ההופעה הצעקנית והשנויה במחלוקת של הנציגות האירית באירוויזיון לעומת הופעתה הקלאסית של הנציגה הישראלית עדן גולן מעלה הזדמנות לעסוק במכשפות וייצוגן בתרבות ולכתוב כמה מילים על “חרשתא” ספר הפנטזיה האורבנית החדש מאת יהודית קגן.
אם נתקלת בשם הספר זה עתה לראשונה (קשה לי להאמין כי נראה שכולם כבר הספיקו לקרוא ולכתוב עליו חוץ ממני), “חרשתא” בארמית פירושו “מכשפה” – והספר אכן עוסק במכשפות עם סנדלי שורש, שדים יהודים וקערות ההשבעה שביניהם.
גיבור הסיפור הוא מקובל בשם חנוך המתגורר בדירה קטנה בצפת יחד עם ברייה מסתורית העונה לשם יוסף… אוף, טוב נו בסדר. הספר לא באמת עוסק בהם. יוסף וחנוך הם דמויות המשנה החביבות עליי ואני אפרט עליהן בהמשך.
הסיפור הוא על בת שירות לאומי בשם אופיר שהוטלה עליה משימה שאמורה להיות בלתי אפשרית: לגנוב מגילה עתיקה מהספרייה הלאומית – מגילה שהשדים מגלים בה עניין רב ולנו בני האדם ממש לא כדאי לתת להם להשיג אותה. אופיר שמסתירה את חוסר הביטחון שלה מאחורי צדקנות, הטפות מוסר והתנשאות אידיאולוגית, חוברת לצייד שדים מנוסה בשם דניאל המצית בליבה כמעט מיד ניצוצות של חוסר חיבה הדדי.
יחד עליהם לוודא שהמשימה של אופיר תושלם ושהשדים לא יניחו אף טלף מטופר על חותם שלמה האגדי.
אלא שבינתיים, בממלכה שמעבר, עולם השדים עובר טלטלה דרמטית – אשמדאי מלך השדים נפטר ועל השדים למנות אשמדאי חדש מבין בניו הרבים על מנת לשמר סדרי עולם. הורמיז בן אשמדאי הוא אמנם אחד מאחרוני הטוענים לכס, בן צעיר וחסר חשיבות, שד נכה עם כנף פצועה שזקוק לאפיריון כדי לעוף – לא מישהו שהשדים ימהרו לסור למרותו. אבל הוא מתכוון לשנות את המצב ולהכריע את הכף לטובתו. איך? הוא מתכוון לסחוף אחריו את הגהינום (או מקבילתו היהודית) כולו במחול שדים של סיסמאות והבטחות להשיב לשדים את תהילתם משכבר, להזכיר לבני האדם מה זה אומר לפחד משדים באמת – ולשם כך הוא זקוק למגילה.
ואם בפחד עסקינן – רבות נכתב לפניי על ההומור של הספר, הצדקנות הבלתי נסבלת אך בה בעת מכמירת הלב של הדמות הראשית, הקצב המהיר וסיפור האהבה; הכל נכון, וגם אני בהחלט אכתוב גם על זה. אבל מה שמצאתי את עצמי מתרשמת ממנו בראש ובראשונה זו דווקא היכולת של קגן לכתוב אימה מוצלחת.
הספר כולל כמה תיאורים פיזיים מחרידים למדי של חלק מהשדים והיכולות שלהם. זו אימה גופנית, מהסוג שרואים לעתים בספרים שבהם האימה היא על טבעית, וניתן למצוא תיאורים מעטים בלבד מהסוג הזה בספרות הישראלית. התיאורים ב”חרשתא” ספורים ופזורים על פני עמודים רבים ועיקרם הוא שדים עם יותר מדי או פחות מדי עיניים, איברי גוף שונים שלא תמיד נמצאים במקום שבו הם צריכים להיות. רוב השדים הם סתם מוזרים – חלקם כמעט חמודים. אבל יש שניים או שלושה שדים שיכולים להיות מאוד מפחידים.
הספר בולט מבחינה זו מכיוון שיש מעט כותבים ישראלים בז’אנר האימה; המציאות שלנו לא זקוקה לעוד פחד, תודה רבה. אלא שקגן מראה בספרה איך כתיבת אימה מהסוג הזה יכולה דווקא לסייע לנו להתמודד עם הפחד דרך אחד הדימויים החזקים ביותר בספר – קערות ההשבעה. זו פרקטיקה עתיקה שנועדה לכלוא שדים, לגרום להם לציית לנו ולמנוע מהם להזיק. אני חושבת ש”חרשתא” יוצר הקבלה מעניינת בין קערות ההשבעה העתיקות לבין ספרות האימה המודרנית.
ספרות אימה וקערות השבעה הן שתי דרכים לתת ביטוי אמנותי לפחדים שרודפים אותנו. כתיבת אימה וציור קערות השבעה הופכים את האימה למנוע היצירה שלנו, מסמלים את היכולת האנושית להוציא את האימה מהלב אל החימר או הנייר ולתת לה ביטוי מוחשי בעולם, לכלוא אותה בתוך מסגרת שבה לנו כיוצרים יש שליטה עליה – בניגוד לדברים שמפחידים אותנו ועליהם אין לנו שליטה. כתיבת אימה, כמו ציור על קערות השבעה, מסוגלת לרופף מעט את האחיזה של הפחד בנשמתנו. זה מה שהופך את אופיר – ואת יהודית קגן למכשפות מוצלחות מאוד.
קגן ברומן שלה מחזקת ומתקפת את הפרקטיקה העתיקה והמסורתית של קערות השבעה בעזרת פרשנות פסיכולוגית מודרנית, ובזאת מהווה גשר בין העולם העתיק של המסורת היהודית שבו השדים והרוחות היו חלק מהיומיום, לבין העולם המודרני שבו הם הצטמצמו ליצורים אדומים קטנים עם קרנים וזנב וסדינים שקופים ומרחפים עם עיניים.
אין ספק שהאימה יעילה יותר כאשר יש חיבור לדמויות ואנו חרדים לגורלן. והדמויות של קגן כל כך מוצלחות עד שלעתים קרובות היא גורמת לנו לחשוש לחיי הנבלים ולא רק לחיי הגיבורים.
הורמיז, האנטי גיבור של קגן, הוא שד ביירוני פצוע כנף, אנדרדוג דחוי בעולם השדים ש”פשוט לא הובן כהלכה”. הוא מעורר חמלה וסוחף וקל מדי, הרבה יותר מדי, להתאהב בו. ניתן למצוא קווי דמיון בינו לבין לוציפר מ”גן העדן האבוד” של מילטון – הוא אמנם לא יוצא ישירות נגד האל אבל בהחלט מוכן לזרוק את כל סדרי העולם לאלף עזאזל באופן מילולי על מנת להזין את גאוותו – ואת החזון האידיאולוגי שמאפשר לשדים האחרים לראות בו שווה ערך ושד שאין לזלזל בו.
באופן משונה האידיאולוגיה הבוערת והעקשנית שלו מזכירה לא מעט את אופיר עצמה ואת האופן שבו היא נאחזת במנהגים ובמצוות, בצדקנות המוגזמת ובהודעות ה-SMS מהרב כדי לא להתמודד עם חוסר האונים שלה, עם תחושת האפסות ועם חוסר הביטחון הכללי שלה מול החברות והמשפחה. נדמה לה כי לכולם יש מקום בעולם, דבר מה שמייחד אותם או תכונת אופי מובחנות ואילו לה, לתחושתה, אין.
היא משוועת למצוא את הזהות שלה, מייחלת לראות בעצמה בחורה ייחודית, יוצאת דופן. אבל כאשר הייחודיות הזו נכפית עליה בדרך זו או אחרת היא לא רוצה בה, מנסה להתכחש לה ולהתנער ממנה כמו מהכינוי “חרשתא” – מכשפה. היא נזכרת פתאום כמה היא כמהה להיות “בדיוק כמו כולם”, חלק מהחברה. השדים הפנימיים שאופיר נאבקת איתם הם הקצוות המנוגדים האלה בין האינדיווידואליות שלה והכמיהה להשתייך, באופן שבהחלט יכול להדהד את התנועה שלנו בחברה המודרנית בין הכוחות האלה שמצד אחד כמהים להשתייכות, משפחתיות ושבטיות ומצד שני דוחפים אותנו להצטיין כאינדיווידואליים ולזרוח כל הדרך אל הפסגה.
דניאל לעומתה הוא גיבור קלאסי של רומן נעורים; ציני, נאה, מחוספס, עוטה חזות אדישה בעודו מסתיר מאחוריה סיפור חיים לא פשוט ופגיעות עצומה. למרות הקלישאתיות לכאורה, קשה שלא לאהוב את דניאל. יש בו משהו שמחבר בין המסורת ההוליוודית של גיבור רומנטיקה לבין ההווייה הישראלית. המרדנות שלו כובשת והדרכים שבהן הוא מפגין אכפתיות נוגעות ללב.
צמד דמויות המשנה שגונבות לאופיר ודניאל את ההצגה ממש מתחת לאף הם יוסף שידא וחנוך, שחברותם מהדהדת משהו מקרואולי ואזירפאל, השד והמלאך מהרומן “בשורות טובות” מאת טרי פראצ’ט זצ”ל וניל גיימן שליט”א.
יוסף וחנוך הם חברותא – כלומר זוג לומדים הנמצא בקשר רציף. ספרים כמו “המיועד” מאת חיים פוטוק וסרטים כמו “ינטל” היטיבו בהרבה ממני לתאר את עומק הקשר, האינטימיות והמחויבות שמהווה החברותא, וחכמים ובקיאים בהרבה ממני כתבו ספרות מחקרית נרחבת העוסקת בפן הקווירי של הקשר הייחודי הזה בין גברים.
וסף וחנוך גרים זה עם זה כבר כמעט חמישים שנה ומנהלים יחד משק בית מתפקד; המרחב הביתי שלהם חמים ומזמין ומכיל בכל עת תה חם, קפה מהביל, אוכל טוב ומזין ומיטות מוכנות לארח נוסעים שהגיעו עייפים ממסע ארוך. שיתוף הפעולה שלהם זה עם זה, הדאגה והחיבה זה לזה ניכרת בכל אינטרקציה ביניהם כמו גם היכולת להעמיד זה את זה במקום כשצריך. הם מסוגלים לומר זה לזה את דעתם בלי להתעקש, לשכנע או להכריח – פשוט לתקשר. אחת הסצינות מכמירות הלב ביותר בספר קשורה לחשיפת מערכת היחסים שלהם בפני אחד מילדי המשפחה של חנוך, באופן שמזכיר את הסיפורים של לא מעט קווירים וקוויריות מרחבי הספקטרום הדתי על יציאה מהארון מול המשפחה והקהילה. בנוסף, נמסר לנו במפורש כי השד המתקרא “סַרְבְּלָץ גַּרְדְּגָץ דְּתֵימָנָה תַּשְׁמָץ” המופיע כגבר נאה בפני נשים וכאישה יפהפייה בפני גברים, נגלה בפני חנוך כ”זכר ונקבה גם יחד, לכן הם קצת פוחדים ממנו.” מה שניתן לפרש בקריאה מודרנית כרמז לביסקסואליות של הדמות.
בעיניי לפחות מדובר במערכת יחסים קווירית במובן הישן יותר של המילה, שמשמעותה המקורית היא “מוזר” או “משונה”, דבר מה שחורג מן הנורמה החברתית. בניגוד לסופרים רבים כיום, קגן שמכירה היטב את הקהל שלה מסרבת בחוכמה לכלוא את יוסף וחנוך תחת “קערת השבעה” של הגדרות. יהיו מי שירצו לקרוא להשארתם בסאבטקסט הזה “קווירבייטינג” וזו זכותם; אבל בעבורי הכליאה בהגדרות היא כשלעצמה מגבילה את מערכת היחסים הזו ומצמצמת את שלל המשמעויות האפשריות שלה. בין אם מדובר בחברות עמוקה ואמיצה, סיפור “אורפיאוס ואורידיקה” על אהבה מיתולוגית גדולה מהחיים או זוג מזדקן המקניט זה את זה ללא הרף – הבית הקטן של חנוך ויוסף בצפת הוא הייצוג הקרוב ביותר של הספר לגן עדן עלי אדמות.
“חרשתא” של יהודית קגן מחולל נפלאות עם המיתולוגיה ועולם השדים היהודי. הוא מפיח חיים בטקסטים עתיקים ולא תמיד מובנים ומחבר אותנו להיסטוריה ולמסורת העממית שלנו דרך עלילה קצבית, מתוקה, מצחיקה, מכמירת לב, מפחידה במידה, מעוררת מחשבה ומהנה מאוד לקריאה.
דוז פואה!
טוב, נראה שהגיע תורי לזנק ל(מסכת) תהום ולכתוב את הרשמים שלי על ספר הפנטזיה הישראלי החדש מאת איל חיות מן.
גילוי נאות: אני לא מגיעה מהפאנדום של היהדות. קחו בחשבון שמדובר פה בביקורת של קוראת שהרובד הזה של הספר נסתר ממנה לגמרי. גדלתי בבית קיבוצניקי חילוני למהדרין ואני אפילו מכירה חלק מהמסורות – החזקנו על המדף בבית את הספר “יהדות הלכה למעשה”, אנחנו לא ברברים! אבל זה מעולם לא היה חלק מהעולם שלי, לא באמת. מהביקורות עליו עולה שאני האדם היחיד בין חברי ומכריי שלא מתמצאת אפילו קצת בתקופה, במנהגים או בדת.
לכן מטבע הדברים הביקורת שלי תעסוק הרבה יותר במה שאני מבינה – דמויות ועלילה, תיאורי הקסם והעולם, ופחות בהקשר היהודי שעליו כבר כתבו רבות ובקיאות ממני.
“מסכת תהום” היא סיפור חייו של אלישע בן אבויה, אחד מחכמי ישראל שידוע בגדולתו – ובכפירתו. זה רומן היסטורי שמתרחש בארץ ישראל של תקופת התנאים, אחרי חורבן בין המקדש השני, שזה בערך משנת 70 ועד 136 לספירה.
הוא נפתח באלישע הצעיר שמובל בניגוד לרצונו ללמוד בישיבה בלוד, משאיר אחריו אישה שנשא בגיל שלוש עשרה בלבד חיפזון ובסתר בניגוד למצוות אביו, בהיותו מאוהב בה עד קצות אוזניו הנעריות. הוא מתקבל לישיבה בזכות חיזיון שהוא מצליח לראות עם הגעתו – נאבק למצוא את מקומו, רוכש לעצמו חברים מעטים ואויב מר אחד, נמק כמעט מכמיהה לאהובתו ושוקע לאט לאט בלימודיו.
החלק הראשון של הספר מתפצל בין סיפור אהבתם של רות ואלישע (שחביב עליי במיוחד) לבין ההתאקלמות הקשה של אלישע בישיבת לוד.
ההתרחשויות בישיבה בלוד היו מבחינתי כמו המקבילה התקופתית ללימודי משפטים – מעין “לא רק בלונדינית” גרסת התנאים. נהניתי לקרוא איך אלישע מנסה למצוא את האיזון בין רוחו הסוערת, שאפתנותו הגדולה, הצורך האדיר להוכיח את עצמו, המרדנות והאינדיווידואליסטיות שלו והצד היותר פגיע שלו שזקוק לאישור ולקירבה שאותם הוא מתקשה מאוד להשיג.
רבים מהקוראים מתקשים לאהוב או לחבב את אלישע כדמות ראשית – אבל זה בסדר, אני מחבבת אותו מספיק בשביל כולם: הנחישות שלו, הדבקות במטרה, המחשבה המהירה והמעמיקה שלו, אומץ הלב שלו לעשות את הדבר המסוכן אבל הנכון בשבילו, היכול שלו לתפקד היטב גם במצבים מלחיצים והנכונות להקרבה עצמית הופכת אותו לדמות אפית בעיניי.
הוא אולי לא תמיד מעורר אמפתיה, אבל הוא דמות מרתקת בתור מחולל-אסונות; בכל פעם שהוא מקבל החלטה מסויימת או מבצע פעולה כלשהי בעלילה המחשבה שלי כקוראת הייתה “אוי לא מה הוא עושה הפעם ואיך זה הולך להשתבש?”, וזה גרם לי לדפדף מהר יותר כדי לקרוא לאן הגיבור סחף אחריו את העלילה.
סיפור האהבה בינו לבין רות כתוב נהדר; יש בו איזון מושלם של משחקיות, חושניות, הנאה ומשיכה. ברור למדי למה הדמויות האלה מפתחות תשוקה זו כלפי זו, העניין שלהם זה בזה קיים בכל המישורים – הפיזי, האינטלקטואלי והנפשי. בלי לתת יותר מדי ספוילרים אני יכולה להגיד שיש בספר הזה משחק עם המוסכמה הישנה של “הקדושה והקדשה” שהתגלגל אלינו מספרות המאה התשע עשרה ואפילו קודם לכן, ומלווה את ספרות המד”ב והפנטזיה מאז ימי קיטיארה ולאורנה בשנות השבעים. משהו בקונפליקט הפנימי של אלישע בין עולם הישיבה והיהדות לבין עולם הפילוסופיה היוונית שרות פותחת בפניו מהדהד את הדיונים שנשמעים כיום ברחבי הרשתות החברתיות על היחס בין הזרמים השונים של היהדות לבין תרבות המערב – דיונים שמשפיעים אפילו עליי כקוראת חילונית.
אבל עם כל הכבוד לחושניות הסוערת של רות ואלישע, מערכת היחסים המשמעותית והטעונה יותר שלו היא דווקא עם אויבו המושבע.
אני לא חובבת גדולה של עימותים בחיים האמיתיים אבל יריבויות ספרותיות שכתובות טוב יכולות להיות לוהטות יותר מהרומנטיקה הכי עסיסית שאפשר לכתוב, והיריבות בין אלישע וישמעאל כתובה מעולה. הם דומים מספיק ושונים מספיק זה מזה כדי לתעב, להעריך ולסכן זה את זה בדיוק במידה הנכונה. הדברים שהם מוכנים לעשות זה יוצרים מתח שמחזיק על כתפיו חלק נכבד מן הסיפור מבחינתי. ישמעאל הוא המכשול הגדול ביותר שעומד בפני אלישע באופן שמגביר את המתח בכל אינטרקציה ביניהם עד שמילולית אי אפשר להסיר מהם את העיניים – זה כמו לצפות במשחק פינג פונג של שני קוסמים עם כדורי אש מעל לבה רותחת, וזה מושלם.
העובדה שמערכת הקסם ביהדות מבוססת על דיבור לא צריכה להפתיע אף אחד, ובכל זאת יש משהו מופלא בסופר שכותב מערכת קסם שכולה מבוססת על מילים. איל חיות מן מנכיח את הרעיון היהודי להפליא שהעולם מורכב ממילים, וכחובבת קריאה וכתיבה מושבעת אני לא יכולה שלא להסכים עד כדי לצעוק את זה מהגגות. הקסם האמיתי שבפולמוס, בדיון, בהחלפת רעיונות וקריאה בטקסטים זה משהו שכל חובבי שיחות טובות באמת יכולים להזדהות איתו, והניסיון של המחבר באמנות הדיבייט בהחלט ניכר בכתיבה של הפולמוסים.
עוד משהו שאהבתי זה את הפיתוח האיטי יחסית של העלילה ושל מערכת הקסם. אלישע לא מגלה את עולם הקסם שהסתתר מתחת לרגליו ברגע שהוא מגיע לישיבה. הוא מקבל טעימה קטנה ממנו ומתחיל לעבוד קשה כדי להגיע אליו שוב, למצוא אותו. יש בספר פיתוח איטי וסבלני של מערכת הקסם, ההבנה שלה נקנית במאמץ ניכר מצד אלישע ואני נוטה יותר ויותר לחבב ספרים שלא מנסים להעניק לי סיפוק מיידי ולהרים מולי מופע כשפים פירוטכני מרהיב כבר בפרקים הראשונים.
ולבסוף יש מישהי אחת שלתחושתי חייבים לדבר עליה – התהום. היא מקבילה לקסם הרע בעולם, אבל היא לא רעה. היא פשוט שם. היא הכאוס של היקום שיזחל תמיד בין חרכי הסדר ותמיד צריך למצוא דרכים חדשות להתמודד איתו. הרעיון של התהום הוא המאבק למצוא איזון – לא בין טוב לרע אלא בין הסדר לכאוס בעולם, וקשה להכחיש שיש בתהום עצמה ובקסם האפלולי שלה משהו מושך.
הדבר שאהבתי הכי פחות בספר זה כמה משעמם נראה עכשיו כל ליל סדר בהשוואה ללילות הסדר האפיים של “מסכת תהום”. אה, ואת העובדה שצריך לחכות עכשיו מי יודע כמה זמן להמשך. לא הוגן!
“הוא מתחיל להתקרב, ואני מרגישה פרפרים בבטן, דפיקות לב מואצות, נשימה מהירה, אגלי זיעה על המצח, רעידות בידיים וחולשה בברכיים…”
האם זה תיאור רומנטי או סצינת אימה?
על פניו אנחנו אולי נוטים לחשוב על שני הז’אנרים – רומנטיקה ואימה, כשונים מאוד זה מזה ואפילו מנוגדים. בתפיסה הרווחת האימה והרומנטיקה פונים לשני קהלי יעד שלא יהיו מוכנים להיתפס זה לצד זה אפילו במקלט אטומי, הם עונים על צרכים שונים לגמרי, מעוררים רגשות הפוכים זה מזה, ובוחנים צדדים שונים לגמרי של החברה האנושית וטבע האדם.
אקדים ואומר שספרה של רוני לורן “מה אם אתה ואני” הוא בשום פנים ואופן לא ספר אימה, גם אם העיסוק בז’אנר האימה הוא מרכזי מאוד בחייה של הגיבורה.
דרך התשוקה של הגיבורה ליצירות מתח, אימה ופשע אמיתי הרומן הרומנטי הזה מושיב את צמד הז’אנרים זה לצד זה ומכריח אותם לשוחח פנים אל פנים על מנת להכיר אחד את השני קצת יותר טוב ומי יודע, אולי הם יגלו שיש להם קצת יותר מן המשותף ממה שמקובל לחשוב.
גיבורת הספר, אַנדי לוקלי, חיה ונושמת יצירות מתח ואימה 24/7.היא סופרת שכותבת בשם עט ספרי אימה פופולאריים להפליא ויש לה פודקאסט מז’אנר הפשע האמיתי שבו היא מעודדת נשים להקשיב לעצמן ולתחושות הבטן שלהן כשהן חשות מאויימות או בסכנה: “אנדי רצתה שהמאזינות שלה ישמעו שלבטוח בתחושה שאומרת שהבחור הזה מפוקפק זה לא רק הגיוני, אלא יכול גם להציל חיים… היא רצתה להאיר דברים, שאחרת נותרו לעתים קרובות באפלה.”
אנדי מכירה כמעט בעל פה כל סרט אימה שיצא אי פעם בארה”ב ויש לה נאום הגנה מן המוכן שאותו היא מוכנה להעביר באוזני כל המצקצקים והמבקרים המתנשאים. בפועל, העיסוק ברוצחים סדרתיים מסייע לאנדי לעבד את הטראומה שעברה. בנימה אישית, ולפני שניכנס לנושא הטראומה של הגיבורה שבה הספר עוסק בהרחבה, אני חייבת לציין שזה תמיד מרחיב את הלב להיתקל בגיבורה ספרותית גיקית אותנטית. יכולתי להרגיש את התשוקה של אנדי לנושא ואפילו התחלתי לשקול להתחיל להיכנס לעולם של סרטי אימה בעצמי, היא הייתה עד כדי כך משכנעת בחיבה הבלתי מתנצלת שלה לפאנדום.
