יש צמחים שקמלים ומתים אם הם לא צומחים על אדמה טובה, בלי לקבל מספיק שמש ומים. יש כאלה שגדלים פרא והופכים לסבך חונק ומסוכן. אבל יש גם כאלה שנאחזים בעקשנות, עושים כל מה שאפשר כדי לצמוח למעלה ולהניב פירות, להידמות כמה שאפשר לצמחים האחרים סביבם.
כזו היא עמליה, גיבורת “פיטנגו בחצר”.
זהו ספרה השני של הדס קפלן שעוסק במשפחות, באלימות שמפוררת אותן ובניסיון הבלתי מתפשר של הקורבנות לא רק שלא להתפורר אלא גם לבנות בית חדש, חזק וטוב יותר, יש מאין.
כמו בספרה הקודם “הכל בסדר, הילי”, גיבורת הספר הזה נמלטת מציפורניה של משפחה מתעללת אל מרחביה של ארה”ב רחבת הידיים. שם היא תוכל להיעלם, להפוך למישהי אחרת, לברוא את עצמה מחדש. בניגוד להילי, עמליה התחתנה עם בחיר ליבה לפני שנמלטה לארה”ב והקימה שם את משפחתה בניסיון להשאיר את העבר מאחור. טלפון עם בשורה מאחותה הקטנה מאלץ אותה לחזור לארץ לזמן קצר, להתמודד עם העבר שניסתה להשאיר מאחור ועם התהייה שאולי היא ויתרה על חלקים רבים מדי מעצמה כשהתנתקה באופן מוחלט ופתאומי.
העיסוק בשורשים שלה ובבית שממנו באה מעורר בעמליה חרדה עמוקה בעודה מנסה לבנות את ביתה שלה עבור ילדותיה הקטנות: כי איך אפשר לבנות משהו כשהיסודות שלך עצמך רעועים כל כך, אחרי שנבנו על אדמה בוצית ומלאת רקב?
היצירה פורשת בפנינו את השלכות ההתעללות על כל תחומי החיים של עמליה – על הביטחון העצמי שלה, על האופן שבו היא חווה את העולם, על המחשבות שלה ועל השיח הפנימי שלה. אחד הדברים שאני אוהבת מאוד בכתיבה של קפלן הוא הנכונות שלה לשלוח את הגיבורה שלה ואת עצמה ככותבת לשאול את השאלות הקשות ולדון בהן לעומק – היא לא נרתעת מהתמודדות עם מורכבות. היא שואלת בכנות – האם יש דבר כזה לברוח ממה שעברנו? האם אפשר לברוח ממי שהיינו, מהמציאות שחיינו בה, ולברוא לעצמנו מציאות חדשה מבלי לוותר על עצמנו ועל מי שאנחנו? “פיטנגו בחצר” מספק לנו מספר תשובות שחלקן נכונות לחלק מהאנשים, אף פעם לא לכולם.
הגיבורות המהורהרות שמרכיבות את העלילה בעיקר מהזיכרונות והרגשות שלהן, מעבדות את מה שעבר עליהן מול העיניים שלנו, מספרות את סיפור חייהן בעודן מאירות אותו בכל פעם מזווית חדשה עד שהוא מוצג לנו בתמונה שלמה, כמו מיצג במוזיאון שאנחנו יכולים לבחון בניחותא מכל זווית.
הספר בוחן את האפשרות של התרחקות מההתעללות על שלל ההשלכות שלה; הבחירה להתרחק מוצגת על ידי דמויות שונות כנטישה, כבריחה – אבל גם כחוסר ברירה, כאפשרות היחידה לגדול ולבנות מחדש. העלילה של “פיטנגו בחצר” מראה שאפשר להחזיק את המורכבות שבין בריחה ולצמיחה, שזה יכול להיות גם וגם ולא רק זה או זה.
ככל שעמליה מתארת יותר את ילדותה אנו מבינים שחוויית הזרות וחוסר השייכות מלווה אותה עוד הרבה לפני שעברה לגור במדינה שלא דוברת את שפת האם שלה.
היא מרגישה את התלישות בארה”ב, השהות במדינה זרה מחדדת לה את התחושה שהיא לא לגמרי יודעת איפה הבית שלה. מה שמניע את הספר זו התנועה של עמליה בין המחשבה שמשהו בתוכה שבור ללא תקנה – אבל משהו בה, קול אחר אולי, אישי יותר, מנסה להתווכח, להראות שלמעשה היא ראויה לאהבה, שהיא מסוגלת לאהוב בלב שלם ולהקים את הבית שלה על עמודי תווך יציבים, למרות כל מה שלימדו אותה ולמרות היסודות שהיא בעצמה מעולם לא קיבלה.
כבר ציינתי לטובה בביקורת הקודמת את העובדה שאצל הדס קפלן המתעללים וכיצד הפכו לכאלה הם לא האישיו. הם נתון, והדגש הוא הרבה יותר על שיקום הקורבנות. ב”פיטנגו בחצר” המתעללים מתחזקים במרץ רב מראית עין של נורמליות באופן רומס ודורסני. לפיכך אין זה מפתיע שההיבט המיני והמגדרי נוכח מאוד בשיח המתעלל. צמד הנבלים של הסיפור מייצגים הקצנה של כללי מגדר נוקשים, הסטנדרט החברתי שעל פיו נמדדים גברים ונשים הופך בידיים שלהם לשוט שבעזרתו הם מציפים בכל אחת מבנותיהם בדרך שונה, אכזרית ויצירתית.
זה ספר על משפחה, על המקום שלה בחיינו וכמה אנחנו מוכנים להיאבק עליה. זה ספר על אהבת אחיות, על הדברים שאהבה כזו מסוגלת לשרוד וגם על הדברים שלא. זה ספר על אישה שמצליחה לגלות בתוכה כוחות שלא ידעה שיש לה, שמוצאת את הכוח לאחות את הסדקים בעמוד השדרה השבור שלה, שלומדת “למרפק” בקטנה כדי להסתדר ובעיקר להאמין בפלאים שמסוגל לחולל כוח הרצון שלה עצמה.
ובין לבין, זה גם ספר על זוגיות מיטיבה ומרפאת – זוגיות שדברים לא תמיד מסתדרים בה, אין הסכמה על הכל ולא הכל הולך חלק, אבל יש בה מספיק חיבה ואהבה וכבוד הדדי על מנת לאפשר מגוון של ויתורים ופשרות, לתת מרחב נשימה זה לזו.
זה ספר כואב כשם שהוא מלא חמלה ואופטימי, ותאכלס זה כל מה שאני רוצה כשאני לוקחת ספר ליד. זה מן הסתם לא יעבוד בלי דמויות מורכבות שמעוררות עניין וכתיבה סוחפת – ואת זה הדס קפלן עושה בקלות עם יד קשורה מאחורי הגב ועיניים מסונוורות מהשמש הישראלית החזקה מדי.
