אדם ואנחנו מחפשים את הקבוע, היציב, הבטוח.
מורכבות הרבה פעמים מאלצת אותנו להסתכל אל מקומות בנפש שלנו שיש בהם סתירות; אנחנו הרי לא רק שכל ולא רק לב, אין הפרדה הרמטית בין ההיגיון והרגש כמו שהיינו רוצים לחשוב. ועד כמה שאנחנו נהנים מזה שיש תנועה הרמונית בין הלב, הגוף והשכל, הרבה פעמים אחד מהם תופס את המושכות וגורר את האחרים גם כשהם מנסים להתנגד. זה הרגע שבו הנסיעה שלנו בשביל הרחב של החיים – שעד עתה נדמתה לנו חלקה למדי, מתחילה להיות מטלטלת וקופצנית עם התנגשויות בעגלות האחרות שנמצאות איתנו על אותה הדרך.
החיים מזמנים לנו שלל של סיטואציות מורכבות ומפחידות – אבל מעט מהן מערערות ומטלטלות כמו מה שקרה לנעמי וסרמן, גיבורת ספרה של רבקה רוזנר “בבת אחת”. נעמי היא בחורה שמגיעה מהעולם הדתי ומצאה את עצמה נופלת – ממש מועדת, ראש קדימה ונפנופי ידיים והכל, לתוך התאהבות באישה.
נעמי היא הקפטן של נבחרת הכדורסל, רווקה בת שלושים ושתיים שניתקה את עצמה מאלוהים ומהאמונה אבל לא מהעולם הדתי או מהחברה הדתית. היא לא מתייאשת מחיפוש גברים באפליקציות היכרויות ודייטינג – אבל כאשר היא פוגשת את הצלמת נועה סלע, משהו ניצת בה והיא לא יודעת איך לכבות אותו, או אם היא רוצה בכלל. נעמי מבולבלת מאוד למצוא את האהבה שהיא כמהה אליה כל השנים האלה דווקא אצל האמנית אוהבת האדם הזו.
רוזנר מישירה מבט אמיץ אל המקום המורכב הזה שבו אנחנו “צבועים” לכאורה ומראה כמה קל לגיבורה לקבל את בחירות הלב של אחרות בעוד היא עצמה מחפשת את בור הזפת הכי עמוק לטבול בו את עצמה על בגלל בחירותיו של הלב והגוף שלה. היא מתארת בעדינות ובחמלה את כל מה שעובר על נעמי מהרגע שבו גילתה שהיא מסוגלת בכלל להתאהב באישה. היא לא נרתעת מלצלול לתוך הטלטלה העמוקה, השבר שמגיע לצד חדוות הגילוי וההתאהבות הראשונה, ולקחת את כולנו איתה. היא מובילה אותנו ביד בוטחת דרך הנהר השוצף של רגשות האשמה והבושה של הגיבורה שמתערבבים בתחושות הבערה, הרעב והתשוקה של התאהבות.
המחברת מראה היטב את המערבולת שנעמי נקלעת אליה כשהיא מרגישה אשמה על המשיכה שלה ואשמה על האשמה מכיוון שהתרגלה לחשוב על עצמה כעל מישהי בעלת דעות מתקדמות ופתיחות מחשבתית, שלא עושה עניין ממשיכה לנשים.
הספר מספר באינטימיות עמוקה איך נעמי מרגילה את עצמה מחדש – פיזית ממש, לחשוק באישה אחרי שהתרגלה עד כה לחשוק בגברים.
הרומן בין נעמי וסלע הזכיר לי מחדש איך הסטריאוטיפים והסטיגמות על אהבת נשים, על לסביות ועל בי-סקסואליות משפיעים עלינו כיחידים וכחברה. זהו תיאור מפלח וכואב של הומופוביה מופנמת שמומתק על ידי תיאורי ההתאהבות והזוגיות. נעמי נאבקת בדחייה ובבושה, חושבת על עצמה לעתים קרובות מדי במושגים של גועל, של מפלצתיות. הרומן הזה הדגיש שוב בעיניי את חשיבות הייצוג התרבותי והחברתי של לסביות וביסקסואליות, כמה נואש הצורך לנרמל את העובדה שיש נשים שנמשכות לנשים, שמסוגלות להתאהב בנשים.