כשהשכן המסתורי שלה שאותו לא פגשה פנים אל פנים מעולם מחליט לשמוע מוזיקת קאנטרי מעצבנת בקולי קולות היא מחליטה להשיב לו כגמולו עם פסקול של סרט אימה בפול ווליום – רק כדי לגלות שמדובר בכבאי לשעבר שכמעט פורץ לה את הדלת, בטוח ב-100% שהצרחות שנשמעו מהטלוויזיה הן, למעשה, שלה. היל דוסון, כמו אנדי, מתמודד עם טראומה משלו ועם החיים הלא פשוטים שעברו עליו. מאז המפגש הראשון שהוא באמת מופת של כתיבת מיט-קיוט, אנדי והיל מרבים להיתקל זה בזו בחצר הבניין המשותף. הם הולכים ומתקרבים באיטיות מהוססת, משתדלים לא לדרוך זה על פצעיה של זו, מגוננים על עצמם כל הזמן כפי שחוויות החיים שעברו לימדו אותם לעשות.
האיחוד הרומנטי של היל ואנדי מתרחש דרך צפייה משותפת בסרטי אימה. אנדי מובילה את היל אל עולמה ופותחת לו ולנו צוהר אל ז’אנר האימה הפופולארי כל כך בארה”ב. דרך התשוקה של אנדי לסרטי אימה משלב “מה אם אתה ואני” בין הז’אנרים, ומציג בפנינו סיפור שכל כולו רומנטיקה, אבל הוא בעל עבר אפל.
הדיונים של אנדי הן עם היל והן עם דמויות המשנה על היצירות שהיא אוהבת מעלה על פני השטח את העובדה ששני הז’אנרים נחשבים לספרות שקוראים נוטים לזלזל בה, לראות אותה כנוסחתית ותבניתית בלי לנסות להבין את המחשבה שבכתיבת יצירה מוצלחת בז’אנר. בנוסף על כך, שתי הסוגות הללו זוכות לביקורת מתמדת על ייצוג של נשים, ביקורת שאינה תמיד מוצדקת ובוודאי שאינה נכונה לכל היצירות:
“אנשים חושבים שסוגת האימה היא נגד נשים,” אומרת אנדי להיל, “אבל אני חושבת שהרבה ממנה חותר תחת מאזן הכוחות המגדרי המקובל. ברוב המקרים, אתה לא תקנא בבחור בסרט אימה. הבחור מת בסוף. הוא דוהר כמו אביר על הסוס הלבן כדי להציל את הבחורה, והנבל אומר — לא ולא. הבחורה צריכה להציל את עצמה.”
לאנדי יש הרבה מאוד מה לומר על דמותה של “השורדת האחרונה” בסרטים החביבים עליה. היא מודעת היטב להיסטוריה של הז’אנר ולאופן שבו התפתח הייצוג הנשי לאורך התקופות, וגם למתוח ביקורת כשצריך, כמו למשל כשמציגים את הטרופ לפיו הבתולה היא זו שתשרוד אחרונה.
העיסוק של אנדי כגיבורת רומנטיקה בספר אימה ושורדת של עלילת אימה שהתרחשה בעברה, מתחבר לתימה הגדולה הנוספת ש”מה אם אתה ואני” עוסק בה: טראומה והחלמה.
הספר לא נופל למלכודת של הצגת הפוסט טראומה בתור קוריוז או מוזרות חמודה של הגיבורים. היא גם לא מתפקדת כאן בתור מכשול שעומד בדרכם של האוהבים ומוסר אורח פלא כשהאהבה גוברת על הפחד. לורן מציגה נאמנה (עד כמה שידיעתי מגיעה, אשמח לתיקון אם אני טועה) את החיים שאחרי אירוע טראומטי, את ההתמודדות היומיומית שלעתים קרובות נוטה להיות סיזיפית ומתסכלת, את המטען הנפשי הכבד מנשוא לפעמים, את היחס של הסביבה שלא תמיד מעודד פתיחות בנושא. הטראומה לא מגדירה את הגיבורים והיא בפירוש לא התכונה היחידה שמאפיינת אותם, אבל היא תופסת מקום נכבד מחייהם והופכת לחלק ממי שהם. מהמעט שאני יודעת על הנושא זה באמת מייצג נאמנה את המציאות של ההתמודדות.
האופן שבו הספר הרומנטי מקיים דיון בספרי אימה מראה שאפשר לקחת את הנושאים הקשים ולעסוק בהם בקלילות בלי לזלזל בהם, שביכולתה של האמנות להפוך את הפחדים והכאב ליצירה שמטרתה הראשונה היא לבדר, מבלי לגרוע או לזלזל בהתמודדות עם הקושי והפחד.
הספר אינו מוכר את האשלייה שבכוחה של אהבת אמת לרפא הכל. כן, האהבה בסיפור מעניקה לגיבורים עוד זריקת מוטיבציה שמדרבנת אותם להיטיב עם עצמם, והם מעניקים זה לזו את התמיכה וההבנה ששניהם זקוקים לה בתהליך שהם עוברים. אבל ההתמודדות בסופו של דבר היא אותה ההתמודדות והיא קשה לא פחות – אבל חייבים להודות שהכל יותר קל כשיש עם מי לחלוק את הקשיים.
מלבד דמויות ראשיות בעלות עולם מלא ועשיר שלא תלויות בסיפור האהבה על מנת שנהיה בעדן מהרגע הראשון, הספר מתהדר גם בדמויות משנה אמינות שיש להן עולם משלהן וחיים משלהן שאינם קשורים תמיד לכל מה שמתרחש בחייהם של הגיבורים. הדיאלוגים שנונים, העלילה אמינה, מהודקת וקוהרנטית. זה אמנם עניין של טעם אישי, אבל בכל זאת אני נאלצת להודות שבשלב מסויים סצינות הסקס המרובות התחילו לחזור על עצמן החל משלב מסוים ולתחושתי ניתן היה לדלל את המספר שלהן קצת. הסצינות עצמן היו כתובות בצורה טובה ואמינה, פשוט היו קצת יותר מדי מהן.
בשורה התחתונה נהניתי ממנו מאוד. “מה אם אתה ואני” הוא רומן רומנטי מקסים, כתוב היטב, שנון ומתוק ומשאיר אחריו הרגשה טובה ואופטימית וחשק לצפות באיזה סרט אימה קלאסי. התרגום של דינה עזריאל מצליח לשמור על השנינות הרעננה של המקור ומתמודד בצורה ראויה להערכה עם בדיחות שחלקן כלל לא פשוטות לתרגום.
לפעמים, דווקא בספרים הכי כואבים ניתן למצוא סוג של נחמה.
“המבוך של פאן” זו פנטזיה אפלה וטורדת מנוחה שלוקחת אותנו אל העולם הקסום והמפחיד שבלב היער – המקום שבו הטבע יכול להיעשות פראי ומסוכן, ואל לב המלחמה, היכן שטבע האדם עלול להיעשות פראי ואכזרי ומסוכן לא פחות.
ניתן להקביל את הקריאה בו לעיסוי רפואי: זה לא עיסוי נעים והוא לא נועד להיות נעים. הוא נוגע במקומות הכואבים, לוחץ איפה שהכי מתוח, נכנס עמוק למקומות שסוחבים הכי הרבה עומס. אנחנו עוצמים עיניים חזק, נושכים את השפתיים – ורק כשאנחנו קמים ממיטת הטיפולים לאט ובזהירות אנחנו מבינים שקצת יותר קל לנו לזקוף את הגב, לדרוך על הרגל או לקפל את הברך.
גילוי נאות: אני באופן אישי לא גדלתי על הסרט.
אני לא בטוחה אם חששתי לצפות בו או שהוא היה קשה או משונה מדי בשבילי, אבל אני לא מאלה שצולקו על ידי המאורעות האכזריים או המפלצות מעוררות הפלצות. ניגשתי לספר בלי שאני זוכרת כמעט כלום לגבי הסרט.
הרעיון של עיבוד סרט מפורסם וידוע לספר הוא חדש ומעניין – בדרך כלל התהליך הוא הפוך ואני תוהה אם זה מעיד על מגמה כלשהי ביחס של הקוראים בגיל המתאים לקולנוע וסרטים לעומת היחס לספרים. אולי יש דברים שעדיף לדמיין אותם מאשר לראות אותם על המסך, אולי הפורמט הספרותי יכול לגרום לאימה והכאב לחלחל באופן עדין ואיטי יותר אל זרם הדם, לפעפע באיטיות ולסחוף אותנו פנימה במקום להפחיד אותנו בהופעת המפלצת על המסך ללא אזהרה ועם מוזיקה מאיימת ברקע.
“המבוך של פאן” מספר לנו על אופליה קַרְדוֹסוֹ, ילדה בת שלוש עשרה שהתייתמה מאביה. אמה, כרמן, התחתנה בשנית עם איש צבא בשם קפטן וִידַאל שאותו אופליה מכנה “הזאב” בגלל תחושת הסכנה, האדישות והאכזריות שנודפת ממנו. אימא של אופליה נוזפת בה בעדינות על המשיכה שלה למעשיות וסיפורים מלאי קסם, אבל מסופר לנו עליה ש”כַּרְמֶן קַרְדוֹסוֹ האמינה באגדה המסוכנת מכולן: האגדה על הנסיך שיציל אותה.” וזו כידוע, האגדה הנפוצה ביותר שמספרים לנו מגיל צעיר מאוד.
הסיפור נע בין ממלכת הקסם שבלב היער, אשר מתחילה להתעורר שוב בעקבות חזרתה של הנסיכה האבודה שנעלמה לפני מאות שנים כשעלתה אל עולם בני האדם מכיוון שאלה עוררו בה את אותה סקרנות ופליאה שיצורי האגדות מעוררים בנו, לבין עולמם של בני האדם המשוסע במלחמה אכזרית – מלחמת האזרחים שקרעה את ספרד בין השנים 1936-1939. אביה החורג של אופליה נשלח אל היער על מנת לדכא את המרד ולנקוט יד קשה כלפי המורדים שמצאו מסתור ביער.
בעוד אופליה מתמודדת במבוך שבלב היער עם משימות שהיא מקבלת על מנת להוכיח שהיא הנסיכה האבודה, אנשי משק ביתו של קפטן וִידַאל – בראשם המשרתת מרסדס, מנהלים מבצעים מסוכנים לתמיכה במורדים; מרסדס עושה כל שביכולתה על מנת לשלוח להם אספקה ותרופות תוך שהיא לוקחת על עצמה סיכון עצום.
אחד הדברים שריתקו אותי בספר הוא תפקידו של היער, שכמעט מככב בסיפור כדמות בפני עצמה. כותבים רבים משייקספיר ועד ג’וזף קונרד כתבו על הקסם והסכנה שביציאה ליער, הדואליות שבין יופיו של הטבע על שכיות החמדה שבו שמרחיבים את הנפש ומעוררים השראה, לבין הסכנה שהוא מהווה עבור בני האדם שלא נועדו לחיות במעמקיו.
היער ביצירות רבות הוא כוח טבע שאנחנו בני האדם רואים בו את השתקפותנו שלנו, משליכים עליו את הערכים שלנו, לטוב ולרע. יש מי שיראו ביער את האכזריות של הטורף ואת הקושי להשיג מזון בחורף, ואת אלה שיראו בו את הניצנים הקטנים והעדינים שמבצבצים עם בוא האביב. אופליה שמוצאת בו את עולם הקסם, המורדים שמוצאים בו מסתור בטוח והקפטן ששונא את היער בכל ליבו – כולם רואים את היער בצורה שונה.
היער של “המבוך של פאן” מתכתב עם היערות של שייקספיר וקונארד; היציאה של הדמויות אל לב היער, המרחק מהציוויליזציה, מחזירה אותנו אל מקום ראשוני בהוויה שלנו ומעוררת שאלות על הטבע האנושי – האם האכזריות של קפטן וידאל היא הטבע האמיתי שלנו, או שמא הסקרנות של אופליה ואהבתה של מרסדס לאחיה ולחבריו המורדים הם אלה שמניעים אותנו?
תיאורי המלחמה בספר גורמים לנו הקוראים לשאול את עצמנו האם אנשים כמו “הזאב” הם אלה שנועדו לשרוד ואילו גורלם של האחרים, רכי הלב שמסוגלים לאהוב ולכאוב, הוא להירמס תחת מגפיהם של החזקים מהם? או שמא הטוב נועד בסופו של דבר לגבור על הרוע?
הספר מצליח להחזיק את המורכבות הזו של הנפש ושל החברה האנושית, שכוחות רעים וטובים נאבקים בתוכה כל הזמן, והוא עושה זאת בעזרת המעשיות טורדות המנוחה ששזורות לאורך הספר ומספרות לנו את סיפורן של הדמויות השונות – אופליה, כרמן, מרסדס וקפטן וידאל, כסיפורי אגדה עתיקים.
המעשיות הללו שלכאורה מסופרות לנו בנפרד מן העלילה מזכירות את מעשיות האחים גרים, בעיקר באופן שבו הן לא מתאימות לילדים כלל וכלל. הן מראות לנו שמאחורי כל אדם יש סיפור, ושמה שבונה ומעצב אותנו הוא האופן שבו אנחנו מבינים את הסיפור. הסיפור שאנו בוחרים להקשיב לו ולספר הלאה הוא מה שקובע את כיצד נפעל, והבחירות האלה הן שהופכות אותנו למי שאנחנו.
קפטן וִידַאל, למשל, על כל כוחו ועוצמתו, חי את חייו מתוך בעתה עמוקה, לעומת מרסדס שומצאת בעצמה את האומץ להמשיך ולסכן הכל בשביל האהבה והדאגה למשפחתה, כנגד ההיגיון הבריא ויצר ההישרדות. עמוק בתוכה היא יודעת שאם היא תעשה את מה שהגיוני ונכון לכאורה ולא תיקח סיכון, היא בעצם תוותר על עצמה ועל האנושיות שלה.
בני האדם הם החיה היחידה בטבע שמספרת לעצמה סיפורים על עצמה. הסיפורים הם אלה שמשייכים אותנו לאנושות, על כל הטוב והרע שבה.
“המבוך של פאן” זה ספר שעוסק בכאב, באובדן, באכזריות ובהתמודדות איתה. הוא מראה שהטוב והרע, כמו הקסם, הם אלמנטים שקיימים בעולם – והבחירה לראות אותם, לאמץ אותם או לדחות אותם, היא הבחירה שלנו. זה סיפור שבכוחו לחשל את הנפש, להכין אותה להתמודד עם עולם של רוע ואכזריות בלתי נתפסת על ידי התזכורת שגם הטוב, הרוך, החמלה והאהבה קיימים בעולם.
“המבוך של פאן” הוא ספר מטלטל, נוגה ומנחם בצורה משונה מאוד ולי אישית הוא התאים מאוד לזמנים הקשים האלה.
התרגום של דבי אילון קולע היטב לרוח המקור, ומשמר את האווירה הייחודית של רומן שהוא בעת ובעונה אחת ספר שמיועד לנוער בוגר, רומן היסטורי ומעשייה מכושפת שמתחילה ב”היה היה פעם”.
אזהרת ספוילר קלה: אל תצפו לסוף טוב.
הוצאה: כנרת
תרגום: איריס ברעם
דצמבר 2019
בספר “מוקף באידיוטים” תומס אריקסון החליט לחקור את אחת התופעות שמטרידות אותנו מרגע שהאנושות זקפה את גבה והתחילה להתלבש: למה אנחנו מוקפים בכל כך הרבה אידיוטים?!
לאחרונה נדמה שזה נעשה ממש בלתי נסבל – הרשתות החברתיות, האפליקציות הרבות שאנחנו משתמשים בהן והחדשות שמגיעות אלינו מכל הפינות הנידחות של העולם מציגים לנו תמונה עגומה מאוד של אנושות שהולכת ונעשית מטומטמת ומרושעת יותר עם כל רגע שעובר.
ויחד עם זאת, אריקסון דווקא מזמין אותנו בספרו להסתכל על הדברים קצת אחרת ומנקודת מבט יותר אופטימית, לפחות לגבי בסביבתנו הקרובה. למעשה, מעבר לכותרת הספר שנועדה להטעות אותנו ולגרום לנו להרים את הספר שככל הנראה מבין כל כך לליבנו, אריקסון חותר תחת ההנחה שכולם סביבנו אידיוטים מלבדנו. הוא מפריך את ההנחה הזו לאט ובזהירות לאורך הספר ומראה לנו שלא כל מי שנראה לנו אידיוט הוא בהכרח חסר שכל – לפעמים פשוט עומד מולנו אדם שדפוסי החשיבה שלו שונה כל כך משלנו, ההתנגדות הזו בין שתי תפיסות עולם כל כך מנוגדות היא זו שמעוררת בנו את התחושה שאנחנו מוקפים בכל כך, כל כך הרבה אידיוטים.
אותי אישית אריקסון בהחלט הצליח לשכנע.
בגדול, אריקסון מחלק את האנושות לארבעה “טיפוסים” שונים. החלוקה לארבעה היא לא חדשה. ארבע הוא מספר טיפולוגי – כלומר מספר בעל משמעות בתרבויות ומיתוסים שונים. אלמנטים מהותיים בחיינו מחולקים לארבע: למשל ארבע רוחות שמיים – צפון, דרום מזרח ומערב, ארבעת היסודות – אש, אדמה, אוויר ומים, ארבעת העונות, ארבעת הבנים שכנגדם דיברה תורה בהגדה של פסח וכמובן – ארבעת הבתים של הוגוורטס.
אריקסון ממשיך את המסורת הזו של חלוקה לארבעה, וכל אחד מארבעת הטיפוסים מקבל צבע משלו לצורך הדיון. הוא מפרט בהקדמה את כל הדיסקליימרים הנדרשים על מנת להבהיר לנו שלא מדובר במדע מדוייק, שההתנהגות האנושית היא דינאמית ולא קבועה ושאף הכללה שנאמרת לגבי כלל האנושות לא תהיה נכונה ב-100% – אדם מסויים יכול שיהיו לו תכונות שונות מכמה “צבעים”.
על פי אריקסון, הטיפוסים ה”אדומים” הם המנהיגים הדומיננטיים, אלה שירצו להוביל בראש בין אם יש להם כישרון לכך ובין אם לאו. הם נוטים להיות קצרי רוח, חדורי מטרה ומלאי מוטיבציה, שואפים קדימה כל הזמן. הם תכליתיים מאוד, יעילים מאוד וישירים מאוד, מהירי החלטה ונחושים ויש להם מעט מאוד סבלנות, הבנה או הכלה לאנשים שאינם כאלה. האדומים הם הטיפוסים שישיגו כל מטרה שהציבו לעצמם לא משנה מה.
הטיפוסים ה”צהובים” לעומתם הם ה”מעודדות” או צוות ההוויי ובידור; אלה אנשים שהאווירה חשובה להם יותר מהתוצאה. הם יצורים חברתיים מאוד עם נטייה לאקסטרוברטיות – להיטען מחברתם של אנשים אחרים. הם אופטימיים בלתי נלאים שחיים בעתיד ונוטים לפעמים להתעלם מהבעיות שקורות בהווה. הם מתלהבים בקלות מחוויות חדשות וימהרו לשקוע בכל פרוייקט חדש ויוזמה מהפכנית, אבל ההתלהבות הזו עלולה להיות קצרת מועד – פרוייקטים ארוכי טווח הם לא בשבילם ועלולים לשעמם אותם ולהינטש בסופו של דבר באופן שיכול לתסכל מאוד טיפוסים “אדומים”; הצהובים פה כדי להנות מהדרך.
הטיפוסים ה”ירוקים” הם המאוזנים, הנעימים, הרגועים – אלה שמאזנים את הקיצוניות של אנשי הצבעים האחרים; הם מתאפיינים בהיותם מאזינים טובים, מחוייבים, עובדים טוב בצוות ויש בהם משהו פסיבי. הם נוטים להיות אנשים מתחשבים, כאלה שניתן לבטוח בהם עם הסודות שלנו ולסמוך עליהם שיהיו שם עבורנו כשנזדקק להם. הם מופנמים יותר מהאדומים או הצהובים ובעלי נטייה קלה לדחיין ולקפוא על השמרים.
ה”כחולים” הם הטיפוסים החושבים והמתכננים. הם נוטים לקפדנות ולפסימיות, הם שותקים עד שיש להם משהו לומר שידהים את כל החדר. הם הטיפוסים המתבוננים, המאורגנים והמסודרים. הם הדייקנים שיקראו את האותיות הקטנות, ירכיבו רהיטים לאט לאט על פי ההנחיות, הם נוטים להיות זהירים עד כדי חרדתיות ומחושבים עד כדי השתבללות. הם בודקים לעומק, ביקורתיים, מחפשים פגמים, פרפקציוניסטים.
אחת התופעות המהנות ביותר של הספר נובעת מהאפקט של חידוני “איזו נסיכת דיסני אתם?”. אפילו בזמן קריאת שורות אלו אתם בוודאי חושבים על חברים וקרובי משפחה ש”או מיי גאד הם בול ככה!” כשחלקתי את התובנות של אריקסון עם הסובבים אותי גם הם הרגישו שהתיאורים של הטיפוסים השונים נוטים להיות קולעים למדי, ברוב המקרים.
מעבר לפירוט של מאפייני הטיפוסים השונים, הספר מציג את המקומות שבהם מתגלעים חיכוכים ביניהם, את החולשות והחוזקות של כל אחד מה”צבעים”, באילו מצבים נרצה אדם מסוג “צהוב” לצדנו ומתי דווקא בכוחם של “כחול” או “אדום” להציל את המצב. אריקסון מתבל את הספר בדוגמאות רבות מהחיים שנוגעות אליו ואל מכריו שלו ומשתף בסיטואציות שונות שכולנו מכירים. הוא בוחן איך בני הצבעים השונים מתמודדים עם אתגרים, מקבלת ביקורת דרך עבודה בצוות, איך הם מתמודדים עם מצבי לחץ וכיצד הם מגיבים לסוגים שונים של תקשורת.
בסופו של דבר, בין אם אנחנו מסכימים עם התיאוריה של אריקסון ובין אם לא, אין ספק שהנקודה שלו לגבי היותנו אנשים שונים מאוד זה מזה היא נקודה חשובה – אנשים שונים באמת מגיבים אחרת לאירועים שאין להם שליטה עליהם, למילים שנאמרות להם, לתמונות ולרעיונות.
קל מדי לפטור את ההבדלים בינינו ולייחס אותם לטיפשות, לצדקנות ולאנוכיות של הזולת. חיכוכים בין אנשים תמיד יהיו, והם יתגברו בעיתות מצוקה, כשנדמה לנו שהאדם שמולנו לא מגיב “נכון” או “כמו שצריך” לאירוע מסויים. לעתים קרובות, בעיקר כשמדובר באנשים שיש לנו איתם קשר יומיומי כמו קשרי עבודה, לימודים, שותפות עסקית או חברות, להתבונן על דפוסי החשיבה של הסביבה שלנו עם פחות שיפוטיות ויותר הבנה זה משהו שיכול רק לשפר את מערכות היחסים בחיינו. לא תמיד הוגן לשפוט אנשים אחרים בכלים שלנו ועל פי הקודים והכללים של עצמנו, כי אחרי הכל גם תפיסת העולם שלנו מעוצבת באופן מסויים ומוגבלת לא פחות מזו של האדם שמולנו.
ייתכן שפשוט נרגיש פחות בודדים, מיואשים וכעוסים אם נפסיק להסתכל על העולם כאילו אנחנו מוקפים במטומטמים – אם כי כדאי לקחת גם את האמירה הזו בערבון מוגבל. בכל זאת אני טיפוס צהוב מכף רגל עד ראש, מה אני יודעת?
