לישון עם נעליים
ארז כ"ץ
₪ 48.00 ₪ 32.00
תקציר
לישון עם נעליים חודר אל “מאחורי הקלעים” של הפיקוד ביחידה קרבית ואפשר ללמוד ממנו שיעורים מאלפים על אופי הלחימה של צה”ל ועל מנהיגות בשגרה ובקרב. הספר נכתב ברובו בזמן אמת, סמוך מאוד למאורעות שהוא מתאר ומתוך סערת רגשות. לא רק הצלחות מתוארות בו, אלא גם רגעי כאב, אכזבות וכישלונות.
פיקוד הוא זכות גדולה שבצדה אחריות עצומה. ארז כ”ץ, ששירת 32 שנים בצה”ל במגוון תפקידי פיקוד ביחידות קרביות, משתף את הקוראים בחוויה משמעותית ומיוחדת במינה וחולק עם הקוראים לא רק את סיפורי המבצעים בפיקודו בעזה ובאיו”ש ואת עלילות המרדפים אחרי מחבלים בעומק הלבנון, אלא גם מדבר בגילוי לב על האתגרים שמזמן הפיקוד, על מנהיגות, על המפגשים הקשים מנשוא עם המשפחות השכולות, לפעמים שעות מעטות לאחר נפילת הבן, ועל ההשפעה הגדולה של האובדן והשכול על תפיסת עולמו כמפקד.
לישון עם נעליים הוא סיפורו של מפקד אחד – אבל הוא מספר את סיפורם של חיילים ומפקדים רבים. תמצאו כאן סיפורים עצובים, משמחים, מרגשים ובעיקר מעוררי מחשבה.
ארז כ”ץ, אל”מ (במיל’), נולד וגדל במושב דישון בגליל. נשוי לזהר ואב למאור, עומרי, זיו ואורי. היה מג”ד דוכיפת, מג”ד שקד, מפקד בא”ח גבעתי, מח”ט הנגב, סגן מפקד אוגדת עזה ועוד, וכן כיהן כנספח הגנה בגרמניה. במלחמת 7 באוקטובר שימש כמנהל לחימה בפיקוד הדרום. כיום הוא יועץ אסטרטגי בנושאי צבא וביטחון ומרצה בנושאי הנצחת השואה, ניהול משברים ומנהיגות.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 258
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 258
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
שבת, ארבע ומשהו לפנות בוקר. הסלולרי מצלצל. אני מתעורר, מסתכל בטלפון ורואה על הצג: "מפקד המסייעת".
טלפון בשעה כזאת זה בטח משהו רע. השאלה היא כמה רע.
אני עונה.
רואי צוברי, מ"פ המסייעת, על הקו: "המג"ד, תחזור לגדוד, היה אירוע קשה."
"יש הרוגים?"
"לא," הוא אומר.
אני נרגע. עם כל השאר אני יכול להתמודד.
בתוך דקה או שתיים אני כבר על מדים. לא קושר את השרוכים בנעליים כמו שצריך, אפילו לא מכפתר את החולצה. זורק לתיק כמה זוגות תחתונים וגרביים, לוקח את המטען של הטלפון, הנשק עלי בהצלב ואני בדלת.
אני עומד לכמה שניות בפתח, לפני היציאה מהבית. יש לי הרגשה שיעבור עוד הרבה זמן עד שאחזור. אני סוגר את החלונות, מוריד את התריס בחלון הגדול בסלון, מכבה את האור ואני בחוץ. נכנס לאוטו ויוצא לדרך לעזה. כמה דקות ואני באיילון דרום.
אני על 140 קמ"ש, טס על כביש ריק, בדרך לגדוד.
איתן הקמ"ן הגדודי מצלצל מהחמ"ל. "המג"ד, חיפשתי אותך ולא ענית. רציתי לעדכן אותך על אירוע קשה בגדוד."