“בבת אחת” קורא לנו לחשוב מחדש על התפיסות שלנו לגבי מיניות ועל הדרכים הרבות והשונות בהן אנחנו יכולים להביע אהבה וקרבה פיזית. הוא פורש בפני הקוראות והקוראים שיח אינטימי אחר משהתרגלנו לחשוב עליו, שיח של הקשבה ופתיחות, בריא הרבה יותר ממה שנפוץ במדיה. הקשר בין סלע ונעמי הוא קשר מגשש וסבלני בין שתי גיבורות שלוקח להן זמן להיפתח זו אל זו בגוף ובלב.
הרומן הזה הוא סיפור אהבה עדין ורך מאוד, שלא מייפה את המורכבות של אהבת נשים בחברה שמרנית. הוא מזכיר שכולנו בסופו של דבר נהיה תמיד באיזושהי התנגשות בין הערכים שלנו לבין העולם, שכולנו עדיין מחפשים תשובות ולאף אחד אין את כל האמת ביד או בכיס – בעיקר לא מי שטוען שיש לו.
בתוך חברה שהקרעים בה הולכים ומעמיקים בכל שעה שעוברת, אנחנו זקוקים לחמלה ולהבנה שסיפורים כמו של רבקה רוזנר יכולים לספק.
הספר מבוסס על סיפור חייה של המחברת, מה שהופך אותו לחזק ומרגש עוד יותר בעיניי.
זה לא יהיה מוגזם להגיד שהפרקים האחרונים שבספר היטשטשו לי מול העיניים מרוב דמעות.
הוצאת תמיר-סנדיק עשו זאת שוב, עם ספר חשוב שמציג נושאים מוכרים מנקודת מבט שמעוררת אותנו לחשוב עליהם מחדש, וגם מצליח על הדרך לגעת במיתרי הרגש העדינים ביותר ולגרום לי לבכות לאורך כל השליש האחרון של הספר, כמעט.
“המיועד” עוסק בחברות בלתי צפויה בין שני נערים יהודים בברוקלין בשנות ה-40 של המאה ה-20: ראובן מלטר, נער דתי שומר מצוות מבית מודרני, ודני סונדרס, בנו של מנהיג קהילה חסידית סגורה וקנאית העתיד לרשת את מקומו של אביו.
לצד מערכת היחסים המתפתחת ביניהם, אנו עוקבים מנקודת מבטם של שני האבות ושני הבנים אחרי ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20, ממלחמת העולם השנייה וחורבן יהדות אירופה, עד להקמתה של מדינת ישראל ומלחמת השחרור.
חיים פוטוק שוזר את הסיפור של העם היהודי והסיפור האישי של הדמויות באופן לא פחות ממושלם, המעלה שאלות נוקבות לגבי משפחה, מורשת וזהות.
הוא מצליח להראות איך תהפוכות היסטוריות שמתרחשות מעבר לים לא רק נעשות מעורבות בחיי היומיום של הגיבורים אלא גם מעצבות את גורלם. במקום שההיסטוריה תהיה חלק מהרקע, היא הופכת להיות כמעט דמות נוספת בסיפור. ההקשר ההיסטורי והשפעתו על הדמויות מהווים חלק גדול ממה שהופך את הספר הזה לכל כך מרגש, בוודאי עבור ישראלים שמכירים את המאורעות מנקודת מבט אחרת. אני מודה שלפני הספר ידעתי מעט מאוד על מה שעברו יהודי אמריקה במלחמת העולם השניה ובשלהי שנות ה-40, ועכשיו בזכותו אני יודעת קצת יותר.
כמו ההיסטוריה, טקסטים רבים ושונים מככבים אף הם בספר, כאילו היו מעין דמויות משנה בולטות במיוחד. גיבורי הספר עסוקים לכל אורכו בטקסטים מכל סוג, כל הזמן; הם נוברים הלוך ושוב בטקסטים דתיים וחילוניים על פילוסופיה, היסטוריה יהודית, גמרא, פסיכולוגיה ואפילו מתמטיקה. ראובן כמעט הצליח להדביק אפילו אותי בהתלהבות שלו ממתמטיקה, (וזה אומר הרבה), ודרך עיניו של דני למדתי להעריך מחדש טקסטים שנתפסים כמובנים מאליהם ואולי אפילו מיושנים למדי בימינו.