הספר בכל אופן, קריא מאוד ומומלץ בחום – התרגום מוצלח מאוד ושומר על האיזון בין הקלילות למקצועיות.
לספרים הבאים של אריקסון:
הוצאה: דני ספרים
תרגום: דנה אלעזר הלוי
הספר הזה הוא הממתק האולטימטיבי לחנוכה: הוא מצחיק, כיפי, מעורר הזדהות ומחשבה, ניו יורקי, חורפי ורומנטי.
אה, ויהודי מאוד.
הוא מתחיל מרייצ’ל, בת של רב הקהילה רובינשטיין-גולדבלט שיש לה אובססיה קלה לחג המולד. כמה קלה? היא למעשה סופרת של רבי מכר רומנטיים לחג המולד, הכותבת בשם העט שלה מרגו קרוס; היא פרסמה יותר מעשרים ספרים תחת השם הזה, שחלקם הפכו לסרטי חג מולד אהובים. יש לה חדר שלם ונסתר בבית מוקדש כולו לחג המולד שבו רכבת שמקיפה את החדר נוסעת בכל שעה עגולה לצלילי מנגינת חג עליזה. זה קנה המידה של האובססיה שלה.
אלא שעכשיו ההוצאה לא מרוצה. כשרוח של אינקלוסיביות חצי-מזוייפת מתחילה לנשוב בין מסדרונות הוצאת הספרים הרומנטית שמוציאה את ספריה, המו”לית שלה מעוניינת ברומן רומנטי שיעסוק דווקא בחנוכה – החג המדכא שממנו רייצ’ל מנסה להרחיק את עצמה בכל שנה לטובת האורות הנוצצים של חג המולד. אם היא לא תכתוב רומנטיקת-חנוכה, היא תאבד את העבודה.
בינתיים, ג’ייקוב מארגן המסיבות, חוזר לעיר אחרי שנים בצרפת ומארגן נשף חנוכה. הנשף המבוקש הוא הסיכוי היחיד שלה להשיג את ההשראה שהיא זקוקה לה כדי לכתוב על חנוכה. שתי הבעיות היחידות הן שלא נותרו כרטיסים לנשף בכלל, ושג’ייקוב הוא ה”אקס המיתולוגי” שלה ממחנה הקיץ בגיל שתיים עשרה. ג’ייקוב מצדו, זוכר את מה שהיה ביניהם אחרת לגמרי ממנה והשניים נסחפים למערבולת של אי הבנות ואמיתות מכוסות ומוסתרות היטב תחת שכבות של פגיעה ואי אמון, שצריכות לצאת לאור לפני שג’ייקוב ורייצ’ל יוכלו להשיג את מה שהם באמת זקוקים לו.
ישנם קוראים וקוראות של ספרות רומנטית שמאסו קצת בספר שעוסק באי הבנות, הסתרת מידע וקושי בתקשורת – הספר הזה לא בשבילם. ג’ין מלצר עוסקת בהסתרות האלה בלי להתנצל, מלהטטת עם כל המוסכמות שעומדות לרשותה ומטפלת בקלישאות הישנות בעזרת המגע הייחודי שלה שמפיח בהן את הקסם מחדש.
בסופו של דבר, ואולי יש מי שימחו על כך בתוקף – בבסיס שלהם חנוכה וחג המולד לא כל כך שונים.
הם נובעים ממקור שונה והסיפור של שני החגים האלה הוא אחר לגמרי, אבל המטרה שלהם והצורך שהם עונים אליו, הוא זהה למדי: הצורך להאיר עבור עצמנו את הימים הכי חשוכים בשנה. חגי החורף המוארים הם תזכורת לעצמנו שלא תמיד יהיה קר וחשוך ומדכא כמו עכשיו. שהימים יתארכו, שהאביב יחזור, שהצמחים יתחדשו וששום חורף אינו נצחי, לא משנה כמה הוא ארוך, מלא תלאות וחסר תקווה. חגי החורף הם חגים של היאחזות בחיים, ארעיים ובלתי צפויים ככל שיהיו. ומי כמונו היהודים יודע על היאחזות בחיים?
המחברת חיברה בצורה נהדרת את הסיפור על תקווה ואור בליבו של החורף לתיאור החוויה של רייצ’ל שחולה במחלה כרונית – אֶנצפלוֹמָייליטיס מיאלגי, המוכרת יותר לציבור הרחב כ”תשישות כרונית. במילותיה שלה: “זה כאילו היו קוראים לאלצהיימר ‘תסמונת הזקנים שלפעמים שוכחים דברים'”.
מלצר מתארת ברגישות רבה את החוויה האישית שלה עם המחלה על כל היבטיה השונים, מהתחושה הפיזית הרעה, התנודות בין ימים טובים לימים גרועים, האופן שבו עליה לארגן את חייה מחדש סביב המחלה, הלבטים בשאלה מתי ובפני מי לחשוף את מצבה ומתי כדאי לה להסתיר אותו וכמובן התגובות של הסביבה: “למשל דוֹבי, מטפס ההרים הישראלי, שטייל בעולם בגופו הבריא והמתפקד להפליא, ואז אמר לרייצ’ל שלדעתו תסמונת תשישות כרונית היא לא באמת מחלה.” מדהים איך בתוך שתי שורות מלצר הצליחה לאפיין איזה טיפוס מסוג מסויים שכולנו פגשנו פעם.
זה ספר על התקווה שטמונה באור של האמת ובכנות, על דברים שאולי נדמה היה שהם לא אפשריים ומתגלים לאט לאט לאפשריים. זה סיפור על התמודדות אמיצה, על הכוח של קהילה, על משפחתיות ומסורת והצורך שלנו למצוא את דרכנו בעצמנו, גם אם לפעמים עלינו לחצוב ולפלס אותה.
הכתיבה מלאת הומור ושנונה, דמויות המשנה ססגוניות ואקסטנטריות באופן כובש לב. קשה לומר שהעלילה בלתי צפויה אבל בואו – לא קוראים רומן רומנטי בשביל הסיום המפתיע; אנחנו ניכנס אליו מתוך ידיעה ברורה לגבי מה שיקרה. מה שכיף, כמו בספר הזה, זה לצפות לקרוא איך זה יקרה.
הסופרת הצליחה לקחת רעיון טוב וקצת “גימיקי” באופיו, לרוץ איתו קדימה ולמנף אותו עד הסוף. התוצאה, כפי שמראות הסקירות השונות של הספר, היא הצלחה מסחררת. שאוט אאוט לקוראת שעלתה בביקורת שלה על זה שהשמות הסימבוליים שלהם הם רייצ’ל וג’ייקוב, כמו הדמויות התנ”כיות שחיכו זמן רב כדי לממש את אהבתם.
תרגום: לי עברון
הוצאה: ספרים בעלמא
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון.
הניצוצות לא עפו בפגישה הראשונה ואפילו לא בשנייה. לא נשמעו כינורות ברקע, ולא הרגשתי תחושת ריחוף משכר – עד עכשיו.
האהבה שלנו התפתחה לאט ובדרגה מספר לספר. זה היה slow burn, אבל בסוף זה קרה, והתאהבנו זו בזו. או לפחות, אני התאהבתי בכתיבה של ק”ג’ צ’רלס, והספר שגרם לזה היה “עורבני”. קראתי אותו במהלך טיסה ארוכה, והוא גרם לי להתפתל בכיסא, לבעבע מרוב התרגשות, להציק לחברה שישבה לידי ולהקריא לה בלחש קטעים נבחרים. (סליחה, שני!)
מה גרם לי לתחושה הזו בקריאת הספר של צ’רלס? אם לסכם זאת במשפט אחד – ההרגשה שמדובר בפאנפיק (כלומר: סיפור המעריצים) הכי טוב שקראתי ל”עלובי החיים” של ויקטור הוגו.
אם להיות יותר ספציפית, לאורך הקריאה לא הצלחתי להימנע מההרגשה שהספר נכתב בהשראת ספרות מעריצים שעוסקת בסיפור האהבה בין גיבור הספר האסיר הנמלט ז’אן ולז’אן לבין השוטר שרודף אחריו ברחבי העיר הכי רומנטית בעולם – המפקח ז’אבר. סיפור האהבה הזה כמובן לא קיים בספר של הוגו – אבל המעריצים והמעריצות מצאו את הפוטנציאל הטמון בו:
הלהט שבמרדף, הרגשות העזים ששני הגברים רבי העוצמה האלה מעוררים זה בזה ובנו הקוראים, האופן שבו הם כמעט נפגשים לאורך העלילה, חולפים זה על פני זה, נוגעים-לא-נוגעים, המפגשים הטעונים ביניהם לאורך הספר, מפגשים שאת המתח שבהם אפשר לחתוך בסכין. זה סיפור על התחזות, על נקמה, על אובססיה, על הזדמנויות שניות, על אומץ ועל עמידות. ולז’אן וז’אבר, הם גיבורים רבי עוצמה – ולז’אן הוא כוח בלתי ניתן לעצירה, ז’אבר הוא אובייקט שאי אפשר להזיז ממקומו. ההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת, מלאת תשוקה ומהנה מאוד לקריאה ועוד יותר לפרשנות.
אני אישית מוכנה להמר על כך (לא בסכום גבוה מאוד אבל בכל זאת) שאם הוגו היה כותב את היצירה שלו בימינו אנו הוא כבר היה דואג לכתוב עבורנו כמה סצינות לוהטות ביניהם, משהו קטן עבור המעריצות – אני לא חושבת שזו השערה מופרכת מאוד, בעיקר בהתחשב בביוגרפיה של המחבר.
בהעידרו של הוגו, כותבים וכותבות צעירים ונמרצים התיישבו להשלים את המלאכה, והם ממלאים עד היום שלל אתרים כמו AO3, טאמבלר ו-DeviantArt בסיפורים ואיורים פרי עטם שמציגים את ולז’אן וז’אבר כגיבורים של סיפורי אהבה.
“עורבני” של ק”ג’ צ’רלס מזכיר מאוד אלמנטים רבים שמופיעים בספרות המעריצים שעוסקת בולז’אן וז’אבר. אין בכך כמובן כדי לרמוז לגניבה ספרותית או העתקה – רחוק מזה. יצירות ספרותיות תמיד משפיעות זו על זו בדרכים שונות, נסתרות וגלויות, וזה דבר מבורך ומשמח. במהלך הקריאה לא הצלחתי (וגם לא כל כך רציתי) לנער מעליי את התחושה שהרומן הזה מושפע מספרות מעריצים.
הוא לא רומן שעומד לגמרי בפני עצמו – הוא מעין המשך או סיפור צדדי המתרחש בעולם של “קסמי עקעקים”, הטרילוגיה הידועה והלוהטת שמספרת את סיפורים של לורד קריין האציל ששב לאנגליה אחרי שנים בגלות וסטיבן דיי, הקוסם שנשלח לחלץ אותו מצרה מסובכת. מומלץ לקרוא קודם את טרילוגיית “קסמי עקעקים”.
ק”ג’ צ’רלס אוהבת מאוד את המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, רוב הרומנים שלה מתרחשים בתקופה ומקום שמזכירים את אנגליה הויקטוריאנית או של הריג’נסי, עם לעתים קרובות תוספת של תיבול קסום. בנוסף, על פי התנהלותה ברשתות החברתיות ואלמנטים שונים בכתיבה שלה, נראה שצ’רלס ככותבת מעורה היטב בתרבות מעריצים; היא מתכתבת עם המעריצים והמעריצות שלה כאילו היא עצמה חלק מהפאנדום. בכתיבה שלה נראה שהיא מודעת היטב לא רק לתבנית של רומן רומנטי אלא גם לתבניות השונות של ספרות מעריצים, והיא יודעת כיצד ללהטט איתן, לשבור אותן ולהשתמש בהן בצורה מקורית ומעניינת. הבה נאמר שלא יפתיע אותי לגלות שצ’רלס כתבה ספרות מעריצים בעצמה.
“עורבני” עוסק בסיפור האהבה של ג׳ונה פסטרן – דמות שולית בסדרת “קסמי עקעקים”, והשוטר בן ספנסר. ג’ונה הוא קוסם מסוג שנקרא “הולך רוח”, והוא מסוגל פשוטו כמשמעו ללכת על הרוח, לשלוט באלמנט האוויר ולנוע בו כרצונו. פסטרן ניהל רומן בן שישה חודשים עם ספנסר, לפני שבגד בו והפליל אותו. בן איבד ברגע אחד את החיים שהיו לו וכעת הוא אסיר משוחרר. הוא חסר כל, מושפל עד עפר. כל מה שנותר לו בחייו בעצם – זו נקמה באיש שהרס אותו. אלא שכאשר בן מוצא שוב את ג’ונה, הדבר לא מתגלגלים כפי שהוא חשב שיקרו ושניהם צריכים ללמוד לבטוח זה בזה מחדש.
כבר בפרמיס הזה של שוטר ופושע שמתאהבים זה בזה יש משהו שמהדהד את ספרות המעריצים של “עלובי החיים”, שבה ולז’אן וז’אבר – הפושע והשוטר, מתאהבים זה בזה. חלק מהעלילה עוסק בהתחזות וזהות בדויה – חלק נכבד מספרות המעריצים של “עלובי החיים” עוסקת בעלילותיהם של השניים כאשר ז’אן ולז’אן הפושע הנמלט עולה לגדולה בזהות בדויה ונעשה ראש העיירה של מונטרי סו מר.
בן וג’ונה מתוארים בנקודת שפל בחייהם שבה הם הגיעו לשפל המדרגה – ג’ונה נאלץ להיות תמיד בתנועה, לברוח ולהסתתר כמו ולז’אן של הוגו. בן לעומתו מהווה מעין שילוב של צמד הדמויות מ”עלובי החיים”; בן הוא שוטר (לשעבר) שאיבד ברגע אחד את כל מה שהאמין בו כמו שקרה לז’אבר, והוא גם משוחרר טרי מהכלא שאיש לא מוכן להעסיק אותו או לתת לו הזדמנות, אבל, חדור נקמה, אבוד ומלא טינה כלפי העולם כמו שולז’אן היה לאחר שהשתחרר מטולון.
אחת הפסקאות שמצביעות על השילוב הזה בין ולז’אן לז’אבר בדמותו של בן ספנסר היא הפסקה שבה הוא מנסה למצוא עבודה בעיר וכמעט מתייאש ובוחר בגורל טרגי דומה לזה שמוצא את ז’אבר בסיום של “עלובי החיים”:
“הוא עשה כמיטב יכולתו, שאל בכל מקום שהיה סיכוי למצוא בו עבודה… אבל השעה היתה מאוחרת, והוא היה מטונף ולא מגולח… חמישה סירובים היו לעשרה, ולעשרים. הוא נשמע קדחתני יותר ויותר… והזדקקותו הרתיעה אנשים שהיו עשויים לעזור. היו בנמצא גברים רבים שרצו לעבוד; איש לא רצה לשים את מבטחו בגבר נואש… כעבור כמה שעות ארוכות ומשפילות עמד בן על גשר בלב ריק ובקיבה ריקה, ולטש עיניים אל המים החשוכים… מתחתיו היו מי הנהר חפוזים, עכורים, וסחפו הכול בזרם מהיר. גם הוא יוכל להיסחף בהם במהירות לא פחותה. הוא הביא את כל זה על עצמו. כל בחירה, כל פעולה ותגובה, כל החלטה… הובילה אותו למקום הזה.”
בן וג’ונה מסתבכים עם כוחות נוספים שפועלים בסביבה, חלקם טובים וחלקם מרושעים. הם נאלצים לשתף פעולה עם טיפוסים מפוקפקים. תיאורי התלאות, העוני, האומללות והייאוש בהחלט מהדהדים את הכתיבה של הוגו – אם כי אין להכחיש שתיאוריה של צ’רלס קצרים יותר. בניגוד להוגו צ’רלס גם מובילה את הגיבורים שלה אל הזדמנות אחרונה לנחמה והחלמה שהוגו לא נתן לגיבוריו, אבל מאפיינת כל כך את ספרות המעריצים שנכתבה בעקבותיו. קיים ז’אנר שלם של ספרות מעריצים שמאופיין בתגית “לאחר הסן” שבו ז’אבר שורד את ניסיון ההתאבדות והוא וולז’אן נאחזים זה בזה ונעזרים זה בזה ובחיי הכפר הפשוטים, הרחק מסמטאותיה אפופות העשן של פאריז על מנת להחלים שוב ונראה שהרומן של צ’רלס מושפע במידת מה מהסיפורים האלה שמעריצים מנחמים את עצמם בהם שוב ושוב.
זה ספר שנהניתי מאוד לקרוא, ולא רק בגלל הקשר שאני מצאתי בינו לבין “עלובי החיים” – זה רומן מקסים על אהבה שצומחת אף על פי כן ולמרות הכל מבין הריסות של כאב ואובדן אמון וחיים שבורים. צ’רלס משתפרת בקצב מטאורי מספר לספר בתיאורי האקשן ובאיזון ביניהם לבין סיפור האהבה והעלילה הגדולה יותר של הספרים.
זהו סיפור אהבה כואב ומרפא ומלא קסם מכל הסוגים שלא חושש לגעת בחלקים האפלים של הנפש וגם בחלקים המופלאים של תענוגות האהבה.
לסדרת “קסמי עקעקים”
חשוב לשים לב: הספר מכיל תיאור הסכמה-מפוקפקת והרבה תיאורים מיניים מפורטים למדי. יש נגיעה בנושאים של אובדנות, והומופוביה ישנה בנוסח המאה התשע עשרה.
רק להבהרה, אם נחוצה כזו: זו אינה קטילה. אני מנסה בביקורת הזו לנהל דיאלוג עם הספר, להבין אילו מחלקי הפאזל שלו לא התחברו טוב עם החלקים שמרכיבים אותי כקוראת.
קראתי לא מעט ביקורות טובות על “הרואה” של יובל אטיאס ואני מסכימה עם רוב מה שנכתב בהן ועם אווירת השמחה הכללית סביב ספר מד”ב-פנטזיה ישראלי שמצטרף למדף ההולך וגדל של הספרות הזו. ספרים על משני-צורה אמנם קיימים אבל הם לא מאוד נפוצים בנוף של הספרות הישראלית ותמיד מהנה לראות ספר חדש עליהם. גם המיקום של העלילה בבאר שבע ובמדבר שגדלתי בו היה אחד הדברים שאהבתי בספר.
אם לקפוץ רגע לשורה התחתונה, שהיא השאלה האם אני ממליצה על “הרואה” – התשובה היא כן, אני ממליצה על הספר. בעיקר עבור קהל היעד שהוא נכתב בשבילו. “הרואה” זו יופי של פנטזיית אקשן לנוער. מבחינתי האישית, “הרואה” של יובל אטיאס היה… קצת ליד. כלומר, לא בטוח ב-100% שאני קהל היעד של הספר הזה, ובביקורת הזו אנסה להבין מה היה חסר לי בו.
גיבורת הסיפור היא תרז, ישראלית שהיגרה לארה”ב כשהייתה ילדה יחד עם אימא שלה. היא בנויה היטב כדמות, אבל לא מאופיינת די הצורך; אני לא מרגישה שאפשר ממש להכיר אותה כמו שאני מכירה דמויות אחרות מספרות הנוער.המחברת ידעה לספר לי כל מיני דברים מעניינים על הדמות – שהיא מחוברת לנעליים שקנתה לבד, שהיא מתביישת בגוש השיער הכתום שלה שלו היא קוראת “הפגם”, שהיא חולמת להתאגרף באופן מקצועי. היא ידעה לספר לי עליה, אבל היא לא הצליחה להחיות אותה, לגרום לי להבין באמת מי היא מעבר לרשימת התכונות והיכולות שנראית יותר כמו דף דמות של מבוכים ודרקונים מאשר כמו אדם אמיתי.
זה בלט לי במיוחד בעניין הספורט, כי תרז שמדברת על אגרוף נשמעה קצת כמו פרסומת למכון כושר ולא כמו כמו ספורטאית מקצועית שמדברת על התשוקה שלה. הרגשתי של אגרוף שלה אין מקום אמיתי בעלילה שלה – אני חושבת שהוא אמור להיות מנוע רגשי חזק בהרבה ממה שהוא היה באמת. זה בלט לי גם בעניין ההשפעה של העוני על תרז – היא ואמה חיו שנים רבות מהיד לפה ובמאמץ לשרוד, והספר לא הצליח להעביר את האופן שבו החיים שעברו עליה הפכו אותה למי שהיא. אילו תכונות היא פיתחה או נאלצה לפתח כדרך התמודדות? במקרה של קטניס אוורדין ב”משחקי הרעב” למשל זה ברור מאוד. במקרה של תרז הרבה פחות. זה היה חלק מהחיים של הדמות שהיה חשוב לבנייה שלה ולא היה עליו מספיק דגש. היא צללה להרבה סוגיות כואבות ומורכבות בבת אחת, אבל הרגשתי שחסרים לי תיאורי רגש שיחברו אותי למצבה המורכב של הדמות.
תרז מגיעה לביקור קצר בישראל לקראת הלווייה של אבא שלה, ומגלה שמאחורי הנטישה שלו מסתתר סיפור מעניין ומורכב בהרבה משחשבה. אביה היה שייך לעולם שמשלב בתוכו (סוג של) קסם, טכנולוגיות מורכבות וכמובן – סכנה. מכאן העלילה מסתעפת מאוד, מסתעפת מדי לתחושתי.
אולי זה מפאת גילי שמתחיל להתקדם במהירות, אבל הצוואר שלי התחיל לכאוב מהניסיון לעקוב אחרי כל התפניות. אני מודה שבשלב מסויים קצתי מעט באותה סצינה שחזרה על עצמה שבה הגיבורה מגלה שהסתירו ממנה משהו ורותחת על המסתיר התורן. הסתרה וגילוי של מידע היא כלי מצוין והוא משמש היטב את ספרות הנוער – זו מטאפורה טובה מאוד לתהליך גילוי העולם על שפע המורכבויות שלו שמגיע עם ההתבגרות. ויחד עם זאת, יש גבול לכמות הפעמים שבה אפשר לשמוע “איך יכולת להסתיר ממני דבר כזה?!” וזה קורה בערך ארבע או חמש פעמים בערך באותו האופן. האפקט הזה שוחק את עצמו ומתחיל להרגיש קצת כאילו המסר לנוער זה שכל העולם הוא תיאוריית קונספירציה אחת גדולה.
מעבר לזה, הכל הרגיש קצת “נקי” מדי, מהונדס מדי, מתוכנן לפרטים. הרגשתי מובלת מנקודה א’ של הסיפור לנקודה ב’, שמראים לי מה קורה ומספרים לי על העלילה, הדמויות והעולם במקום לגרום לי להרגיש אותו מתגשם סביבי. הרגשתי שאומרים לי מה אני אמורה להרגיש כלפי הסיטואציה והדמויות במקום לבחור במילים שבאמת יעלו בי את התחושות האלה. ברור היה לי מתי אני אמורה לגרגר בחיבה מתיאורים של תינוקת, מתי לחוש חמימות משפחתית, מתי לחשוק בקוביות בבטן של גבר צעיר, ומה אני אמורה להרגיש כלפי דמויות המשנה הרבות (מדי) שפגשתי.
העלילה התקדמה מהר מדי למרכז העניינים באופן שהפך את בניית העולם לחפוזה יתר על המידה – הסופרת נאלצת להנחית עלינו הרבה מידע בזמן קצר, מה שגורם לדמויות לפצוח מדי פעם בהרצאה. לגיבורה היו יותר מדי מנטורים, ועודף של דמויות סמכות מעליה שמנעו ממנה להתמודד לבד עם דברים ולגלות את העולם בעצמה.
