כוחה וחולשתה של קהילה: על “חנינה” מאת מאיה וקסלר

ייתכן שאיחרתי קצת למסיבה בכתיבה על “חנינה” של מאיה וקסלר – ובכל זאת אני רוצה להעלות שוב את הספר הנהדר הזה שבבסיסו עלילה שלא משאירה רגע דל, דמויות מאופיינות היטב וביקורת נוקבת.

הסיפור של “חנינה” מתחיל בכלא ועוקב אחרי ההתאקלמות הלא פשוטה של גיבורת הספר שירה לאגף שלה, למחלקה ולתא בכלא הנשים. מכאן הסיפור מתפצל ומתרחש בשתי חזיתות: סיפורה של שירה שנכלאה עם הטראומה, הזיכרונות ומלחמת ההישרדות היומיומית וסיפורו של אייל, בעלה, שנשאר בבית לגדל את שתי בנותיהם, לנהל מלחמה משלו ולהתמודד עם עיי החורבות שנותרו מחייהם אחרי האסון השני שפקד את משפחתם. מימדי הזוועה של האסון הראשון נחשפים לאט ובהדרגה ככל שהסיפור מתקדם.

הדבר הראשון ששווה לציין לגבי הספר הזה הוא את העלילה המוצלחת שלו.

העלילה הזו היא מסלול מרוצים של ממש. ביד פחות מיומנת, מוכשרת ובטוחה הסיפור היה עלול לאבד שליטה ולהתגלגל לכיוון המופרכות – אבל כשההגה בידיה של מאיה וקסלר אנחנו יכולים להיות בטוחים שהיא תוביל בדיוק לאן שצריך, גם כשהמכונית עומדת על שני גלגלים וגם כשיוצאים ניצוצות מהכביש מרוב מהירות וריגוש. את העלילה מניעים הצורך של הגיבורים, הטעויות שהם עושים והפגמים שלהם, ובלב כל זה הטרגדיה הנוראית שהתחילה את הכל. העלילות השונות בבית, בבית כלא ובזיכרונות העבר נשזרות אלו באלו, לעתים מתנגשות חזיתית ולפעמים משתלבות זו בזו כמו במלאכת שזירה יפהפייה. התוצאה היא ספר שיגרום לך להגיד “רק עוד עמוד אחד” עד שסיימת את הספר מתישהו לפנות בוקר, רגע לפני שצריך לקום ולהתארגן לעבודה.

אבל כל עלילה, טובה ככל שתהיה, זקוקה לדמויות חזקות שיחזיקו אותה על כתפיהן, והדמויות של וקסלר, כל אחת ואחת, הן בעלות מוטת כתפיים מרשימה להחזיק את הסיפור רב התהפוכות הזה.

וקסלר בונה את הדמויות שלה דרך הקשרים שלהן, מאפיינת אותן בעזרת האופן שבו הן מתחברות לאנשים אחרים. הדמויות שלה הן אנשים שאנחנו פוגשים או עשויים לפגוש כל יום, שבבת אחת נכפתה עליהם מציאות מהסוג שקוראים עליה בעיתונים.

הרבה כתבו לפניי על האופן שבו הספר הזה מהלל את כוחה של קהילה ומציג את היכולת המרפאת להתגבש כקבוצה וירטואלית, להושיט יד ולבקש עזרה. ואני מבקשת להוסיף – לטוב ולרע. הספר לא מראה רק קהילה אחת, אם כי הקהילה שנוצרה אונליין היא אולי הבולטת ביותר שבו. הספר מציג סוגים רבים ושונים של קהילות על כל יתרונותיהן וחסרונותיהן. הוא מצביע על מי שמוקע מהקהילה, על כך שעל מנת שיהיה לקהילה מרכז היא זקוקה גם לשוליים – נדמה לי שפוקו אמר את משהו כזה, ומאיה וקסלר לא שוכחת להראות בספר שלה גם את הצללים האפלים יותר שבשולי הקהילות – הולסום ככל שיהיו; היא מראה תופעות של השתקה והסתרה, של בושה עמוקה, את ההתעלמות ממה שלא נוח, את האופן שבו מטאטאים דברים שלא נהוג לדבר עליהם אל מתחת לשטיח. הקהילות שמעניקות כל כך הרבה ועוזרות להקים את היחידים על הרגליים יכולות להיות גם הירככיות, שיפוטיות ודורסניות – כי אחרי הכל, הן מורכבות מאנשים, ואנשים הם מורכבים.

בואו נגיד שאם הייתה אליפות עולם בהכלת מורכבות אנושית, הספר הזה היה זוכה בזהב.

הספר “חנינה” לא מטיף, וגם לא מציע פתרונות ברמת החברה – אבל הוא בהחלט מצביע על בעיות עמוקות וכואבות, שומע ומגביר את הקולות שזועקים כבר שנים שיש כאן בעיה לא מטופלת, מהיחס לילדים עם צרכים מיוחדים, דרך הצפיפות הבלתי אפשרית בבתי הכלא ועד להתנהלות והסחבת הביורוקרטית המתישה והמייגעת של מערכת הצדק. כפי שוקסלר לא פוחדת מהתפניות החדות והמהירות של העלילה שלה, כך היא גם לא פוחדת להיישיר מבט אל הפינות האפלוליות של החברה שאנחנו משתדלים להסיט מהן את המבט ולהסתכל להן בלבן של העיניים.

אם כאן 11 לא הופכים את “חנינה” לסדרת מתח בזמן הקרוב זו תהיה טעות גדולה. ענקית!

לעמוד הספר