הטקסטים בספר “המיועד” הם לא רק כלי להעברת ידע – הם הזדמנות. הזדמנות לנערים להוכיר את עצמם, לבטא את עצמם ואת יכולותיהם, להכיר את צליל קולם ולצקת משמעות משלהם לתוך המילים המהוות את עולמם. המילים הכתובות מהוות גשר בין העולמות השונים של שני הבנים ושני האבות.
היחס של הספר להיסטוריה היהודית ולטקסטים היה מופלא בעיניי והעניק לספר רבדים ועומק, אבל אין ספק שהסיבה שצללתי עמוק כל כך לתוכו הייתה החברות בין דני וראובן, שמבחינתי מעניקה להם מקום של כבוד לצד סאם ופרודו מ”שר הטבעות” מאת טולקין, וסיאון ואלכסנדר מ”השתנות” של קרול ברג.
תחילתה במשחק בייסבול סוער שתיאורו לא היה מבייש ספר מלחמה אפי, שבו דני וראובן משחקים בשתי קבוצות יריבות. לאחר מכן הקשר האמיץ נרקם ביניהם כמעט בן רגע, כמעט כמו אהבה ממבט ראשון. הנערים נמשכים זה לזה כמעט מיד, מסיבות שאיש מהם לא מצליח להסביר אפילו לעצמו. הם נעשים בלתי נפרדים ברוחם, גם אם דומה כי העולם החיצוני ומחוייבויותיו המעיקות עושים הכל כדי להפריד ביניהם.
הכמיהה העזה של דני וראובן זה אל זה, האושר שמציף אותם כאשר הם נמצאים יחד הציף גם אותי כקוראת, השמחה שלהם זה בזה, הכאב כאשר הם נאלצים לבלות זמן בנפרד, השגרה הנינוחה שהם שוקעים בה מדי פעם כאשר הנסיבות מאפשרות זאת, מתוארים בצורה כזו שגורמת לקוראים לחוש כאילו הם חווים זאת מכלי ראשון.
דמותו של ראובן, המספר, היא כזו שקל מאוד להזדהות איתה, ואילו דמותו של דני חיננית ומסתורית באופן שגורם לקוראים להפוך דף אחרי דף בשקיקה לגלות את צפונותיו.
אני נאלצת להודות שבתחילה ניגשתי אל הספר כמו נערה נלהבת בת חמש עשרה שקראה יותר מדי ספרות מעריצים העוסקת ברומן הסוער (אשר מעולם לא התקיים, כמובן) בין הארי פוטר לדראקו מאלפוי – תאמינו לי, האינטרנט מפוצץ בכאלה.
כיוון שאני חיה בעולם שבו ניפוץ מוסכמות הופך בהדרגה להיות הנורמה, נדמה היה לי שהסיפור עומד לתפוס כיוון מאוד מסויים. למרות שבסופו של דבר העלילה הובילה למקום אחר לגמרי, בכל זאת מצאתי בו לא מספר תיאורים או פסקאות שגרמו לי לתהות האם בכל זאת ניתן למצוא בספר סאבטקסט הומוסקסואלי.
בתחילת הספר פוגש ראובן נער עדין ויפהפה בשם בילי, המתואר כילד מלאכי ובלונדיני עם “פנים עדינות ויפהפיות” – מעין דוריאן גריי קטן וחמוד, ובהמשך מוצא ראובן קווי דמיון בינו לבין חברו דני:
“הבטתי לשמים. צבעם היה כחול עמוק… הם היו בצבע עיניו של דני, חשבתי… מה היה צבע עיניו של בילי?… גם לדני וגם לבילי יש עיניים כחולות… נרדמתי וחשבתי על העיניים של דני ובילי.”
אולי פסקה זו הייתה חסרת חשיבות אלמלא היו בספר גם אזכורים חוזרים ונשנים של פרויד ושל מדע הפסיכואנליזה. על פי הפסיכואנליזה, פגיעה בעיניים מקבילה לחרדת סירוס, האופיינית לבנים בגיל ההתבגרות. ייתכן מאוד כי הופעתו של פרויד וההתעסקות הרבה בעיניים בחלקו הראשון של הספר מעניקות לספר מימד הומואירוטי הנשאר חבוי בסאבטקסט וממעט לעלות על פני השטח.