סצינות האקשן היו מעניינות וכתובות היטב, אבל כבר נכתב לפניי שהוא היה מחולק בצורה לא אחידה על פני היצירה. הגיבורה מספרת שלמדה המון על העולם וזה שונה כאשר הגיבורה לומדת על העולם תוך כדי תנועה.
אבל אלו היו זוטות אלמלא היה חסר לי דבר אחד מהותי בהרבה מהפרטים. מעל הכל היה חסר לי ה”אז מה” המאפיין את ספרות הנוער; הספרות הזו מצביעה הרבה פעמים על משהו בעולם שלנו שדורש תיקון, עוולה חברתית או פערים כלשהם. היא תוהה איך לתקן אותן ואם אפשר בכלל, ואם אי אפשר – מה בכל זאת בכוחנו לעשות על מנת לא לקחת חלק, או לא לעמוד מהצד כשדברים איומים קורים ממש מחוץ לפתח הדלת שלנו. שוב עולה הדוגמה של “משחקי הרעב”, ועוד הרבה מאוד יצירות נוספות.
זאת ועוד, ספרות הנוער בנויה על נוסחאות, והספרים הטובים ביותר בז’אנר הם אלה שמשחקים עם הנוסחה, מצביעים עליה ואומרים משהו על ההבדל בין הנוסחה הספרותית לבין החיים במציאות. לא הייתה שום התייחסות לנוסחתיות הזו בספר הזה, ואני מודה שזה היה חסר לי.אולי זה היה מה שגרם לי להרגיש שאני לא מבינה מה הספר מנסה להגיד לי. לנבלים פה יש מורכבות, בזה אין ספק. אבל אני לא יכולה להגיד שהקריאה בספר הזה גרמה לי לחשוב, האירה לי מנקודת מבט חדשה וייחודית את הז’אנר או את החברה שבה חיות אני והמחברת. הכל פה הרגיש קצת גנרי מדי, מעין ניסיון לדבר אל מכנה משותף של כל הקוראים, שתוצאתו היא אי אמירה של משהו בכלל.
אני לא חושבת שהייתי מלינה על זה אם לא הייתי מרגישה שהספר מנסה להגיד משהו ולא להיות שם סתם ככה בשביל הכיף – שגם זה נהדר! אם הכל היה נעשה מתוך מודעות וקריצה לקוראים אז זה היה מעולה, אלוהים יודעת שלהרבות הנאה בעולם זה חשוב. אני פשוט מרגישה שבמקרה הזה ה”למה” של הספר קצת הלך לאיבוד בתוך כל תפניות העלילה.
מצאתי שסיפור האהבה בין תרז לפלג היה אמין יותר, ובניגוד ליחסים שלה עם יואב הקשר הזה היה מבוסס על מכנה משותף – שניהם מרגישים שלא במקומם בתוך השבט שלהם. לא לגמרי ברור לי מה יוצר את המשיכה ליואב מלבד “הגורל”, כלומר – החלטת המחברת שהם נועדו זה לזו.
אולי אני לא אובייקטיבית פה כי כן התחברתי לפלג יותר מאשר לכל שאר הדמויות האחרות. אטיאס השתמשה היטב במוסכמה שאני מחבבת מאוד: היריבים שנאלצים לשתף פעולה כדי למנוע מרוע גדול יותר להשמיד אותם. זה היה מקסים וזו הסיטואציה שנחרטה לי הכי חזק בזיכרון.
למרות כל הדברים שהיו חסרים לי בו, אני חושבת שיש בו גם לא מעט דברים טובים: בניית העולם הרשימה והלהיבה קוראים וקוראות רבים, העלילה סוחפת ולא מעט ממי שקראו את הספר דווקא כן התחברו מאוד לדמויות ולתחושותיהן. הכתיבה עצמה טובה בסך הכל – לא מאוד פיוטית, אבל דיסטופיית נוער היא לא סוגה מאוד פיוטית מלכתחילה. זה הספר הראשון של המחברת, ואני מאמינה באמת ובתמים שיש לה הרבה מאוד מקום להשתפר והרבה מאוד יכולת לעשות את זה.
וכמו שאמרתי קודם – אני בהחלט ממליצה על הספר, במיוחד לנוער חובב פנטזיה, למרות ואולי בגלל שאני אישית לא התחברתי, ואני – מה לעשות, כבר מזמן לא נוער.
המציאות היא דבר מורכב, ואנשים הם מורכבים. אנחנו אף פעם לא רובד אחד ושכבה אחת וזה יכול להפחיד לפעמים, אפילו מאוד.
מורכבות אצלנו ואצל אחרים מרתיעה אותנו כי היא דורשת מאיתנו להסתכל פנימה אל המקום שבו אין לנו תמיד תשובות ברורות, נחרצות ומוחלטות. אנחנו מתקשים להישיר מבט אל המקום בנפש שלנו שהוא יותר דינאמי ונוטה להשתנות. ארעיות מפחידה אותנו כבני אדם ואנחנו מחפשים את הקבוע, היציב, הבטוח.
מורכבות הרבה פעמים מאלצת אותנו להסתכל אל מקומות בנפש שלנו שיש בהם סתירות; אנחנו הרי לא רק שכל ולא רק לב, אין הפרדה הרמטית בין ההיגיון והרגש כמו שהיינו רוצים לחשוב. ועד כמה שאנחנו נהנים מזה שיש תנועה הרמונית בין הלב, הגוף והשכל, הרבה פעמים אחד מהם תופס את המושכות וגורר את האחרים גם כשהם מנסים להתנגד. זה הרגע שבו הנסיעה שלנו בשביל הרחב של החיים – שעד עתה נדמתה לנו חלקה למדי, מתחילה להיות מטלטלת וקופצנית עם התנגשויות בעגלות האחרות שנמצאות איתנו על אותה הדרך.
החיים מזמנים לנו שלל של סיטואציות מורכבות ומפחידות – אבל מעט מהן מערערות ומטלטלות כמו מה שקרה לנעמי וסרמן, גיבורת ספרה של רבקה רוזנר “בבת אחת”. נעמי היא בחורה שמגיעה מהעולם הדתי ומצאה את עצמה נופלת – ממש מועדת, ראש קדימה ונפנופי ידיים והכל, לתוך התאהבות באישה.
נעמי היא הקפטן של נבחרת הכדורסל, רווקה בת שלושים ושתיים שניתקה את עצמה מאלוהים ומהאמונה אבל לא מהעולם הדתי או מהחברה הדתית. היא לא מתייאשת מחיפוש גברים באפליקציות היכרויות ודייטינג – אבל כאשר היא פוגשת את הצלמת נועה סלע, משהו ניצת בה והיא לא יודעת איך לכבות אותו, או אם היא רוצה בכלל. נעמי מבולבלת מאוד למצוא את האהבה שהיא כמהה אליה כל השנים האלה דווקא אצל האמנית אוהבת האדם הזו.
רוזנר מישירה מבט אמיץ אל המקום המורכב הזה שבו אנחנו “צבועים” לכאורה ומראה כמה קל לגיבורה לקבל את בחירות הלב של אחרות בעוד היא עצמה מחפשת את בור הזפת הכי עמוק לטבול בו את עצמה על בגלל בחירותיו של הלב והגוף שלה. היא מתארת בעדינות ובחמלה את כל מה שעובר על נעמי מהרגע שבו גילתה שהיא מסוגלת בכלל להתאהב באישה. היא לא נרתעת מלצלול לתוך הטלטלה העמוקה, השבר שמגיע לצד חדוות הגילוי וההתאהבות הראשונה, ולקחת את כולנו איתה. היא מובילה אותנו ביד בוטחת דרך הנהר השוצף של רגשות האשמה והבושה של הגיבורה שמתערבבים בתחושות הבערה, הרעב והתשוקה של התאהבות.
המחברת מראה היטב את המערבולת שנעמי נקלעת אליה כשהיא מרגישה אשמה על המשיכה שלה ואשמה על האשמה מכיוון שהתרגלה לחשוב על עצמה כעל מישהי בעלת דעות מתקדמות ופתיחות מחשבתית, שלא עושה עניין ממשיכה לנשים.
הספר מספר באינטימיות עמוקה איך נעמי מרגילה את עצמה מחדש – פיזית ממש, לחשוק באישה אחרי שהתרגלה עד כה לחשוק בגברים.
הרומן בין נעמי וסלע הזכיר לי מחדש איך הסטריאוטיפים והסטיגמות על אהבת נשים, על לסביות ועל בי-סקסואליות משפיעים עלינו כיחידים וכחברה. זהו תיאור מפלח וכואב של הומופוביה מופנמת שמומתק על ידי תיאורי ההתאהבות והזוגיות. נעמי נאבקת בדחייה ובבושה, חושבת על עצמה לעתים קרובות מדי במושגים של גועל, של מפלצתיות. הרומן הזה הדגיש שוב בעיניי את חשיבות הייצוג התרבותי והחברתי של לסביות וביסקסואליות, כמה נואש הצורך לנרמל את העובדה שיש נשים שנמשכות לנשים, שמסוגלות להתאהב בנשים.
“בבת אחת” קורא לנו לחשוב מחדש על התפיסות שלנו לגבי מיניות ועל הדרכים הרבות והשונות בהן אנחנו יכולים להביע אהבה וקרבה פיזית. הוא פורש בפני הקוראות והקוראים שיח אינטימי אחר משהתרגלנו לחשוב עליו, שיח של הקשבה ופתיחות, בריא הרבה יותר ממה שנפוץ במדיה. הקשר בין סלע ונעמי הוא קשר מגשש וסבלני בין שתי גיבורות שלוקח להן זמן להיפתח זו אל זו בגוף ובלב.
הרומן הזה הוא סיפור אהבה עדין ורך מאוד, שלא מייפה את המורכבות של אהבת נשים בחברה שמרנית. הוא מזכיר שכולנו בסופו של דבר נהיה תמיד באיזושהי התנגשות בין הערכים שלנו לבין העולם, שכולנו עדיין מחפשים תשובות ולאף אחד אין את כל האמת ביד או בכיס – בעיקר לא מי שטוען שיש לו.
בתוך חברה שהקרעים בה הולכים ומעמיקים בכל שעה שעוברת, אנחנו זקוקים לחמלה ולהבנה שסיפורים כמו של רבקה רוזנר יכולים לספק.
הספר מבוסס על סיפור חייה של המחברת, מה שהופך אותו לחזק ומרגש עוד יותר בעיניי.
יש צמחים שקמלים ומתים אם הם לא צומחים על אדמה טובה, בלי לקבל מספיק שמש ומים. יש כאלה שגדלים פרא והופכים לסבך חונק ומסוכן. אבל יש גם כאלה שנאחזים בעקשנות, עושים כל מה שאפשר כדי לצמוח למעלה ולהניב פירות, להידמות כמה שאפשר לצמחים האחרים סביבם.
כזו היא עמליה, גיבורת “פיטנגו בחצר”.
זהו ספרה השני של הדס קפלן שעוסק במשפחות, באלימות שמפוררת אותן ובניסיון הבלתי מתפשר של הקורבנות לא רק שלא להתפורר אלא גם לבנות בית חדש, חזק וטוב יותר, יש מאין.
כמו בספרה הקודם “הכל בסדר, הילי”, גיבורת הספר הזה נמלטת מציפורניה של משפחה מתעללת אל מרחביה של ארה”ב רחבת הידיים. שם היא תוכל להיעלם, להפוך למישהי אחרת, לברוא את עצמה מחדש. בניגוד להילי, עמליה התחתנה עם בחיר ליבה לפני שנמלטה לארה”ב והקימה שם את משפחתה בניסיון להשאיר את העבר מאחור. טלפון עם בשורה מאחותה הקטנה מאלץ אותה לחזור לארץ לזמן קצר, להתמודד עם העבר שניסתה להשאיר מאחור ועם התהייה שאולי היא ויתרה על חלקים רבים מדי מעצמה כשהתנתקה באופן מוחלט ופתאומי.
העיסוק בשורשים שלה ובבית שממנו באה מעורר בעמליה חרדה עמוקה בעודה מנסה לבנות את ביתה שלה עבור ילדותיה הקטנות: כי איך אפשר לבנות משהו כשהיסודות שלך עצמך רעועים כל כך, אחרי שנבנו על אדמה בוצית ומלאת רקב?
היצירה פורשת בפנינו את השלכות ההתעללות על כל תחומי החיים של עמליה – על הביטחון העצמי שלה, על האופן שבו היא חווה את העולם, על המחשבות שלה ועל השיח הפנימי שלה. אחד הדברים שאני אוהבת מאוד בכתיבה של קפלן הוא הנכונות שלה לשלוח את הגיבורה שלה ואת עצמה ככותבת לשאול את השאלות הקשות ולדון בהן לעומק – היא לא נרתעת מהתמודדות עם מורכבות. היא שואלת בכנות – האם יש דבר כזה לברוח ממה שעברנו? האם אפשר לברוח ממי שהיינו, מהמציאות שחיינו בה, ולברוא לעצמנו מציאות חדשה מבלי לוותר על עצמנו ועל מי שאנחנו? “פיטנגו בחצר” מספק לנו מספר תשובות שחלקן נכונות לחלק מהאנשים, אף פעם לא לכולם.
הגיבורות המהורהרות שמרכיבות את העלילה בעיקר מהזיכרונות והרגשות שלהן, מעבדות את מה שעבר עליהן מול העיניים שלנו, מספרות את סיפור חייהן בעודן מאירות אותו בכל פעם מזווית חדשה עד שהוא מוצג לנו בתמונה שלמה, כמו מיצג במוזיאון שאנחנו יכולים לבחון בניחותא מכל זווית.
הספר בוחן את האפשרות של התרחקות מההתעללות על שלל ההשלכות שלה; הבחירה להתרחק מוצגת על ידי דמויות שונות כנטישה, כבריחה – אבל גם כחוסר ברירה, כאפשרות היחידה לגדול ולבנות מחדש. העלילה של “פיטנגו בחצר” מראה שאפשר להחזיק את המורכבות שבין בריחה ולצמיחה, שזה יכול להיות גם וגם ולא רק זה או זה.
ככל שעמליה מתארת יותר את ילדותה אנו מבינים שחוויית הזרות וחוסר השייכות מלווה אותה עוד הרבה לפני שעברה לגור במדינה שלא דוברת את שפת האם שלה.
היא מרגישה את התלישות בארה”ב, השהות במדינה זרה מחדדת לה את התחושה שהיא לא לגמרי יודעת איפה הבית שלה. מה שמניע את הספר זו התנועה של עמליה בין המחשבה שמשהו בתוכה שבור ללא תקנה – אבל משהו בה, קול אחר אולי, אישי יותר, מנסה להתווכח, להראות שלמעשה היא ראויה לאהבה, שהיא מסוגלת לאהוב בלב שלם ולהקים את הבית שלה על עמודי תווך יציבים, למרות כל מה שלימדו אותה ולמרות היסודות שהיא בעצמה מעולם לא קיבלה.
כבר ציינתי לטובה בביקורת הקודמת את העובדה שאצל הדס קפלן המתעללים וכיצד הפכו לכאלה הם לא האישיו. הם נתון, והדגש הוא הרבה יותר על שיקום הקורבנות. ב”פיטנגו בחצר” המתעללים מתחזקים במרץ רב מראית עין של נורמליות באופן רומס ודורסני. לפיכך אין זה מפתיע שההיבט המיני והמגדרי נוכח מאוד בשיח המתעלל. צמד הנבלים של הסיפור מייצגים הקצנה של כללי מגדר נוקשים, הסטנדרט החברתי שעל פיו נמדדים גברים ונשים הופך בידיים שלהם לשוט שבעזרתו הם מציפים בכל אחת מבנותיהם בדרך שונה, אכזרית ויצירתית.
זה ספר על משפחה, על המקום שלה בחיינו וכמה אנחנו מוכנים להיאבק עליה. זה ספר על אהבת אחיות, על הדברים שאהבה כזו מסוגלת לשרוד וגם על הדברים שלא. זה ספר על אישה שמצליחה לגלות בתוכה כוחות שלא ידעה שיש לה, שמוצאת את הכוח לאחות את הסדקים בעמוד השדרה השבור שלה, שלומדת “למרפק” בקטנה כדי להסתדר ובעיקר להאמין בפלאים שמסוגל לחולל כוח הרצון שלה עצמה.
ובין לבין, זה גם ספר על זוגיות מיטיבה ומרפאת – זוגיות שדברים לא תמיד מסתדרים בה, אין הסכמה על הכל ולא הכל הולך חלק, אבל יש בה מספיק חיבה ואהבה וכבוד הדדי על מנת לאפשר מגוון של ויתורים ופשרות, לתת מרחב נשימה זה לזו.
זה ספר כואב כשם שהוא מלא חמלה ואופטימי, ותאכלס זה כל מה שאני רוצה כשאני לוקחת ספר ליד. זה מן הסתם לא יעבוד בלי דמויות מורכבות שמעוררות עניין וכתיבה סוחפת – ואת זה הדס קפלן עושה בקלות עם יד קשורה מאחורי הגב ועיניים מסונוורות מהשמש הישראלית החזקה מדי.
“לפעמים זה נראֶה יותר קל, לא? להאמין לדברים הרעים במקום לטובים”.
זה לא סוד שכל מוח עובד קצת אחרת, ולתפיסה של כל אחד ואחת מאיתנו יש חוזקות וחולשות; יש מוח הומני ומוח ריאלי, מוח ימני ושמאלי, מוח שמעולה בחשבון ומוח אמנותי. לחלקנו יש תפיסה מרחבית מעולה, חלקנו לא נצליח לצייר קו ישר גם אם חיינו יהיו תלויים בכך, חלקנו נקלוט כוריאוגרפיות אחרי תרגול אחד וחלקנו נצטרך שעות של חזרות בשביל תרגיל שנחשב יחסית פשוט. ובין כולנו מחבר אותו קו שמהווה את הממוצע וקובע אם אנחנו מעליו, מתחתיו, מאחוריו או מצדדיו. אנחנו מעריכים את עצמנו ומודדים את עצמנו לפי הממוצע.
לרובנו יש יחסים מורכבים עם אותו קו ממוצע, עם הרעיון שמהווה מכורח הנסיבות את הנורמה. יש את המקומות שבהם אנחנו מתיישרים עם הנורמה והמקומות שבהם אנחנו יודעים שאנחנו פשוט לא כמו כולם. זה הדין בכל פעילות שאנחנו מבצעים, מחישוב מספרים גדולים בראש ועד ריקוד, כתיבה ובישול, וזה הדין גם ביכולת שלנו לחבור לבני אדם אחרים. בכל חברה אנושית יש נורמות, ובכל חברה יש את אלו שחורגים מהן. יש חריגות שבאות בקטע טוב – חריגויות מקובלות שהחברה יכולה להכיל. היא תקרא להן “אקסצנטריות” אם הן בלתי יעילות או “חשיבה מחוץ לקופסה” אם אפשר להפיק מהן רווח.
אלא שיש חריגויות ושונויות שבאות עם מחיר חברתי כבד יותר.
החריגות של אדי למשל, הגיבורה האוטיסטית של הספר “כמו ניצוץ“, לא באה טוב לאנשי הכפר הסקוטי הקטן ג’וניפר שמנמנם לו בפאתי אדינבורו – במיוחד למורה שלה גב’ מרפי.
כשאדי מתחילה ללמוד על ציד המכשפות בבית הספר היא מזדעזעת לגלות שהנשים מהעיירה שלה שהוצאו להורג כמכשפות לא זכו מעולם להנצחה נאותה ומחליטה לתקן את העוול ההיסטורי הזה. העניין שלה במכשפות נעשה אישי יותר כשהיא מבינה שאחת המכשפות הייתה, ככל הנראה, בעלת בעיה נוירולוגית, כמוה. כדי להקים אנדרטה למכשפות אדי זקוקה לשני דברים: הסכמה של המועצה ותקציב. אבל מועצה מכובדת לא יכולה פשוט לזרוק כסף על איזו גחמה מטופשת של הילדה המוזרה של הכפר, לא ככה?
עם המון תמיכה ממשפחה אוהבת מחברה חדשה ובלתי צפויה, המסע של אדי להשגת המטרה שלה רצוף עליות ומורדות; היא מתמודדת עם סטיגמות וסטריאוטיפים, עם אנשים שחושבים שמישהו מבחוץ “שתל” לה את הרעיון בראש (כי כאוטיסטית היא לא מסוגלת לחשוב עבור עצמה כמובן), עם בריונית מבית הספר שמסיתה נגדה את החברה הכי טובה שלה מילדות ועם מורים שבאו מדור אחר ומחינוך נוקשה ומתקשים לפנות מקום בכיתה ובלב לחריגות של אדי.
אדי מתווכת לנו את העולם כפי שהיא חווה אותו, כשההצפה החושית והרגשית, הקושי לפענח הבעות פנים ומצבים חברתיים, הצורך לנוע בדרך מסויימת ולהשמיע קולות, הקושי לתחזק חברויות ובעיקר היתפסות לרעיון או לנושא מסויים והרצון לדעת עליו הכל, הם רק חלק ממה שהופך אותה למי שהיא; אדי משחקת ומתקוטטת לסירוגין עם האחיות שלה, מטיילת בסביבה ומשחקת משחקי דמיון, קוראת ספרים ומרכלת על המבוגרים ועל הילדים המגעילים בכיתה שלה כמו כל ילדה בת גילה בכל מקום ובכל תקופה. היא גיבורה חכמה, יצירתית, מקסימה ועקשנית, ניצוץ קטן ומרדני שמצליח להצית מחאה נגד הדחקה של מאורע היסטורי חשוב רק בגלל שלא נעים לדבר עליו.
זה לא הספר הראשון שיוצר הקבלה בין ציד המכשפות לבין היחס לאנשים חריגים ושונים בחברה, אבל הוא בהחלט עושה זאת מנקודת מבט רעננה, חדשה ומעניינת. ניכרות בו, לדעתי, השפעותיה של גרטה תונברג, הצעירה השבדית שהצליחה לגרום לכל העולם לעצור ולהקשיב למה שיש לה לומר.
חלק מהמשפטים בספר אמנם נראים באופן חשוד כמו פוסטים בטאמבלר יותר מאשר כמו סיפור, אבל אני שמחה לומר שזה לא גורע הרבה מהקסם שלו; הדמויות והקשרים העדינים הנרקמים ביניהן, העלילה המתוקה-מלוחה שמותאמת במידותיה באופן מופלא לז’אנר והכתיבה המבעבעת ומלאת החיים מונעים מהספר להפוך למניפסט ריקני על “קבלת האחר והשונה”.
אל מקניקול – סופרת ואקטיביסטית אוטיסטית, מצליחה להראות בספרה בכישרון רב מה קורה לחברה שחיה בפחד ומקצינה עד כדי רתיעה מכל סוג של אינדיווידואליות ואיך כולנו יכולים להרוויח מחברה שיש בה מקום לכמה שיותר סוגים של אנשים. היא מדגימה כמה חשוב לפעמים להישיר מבט אל המקומות שלא תמיד כיף לראות – בין אם אלו עוולות העבר וההווה ובין אם אלו הקשיים שאנחנו חווים כל יום ונאלצים להדחיק אותם או להתעלם מהם כדי שלא להיתפס כשונים או חריגים.
אדי לומדת לא להאמין לקולות שרואים בה, בשונות שלה ובצורך שלה מטרד או הפרעה; היא גם לומדת לעשות עבור עצמה את ההתאמות שנחוצות לה, לדרוש את מה שהיא זקוקה לו בלי להקטין את עצמה ובלי להתנצל והיא קוראת לכולנו בין השורות לנהוג כמוה ולהאמין לדברים הטובים שנאמרים עלינו ועל שכמותנו. מקניקול מראה שהחריגות של אדי, עם כל הקשיים שצפים במפגש שלה עם העולם ועם החברה שבה היא חיה, נחוצה וחיונית למארג האנושי.