"אני מעודכן באירוע," אני עונה, מנסה להפגין שליטה. "דיברתי עם מ"פ המסייעת ואני כבר בדרך."
"אז ככה, היתה היתקלות עם מחבלים במוצב מרגנית. גיל הסמג"ד ושני חיילים נהרגו, ויש פצועים."
אני פולט צעקה, מרגיש כאילו קיבלתי דקירה של סכין ישר בבטן.
שלושה הרוגים, בהם הסגן שלי גיל. הכאב חונק אותי אבל אני יודע שאני חייב להתעשת.
אני מתקשר לרואי, מאמץ את כל קור הרוח שיש לי ובהומור מוזר אומר לו: "יא מניאק, לא סיפרת לי שהיו הרוגים ושאחד מהם הוא גיל."
רואי מתנצל. "לא רציתי שתקבל הכול בבת אחת."
אני מבין שהוא באמצע האירוע ומקצר את השיחה. "תתעסק בעיקר," אני אומר לו. "אני בדרך."
אני נוסע והמחשבות רצות. איך זה קרה? מה היה? מה עם הפצועים? איך זה קרה לגיל?
אני מתקשר לגדוד לקבל עוד פרטים. אני לא מצליח להתאפק, מדבר שוב עם רואי ומנסה להבין מה מתרחש. אני מבין שהאירוע עצמו כבר מאחורינו ושכרגע הכוחות במרדף אחרי אחד המחבלים באזור החממות של היישוב גן אור בגוש קטיף. אני רוצה לדעת כמה שיותר, רוצה לתת פקודות, אבל לא יכול. מנסה לא להפריע להם בעבודה. נוסע ולא מאמין.
אני מתקשר שוב לקמ"ן. מדבר בקול רגוע, בוטח, נחוש להפגין שליטה. הכי גרוע כבר קרה. יותר גרוע לא יכול להיות. אני נוסע מהר, הכי מהר שאפשר, רוצה כבר להגיע, לקחת אחריות, להיות עם המפקדים ועם הלוחמים בשעה הקשה הזאת.
למה זה קורה דווקא כשאני לא נמצא?
לילה נורא. אני מקלל בלב את כל העולם ואשתו.
אני דוהר ועכשיו לפנַי מכונית משטרה שמזדחלת באטיות מעצבנת. לעקוף או לא? כוס אמק, אני מקלל, הפעם בקול, יש תירוץ יותר טוב מזה? שלושה הרוגים, ואחד מהם הוא הסמג"ד שלי, גיל עוז. אני מת לעקוף, אבל ממש אין לי עצבים שיעצרו אותי בצד. לא אכפת לי לחטוף דוח, אבל אין לי סבלנות להיכנס לשיחה עם אנשים שלא קשורים למה שקרה, ובטח שאין לי שום סבלנות לדבר עם שוטרים. וגם אם יש לי תירוץ טוב, לא ממש מתחשק לי לספר אותו, בטח לא עכשיו.
אני עוקף בזהירות. הם לא עוצרים אותי ואני ממשיך.
הראש מתפוצץ. הלב כואב. אני מרגיש צורך לשתף מישהו בבשורה הקשה. צומת יד מרדכי, חמש לפנות בוקר, ואני מתקשר לאחי ברק. הוא לא עונה. לא מתאים לו. הוא תמיד מתעורר מיד. אני מנסה שוב. ברק על הקו. אני מנסה לספר לו ולא מצליח. אני נחנק, כמעט פורץ בבכי. אף מילה לא יוצאת.
"ברק," אני מצליח לבסוף להגות את המילים, "היתה חדירה למוצב בגדוד שלי. הסמג"ד שלי נהרג ועוד שני לוחמים." ברק שואל כמה שאלות, מנסה לעודד.
השיחה מסתיימת, ואני מהרהר בה. ברק היה גם לוחם בגבעתי והוא יודע בדיוק איך אני מרגיש.
הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלי. אני חסר אונים. הדרך לא נגמרת.
הסלולרי מצלצל. אמא של אחד הפצועים על הקו. היא מבקשת פרטים. אני מסביר לה שאני לא יודע יותר ממנה ושבבית החולים ייתנו לה את כל הפרטים. היא לא מרפה, דורשת לדעת הכול ועכשיו. אני הולך ומאבד את הסבלנות, אבל היא מתעקשת. מה שמעניין אותה זה הבן שלה. אני יודע שהיא צודקת. היא מספרת לי שאיבדה את בעלה לפני כמה שנים, בילתה הרבה בבתי חולים ואין לה כוח לעוד בית חולים. אני מקשיב, מסתיר את קוצר הרוח שלי ואומר: "אני מבין ומקווה שהכול בסדר. פשוט סעי לבית החולים."
היא מנתקת וכעבור כמה דקות מתקשרת שוב. "אבל איך אסע לבית החולים?" היא שואלת ומסבירה שהיא לא מסוגלת לנהוג בשעה כזאת, כשהיא דואגת כל כך לבן שלה. סבלנותי עומדת לפקוע. בקול הכי ענייני שאני מצליח לגייס אני מציע לה לקחת מונית ומנתק.
הסמג"ד שלי נהרג, שני לוחמים שלי נהרגו, הכוחות במרדף אחרי אחד המחבלים והיא מציקה לי בשאלה איך להגיע לבית החולים.
מולי מחסום כיסופים. שער גדול עם שני חיילים בחזית. בוטקה מעץ מצד ימין. אני פונה ימינה לחניון עפר גדול ובו עשרות מכוניות אזרחיות. עוד כמה קילומטרים והנסיעה הארוכה ביותר בחיי תגיע לסיומה. אני מחנה את הרכב האזרחי בחניון הגדול ועולה על ג'יפ ממוגן שמחכה לי. נוסע בפרוזדור כיסופים, ציר אספלט שמוביל לגוש קטיף. אני בוהה בשלט ירוק גדול שבו כתוב "כפר דרום" עם חץ המורה ימינה ו"חאן יונס" עם חץ שמאלה. עובר בצומת האורחן ופונה ימינה לגוש קטיף. מולי בניין פלסטיני בן עשר קומות שעומד נטוש. בצומת הזה ביליתי ימים ולילות במעצר של מחבלים. כשהיה מידע מודיעיני על מבוקש שנוסע ברכב מחאן יונס לעזה או בכיוון ההפוך, היינו חוסמים את הציר, מחפשים מחבלים בתוך המכוניות ועוצרים אותם. עשר דקות נסיעה ואני בשער הגדוד.
אני נכנס לחמ"ל הגדודי ומתעדכן בפרטים, עולה ברשת הקשר מול מ"פ המסייעת ומבקש דוח מצב. איתן הקמ"ן מצטרף אלי לג'יפ ואנחנו יוצאים לחבור לרואי ולכוחות שנמצאים בעיצומו של המרדף אחרי המחבל.
אני פוגש את רואי ליד חממת העגבניות של גן אור ומחבק אותו. "כל הכבוד לך," אני אומר. הוא נותן לי את תמונת המצב. ההערכה היא שהמחבל מסתתר בתוך החממה, בצדה המזרחי. רואי מצביע על המיקומים שבהם הציב צלפים סביב החממה, אומר שהקפיא מצב עד הבוקר ומסביר לי את התוכנית: עם אור ראשון נכניס נגמ"ש לתוך החממה, ככה שהמחבל ייאלץ להגיב או לברוח. אם יברח, הצלפים שממוקמים בחוץ יחסלו אותו. "נשמע טוב," אני אומר.
הלילה מסרב להסתיים. כולנו מחכים בחוסר סבלנות לאור ראשון כדי לפעול. אני מסתכל סביבי על הלוחמים. הם דרוכים, מוכנים להיתקלות. כולם עייפים. לא ישנו כל הלילה. התחושות קשות. אני גאה בהם מאוד. שקט. דריכות. ציפייה להיתקלות. מתח.