דומה כי גם הסביבה של דני וראובן מבחינה בניצוצות שמעופפים בין השניים, שכן לאחר המפגש עמו, אביו של ראובן אומר לו כי “שני חברי אמת הם כמו שני גופים בעלי נשמה אחת”, וראובן מוסר לנו כי אחותו היפה של דני “כל הזמן הקניטה את דני ואותי וקראה לנו דוד ויהונתן”.
בנוסף על כך, ישנה סצינה בספר שבה עוברים הגיבורים שלובי זרוע בתוך קהל הומה של גברים:
“דני נטל את זרועי ביד אחת… רחש עבר בקהל כמו רוח, הגוש האנושי נחצה לשניים ודני ואני עברנו בתווך, דני אוחז בזרועי ומניד בראשו לברכות ביידיש שהגיעו אליו במלמולים חרישיים… נדמה היה שים קפוא ושחור־גלים נקרע לגזרים בעזרת חרמש, יוצר קירות שחורים ויציבים לאורכו של מעבר רוטט. ראיתי ראשים עטויי זקנים שחורים ואפורים רוכנים אל דני וגבות כהות מתקמרות בחדות על עיניים שואלות שהביטו בי ובדרך שבה אחז דני בזרועי. כבר עברנו את חצי הקהל בהליכה יחד, אצבעותיו של דני אוחזות בחלק של זרועי שנמצא ממש מעל המרפק. הרגשתי חשוף ושברירי.”
המעבר של דני וראובן שלובי הזרועות בתוך קהל הגברים לקול מלמולי ברכות, הזכירו לי מאוד סצינת חתונה. יחד עם פרויד, אזכורי העיניים והרמז לדויד ויהונתן, אני חושבת שניתן בהחלט להעניק לטקסט פרשנות מהסוג הזה.
ייתכן שזו רק אני בתור קוראת מאוד מודרנית שלא יכולה שלא לראות מיניות במקום שבו יש רק אינטימיות חברית טהורה, ובכל זאת לא יכולתי שלא לתהות על מספר אלמנטים שמופיעים בספר ומעלים תהיות לגבי הסאבטקסט. כולי תקווה כי הפרשנות שלי לא מודרנית מדי, ומצד שני אם הבנתי נכון את הספר, הספר עצמו מעודד ניתוח ופרשנות בהתאם לאופיים ולזמנם של הקוראים. בהחלט ישנו מימד אסור או חתרני ביחסים בין השניים, וייתכן שהרמיזות על דויד ויהונתן, סצינת החתונה וחרדת הסירוס של פרויד מהדהדות איסור עמוק יותר ביחסים בין שני הנערים.
לדעתי, יותר משהסאבטקסט רומז על הומוסקסואליות, הוא אומר משהו על הומוסוציאליות.
האינטימיות הגברית שמתוארת פה היא פחות בסגנון אוסקר ווילד ויותר מזכירה את סטיבנסון ואת קונן דויל. בפסקאות הללו מתאר פוטוק את המתח שנוצר בין נערים (או נערות, לצורך העניין) שגדלים בחברה מופרדת, כמו למשל בפנימיות האנגליות של המאה ה-19.
מדובר בחברה שבה נשים וגברים חיים ביחד אבל בעולמות נפרדים, שבו “נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים” היא מעין כורח המציאות. אחרי הכול, אנחנו מדברים על חברה בתקופה שבה לידידות עמוקה ואמיצה ואינטימיות רגשית בין חברים יש הרבה יותר מקום בשיח מאשר בחברה של ימינו שהשיח המיני והרומנטי (שלא לומר הפטריארכלי) שולט בה ביד רמה, באופן שמונע את התפתחותה של אינטימיות אמיתית בין גברים.
ובאשר לתרגום – אפשר לסמוך על שי סנדיק שיבחר בדיוק רב את המילים שיעשו קוועץ’ בלב ויזרימו אותו דרך העיניים. בספר הזה הוא מראה לנו שוב שעם המילים הנכונות אפשר לבכות מהתרגשות בכל תקופה ובכל מקום.