איזה מזל שהיום אנחנו כבר לא מוציאים להורג אנשים סתם ככה, בגלל שהם שונים.
נכון?
נ.ב.
ה-BBC הפכו את הספר המתוק והאופטימי הזה לסדרת טלוויזיה בת עשרה פרקים, מומלצת במיוחד. הספר וגם הסדרה מתאימים לילדות וילדים בגילאי 11 ומעלה.
פעם כשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטה הלכתי ברחבי הקמפוס וראיתי חברה שלומדת שנה מתחתיי יושבת על הדשא מתחת לעץ שעשה לה צל (בכל זאת, חם בבאר שבע) וקוראת ספר. עיקום צוואר אחד וקצת צמצום עיניים גילה לי שהספר שהיא קוראת הוא המחזה “רומיאו ויוליה”, סבירות גבוהה שהיא קראה אותו בשביל איזה קורס.
“הם מתים בסוף.” אמרתי כשהתקרבתי עליה.
“ספוילר!” היא צחקה, דיברנו קצת על הלימודים ואז אני המשכתי בדרכי והיא המשיכה לקרוא.
נזכרתי בסיטואציה הזו כשניגשתי לקרוא את “שניהם מתים בסוף” של אדם סילברה. הכותרת היא ספוילר, משוכה שיש לעבור כדי להתחיל בכלל את הספר. מעין הבטחה או חוזה בין הכותב לקוראים, כמו שהסופרת מעיין רוגל אומרת בסדנאות הכתיבה שלה.
המחזה השייקספירי “רומיאו ויוליה” נעשה שם קוד לא רק לאהבה אסורה או בלתי אפשרית אלא גם לסיפור אהבה טרגי שהאוהבים לא שורדים אותו, ובכל זאת אנשים ממשיכים להעלות אותו על במות, להסריט אותו, לעבד אותו, לקרוא, לצפות ולדון בו.
כמו בספר של אדם סילברה, זה לא משנה שיודעים את הסוף. הידיעה הזו ששניהם מתים בסוף משחררת אותנו מהמתח של “איך זה יסתיים”, ומפנה אותנו להסתכל על איך זה נכתב, מושכת את תשומת הלב שלנו אל מה שקורה בדרך, ומה שהסיפור עושה לנו בעודו דוהר לעבר הבלתי נמנע. הוא מראה לנו שוב כמה השפעה יש לנו על הסובבים אותנו, גם אם נדמה לנו שאנחנו מנהלים חיים קטנים ולא חשובים, וגם אם האינטרקציה שלנו עם העולם מצומצמת במקרה הטוב.
אדם סילברה מראה לנו שה”מתי” וה”איך” יכולים להיות מותחים לא פחות מה”האם”. על הדרך הוא גם בוחן בעין ביקורתית מעט את הסקרנות המורבידית שהמוות מעורר בנו, וככל הנראה הניעה אותו לכתוב רומן כמו “שניהם מתים בסוף”; אנחנו קוראים את הספר כשסקרנות וחשש אוכלים בנו בכל פה במידה שווה, מחכים ומחכים לראות כבר “איך זה יקרה”, כשכותרת הספר משתמשת כמעט כקליק-בייט.
אבל רגע, בואו נתחיל מהפרטים היבשים: לסיפור יש עשרים ארבע שעות בלבד לפרוש בפנינו את סיפור חייהם של שני הגיבורים שלנו, רופוס שמתגורר כבר ארבעה חודשים בבית אומנה לנוער, ומתיאו המתבודד שמתמודד עם מה שנראה כמו חרדה חברתית ומעדיף לבלות את חייו בחדרו. בתוך יממה אחת הסיפור צריך להפגיש ביניהם, לגרום להם להיפתח זה כלפי זה, להתאהב זה בזה ולאבד זה את זה באופן שיניע משהו בלבבות שלנו הקוראים.
הספר, יש לומר, הפתיע אותי במד”ביותו.
מהכריכה והשיח עליו ברשתות החברתיות ציפיתי לסיפור אהבה, ולכן לא קלטתי כמה בניית העולם סביבו מדוייקת ומפורטת עד שממש צללתי פנימה. העולם הוא אותו עולם כמו שלנו, רק שמתישהו לאורך השנים האחרונות פיתוח בשם “תחזית מוות” מתקשר לאנשים על מנת לבשר להם שהם עומדים למות באותו יום. הם לא אומרים איך זה עומד לקרות, או מתי. האנשים שמקבלים את השיחה עלולים למצוא את עצמם מתים בתוך שעה עד עשרים וארבע שעות.
אחד הדברים המרתקים שאדם סילברה עושה זה לשתול בספר את השינויים הקטנים והמשמעותיים שזורמים לשינוי אחד ענק ברגע שהאנושות החלה להשתמש ב”תחזית מוות”. סילברה מראה לנו אילו אפליקציות, אטרקציות, מנהגים ותרבות מתפתחים בחברה שיש לה את הטכנולוגיה לחזות מוות.
הוא מראה איך היחסים בין אנשים מושפעים מתחזית המוות, את ההשפעות של “תחזית מוות” על תהליך האבל של העומדים למות ושל הסובבים אותם. ובעיקר, הוא בוחן איך שני נערים בריאים נפרדים מהחיים כשהם יודעים שזה היום האחרון שלהם עלי אדמות.
הספר מבטיח צלילת עומק לתוך הנושאים שהוא עוסק בהם, ולא מכזיב. נראה שהוא בוחן את החיים והמוות והחשיבה שלנו עליהם מכל זווית אפשרית. הגיבורים שלו מתמודדים עם שאלות כמו איך לחיות בצל המוות, איך להתכונן למוות ואיך הידיעה שנמות בקרוב משפיעה על האופן שבו אנחנו בוחרים לחיות את חיינו.
במובן הזה, הספר לא מצליח להשתחרר מהחשיבה האמריקאית ההוליוודית הרגילה שבה ל”לחיות את החיים כמו שצריך” יש משמעות צרה למדי שמתנקזת לשלושה אלמנטים: להתנשק, לשיר ולרקוד במסיבה, לקפוץ לבריכה מתוך מפל על רקע נוף אקזוטי. אז כן, ברגעים מסויימים נדמה שהרומן מנסה למכור חבילת נופש, ובכל זאת הוא עושה עבודה מעולה בלגרום לנו להרהר מה זה אומר “לחיות את החיים במלואם” מבחינתנו.
זה מסוג הספרים שגורמים לנו לשים לב לחוטים הדקיקים שמחברים בין הסיפורים השונים של כל האנשים סביבנו. הוא מלא בחיבורים בלתי צפויים, בסיפורים קטנים ויומיומיים שפוגשים זה את זה בנקודות שונות. זה ספר על אומץ ועל מערכות יחסים, זה סיפור אהבה מקסים וכואב ויפהפה. סילברה יודע להשתמש היטב בסימליות, החל מהמטאפורה של הושטת היד לעזרה וכלה במשחק המרהיב שלו עם האלמנטים של אש ומים.
“שניהם מתים בסוף” מצליח להיות סוחף ומעורר מחשבה בעת ובעונה אחת וגם לתת אגרוף בבטן על הדרך. מומלץ בחום.
ייתכן שאיחרתי קצת למסיבה בכתיבה על “חנינה” של מאיה וקסלר – ובכל זאת אני רוצה להעלות שוב את הספר הנהדר הזה שבבסיסו עלילה שלא משאירה רגע דל, דמויות מאופיינות היטב וביקורת נוקבת.
הסיפור של “חנינה” מתחיל בכלא ועוקב אחרי ההתאקלמות הלא פשוטה של גיבורת הספר שירה לאגף שלה, למחלקה ולתא בכלא הנשים. מכאן הסיפור מתפצל ומתרחש בשתי חזיתות: סיפורה של שירה שנכלאה עם הטראומה, הזיכרונות ומלחמת ההישרדות היומיומית וסיפורו של אייל, בעלה, שנשאר בבית לגדל את שתי בנותיהם, לנהל מלחמה משלו ולהתמודד עם עיי החורבות שנותרו מחייהם אחרי האסון השני שפקד את משפחתם. מימדי הזוועה של האסון הראשון נחשפים לאט ובהדרגה ככל שהסיפור מתקדם.
הדבר הראשון ששווה לציין לגבי הספר הזה הוא את העלילה המוצלחת שלו.
העלילה הזו היא מסלול מרוצים של ממש. ביד פחות מיומנת, מוכשרת ובטוחה הסיפור היה עלול לאבד שליטה ולהתגלגל לכיוון המופרכות – אבל כשההגה בידיה של מאיה וקסלר אנחנו יכולים להיות בטוחים שהיא תוביל בדיוק לאן שצריך, גם כשהמכונית עומדת על שני גלגלים וגם כשיוצאים ניצוצות מהכביש מרוב מהירות וריגוש. את העלילה מניעים הצורך של הגיבורים, הטעויות שהם עושים והפגמים שלהם, ובלב כל זה הטרגדיה הנוראית שהתחילה את הכל. העלילות השונות בבית, בבית כלא ובזיכרונות העבר נשזרות אלו באלו, לעתים מתנגשות חזיתית ולפעמים משתלבות זו בזו כמו במלאכת שזירה יפהפייה. התוצאה היא ספר שיגרום לך להגיד “רק עוד עמוד אחד” עד שסיימת את הספר מתישהו לפנות בוקר, רגע לפני שצריך לקום ולהתארגן לעבודה.
אבל כל עלילה, טובה ככל שתהיה, זקוקה לדמויות חזקות שיחזיקו אותה על כתפיהן, והדמויות של וקסלר, כל אחת ואחת, הן בעלות מוטת כתפיים מרשימה להחזיק את הסיפור רב התהפוכות הזה.
וקסלר בונה את הדמויות שלה דרך הקשרים שלהן, מאפיינת אותן בעזרת האופן שבו הן מתחברות לאנשים אחרים. הדמויות שלה הן אנשים שאנחנו פוגשים או עשויים לפגוש כל יום, שבבת אחת נכפתה עליהם מציאות מהסוג שקוראים עליה בעיתונים.
הרבה כתבו לפניי על האופן שבו הספר הזה מהלל את כוחה של קהילה ומציג את היכולת המרפאת להתגבש כקבוצה וירטואלית, להושיט יד ולבקש עזרה. ואני מבקשת להוסיף – לטוב ולרע. הספר לא מראה רק קהילה אחת, אם כי הקהילה שנוצרה אונליין היא אולי הבולטת ביותר שבו. הספר מציג סוגים רבים ושונים של קהילות על כל יתרונותיהן וחסרונותיהן. הוא מצביע על מי שמוקע מהקהילה, על כך שעל מנת שיהיה לקהילה מרכז היא זקוקה גם לשוליים – נדמה לי שפוקו אמר את משהו כזה, ומאיה וקסלר לא שוכחת להראות בספר שלה גם את הצללים האפלים יותר שבשולי הקהילות – הולסום ככל שיהיו; היא מראה תופעות של השתקה והסתרה, של בושה עמוקה, את ההתעלמות ממה שלא נוח, את האופן שבו מטאטאים דברים שלא נהוג לדבר עליהם אל מתחת לשטיח. הקהילות שמעניקות כל כך הרבה ועוזרות להקים את היחידים על הרגליים יכולות להיות גם הירככיות, שיפוטיות ודורסניות – כי אחרי הכל, הן מורכבות מאנשים, ואנשים הם מורכבים.
בואו נגיד שאם הייתה אליפות עולם בהכלת מורכבות אנושית, הספר הזה היה זוכה בזהב.
הספר “חנינה” לא מטיף, וגם לא מציע פתרונות ברמת החברה – אבל הוא בהחלט מצביע על בעיות עמוקות וכואבות, שומע ומגביר את הקולות שזועקים כבר שנים שיש כאן בעיה לא מטופלת, מהיחס לילדים עם צרכים מיוחדים, דרך הצפיפות הבלתי אפשרית בבתי הכלא ועד להתנהלות והסחבת הביורוקרטית המתישה והמייגעת של מערכת הצדק. כפי שוקסלר לא פוחדת מהתפניות החדות והמהירות של העלילה שלה, כך היא גם לא פוחדת להיישיר מבט אל הפינות האפלוליות של החברה שאנחנו משתדלים להסיט מהן את המבט ולהסתכל להן בלבן של העיניים.
אם כאן 11 לא הופכים את “חנינה” לסדרת מתח בזמן הקרוב זו תהיה טעות גדולה. ענקית!
מאת בוני גרמוס
אליזבט, כימאית, מאבדת את אהובה ואת הקריירה שלה. אבל אין לה כוונה לתת לעולמה להתמוטט. היא מקבלת הצעה להנחות תוכנית בישול בערוץ נידח. מתברר שזו הרבה יותר מתוכנית בישול והיא הופכת לכוכבת. אבל דווקא אז – היא מוכנה לוותר שוב על הכל לטובת הדבר שהיא מאמינה בו.
מאת מישקה בן-דוד
במהלך משימה בחו”ל, אמנון זנזורי, מפעיל סוכנים ותיק של המוסד, מתבקש להפתעתו לגייס את בנו, כרמל, שמתגורר בבאקו, ועושה עסקים עם חברה החשודה בהברחת נשק עבור איראן. המפגש ביניהם מציף טינות וכאב. המתח בין השניים מסכן את שניהם. מותחן קצבי ומטלטל.
מאת מרג’אן כרמלי
בחנות ספרים וכלי כתיבה קסומה, פוגשת רויא הצעירה האידיאליסטית את בהמן יפה התואר, אוהב שירה וצדק. בערב נישואיהם פורצת ההפיכה ובהמן נעלם. רויא עוקרת לקליפורניה ונישאת לגבר אחר. 60 שנה מאוחר יותר רויא נתקלת בבהמן. היא נחושה להבין מדוע ולאן נעלם.
מאת מאיר שלו
איתמר, גבר יפה תואר וקצר רואי, חי בארה”ב ומגיע לארץ פעם בשנה לבדיקות עיניים ולפגישה עם אחיו ועם גיסתו. בערב רווי אלכוהול הוא מספר לאחיו על מקרה שאירע בלילה אחד לפני עשרים שנה. אהבה, געגועים, תשוקה ומריבה, נארגים ביד אמן לסיפור מפתיע, נוגע ללב ולעתים משעשע.
כמה נהדר שבאת,
האתר והאפליקציה החדשה של סטימצקי דיגיטל חיכו לך בציפייה, והם מוכנים לקחת אותך לרמה הבאה של קריאה דיגיטלית!
אחרי פיתוח ועבודה, השקעה ומחשבה, בנינו את שירות קריאת הספרים שלנו סביב שני הדברים שהכי חשובים לנו בעולם:
ועכשיו, אחרי שבדקנו וניסינו ותיקנו ושוב בדקנו ווידאנו שהכל מוכן לקראתך, נשמח מאוד להזמין אותך לבקר באתר החדש, להתנסות בכל ה”מתקנים” החדשים והאדירים שפיתחנו כדי להפוך את הקריאה הדיגיטלית לחוויה שלא נרצה להפסיק!
אז מה יש לנו בשבילך באתר החדש?
תצוגה נוחה ויעילה שמאפשרת לך לאתר בקלות וביעילות את הספרים ששמת עליהם עין באתר, ולסדר אותם לעצמך באפליקציה בדרך הנוחה לך ביותר!
הנה כמה דוגמאות:
החיים הפריעו לך באמצע הקריאה? הספרים שהתחלת ונאלצת להפסיק יופיעו במדף הראשון.
הספרים האלה יופיעו ראשונים כדי שתהיה לך גישה נוחה אליהם ברגע שיתאפשר לך לשוב אל חיק הספר:
מדף הספרים החדשים:
הספרים האלה מחכים לך בסבלנות במדף השני – לא נדחפים אבל גם לא רחוקים!
מדפי ספרים בהתאמה אישית:
החל מהשורה השלישית יופיעו מדפי ספרים אישיים שאפשר לסדר ולערוך איך שמתחשק לך – כי למה שלא ניתן לך לעצב לעצמך את התצוגה באפליקציה? אנחנו כבר לא בימי הביניים.
ניווט באפליקציה:
סרגל הכלים הזה מאפשר מעבר קל, מהיר ואינטואיטיבי בין הפרופיל האישי שלך וקטלוג הספרים. כל המידע שצריך כדי לגלוש באתר ובאפליקציה נמצא פה, מסודר בצורה אסתטית ונוחה.
מלבד כל זה יש לנו גם חנות חדשה ומרווחת עם חידושים שהופכים את הקנייה לנוחה במיוחד. מה למשל?
הנה למשל מה שהאתר המליץ לנו בתור חובבי ספרים מושבעים:
מה, יש עוד? כן!
רוצה לעקוב אחרי הרגלי הקריאה שלך כמו באפליקציות כושר? עכשיו אפשר: האפליקציה יכולה לספק לך נתונים על הרגלי הקריאה שלך!
ניתן לשתף את נתוני הקריאה שלך, להשוויץ, להציב מטרות ולהפוך את הקריאה למשחק!
טוב, עכשיו באמת סיימנו לחפור לך.
זה הזמן להיכנס, להתנסות, ללחוץ על כפתורים ולבדוק מה הם עושים, להשתעשע עם האפליקציה ולהפיץ את הבשורה שתשנה את החיים של כל מי שמנוסה או רוצה להתנסות בקריאה דיגיטלית!
הספר הזה אפל. אם להשוות אותו לספרים קודמים של ההוצאה הוא כמו הילד של “כל מה שלא סיפרתי” ו”הרוחות של בלפסט”.
הוא מרגש לפרקים, יש בו חמלה עמוקה וקרני אור של אנושיות מופלאה, ועדיין רוב הזמן הקוראים משוטטים בו בעיניים קרועות מאימה, תרים אחרי השביל הנכון בלי למצוא אותו לעולם.
הסיפור הוא על משפחה שנופצה בבת אחת על ידי מעשה אלימות זוועתי ובלתי מוסבר. וייד וג’ני שגדלו בערבה, התחילו את חייהם המשותפים ביער מושלג וקפוא באיידהו כשהם מנותקים מן העולם בחורף ההררי הבלתי סלחני, בלי עזרה, בלי חשמל וכשג’ני בהיריון ראשון. הם חיים עם בנותיהם מאי וג’ון על ההר, ילדות טבע כמעט במלוא מובן המילה.
את הסיפור של המשפחה אנחנו מקבלים אחרי ההתנפצות, ברסיסים שפוצעים את הנשמה וגורמים לנו לפסוע בזהירות, בחשש.
רסקוביץ’ מפצלת את הסיפור כמו שבילים ביער; אנחנו מתחילים ללכת איתה בשביל אחד, מאבדים את הדרך, מתחילים לפסוע בשביל אחר, חוזרים לשביל שהלכנו בו ומגלים שהיינו בשביל אחר כל הזמן. הוא נע לפנים ולאחור בזמן, מהיווצרות המשפחה בהתאהבותם של וייד וג’ני, דרך החיים עם בנותיהם מאי וג’ון ביער ועד לחיים שאחרי. בחיים שאחרי מנסה אן, מורה למוזיקה, מטליאה את הסיפור מהזיכרונות ההולכים ומתפוררים של וייד, אותו היא אוהבת מתוך הקרבה ומסירות אינסופית, ולא תמיד בריאה.
המחברת מראה כיצד מעשה הזוועה מטלטל את רשת הקשרים העדינה, הבלתי נראית כמעט, שקיימת בין אנשים מעטים החיים במקום מרוחק; כמו נשורת גרעינית הוא נוחת ומשנה את חייהם של אנשים רבים ברדיוס שלא ניתן לשערו. חלק מהדמויות הן נוכחות-נפקדות, ואי הנוכחות שלהן חשובה כמו נוכחותן.
הקפיצות בזמנים מערבבות את השגרה של הקשר האנושי לפני ואחרי האסון; קשרים בין בני זוג, בין אחיות, בין מורים ותלמידים.
הספר לא חושש ללכת למקומות מושתקים, לא נוחים ולא פופולריים; לאט ובשקט, כמעט בלי ששמים לב, שוזרת רסקוביץ’ בספרה חוטים של אלימות ואובססיה מהצד של הנשים. היא בוחנת את הנושא בזהירות כמו חבורה כואבת, ממששת את הגבול שממנו והלאה המסירות של דמויות הנשים נעשית פתולוגית, נואשת. יחסיהן של אחיות, חברות, אמהות ובנות.
אחד הדברים המרתקים בספר הוא החשיבות שיש למקום. מדרש השם של מדינת איידהו מופיע בשלב מסויים בעלילה, והוא מבטא כמיהה ואובדן, שקר והסתרה. היער עצמו, קפוא, רחב ידיים ומלא צללים וסכנה, הוא כמו דמות נוספת ברומן. הוא סביב הדמויות והוא בתוכן, מפורר בעיקשות ובהתמדה את רקמת האנושיות ומוציא מהן את הדחפים שאורבים לא הרחק מתחת לפני השטח, קרובים מכדי שנחוש בנוח. הן צריכות להשקיע מאמץ רב כדי לנהל בו חיים. הבית שנבנה בו דורש תחזוק והקרבה, ובסופו של דבר השאלה שנשאלת היא איפה, בעצם, הבית?
היער הוא מקור אי הוודאות, והקוראים אובדים בו יחד עם הדמויות, שנעלמות בו בזו אחר זו, כל אחת בדרכה.
זה ספר מופלא ומהפנט שמפתה את הקוראים לרדוף לתוך הסבך אחרי המשמעות והאמת, אחרי הסבר הגיוני כלשהו למעשה זוועה בלתי הגיוני בעליל, וגם אם הוא לא תמיד קל, הוא פשוט נהדר ואתם צריכים לקרוא אותו. עכשיו. רצוי אתמול. ואז להצטרף לקבוצת הדיונים עליו בפייסבוק כי קורים שם דברים ממש מעניינים! כל אחד ואחת מן הקוראים מביעים רגשות שונים ומפרשים את הספר מזוויות שונות לגמרי, וזה פשוט מרתק.
בספר כזה שתר אחר משמעויות ומותיר אותנו אם הרבה דברים לא ברורים ולא מובנים, לבחירת המילים יש חשיבות גדולה, והתרגום הנפלא מעביר היטב את תחושת הערפול, את חשכת היער, את הקור השלג ואת הנוקשות הבלתי מתפשרת של החיים, וגם המוות, על ההר.
הוצאה: תמיר הוצאה לאור
תרגום: רחלי לביא
לעמוד הספר
זה אמנם לא ספר מתח, אבל ידידותם של אנדרס לארסן וטינה הופגוד מתחילה בעקבות מציאת גופה של אדם מת בביצות. לא גופה חדשה חו”ח; מדובר בגופה מהמאה הרביעית לספירה, אשר נמצאה בביצות הכבול בצפון אירופה וזכתה לשם “האיש מטולון”.
אותו האיש מטולון הצית במשך שנים את דמיונה של טינה הופגוד ומנע ממחשבותיה להירדם כליל בתוך שגרה של אשת איכר קשת יום, עם מטלות סיזיפיות למלא, ילדים לגדל ובעל לדאוג לצרכיו יום אחרי יום, שנה אחר שנה.
מכתבה הראשון של טינה ממוען אל פרופסור גלוב, חוקר העוסק ב”אנשי הביצות”, בני העת העתיקה שגופותיהם נמצאו בביצות. מאחר ופרופסור גלוב כבר לא בחיים, המכתב מגיע אל אנדרס לארסן, אוצר במוזיאון סילקבורג שבו מוצגת גופתו של האיש מטולון. מאחר והוא עונה על שאלותיה בידענות ובנימוס ההתכתבות שלהם נמשכת וההיכרות ביניהם הולכת ומעמיקה ככל שהם מרבים לכתוב זה לזו.
לאט, בגישוש זהיר של אנשים שנכוו בעבר, פותח כל אחד מהם צוהר אל חייו של האחר. המכתבים יוצרים קשר עמוק בין שתי נפשות סקרניות, רגישות, בעלות נטייה אמנותית, למודות סבל וצמאות לקרבה. שניהם ידעו אובדן וכאב בעבר, נחושים לשקם את העתיד ובלי לשים לב שהם עושים זאת, הם מתחילים לסייע זה לזו לחיות את ההווה.
הספר הקטן והקסום הזה כישף אותי מהמשפט הראשון באופן כזה שהתחלתי וסיימתי לקרוא אותו באותו יום. הוא לימד אותי שלא תמיד צריך ללכת אל חצרות המלוכה, אל מסדרונות שירותי הביון, אל חדרי הישיבות הממשלתיים או אל תוככי וילות היוקרה כדי למצוא דרמה. החיים הפשוטים, כמסתבר, מסוגלים בהחלט לספק אותה בשפע, והמהפכות המתחוללות בנפש האדם יכולות בעזרת כתיבה נהדרת כמו של אן יאנגסון להיות מרתקות ממש כמו המהפכות ההיסטוריות ששינו את העולם. טינה ואנדרס אוספים במכתביהם רגעים קטנים ויפים ופורשים אותם באיטיות כדי ליצור תמונה יפהפייה, עצובה ומרגשת של חיים שלמים.
דרך ההתכתבות בין שני אנשים ייחודיים שנקלעו בעל כרחם למציאות אפורה ושגרתית, עוסק הספר באמנות, בחיפוש אחר משמעות, בהתבוננות בטבע ובעולם שסביבנו, בחיים ומוות, במושג המשפחה, בגורל ובבחירה. הדמויות המיוחדות של לארסן והופגוד מזכירות את הדמויות מ”מועדון גרנזי” בעומק ההבנה, הרוך והרגישות שהם מגלים כלפי סביבתם וזה כלפי זו.
תרגום של רומן מכתבים נשמע לי כמו עניין מאתגר למדי, הדורש מידה לא מבוטלת של כשרון משחק, מכיוון שהמתרגם נדרש “לגלם” כל הזמן שתיים או יותר דמויות שונות בשפה שאליה הוא מתרגם. הספר הזה הציע אתגר כפול כי בשלב מסויים אחת הדמויות מושכת את תשומת הלב של הקוראים אל ההבדלים בשפה של הדמויות; טינה ואנדרס אמנם מתכתבים באנגלית, אבל אנגלית היא לא שפת האם של אנדרס. מבחינתי התרגום העביר בצורה מאוד חלקה את הניואנסים ותפס היטב את הקול והמשלב של הדמויות. אני מחבבת במיוחד את התרגומים של שי סנדיק, קשה לי לדמיין אדם מתאים ממנו לתרגם טקסט כזה שמתמצת להפליא את הנפש האנושית.
בשורה התחתונה, אן יאנגסון מגישה לנו בספר slice of life מתוקה במיוחד, עם נגיעות קלילות של חמוץ ומריר לשם איזון הטעם. מומלץ מאוד מאוד!
בונוס קטן לפוטריסטים בקהל: אחת מדמויות המשנה ממש הזכירה לי את דורולרס אמברידג’! תרגישו חופשי לכתוב לי כשתזהו אותה.
הוצאה: תמיר הוצאה לאור
תרגום: שי סנדיק
פגשתי אותה בפעם הראשונה באוניברסיטה והתאהבתי בה כמעט מיד.
היא הייתה סקרנית ורחבת אופקים, אחת כזו שמסוגלת לגרום לך לצחוק בתחילת המשפט ולבכות בסופו. היא ראתה ותיארה דברים בחדות מדהימה והעזה לדבר בגלוי על מה שהחברה מדחיקה אל חדרי חדרים, על מה שקורה תמיד לאנשים אחרים ואף פעם לא “אצלנו”. היא נתנה קול ונוכחות לתופעות קשות, הצביעה על המנגנונים החברתיים המאפשרים אותן, תבעה הכרה וטיפול נאות.
אין פלא אפוא ששרלוט פרקינס גילמן נכנסה מהר מאוד לרשימת הגירל-קראש הספרותיים שלי והיא מככבת שם עד היום לצד ברונטה, אוסטן, אלקוט ולאחרונה גם דורותי ל’ סיירס. לכן התרגשתי בטירוף כשראיתי את “בניניה מקיאוולי” שלה בהוצאת לוקוס, וניגשתי מיד לקרוא את הספר מבלי לדעת יותר מדי למה לצפות, מכיוון שבכל יצירה שלה היא מצליחה להפתיע אותי עם משהו שונה לגמרי.
בניניה מקיאוולי הוא סיפור התבגרות שמתרחש בארה”ב של שלהי המאה ה-19, של ילדה שהיא בת לאב סקוטי ואם אמריקאית עם שורשים באיטליה, מכאן השם מקיאוולי (שהגיבורה לא נולדה איתו, אגב! היא אימצה אותו לעצמה בעקבות הקשר המשפחתי הרחוק למקיאוולי שחיבר את “הנסיך”, שזה כבר מגניב). בניניה מקיאוולי מתארת את חייה במעין יומן אישי והופכת לנגד עינינו מילדה חכמה ומרדנית לנערה חרוצה ושאפתנית, ולאחר מכן לעלמה הגיונית ומחושבת. היא גדלה בצל ההתעללות הנפשית והכלכלית של אביה, שעריצותו הגחמנית גובה מחיר כבד.
שתי היצירות של פרקינס-גילמן שקראתי לפני כן נמצאות בשני קטבים שונים לחלוטין בין הטרגי והמבדר: “הטפט הצהוב” הוא היצירה הראשונה שקראתי מפרי עטה (הוא זמין לקריאה בעברית באתר “מעבורת”), הוא תיאור קשה ומחריד של “טיפול המנוחה” כמרפא לדיכאון שאחרי לידה. פרקינס-גילמן מיטיבה לתאר בו את החווייה של ההקטנה, הדורסנות, ההשתקה ואי הנכונות המוחלטת של הסביבה הפטריארכלית (גברים ונשים כאחד) להקשיב לאישה שהפכה זה עתה לאם ולהבין את רצונותיה.
“ארצן” לעומת זאת, (Herland באנגלית) היה סיפור שונה מאוד בז’אנר שלדעתי כבר נכחד מן העולם; גילמן כתבה אוטופיה. מה שמעתם. בדיוק ההיפך מהדיסטופיה שנהייתה כה פופולרית אחרי מלחמת העולם השנייה. “ארצן” הוא ספר פנטזיה שמתאר חברה מושלמת שמורכבת מנשים בלבד. הגם ש”ארצן” נוגע פה ושם בנושאים רציניים, הוא קליל בהרבה מ”הטפט הצהוב” וכתוב כמעט כולו בנימה מבודחת-משהו.
“בניניה מקיאוולי” הוא שילוב מוצלח מאוד של כל מה שטוב בשתי היצירות הנ”ל. הוא נוגע במקומות הכואבים של “הטפט הצהוב”, ולא חסרה בו מן החשיבה האוטופית והאידיאליסטית המאפיינת את “ארצן”.
סצינות מסויימות מ”בניניה” מזכירות את “הטפט הצהוב”, למשל תיאורי האב המתעלל. מצא חן בעיניי במיוחד האופן בו בחרה המחברת לתאר אלימות מנטלית וכלכלית באופו שמנכיח את התופעה ומוציא אותה לאור. היא גם היטיבה להראות כיצד הרופא והכומר, המייצגים את הרשויות והממסד עומדים חסרי אונים לנוכח האלימות הזו, שהיא למעשה חוקית לגמרי. היא מראה בחדות כואבת כיצד המילים הקשות והביקורת הבלתי פוסקת מתישות את האם לאט ובנחישות, גוזלות ממנה את שמחת החיים ואת העצמיות שלה, הולכות ומרוקנות אותה עד שהיא נעשית צל של עצמה. פרקינס-גילמן מראה גם את ההשפעה ההרסנית של הנוקשות האבהית על בחירותיה של הבת הבכורה, ורומזת כיצד בלא התערבות נאותה משכפל הדיכוי את עצמו במערכת היחסים הבאה.
סצינות אחרות ברומן מזכירות יותר את “ארצן”, בעיקר מבחינת הדרך בה בוחרת המחברת לפתור חלק מן הבעיות המשפחתיות הקשורות לבעיות מערכתיות גדולות יותר. בנוסף, חלק מן הנושאים העולים באוטופיה הפמיניסטית של גילמן חוזרים גם ב”בניניה”, למשל החשיבות של קשרי ידידות בין נשים ופיתוח היכולות הפיזיות של נשים. במעין הערת צד ניתן גם הד למחשבותיה של פרקינס-גילמן על השכלה ועל חינוך, שהיו מתקדמות וליברליות מאוד יחסית לתקופה שהתאפיינה בחינוך נוקשה לילדים.
עם גיבורה מניפולטיבית ומעט מתנשאת שכל מה שהיא עושה מצליח לה (גם אם לא בדרך שהיא ציפתה שזה יצליח) ועלילת slice of life שלכאורה לא קורה בה כלום, הספר מצליח להיות יצירה מהנה, מרתקת ומלאת חיים שמבעבעת מהדפים בחיוניות נעורים מתפרצת המזכירה מתבגרת אמריקאית ספרותית אחרת בת תקופתה (אני מסתכלת עלייך, ג’ו מארץ’).
העלמה הצעירה מתבוננת בעולם בתשומת לב רבה וחושבת כיצד תוכל להפיק ממנו תועלת לעצמה במינימום נזק לסובבים אותה, ונקודת המבט הייחודית שלה על החברה שבה היא חיה מעוררת אותנו להתבונן ממבט חיצוני בחברה שלנו. בניניה מבינה עד מהרה מה הן המגבלות שלה כאישה ומה יש בכוחה לעשות כדי לצלוח את המכשולים שמציבות המוסכמות הפטריארכליות בפניה. היא בעיקר מיטיבה להבין אנשים ואת מה שמניע אותם ויודעת להתאים את עצמה אליהם, לספק את צרכיהם ולהראות להם את מה שהם צריכים לראות כדי שהיא תשיג את מבוקשה. היא חכמה והיא יודעת את זה, אבל היא גם מודעת לנקודות העיוורון שלה ולכן פתוחה ללמוד ולהפיק לקחים. תיאורה של בניניה כצעירה מתנשאת וטובת לב בעת ובעונה אחת הופך אותה בעיניי לדמות אמינה מאוד. היא אלטרואיסטית במידה והדבר משרת אותה והופך את הסביבה שלה לנעימה יותר לחיות בה. אני מוצאת שדמות כזו היא נגישה יותר מדמויות נשיות מלאכיות שפוגשים לעתים בספרות המאה התשע עשרה.
התחמנות של בניניה מקיאוולי מתבטאת בעיקר בעובדה שהיא מזקקת כל חוויה לכדי לקח או ניסיון חיים, מקטלגת ומתייקת את הידע בקופסה ושומרת אותו לשימוש עתידי. היא הולכת מהצלחה להצלחה כמו תאנוס ב”מלחמת האינסוף”; מהנצחונות קטנים בתור ילדה שהצליחה לפלח עוגיות מהצנצנת בלי להיענש, דרך השגת גלובוס מפואר לכל כיתה בבית הספר בדרך-לא-דרך, סילוק מחזרים לא רצויים מן הבית, ועד לתכנית הגדולה לשיפור מצבן של אמה ואחיותיה.
מה שחשוב הוא שבכל שלב ושלב של הדרך היא גורמת לקוראיה וקוראותיה לחכך ידיים בהנאה תחמנית.
במובן הזה היא מזכירה לי מאוד גרסה צעירה של דמויות אחרות מן המאה התשע עשרה במסורת הספרותית של אוסטן ואלקוט (אני מתסכלת עליכן, ליידי סוזן וג’יין מיור). אם כי במקרה של מקיאוולי, התחבולות שלה נועדו בעיקר לשפר את המצב שלה ושל הסובבים אותה, ולעתים רחוקות בלבד כרוכות בפגיעה במישהו אחר.
קולה המספר של בניניה הצעירה משעשע, שובה לב ונע בין ציניות לנאיביות. גם אם חלק מן הרעיונות התיישנו מעט מכיוון שהעולם והחשיבה הפמיניסטית קצת התקדמו מאז, הייתי צריכה לחזור מדי פעם לעמוד הראשון לוודא שהספר אכן נכתב ב-1914 ולא ב-2014. ייתכן שמה שתורם מאוד לאפקט הזה הוא התרגום המצוין של תמר רפאל, ששצף הדיבור של בניניה קולח דרכו בכיף ולכאורה בלי מאמץ.
בשורה התחתונה, הספר מומלץ מאוד, במיוחד לאלו המעוניינים בשילוב הנדיר בין ספרות קלאסית והגות פמיניסטית מעמיקה לבין יצירת feel good כיפית וקלילה.
הוצאה: לוקוס
תרגום: תמר רפאל
מהמשפט הראשון היה לי ברור שאני עומדת לאהוב את הספר הזה ואת הגיבורה הנוכחת – נעדרת שלו, קייקו אישידה. בנוסף על כך, כבר מהפרק הראשון ברור מאוד שהתעלומה הבלשית היא לא לב הספר, למרות שהיא בהחלט מציתה את הסקרנות הראשונית של הקוראים.
קייקו אישידה נרצחה באכזריות בדקירות סכין בעיר אקאקאווה. מי שנותר לגלות ולספר את הסיפור שלה הוא אחיה הצעיר רן, שמגיע לבדו אל המקום שבו היא נרצחה. כמו מתוך אינסטינקט מתחיל רן להתחקות אחר עקבות חייה בעיר, חיים שרן לא הכיר ולא ידע עליהם כמעט כלום אף על פי שעד כמה שהוא יודע הייתה אחותו האדם הקרוב אליו ביותר בעולם. הוא מתחיל לחיות את חייה כפי שהיא חייתה אותם, נכנס לנעליה במלוא מובן המילה, ורק אז הוא מתחיל להבין מה באמת קרה לה.
הרצח של קייקו לא תופס את מרכז הבמה ברומן, אבל ההיעדר והאובדן בהחלט כן.
המחברת פורשת את סיפור חייהם של רן ושל קייקו לאט כמו קפלים של מניפה אלגנטית, לאט ובלי למהר. כל קפל שנפתח מגלה עוד חלק מתמונה אנושית יפהפייה ועצובה, רשת של סיפורים שנמתחת בין הדמויות השונות וקושרת ביניהן במקומות בלתי צפויים. מעל הכל, או אולי מתחת להכל, מה שנמצא בלב המערבולת ומניע את הדמויות הוא הצורך באהבה. הוא משפיע על הכל, על מערכות היחסים בין הורים לילדים, בין אחים לאחיות, וכמובן על מערכות היחסים הרומנטיות.
הדמויות כולן, בלי יוצאת מן הכלל, בורחות או נופלות אל תוך התנהגות מזיקה במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע, כאשר הצורך באהבה פוגש בחברה מודרנית מנוכרת בעלת מדדים בלתי מתפשרים להצלחה וכללים נוקשים מאוד לגבי מה שמקובל ואינו מקובל. בחברה שגונוון מיטיבה כל כך לתאר ישנו מסלול חיים אחד ברור שעל האדם לעבור: לימודים-קריירה-חתונה-ילדים, מסלול שמשאיר מעט מאוד מקום לאינדיווידואלים להתנסות, לבחון, למצוא את הדרך. גונאוון מצליחה להראות איך ההדחקה וההסתרה של בעיות, של כאב, של חולשה, והפחד להיות חריג גובים מחיר מזעזע. כאשר מגיעים כבר לפתרון תעלומת הרצח, אנו מגלים שזה כבר לא משנה בכלל. אנחנו לא מחפשים עונש או נקמה או צדק, רק החלמה. זה תהליך נהדר שהקוראים עוברים יחד עם רן אישידה, כואבים ומתבגרים איתו.
חקירתו של רן פותחת תיבת פנדורה שממנה יוצאים סודות משפחתיים, יצרים אפלים וחולשות אנושיות שהכניעה להן היא בעלת פוטנציאל הרס אדיר, אבל כמו בתיבת פנדורה המיתולוגית, אחרי כל הצרות משתחררת גם התקווה. היא קטנה ושברירית אבל היא שם, והיא מצליחה בסופו של דבר לעוף בכוחות עצמה. גונאוון רומזת לנו שמעל הריסות הקשרים המעוותים והמפוצלים אולי יצליחו קשרים אחרים, חזקים יותר להכות שורש. היא מראה שניתן להיאחז בכאבי העבר, לשחזר ולשכפל אותם, אבל שישנה גם דרך אחרת. אפשר להשלים איתם, להרפות מהם ולהירפא מהם.
כראוי לספר העוסק ביפן, מקומו של העל טבעי לא נפקד מהספר. לחלומות יש משמעות, ורוחות רפאים אינם רק תעתוע או צל של זיכרון; הם מלאים תפקיד חשוב בהובלת הגיבור אל האמת.
זה ספר נוקב, ביקורתי וכתוב היטב, השפה שלו עשירה, ועם זאת מדודה ומדוייקת. דימויים יפהפיים כובשים אותי תמיד כקוראת, וכאן הדימויים בהחלט עשו את עבודתם נאמנה.
ואגב עבודה נאמנה, התרגום בספר הזה היה ככל הנראה אתגר מיוחד, מכיוון שהיה עליו להעביר לעברית אנגלית שזורמת כמו יפנית. יש שיאמרו שאנימציה יפנית זה לא מקום טוב לבחון בו את ההיכרות עם השפה, אבל אני חושבת שגם בז’אנר הזה, כמו בכל ז’אנר אחר, יש ויש. הטונים שעברו בתרגום בהחל הצליחו להדהד לי כמה מסדרות האנימציה היותר יפות ורציניות שיצא לי לראות, ובמחינתי לפחות זה אומר שהתרגום ממש מוצלח, אז שאפו לאורה דנקנר שבהחלט תרגמה מכל הלב.
היום, לראשונה, אני מארחת בבלוג: קומקום תה, ספלי חרסינה, כריכי מלפפונים, סקונס והכל!
אז מכיוון שמגפות ומדע בדיוני הם בין תחומי המומחיות המרכזיים של הסופרת קרן לנדסמן, מחברת רומן הפנטזיה האהוב “לב המעגל”, אתגרתי אותה בניטפוק המגיפה ב”התפרצות” ספרה החדש של טרי טרי, מחברת הספר “להתחיל מחדש” הזכור לטוב. היא גילתה שאף על פי שיש בו את כל המרכיבים הנכונים, החיבור ביניהם טעון שיפור, והשלם אינו בהכרח גדול מסך חיידקיו.
***
הדבר העיקרי שחשבתי עליו בזמן שקראתי את “התפרצות” הוא שזה היה יכול להיות סיפור טוב בהרבה.
שאי גרה בעיר סקוטית פסטורלית ועושה דברים סקוטים פסטורלים כמו לרכוב על אופניים במעלה הר ולהיות מוטרדת באופן קבוע על ידי הביריון השכבתי, כשיום אחד היא מגלה מודעה על נערה נעדרת שנראית לה מוכרת. היא יוצרת קשר עם המשפחה שמחפשת את הנערה, והופכת למעורבת בקונספרציה חובקת עולם שתהפוך את עולמה הפסטורלי ללא-כל-כך פסטורלי.
במקביל מסופר סיפורה של קאלי, נערה לא פסטורלית בעליל שכלואה במתקן למחקר ביולוגי בלתי חוקי בעליל, ומנסה למצוא דרך לשרוד למרות הניסויים שנערכים עליה.
ואם כל זה לא מספיק, מגיפה איומה משתחררת לעולם ומאיימת לכלות את האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה.
בגדול, ל”התפרצות” יש את כל הרכיבים הנכונים על מנת להיות ספר נוער כיפי וקליל, למעט שלוש בעיות רציניות. הראשונה היא ששאי נטולת פגמים. היא הנערה המגושמת היפהפיה שלא מודעת ליופיה, בעלת כל כוחות העל שרק אפשר לחשוב עליהם, ובמהלך הספר צוברת עוד כמה כוחות על. היא, כמובן, לא עושה אף טעות במהלך הסיפור וגם הטעויות שהיא כן עושה ניתנות לפתרון בעזרת מעט מחשבה. היא לא נתקלת באף אתגר שהיא לא יכולה לפתור, ואם היא נתקלת באתגר כזה חיש-קל מתגלה אצלה עוד כוח על שיכול לפתור את האתגר הזה.
הבעיה השניה היא שהמגיפה המתוארת בספר מאכזבת. במקום להשתמש במגפה אמיתית הספר מציג מגיפה מומצאת. הבעיה היא שהמגפה המומצאת לא אמינה ולא מצייתת לאף כלל הגיוני. מעבר לזה, כל הרשויות שעוסקות במניעת איומים ביולוגים פועלות בצורה לא הגיונית שמנוגדת לכל כלל בינלאומי שקיים. אופן הטלת הסגר, הגיוס הצבאי ואפילו פעולת בתי החולים לא מעוגנת בשום דרך מציאותית, ובמקומות הבודדים בהם כן נעשה ניסיון לכתוב אותם בצורה מציאותית, הגיבורים מוצאים חיש קל דרך לפתור את המחסומים על מנת שהסיפור יוכל להמשיך להתקדם.
הבעיה השלישית והחמורה מכולן היא שהספר קליל מדי. אנשים צונחים מתים באמצע הרחוב, אנשים חולים במחלה קטסטרופלית, העולם כולו עולה בלהבות והסיפור פשוט ממשיך, בלי אף רגע של הרהור או אובדן. פה ושם יש התייחסות לכך ששאי רגישה מדי ולכן אוטמת את עצמה מפני המראות שהיא רואה, אבל זה לא מספיק. גם בסתם מצב של עומס בבתי חולים אנשים גיבים בכעס, עצבים, בכי, ושלל רגשות אנושיים אחרים. לא הגיוני שהגיבורים שלנו שחיים תחת האיום הקשה ביותר שהאנושות אי פעם נתקלה בו, ממשיכים לנסות לפתור בעיה בלשית במקום להתמוטט, ולו לכמה רגעים, לפני שהם ממשיכים הלאה.
ספרי נוער, לדעתי, לא אמורים להקל את החיים על מי שקורא אותם. הם אמורים להציג דמויות אמינות ומעוררות הזדהות המתמודדות עם מגוון מצבים קשים ונחלצות מהם. כאשר ספר שמיועד לנוער בעצם אומר ‘נכון שיש מגיפה נוראית וכל מי שאתם מכירים מת, אבל וואו כמה חתיך מושא האהבה, נכון?’ הוא מזלזל בקוראים שלו. כשספר שמיועד לנוער מרדד את ההתמודדות עם אבל ל’אתכרבל בזרועותיו המסוקסות של הבחור הבלונדיני הקרוב’ הוא מרדד את ההתמודדות של בני הנוער עם חייהם. חיי בני נוער אינם קלים, והם ראויים לספרים טובים, עם דמויות טובות וסיפור טוב. אפילו אם זה סיפור שעלול להכאיב. הם בני נוער. הם מסוגלים להתמודד עם כאב.
***
תודה רבה קרן! אני אישית אקרא את הספר ולו רק כי אני שומרת אמונים לטרי טרי, מאחר שמאוד מאוד אהבתי את הכתיבה שלה ב”להתחיל מחדש”; זהו ספר מצויין ושופע דמויות נשיות מרתקות ומורכבות, שהקשרים ביניהן, לדעתי, חשובים בהרבה מהקשרים הרומנטיים.
היי! מה נשמע? איזה כיף לראות אותך פה. מקווה שאהבת את האתר החדש עד כה!
אז באת כדי לשמוע קצת על ארונות הספרים הוירטואלים? מעולה! אשמח לספר, הם אחד הדברים הכי כיפיים שהתחדשנו בהם.
אז ככה:
ארונות הספרים הוירטואליים הם פיתוח חדש יחסית, שמאפשר לך להתייחס לאתר קצת כמו אל רשת חברתית של ספרים.
מי יכול לפתוח ארון ספרים? כולם!
אם נרשמת באתר – יש לך את האופציה לפתוח ארון ספרים וירטואלי. ככה נראית דמוקרטיה, לא?
ביכולתך לפתוח לעצמך באזור האישי ארון ספרים משלך, לבחור לו שם ותמונת קאבר (אבל לשמור על מקוריות, כן? בלי לקרוא לו “וויליאם שייקספיר” או “טיילור סוויפט המלכההההה111$$$”), ולבחור אילו ספרים מתוך הרכישות שלך מתחשק לך לשתף.
כן, זה נתון לגמרי לבחירתך; לא כל הספרים שקנית יופיעו אוטומטית בארון הספרים שלך ברגע שרכשת אותם. הברירה לגמרי בידיך. ברור לנו שאם את, למשל, אשת ספר שנושמת מילים לא תרצי שאנשים ידעו שאת קוראת בסתר ספרי עיון על חשבון דיפרנציאלי.
מי יוכל לראות את הארון? או, טוב ששאלת – כולם!
כמובן שגם אצלך ניתן לראות את הארונות ששיתפו קוראים וקוראות אחרים, ואפילו לעקוב אחרי ארונות שמעניינים אותך. נכון אדיר? אפשר ממש לקבל נוטיפיקציה כשספר חדש מתווסף לארון ספרים שנמצא אצלך במעקב.
אם כיף לך לעקוב אחרי ארונות הבגדים והאאוטפיטים שסבלריטאים לובשים – עכשיו אפשר לעקוב אחרי מה שקורא להם בראש ובלב ולקרוא מה שקוראים האנשים שהבינו את החיים.
הארונות הפופולאריים ביותר יוצגו לראווה באתר, כדי שכולנו נוכל לשאוב מהם השראה והמלצות קריאה!
רגע, זה ארון אחד לכל אחד, נכון?
בהחלט לא – אפשר ליצור לעצמך כמה ארונות שונים ולחלק אותם לפי נושאים: רוצה ארון אחד של קומדיות רומנטיות וארון של אופל ומאפיה? ארון אחד של ספרי כלכלה וניהול וארון אחד של קלאסיקות מהמאה התשע עשרה?
אפשרי בהחלט!
נשמח להזמין אותך להתנסות, לגלוש, לבחון את ארונות הספרים השונים, לאתר את אלו שיש להם טעם דומה לשלך ולראות את כל הספרים שממליצים על בני האדם שבחרו אותם.
רוצה ליצור ארון ספרים משלך? זה כאן!
רוצה לראות את ארונות ספרים הוירטואלים באתר? הנה הם
גברת בירד היקרה, אני מוכרחה לעשות דברים חשובים כמו לעבוד אבל לא מצליחה להפסיק לקרוא את הספר “גברת בירד היקרה”. אנא אמרי לי, מה עליי לעשות?
שלך בכבוד רב,
העלמה “אף בתוך הספר כבר 24 שעות ברצף”.
אולי אני אומרת את זה רק בגלל התואר האקדמי, אבל משהו בקריאת הספרות האנגלית מרגיש כמו להגיע הביתה. לכן הייתי משוחדת לגמרי כלפי הספר הזה כבר בשלב התקציר, אבל זה רק קצה הקרחון.
זה לא סוד שהרבה מהסופרים האנגלים כותבים נפלא, אבל כשהם כותבים על מלחמת העולם השנייה הם מתעלים אפילו על עצמם, וכותבים על השנים הללו באופן מעורר השראה. יש להם דרך מופלאה לתאר את החיים תחת ההפגזות מהמטוסים הגרמניים: את הפחד, את האומץ, את המחאה וההתרסה שבשמחה ואת החשש ליקיריהם וקרוביהם שנמצאים בחזית או באזורים המופצצים.
“גברת בירד היקרה” מצטרף ל”מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים” באופן שבו הוא כותב על מלחמת העולם השנייה באנגליה ברגישות נוגעת ללב ובאורח חדור אמונה ברוח האדם וביכולותיה המופלאות.
במרכז הסיפור נמצאת אמלין לייק, עלמה לונדונית צעירה בעלת חוש הומור תוסס ורוח אופטימית רעננה ואיתנה. היא עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין ומתנדבת במכבי האש, אבל חלומה האמיתי הוא להיות עיתונאית ולסקר את הקרבות באזורי הסכנה. היא חולקת דירה עם חברתה הטובה ביותר באנטי, ומאורסת לאדמונד שנמצא בחזית.
כאשר הזדמנות לעבוד באחד העיתונים הגדולים והחשובים נקרית על דרכה, אמלין לא מתכוונת לפספס אותה… אלא ששרשרת של טעויות מובילה אותה דווקא אל מדור העצות במגזין לנשים שמנוהל על ידי מאובן מהתקופה הויקטוריאנית בשם גברת הנרייטה בירד.
הנרטיב של אמלין מושך את הלב אחריה מספר שורות בלבד לתוך הטקסט. היא חביבה וקלילה ועם זאת נבונה וחדורת מטרה, וקשה מאוד שלא להתאהב בה. היא פגומה בצורה נהדרת עם כמה נקודות עיוורון שעלולות לעתים להגיע לגודל של לווייתן כחול בוגר, אבל הלב שלה בלי ספק במקום הנכון. היא מזמינה את הקוראים בחן רב להיות חלק מהעולם שלה, שנחשף לאט לאט לאורך הספר.
ראוי במיוחד לציון הקשר שבין אמלין וחברתה הטובה באנטי.
הגם שיש עיסוק בזוגיות ומציאת אהבה, ברומן הזה בדומה ל”שם צופן וריטי” של אליזבת וויין, מערכת היחסים המרכזית היא ללא ספק זו שבין שתי החברות – וגם את זה האנגלים יודעים לכתוב היטב (עוד בנושא: “הצרה עם עיזים וכבשים”, “שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי”, “מועדון גרנזי”, “נערות לוח השנה”, “יומני השומן” וכו’ וכו’).
שאר הדמויות, הגם שאמלין ובאנטי מאפילות עליהן מעט בחיוניותן העולצת, בהחלט מוסיפות חיים וצבע ומעלות בעיניי רוחם של הקוראים תמונה מוחשית למדי (עד כמה שאני יכולה לדעת) של החברה והאווירה בלונדון של 1940.
דמות אחת מרתקת במיוחד בולטת מעל כולן: הגברת הנרייטה בירד. בדומה ל”השטן לובשת פראדה” היא מצטיירת בתור הבוסית האימתנית והנוקשה שגורמת לכולם לשקשק כשהיא עוברת, זו שאף אחד לא רוצה לשמוע אותה צועקת את השם שלו לאורך המסדרון. לא שהיא צועקת אי פעם, זה מאוד לא מנומס.
גברת בירד היא בעיניי יותר מדמות.
היא סמל לעולם ישן והיררכי מאוד (ויקטוריאני, למעשה, גם אם הדבר לא נכתב בספר במפורש) עם ערכים נוקשים ולא מתפשרים, שבו חזות מהוגנת חשובה הרבה יותר מן האנשים שנסדקים עד שבירה מאחוריה. דומה כי איש לא עדכן אותה באופן שבו מלחמת העולם הראשונה ערערה את יציבותם של הערכים ששרדו את התקופה הויקטוריאנית, וטלטלה את הלך הרוח של אנגליה לתוך הכאוס של המאה ה-20. ייתכן גם כי הדמות הזו מתכתבת עם דמותה האימתנית של גבירה מהוגנת אחרת שמטילה שררה, או לפחות מנסה, על גיבורות ספרותיות בנות המאה ה-19: ליידי קתרין דה בירד?
בדומה למתרחש ב”הנשף” מאת אנה הופ, גברת בירד עסוקה בלטאטא אל מחוץ למרחב שלה את כל מה שאינו נעים ומסודר, ואמלין רחבת הלב מתקשה לעבור על זה בשתיקה.
הגם שהוא קל לקריאה, היו פה ושם רגעים קשים רגשית בספר. מדי פעם הצצתי בכריכה לוודא שג’ורג’ ר.ר. מרטין הזכור לטוב מ”משחקי הכס” לא היה שותף בשום דרך לכתיבת הרומן. לא הצלחתי לקרוא כמו שצריך מרוב דמעות, אז בהחלט יכול להיות שפספסתי את שמו.
ואם בפנטזיה אפית עסקינן, דמותה של אמלין המעוניינת להצטרף אל הגברים בשדה הקרב אך מוצאת את עצמה “תקועה” בעיתון המיועד לנשים, הזכיר לי עלמה אחרת שרצתה לצאת אל שדה הקרב וכעסה כשלא נתנו לה להצטרף אל הרוכבים: איאווין בת איאומונד מ”שר הטבעות”.
איאווין, שנכתבה על ידי פרופסור ג’.ר.ר טולקין בערך סביב אותן השנים שבהם מתרחשת עלילת “גברת בירד היקרה”, עומדת מול אראגורן המתעתד להיות מלך גונדור, ומטיחה בו את התסכול שהיא חשה לנוכח העובדה שבהיותה אישה מצפים ממנה להיות זו שתישאר מאחור כשהגברים נלחמים בחזית:
“שבעתי דיבורים על חובה. כלום איני בת לבית איאורל, עלמה נושאת צינה וחרב, ולא אומנת לתינוקות… מדוע לא יותר לי לחיות את חיי כחפצי?… התהא זו מנת חלקי תמיד, להשאר מאחור כשהרוכבים יוצאים לזירת הקרב, ואני צופיה הליכות הבית בעוד הם מעוללים מעשי גבורה, ומכינה להם מיטה ופת בשובם מן המערכה? את הכלוב יראה אני. להכלא מאחורי הסורג עד שההרגל והזיקנה ישלימו עימו, והסיכוי לעולל מעשי גבורה יחלוף ללא שוב”.
בדומה לאיאווין, אמלין מעוניינת להנציח את שמה על ידי כך שתיקח חלק במה שקורה בעולם. היא רוצה להיות במקום שבו מתקבלות החלטות גורליות ואגרופים גבריים חזקים אוחזים בנשק או דופקים על השולחן בתקיפות, במקום שבו קורים הדברים החשובים באמת. במקום זה היא מקבלת את המכתבים של הנשים שנאלצות להתמודד עם המלחמה בעורף; וכאן טמון לב ליבו של הסיפור.
ב”שר הטבעות” מסווה את עצמה איאווין כלוחם ורוכבת בתחפושת לעולל מעללים חשובים בשדה הקרב. התוצאות של השתתפותה במערכה מציבות סימן שאלה על הקביעה כי מקומן של נשים לא יכירן במלחמה וכי עליהן להישאר תמיד בעורף.
המהלך שמובילה אמלין לעומת זאת הוא מעט אחר. היא מוצאת את עצמה מציבה סימן שאלה על הדברים שחשבה קודם לכן, שרק למתרחש בשדה הקרב יש חשיבות והסיפור היחיד שראוי לספרו הוא סיפורם של הלוחמים והלוחמות בחזית.
לאט לאט אנו מבינים יחד עם אמלין שיש סיפורים נוספים שראוי לספרם, ושלמלחמה יש צדדים נוספים מלבד התקדמות הכוחות על פני היבשת, וסיפורם של המצביאים והגנרלים. בעיקר במלחמה כזו שבה העורף מעורב לעומק ובעל כרחו. הנשים והגברים שנשארים מאחור, גם להם יש סיפור וגם הוא חשוב. גם הם סובלים טרגדיות ואבדות, והסיפור של המלחמה לא יהיה שלם בלי הקולות שלהם, ושהגבורה שהם מפגינים לא נופלת מחשיבותה מהגבורה שמפגינים אלו שנלחמים. הסיפור של הנשים הוא חשוב. הקול שלהן צריך להישמע. והמסרא הזה מועבר באופן שלא ישאיר עין אחת יבשה.
בנימה אישית אני חייבת לציין שקטעים לא מעטים ב”גברת בירד היקרה” החזירו אותי לשהות בבאר שבע בזמן מבצע “עופרת יצוקה” (תואר ראשון) ומבצע “עמוד ענן” (תואר שני). הוא הזכיר לי איך השתרעתי על הדשא במעונות לקרוא את “ג’יין אייר” תחת שמיים חורפיים רעננים, שבכל רגע היו עלולים להמטיר טילי גראד, או איך בזמן שהתארגנו להעביר משחק “מבוכים ודרקונים” לילדים במקלט ועזרנו להם לבנות דמויות, אחת הילדות כתבה בתשומת לב במחברתה שפגיון = סכין (1ק4 נזק למתעניינים), להוטה ללמוד מילה שהיא לא מכירה, גם כשבתי הספר סגורים והשגרה שלה התהפכה על הראש.
בשורה התחתונה, אין ספק שהוצאת “תמיר-סנדיק” עשו זאת שוב וקלעו לטעמי בדיוק מופלא עם הספר הנהדר הזה, שהתשבחות מגדירות כ”פנינה ספרותית” בצדק רב.
דנה טל היטיבה להעביר לעברית את הפכפוך העולץ והנחוש בסגנון דיבורה של אמלין, ומצליחה בצורה יוצאת מן הכלל במשימה החשובה של להנגיש את היצירה הכה אנגלית הזו לשפתה של ארץ שבה התושבים עדיין מתמודים עם פחד מפני הפגזות.
במרכז הספר “לב המעגל” של קרן לנדסמן עומדת קבוצת צעירים בעלי כוחות מיוחדים. הם חיים בתל אביב של שנות האלפיים, שרק אלמנט אחד מפריד בינה לבין תל אביב שאנחנו מכירים: נוכחותו של הקסם.
זה עולם שבו אנשים מסוימים נולדים עם היכולת לקרוא ולתמרן את רגשותיהם של הסובבים אותם, לראות את שפע העתידים האפשריים המתרחשים בכל רגע נתון ולשלוט במידה כזו או אחרת ביסודות הטבע: אוויר, אדמה, מים ואש. מכיוון שנולדו כאלה, הם סובלים מאפלייה, דיכוי וחשד. הם מקיימים עצרות מחאה על היחס כלפיהם, שבהן הם חשופים לאלימות מצד קבוצה פנאטית שמתנכלת במיוחד ליידעונים – רואי העתידות.
מעשי האלימות הולכים וסוגרים על הגיבורים, מתקרבים אליהם עד שהדברים מתחילים להיראות כאילו מישהו מנסה להפוך אותם למטרה…
יש לי לא מעט סיבות לאהוב את הספר הזה, אתחיל מהברורה מכולן, הז’אנר.
פנטזיה ישראלית, מקורית, עכשווית ועשויה היטב זה משהו שאני אף פעם לא אגיד לו לא, ותמיד אבקש עוד. בשנים האחרונות יוצאים לאור יותר ויותר ספרים כאלה, לדוגמה ספריהם של יואב אבני ויואב בלום, וספרים כמו “‘קרעי עולם” של יעל פורמן, שגם עליהם כתבתי כבר בעבר כאן בבלוג.
למרות זאת, השוק הישראלי עדיין מצומצם למדי, וכל מגמת התרחבות שלו משמחת אותי.
במיוחד חסרה לי, מלבד היצירות שציינת לעיל’ ספרות מד”ב ופנטזיה למבוגרים שלא מתנצלת על היותה כזו, ולא מסתתרת מאחורי “סוריאליזם” (שם קוד לספרות יפה שמסרבת לשבת על מדף אחד עם ספרים שמכילים יכולות קסומות, יצורים מופלאים והרפתקאות). “לב המעגל” מכריז על עצמו כספר כזה בלי היסוס, ומקבע עוד קצת את מקומו של הז’אנר על מדפי הספרים של הקוראים הישראלים. אני שמחה שלנדסמן העשירה עוד קצת את המבחר ההולך וגדל של ספרות פנטזיה ישראלית למבוגרים.
כשאני פותחת ספר פנטזיה, אני תמיד מחכה לתיאורי הקסם, ובספר הזה התיאורים של הכוח שזורם מאדם לאדם או מאדם לסביבתו, היו כתובים בדיוק כמו שאני רוצה לקרוא אותם. ככה אני מדמיינת שקסם נראה.
אהבתי את העובדה שהקסם לא מוגבל רק ליסודות, אלא מקיף גם ראיית עתיד ורגשות. הרגשתי שזה יוצר משהו מאוד שלם, והקשר שנוצר בין הרגש האנושי לבין איתני הטבע, הגם שהוא עתיק יומין בספרות ובאמנות, טוען את הספר במשמעויות נוספות. ההשלכות של ההחזקה ביכולות לא רק על מעמדם החברתי של הגיבורים אלא גם על הקשרים ביניהם, ועל חוויות ילדותם שעיצבו את מי שהם כאנשים בוגרים היו ברורות מאוד ונוגעות ללב.
אני חושבת שהדבר שקרן לנדסמן עושה הכי טוב בכתיבה שלה זה לקרב את הדמיון והמציאות ולטשטש את הגבולות ביניהם. אני, בתור מי שחלק נכבד מהמעגל החברתי שלה מורכב מהאנשים שהולכים לכנסים וצורכים ספרות בדיונית כמעט בכל פורמט, ובתור מי שקריאת פנטזיה והתחברות לקהילת החובבים שינתה את חייה מקצה לקצה, יכולה בהחלט להזדהות עם המסר הזה.
הייצוג של ההווי המקומי, שהתרחשה בהרבה מאוד רמות בספר, הייתה מופלאה בעיניי והעניקה לעולם המדומיין עומק ואמינות.
המשחק עם השפה, האופן שבו לנדסמן הראתה כיצד נטמעים ביטויים בעברית שמתייחסים לקסם המתואר בספר הופכים את הקסום לחלק מחיי היומיום באופן מאוד טבעי, ותורמים המון להשעיית הספק החשובה כל כך לספרות פנטזיה. נהניתי הנאה צרופה מהסלנג המקומי הקשור לקסם. לדוגמה, ההסבר מדוע לקוראי העתיד קוראים “דמוסים”. (אם לא ניחשתם אני לא מגלה לכם, תקראו את הספר!)
ההתכתבות עם המציאות הפחות נעימה שלנו פה בישראל הייתה כתובה טוב עד כאב.
השם הסמלי “לב המעגל” מרמז על חשיבותה של השאלה מי נמצא במרכז ומי בשוליים. תיאורי הצעדות והעצרות מזכירים מאוד אירועים כמו “מצעדי הגאווה” ו”צעדת השרמוטות” שמשתתפיהם חשופים לאלימות בגלל המסר שהם מנסים להעביר:
“צעדנו ברחוב שמואל הנביא, אוחזים ידיים, שרים… היו אנשים רגילים בינינו… הם היו משוכנעים שכלום לא יקרה. לא הפעם… מישהו צחק שיש יותר שוטרים מצועדים… היתה התפרעות בשוליים. שוב קבוצה של בני שמעון שניסו להפריע לצעדה… זכרתי את הרגע המדויק שמישהו צעק ‘סכין!’… עבר גל של פחד וחרדה… משתק את היכולת של מישהו מהריגשים לפעול… הרגשתי את הדמוסים סביבי קורסים. בזה אחר זה, מושכים את הריגשים איתם לבור חסר תחושה של פחד מציף כשהעתידים קרסו.”
אתם יכולים להיות בטוחים שאת התיאור הזה של עתידים שקורסים אני לא אשכח, בטח לא כשהסצנה הזו מתכתבת ישירות עם הרצח של שירה בנקי ז”ל.
גם תיאורי ההתנכלויות הקטנים והגדולים מצד האוכלוסייה הלא-קסומה היו עשויים היטב וכתובים ברמה גבוהה מאוד של אמינות:
“בספסל מאחורי ישבו שלושה נערים שדיברו על העצרת. אחד מהם אמר ש’חיסלו עוד אחד’, ואחד אחר צחק וסיפר בדיחה ששמעתי עשרות פעמים בעבר. הם דיברו בקול רם במכוון, יכולתי להרגיש את הצורך שלהם באלימות, מונע על ידי פחד ותיעוב… הידקתי את הכעס שלי לצרור מוגדר היטב… בתחנה הבאה… אישה בשמלה פרחונית עלתה, הכרטיס שלה מצפצף כדי להתריע שיש עוד כמוני באוטובוס… החלפנו מבטים שותקים… אחד הנערים צחק באופן מופגן, ‘תראה, אפילו ביניהם הם לא מצליחים להסתדר'”.
תיאורים כאלו משתפים חברים וידידים חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, ורבים מדי יודעים לספר על חוויותיהם המפוקפקות מהסתובבות במרחב הציבורי הישראלי, אשר נוטה להיות חסר רחמים כלפי כל מי שמפגין ולו שמץ של חריגות במראהו, בהתנהגותו או בהשתייכותו למגזר אוכלוסייה כזה או אחר.
תיאורי המציאות האלה מוכיחים לנו במשנה תוקף עד כמה הפנטזיה היא רלוונטית, ומאפשר מרחב לדבר בו לא רק על כמה שדרקונים, מעשי קסם וטירות אפלות זה מגניב, אלא גם על האופן שבו החברה שלנו מתייחסת לשונות, על הפילוג והריחוק בין חלקים שונים באוכלוסייה שמונעים מפחד ותיעוב, ועל הבחירה שלנו בין להרכין ראש ולהיכנע לבין הסירוב לתת לקבוצה פנאטית ואלימה להכתיב עבורנו את העתיד.
סיפור האהבה היה מרגש; הנאהבים היו זוג מקסים; קשה היה שלא לשמוח בשמחתם ואפשר היה בהחלט להבין את המשיכה שלהם זה לזה. ויחד עם זאת, הרגשתי שמערכת היחסים ביניהם תפסה לא מעט “זמן מסך” ביחס לעובדה שהמתח לא נבנה בכיוון הזה של הסיפור. אני לא בדיוק נחשבת לעילוי בכל הנוגע לדחיית סיפוקים, ואם אני במתח בגלל קו עלילה מסוים אני מוכרחה לדעת מה קרה בו עכשיו.
הכיוון העלילתי שהספר עורר את סקרנותי לגביו מלכתחילה היה דווקא התעלומה והסכנה; כך שלקראת הסיום, כשהמתח התגבר מאוד, מצאתי את עצמי נאלצת לרפרף על קטעי הרומנטיקה על מנת להגיע ל”אקשן” שעניין אותי באותם רגעים הרבה יותר. ייתכן שאחזור אליהם בהמשך, עכשיו כשקראתי את הספר ואני יודעת מה קרה בסוף. זאת ועוד, סביר להניח שמדובר פה בהעדפות אישיות שלי כקוראת; אני מתארת לעצמי שלא מעט קוראים יחלקו עליי בנקודה זו.
בסופו של דבר מדובר בספר מרתק, מרגש, די ייחודי בנוף הישראלי בגלל האספקטים השונים של המציאות והדימיון שמשמשים בו בערבובייה. הוא כתוב היטב, ערוך היטב ואני מקווה לראות בקרוב עוד מהסוג שלו על המדפים. תהיו בטוחים שאם תכתבו אותם, אני אקרא אותם.
את הספר של לנדסמן, כמו גם את לנסדמן עצמה, תוכלו לפגוש באירוע ההשקה בכנס עולמות למדע בדיוני ופנטזיה שייערך ב-3-4 באפריל (חול המועד פסח) באשכול פיס ברחוב הארבעה בתל אביב.
באופן כללי, אם אתם חובבי הז’אנר מובטח לכם שתמצאו את עצמכם בקלות רבה בין ההרצאות המרתקות, הדוכנים המגניבים, ועוד מאות חובבים נלהבים בדיוק כמוכם.
גבר מת מהלך – זה מה שרואה פלורנס קלייבורן כאשר לדיור המוגן שבו היא שוהה מצטרף דייר חדש בשם גבריאל פרייס. היא מכירה אותו בתור רוני באטלר, אבל זה לא כל כך עוזר לה. הדייר החדש מתגלה עד מהרה כמי שמתחבב על שאר הדיירים והצוות ללא מאמץ מיוחד, והם פוטרים את התלונות והחשדות שלה כשגיונות של אישה מבוגרת ובודדה אשר הולכת ונעשית דמנטית.
למעשה, החשדות של פלורנס והדברים המשונים שמתחילים לקרות לה וסביבה מעמידים אותה בסכנה ממשית לעבור לכליאה, כפי שהיא רואה זאת, במוסד סיעודי. היחידים שמתייחסים אל העניין ברצינות הם אלזי – חברתה הותיקה של פלורנס וג’ק, שניהם שוהים איתה בדיור המוגן. ברגע האמת עלולים למצוא את עצמם חסרי אונים בדיוק כמוה, אבל זה לא מונע מהם לפעול כדי לפתור את התעלומה המעיקה, ששורשיה נעוצים בעברן של כמה וכמה מהדמויות, לפני שיהיה מאוחר מדי בשביל פלורנס.
זה סיפור נהדר, מותח ומעניין המעביר את הקוראים בין פרק לפרק דרך קשת שלמה של רגשות, ממתח בלתי נסבל דרך עצבף תקווה וצחוק – צחוק בריטי קליל ומנומס כזה שבא אחרי דבר שנינה קולע. במרכזו עומדים גבריות ונשיות, חברות אמיתית ואמיצה, זיקנה וזיכרונות, הגשמת חלומות, ומכשולים בדרך. זה סיפור על הספקטרום הרחב שבין לעמוד מהצד לבין לקום ולעשות משהו. מעל הכל מרחפת השאלה האם באמת ניתן להשאיר את העבר מאחור ולפתוח דף חדש, או שכתמי הדיו של הדפים הקודמים יכתימו תמיד את כל הדפים ששוכבים מתחתם?
ג’ואנה קאנון שכבר הוכיחה את עצמה בכתיבת “הצרה עם עיזים וכבשים”. כמו הספר הקודם, גם הספר הזה מהלך קסם וכובש בפשטותו – אם כי יש לציין שבניגוד לציפוי הסוכר שעוטף את תיאורי הממתקים ב”הצרה עם עיזים וכבשים”, ובלי התמימות של הגיבורה בת העשר שמספרת את הסיפור, בספר הזה המתח ותחושת המועקה שעוטפת את התעלומה מורגשות בחדות רבה יותר.
קאנון מציגה ברגישות מדהימה את נושא היחסים בין החזק והחלש בחברה. ובתור אלופת הסאבטקסט, היא עושה את זה בלי פסקאות של הטפות מוסר ובלי להיות פומפוזית או מלודרמטית, בלי לצאת בהכרזות. המחברת מתארת את המצב בפשטות רבה באופן שגורם לקוראים לקשר בעצמם בין ההתרחשויות ומה שעובר על הדמויות לבין העוולות החברתיות שהביאו אותם למצב הזה. אין ספק שהדיור המוגן הוא רקע לא שגרתי לספר מתח, וקאנון יודעת לנצל זאת היטב; בתיאוריה החומלים היא הופכת את פגיעותם של הדיירים המבוגרים למקור בלתי נדלה לחרדה עבור הקוראים, וגורמת לנו לתהות יחד עם הדמויות מעוררות האמפתיה האם ההתרחשויות קרו או לא קרו, ושמא הזיכרון, כמו הגוף, מתחיל לבגוד בנו. חוסר הוודאות הזה בנוסף לפגיעות של הגיבורים ולדמויות מקסימות שאי אפשר שלא לאהוב, יוצרים מתח שכמעט קשה מדי לשאתו עד לסיום הלופת של הספר.
בדמויותיה של קאנון, גם כאן כמו בספר הקודם, יש משהו מושך, חמים וביתי. היא בונה את עולמן של כל אחת מדמויותיה במילים מעטות, בפרטים קטנים ומדוייקים להפליא שמספקים לנו במשפט או שניים יותר מידע משיכולנו לדלות עליהן גם לו היו הדמויות עצמן פוצחות במונולוג של חמישים עמודים. היא לוקחת אותנו אל חדריהם הפרטיים ואל מחשבותיהם הכמוסות, אל ההיסטוריה והקשיים שלהן, ומראה לנו שאפשר לאהוב אותן גם אם אין בהן שום דבר זוהר או גדול מהחיים. התחושה היא של הפניית הזרקור אל דמויות שנוטות להיות בשוליים, במקרה הזה דיירי הדיור המוגן ומטפליהם קשי היום. הרומן מניח אותם במכוון במרכז העלילה – וזה חשוב בעיניי, כי הצורך להיראות הוא צורך מאוד אנושי.
ועם זאת, העובדה שהדמויות האנושיות מרגשות אותנו לא גורעת מאומה מיכולתן לשעשע ולהצחיק אותנו עם אוסף של מוזרויות חביבות ובלתי מזיקות, בקווי אופי והתנהגויות מגוחכים שאותן תופסת הסופרת בראייה חדה ומציגה בשילוב נדיר ובריטי להחריד של עוקצנות וחמלה; בנקודה זו בהחלט ניכר הדמיון בינו לבין ספרה הקודם.
כפי שניתן לצפות מספר של ההוצאה סוחטת הדמעות תמיר-סנדיק, הספר מטפל גם לא מעט בנושא האובדן. הדמויות מתמודדות איתו כל אחת בדרכה, כל אחת מסיבותיה שלה. ולא רק אובדן של אנשים יקרים; האובדן בספר לובש פנים רבות, הטרגדיה, כשהיא מכה, היא רבת משתתפים.
דומה כי הרומן לא נרתע מלהגיד את האמת שלו, אין פה ניסיון לצפות את המציאות בסוכר. בעולם פוסט-מודרני שבו מורכבות היא שם המשחק והנבלים הם מי שיש להבינם ולתקן את דרכיהם, קאנון מכירה בקיומו של רוע טהור ואמיתי בלי אפשרות של חזרה בתשובה, ועל כך הערכתי נתונה לה.
בשורה התחתונה מדובר בספר נהדר שאני ממליצה עליו בחום – רוצו לקרוא! אזהרה: צפויים לכם כמה טוויסטים מרגשים במיוחד, הכינו ממחטות!
התרגום, כמו תמיד, הוא יצירת-מופת בפני עצמה. והגם שנדרשו כאן מספר תעלולי-תרגום סבוכים למדי, אפשר לסמוך על שי סנדיק שיעשה עבודה מעולה ויביא אותנו אל מוסד צ’רי-טרי ואל העיירות הנידחות של אנגליה בטבעיות פשוטה ולא מתאמצת.
“אחותו של צייד המכשפות” מאת בת’ אנדרדאון הוא סיפורה של אליס הופקינס אשר שבה לכפר הולדתה בשנת 1644 מלונדון ועוברת להתגורר עם אחיה – מת’יו הופקינס.
עד מהרה היא מגלה כי אחיה מטיל את אימתו על נשים בסביבה הכפרית השלוה ואף מעבר לה, ולא סתם נשים. נשים מבוגרות, עניות, חריגות – יפות מדי, לא יפות מספיק, או כאלה שנראות, או עשויות להיראות קצת לא בסדר בראש.
מילה אחת מפיו עלולה לדון אותן למוות, או גרוע מזה – וכפי שאליס מגלה, גרוע מזה דווקא יש. ועוד איך.
מנקודת מבטה של אליס, אשר זוכרת את אחיה מגיל קטן מאוד, על כל מוזרויותיו, פחדיו, צלקותיו והמסתורין האופף אותן, אנו רואים איך היא מתקשה לגשר על הפער בין האח שהיא מכירה לבין גודל הזוועה של מעשיו, אליהם היא הולכת ונחשפת בהדרגה מצמררת.
כשם שאנדרדאון מיטיבה לתאר דמויות ולשזור סיפורי רקע, כן היא מיטיבה לרקום, לבנות ולפרק מערכות יחסים אנושיות: יחסים רומנטיים, חברויות, יחסי אח ואחות, גבירות ומשרתות. חלק ממערכות היחסים הללו בלתי צפויות וכולן מורכבות ומרתקות.
דמויות המשנה היו בלתי נשכחות, מתוארות בחדות חיה כזו שאני יכולה לתאר לעצמי תמונה ברורה שלהן בדמיוני וברור לי שאם אראה אותן ברחוב אכיר אותן מיד. כמו הדמויות, גם סיפורי הרקע לעלילה פשוט מצוינים, מעניינים מאוד וקשה לשכוח אותם. גם התיאורים המצמררים פועלים את פעולתם יפה-יפה על הקוראים – כשאנדרדאון מעוניינת להפחיד ולזעזע אותנו היא יודעת לעשות זאת כאמנית אמיתית, ולהוציא תחת ידה תיאורים שיכאבו לנו בגוף ובלב.
היה בספר משחק נהדר עם הספק בקיומו של העל טבעי – היה או לא היה? האם מגדת העתידות חזתה נבואה או סתם ניחשה ניחוש מוצלח מדי? האם אכן אורבים יצורי צללים בקרנות רחוב חשוכות או שמא זהו רק צל הפחד המלווה את האנושות העיוורת בחשכה משחר הימים?
אבל הכי אהבתי את ההסבר שנתנה אנדרדאון בספרה לרדיפת נשים עניות כחשודות בכישוף:
״איש עשיר, האסונות שפוקדים אותו מתגמדים לעומת אלה שהוא חושש מפניהם. הוא מרגיש אשם על כך שיש לו כל כך הרבה, ובו בזמן, הוא מתריס. אישה ענייה מסוג מסוים, היא מהווה גם תוכחה בשל מזלו הטוב וגם איום. אפילו אם הוא לא יודע זאת, גבר כזה חי בציפייה מתמדת להיפוך היוצרות, ובמקום סתם להמתין, הוא מחליט להכות ראשון״
באופן כללי הייצוג של דיכוי נשים היה מרתק, רלוונטי ומוכר עד כאב – ובאופן זה הספר השיג את מטרתו, גם אם הוא לא בדיוק אמר דברים שלא נאמרו לפני כן על ציד מכשפות והאשמות של נשים בכישוף: “אחי פחד, וכדי לשלוט בפחדו… הוא סיווג כל אישה: מחק את מאפייניה הייחודיים, כדי שלא תהווה עוד איום.”
יחד עם זאת, עליי לציין נקודה אחת שעליה, מבחינתי, כמעט נפל הספר: הפתיחה חזקה מאוד, ומלאה בסימנים מבשרי רעה ומזרי אימה המטילים את הקוראים לתוך חרדה כסוסת ציפורניים ודאגה רבתי לגורלה של הגיבורה. אילו היה הספר מממש ולו מעט מן ההבטחות שהוא פיזר הוא היה צריך לבוא עם אזהרה לא לקרוא אותו לפני שערכנו בדיקה קרדיולוגית מקיפה.
לצערי זה לא היה המצב.
הספר כשל פעם אחר פעם במימוש האיומים, ואותו המתח שהחזיק אותי דרוכה לכל אורך השליש הראשון של הספר החל מתפוגג לאיטו, והרבה מזה באשמת הגיבורה, או יותר נכון מלכודות הכתיבה אליה נפלה המחברת, ויש לי חשד שמה שהפיל אותה למלכודת הזו היה שהיא אהבה את הדמות שלה יותר מדי – ואפשר להבין את זה. אליס בהחלט מצליחה לעורר אמפתיה.
מה הבעיה איתה? היא גיבורה פאסיבית. לגמרי. ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם גיבורות שלכאורה לא עושות כלום, לא מסתערות לעבר המטרה עם חרב ביד וקריאות קרב על השפתיים, לראייה: הסקירה שלי על מנספילד פארק ואהבתי הנצחית לפאני פרייס.
הבעיה שלי היא שבשלב מסויים גיליתי שלמעשים של הגיבורה פשוט אין השלכות, לא על הגורל שלא ולא על העלילה.
בלי לקלקל אף פרט למי שרוצה לקרוא, אני רק אכתוב שהגיבורה לוקחת לא מעט סיכונים בשלבים שונים של הסיפור, ועושה מספר דברים ש… ובכן, לא חכם עבור אישה במצבה ובמעמדה לעשות. אבל המחברת כמו “שוכחת” מהם פתאום, או מסיימת את האפיזודות ה”מרדניות” של הגיבורה במעין חיפזון אנטי-קליימקסי שמתחיל בנקודה כלשני לאבד את האמינות. זה אמנם מכניס המון מתח לסיפור אבל מסיים את האפיזודות הללו בקול ענות חלושה, ובשלב מסויים אני כקוראת כבר מבינה שאין לי סיבה אמיתית לחשוש שהגיבורה תסבול נוראות מההשלכות של הפעולות שלה כי פשוט אין כאלה.
ייתכן שזה בא להדגיש את חוסר האונים של הגיבורה, ואת העובדה שגם המרד שלה לא נחשב בעיניי אף אחד כי כאישה היא לא מספיק חשובה אפילו כדי שיענישו אותה – ובכל זאת העלילה הייתה מתרחשת בדיוק באותו האופן גם אם היו מוציאים מהספר את הדמות הראשית ובעיניי, מבחינה ספרותית זה ממש בעייתי, וכאמור מתחיל להיראות כפגם באמינות של הסיפור. המחברת פתרה את ענייניה של הגיבורה בקלות רבה מדי וחששה לעמת אותה עם הקונפליקטים שהיא בנתה את כל העלילה לקראתם.
בנוסף על כך, אני מודה שמלבד פסקאות בודדות ומעוררות מחשבה לא הצלחתי ממש להרגיש שהספר אמר משהו חדש על העניין או שפך אור אחר על ציד המכשפות. אלה כולם דברים שנאמרו כבר, ומדוברים בתרבות מזה עשרות שנים. לא הרגשתי שהייתה כאן בחינה חדשה של הנושא.
בתור חובבת ספרים תקופתיים וספרי פנטזיה, היו חסרים לי המון תיאורים של הסביבה. המון.
היא כותבת ספר בתקופה אחרת שאנחנו לא מכירים – יש מקום להשתפך לפחות בכמה שורות על הסצנריו – הרקע, הנוף… להשתמש בכלים האלה כדי ליצור אווירה, לשתול רמזים מטרימים כמו שהיא יודעת היטב אבל לא ממש עושה עם זה משהו. במהלך המסע של אליס ואחיה, המחברת רק זורקת לנו שמות של כפרים בלי לספר עליהם כמעט כלום, על איך הם נראים ואיך נראים האנשים שלהם… בסדרה זה כנראה יעבור הרבה יותר טוב כי ייראו את הדברים האלה בלי לתאר אותם, אבל אני מודה שהחל משלב מסויים בספר התיאורים שהלכו והתמעטו חסרו לי מאוד.
מילה על התרגום: ייתכן שבלי התרגום הייתי מאבדת את הסבלנות באמצע בעקבות נפילת המתח. אבל מור רוזנפלד היטיבה לבחור מילים שהעבירו את אווירת הכפר האנגלי של המאה השבע עשרה וגם את האווירה הרדופה והמאיימת של הספר. גם כאן, כמו בספרים קודמים של ההוצאה, הריחוק מהמקום ומהתקופה שלנו היווה אתגר-תרגום לא פשוט בכלל, והמתרגמת התמודדה איתו באומץ של אבירה אמיתית וקצרה הצלחה.
האם אני ממליצה עליו, בסופו של דבר?
ובכן, כן. הרעיון יפה, הביצוע מעניין מאוד והספר בהחלט מומלץ לקריאה, אבל לדעתי את מה שהוא עושה, “הנשף” של אנה הופ, באותה הוצאה, עשה יותר טוב.
בשנת 1916 עלה על הבמה בפרובינסטאון, מסצ’וסטס מחזה קצרצר בשם “Trifles”, היינו “זוטות” או, “דברים קטנים”, אותו כתבה סוזן גלספל (1882-1948) וגם גילמה בו את אחד התפקידים הראשיים.
המחזה עוסק בפענוח של תעלומת רצח – גבר נמצא מת במיטתו כשחבל כרוך סביב צווארו. אשתו, שהזעיקה את המשטרה, טוענת שישנה בשעת המעשה ולא שמעה דבר.
לאורך המחזה מחפשים השריף המקומי, עורך הדין והשכן עדויות בזירת הרצח שעשויות לרמוז על זהותו של הרוצח. נשותיהם, גב’ הייל וגב’ פיטרס ממתינות להם בטרקלין עד שיסיימו את ענייניהם הגבריים החשובים.
בעודן משוחחות על הנושא ובוחנות את הזירה הביתית על שלל צנצנותיה, קופסאותיה, שמיכת הטלאים שלה, מטליותיה ונקיונה, הן מתחילות לחשוף פיסה אחר פיסה את האמת על הרצח והמניעים שלו.
כאשר הגברים שבים לסלון ושואלים על מה הן משוחחות, הן עונות שדיברו על שמיכת הטלאים וזוכות לצחוק לבבי על הנשים שתמיד מתעסקות ב”דברים קטנים”. הפתרון לתעלומה נותר בגדר “סוד נשי” שעדיף לשתוק לגביו.
“מתכונים לאהבה ורצח” מאת סאלי אנדרו מתכתב בצורה מאוד בולטת עם המחזה של גלספל – בעיקר בסצינה אחת ששום דבר לא ישכנע אותי שהיא לא מחווה ישירה.
הדמות הראשית, טאני מריה, היא גיבורה מהסוג שאי אפשר שלא להתאהב בה. הסיפור נפתח כאשר מדור המתכונים שהיא כותבת בנאמנות מזה שנים עומד בפני סכנת סגירה, לטובת מדור עצות בענייני הלב.
על מנת שלא לאבד את אחד הדברים היחידים שמעניקים לה אחיזה בעולם, טאני מריה מקבלת את ההצעה של העורכת לכתוב גם את טור העצות הרומנטיות, ולשלב בו מתכונים. היא מתחילה לצרף מתכון מנצח לכל אחת מעצותיה – וזה בעצם מה שטאני מריה יודעת לעשות הכי טוב.
טאני מריה מוצגת לנו מן ההתחלה בתור “האם האולטימטיבית” כמו מעין אלילת אדמה קדמונית – אישה “רכה”, להגדרתה, עובדת אדמה מגדלת צמחים ובעלי חיים, היא מעשית עם שתי רגליים על הקרקע וראש צלול ומפוכח של כפרייה בסגנון סאם גמג’י ב”שר הטבעות”. לאחר שהתאלמנה מבעלה המתעלל, היא חיה במעין מערכת אקולוגית קטנה משל עצמה, ויש לה תורה שלמה לגבי אוכל.
לאוכל, כפי שניתן להסיק מהשם, יש תפקיד מרכזי בסיפור, הרבה יותר מאשר כדי לעשות “נעימי” לקוראים – למרות שהוא בהחלט מתפקד גם כך. האוכל מוצג בסיפור בתור הדרך של טאני מריה לבטא את עצמה. בהיותה אלמנה ושורדת התעללות, האוכל שלה הוא הדרך שלה להשמיע את קולה, להשפיע על הסובבים אותה, לעבד את רגשותיה שלה – לטוב ולרע, ובעיקר להמשיך להאמין בטוב.
מדור העצות של טאני מריה נעשה פופולארי במיוחד, ומתחילים להגיע אליה כל מיני סוגים של מכתבים, חלקם עם בעיות הניתנות לפתרון בקלות, אחרות מטלטלות, מזעזעות וטרגיות.
אחת מהפניות הללו היא תזכורת כואבת לעברה של טאני מריה – בקשת עצה מאישה שבעלה מתעלל בה.
טאני מריה מחליטה לעזור לאישה ולעודד אותה: “חבורות ועצמות יכולות להחלים.” היא כותבת לה, “אבל הלב, הלב עלול להינזק לתמיד.” עוד לפני שטאני מריה מספיקה לעזור לה, האישה נרצחת. על פניו הסיפור הרגיל – אבל מתחת לפני השטח קורים דברים אחרים לגמרי, שכן כוחות נוספים, אשר תאוות הרג ובצע מניעים אותם, פועלים את פעולתם ההרסנית.
עם חברות טובות לצדה, טונות של אינטיליגנציה רגשית ואוסף של מתכונים מנצחים, יוצאת טאני מריה לפצח את התעלומה ולרדת לשורש העניין. על הדרך נרקמים סביב פתרונה של אותה תעלומה כמה סיפורי אהבה, מספר חברויות אמיצות שחלקן בלתי צפויות בעליל, מספר סיפורי הצלחה מחממי לב ואמון שנבנה מחדש.
מלבד טאני מריה העוטפת את כולם בקסם השורה עליה ובתוכה, שאר הדמויות מעניינות, משעשעות ומרתקות לא פחות – חלקן באופנים בלתי צפויים בעליל, כמעט כולן נושאות את המסר לפיו האדם טוב מיסודו, והקלקול וההשחתה הם אלה שמנוגדים לטבע האנושי. אנדרו הצליחה ליצור דמויות המציגות תמונה אופטימית מאוד של המציאות, בלי לפגום באמינותן – היא מצליחה להיות באמת משכנעת, וכאן, לדעתי, טמון סוד קסמו של הספר.
התעלומה בנויה היטב, מותחת מאוד ומרתקת. המחברת יוצרת רגעי אימה אמיתיים מאוד שלופתים את הקוראים בלי רחמים,
אנדרו נוגעת בכל גווני החיים, על רקע המסר האופטימי שלה היא מראה גם את צדדיה המכוערים של המציאות ושוזרת בשיא היופי חוטים בצבעים עזים של כאב, של מציאות קשה, בעיקר עבור נשים.
למרבה המזל, המחברת יוצרת איזון מבורך של אותם רגעי אימה עם עלילות משנה “רגועות” יותר, רומנטיות ואפילו משעשעות. המסר, בסופו של דבר הוא שיש בעולם הזה, שנראה לעתים כמו עולם של ציידים וניצודים שבו רק האכזר שורד, מקום גם לאנשים עדינים האוהבים וורדים וברווזים, ושאהבה היא כוח, לא חולשה.
זה לא מסר מאוד חדש, אבל ההגשה שלו היא מה שהופך את הספר הזה לכל כך מיוחד, והתוצאה היא כאמור, ספר אופטימי, מופלא, מרגש ובלתי נשכח.
תודה לך, יעל אכמון על תרגום הספר המופלא הזה. ברור לי שהיו פה אתגרים תרגומיים לא פשוטים הדורשים לא מעט מחקר והבנה מעמיקה של התרבות הדרום אפריקאית המודרנית. העיסוק בה היה חדש למדי עבורי, לא נעים להודות, כמי שרגילה לקרוא בעיקר תרגומים של ספרים אנגליים או אמריקאיים.
הספר מציע מגוון עצום של שמות מאכלים, תארים וכינויים יחודיים המכניסים את הקוראים אל אווירת המקום משפיעים מאוד על הלך הרוח, על השפה והזרימה של הסיפור – ואכמון מצליחה, כרגיל, להעביר לעברית את יופיין הייחודי של המילים ולשלב אותן בתרגום כמו שרק היא יודעת.
אסיים עם אחד הציטוטים האהובים עליי ביותר בעולם של ג’.ר.ר טולקין מתוך “ההוביט”, שתרגומו לעברית הוא פרי עטה של אותה קוסמת מילים, ואין טוב ממנו כדי לבטא את האווירה של הספר:
“אם רבים יותר מבינינו היו מעריכים ארוחה ועליצות וזמר יותר מאוצרות זהב, היה העולם מקום שמח יותר.”