אני מנצל את הזמן לעבור עם רואי על הכוחות במרחב ועל תגובות אפשריות להיתקלות הקרובה. אני סומך עליו מאוד. אני רגוע. דרוך אבל רגוע.
המחשבות רצות. מה קרה לפני כמה שעות? איך גיל נהרג? איך הכוחות תפקדו? המון שאלות ואין לי תשובות לאף אחת מהן.
אור ראשון. קרני השמש חודרות מבעד לניילונים של החממה. אפשר לראות היטב את השורות של שיחי העגבניות העמוסים בפרי - עגבניות אדומות, ירוקות ובין לבין. אני מאשר לרואי להוציא לפועל את התוכנית. הוא מתרחק ממני והולך עם אלי, הקשר האישי שלו, לכוון את הנגמ"ש לתוך החממה. הנגמ"ש נכנס ונוסע באטיות לעבר המקום שבו להערכתנו המחבל מסתתר. שיחי העגבניות נרמסים מתחת לזחלים וכולנו דרוכים. לא נוח לי שאנחנו פוגעים ככה בחממה. בתור מושבניק אני מבין את גודל הנזק, אבל המשימה לפני הכול.
הנגמ"ש מתקדם לעבר המיקום המשוער של המחבל, וההשערה מתאמתת כשאש נפתחת משם. אנחנו נשכבים, נצמדים לקרקע, מורידים את הראש. רואי ואלי הקשר מזהים את המחבל בתוך החממה. הוא מנסה לברוח דרך אחד הפתחים, אבל הם מהירים יותר. הם יורים בו כמה כדורים מדויקים והוא מחוסל.
באיחור רב, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
אני מחבק את רואי. אין תחושת הקלה. להפך. מועקה גדולה. חוסר אונים. אני נפרד ממנו ונוסע למוצב מרגנית.
לפני שאני מתחקר את החיילים, אני מסתובב במוצב. מנסה לשחזר מה קרה פה לפני כמה שעות. המוצב בנוי בצורת אליפסה. סוללה מקיפה את כולו ותעלות לחימה מבטון מתפתלות בתוכו. עמדות לחימה צופות מזרחה אל חאן יונס. שקי פק"ל בצבע חום מסודרים אחד על השני. רשתות ההסוואה מתנדנדות ברוח. אני משוטט לאורך תעלות הלחימה וחוזר לאזור של שער המוצב. המבט שלי נעצר על כתמי הדם שעל האדמה ועל התחבושות הספוגות בדם שמפוזרות משמאל לשער, ליד המכולה. זה המקום שבו החובשים טיפלו בגיל. שוב אני מרגיש דקירה בבטן. בא לי לצעוק, לקלל. אני מסתובב במוצב ושותק. אחרי חצי שעה בערך אני מרכז את המפקדים ואת החיילים שנשארו במוצב, עורך תחקיר ראשוני ומנסה להבין מה קרה. תחושה קשה של כישלון. במקום המקולל הזה איבדתי את החבר שלי גיל ושני לוחמים מעולים. אני חש כעס ואכזבה עמוקה. בא לי להרביץ לחיילים שהיו במוצב. אני משוכנע שאילו היו נלחמים כמו שצריך, כל זה לא היה קורה.
אני מדבר איתם אבל מרגיש שלא בא לי לדבר איתם בכלל.
מהתחקיר הראשוני אני מבין ששני המחבלים הגיעו בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר מחאן יונס וחצו את הגדר. הם הצליחו להגיע סמוך לש"ג, זרקו רימונים ופתחו בירי לעבר הלוחם שבשער ולעבר המוצב. אני מתרשם שהמוצב לא הגיב כמו שצריך. גיל הסמג"ד הגיע לשם בתוך דקות, חתר למגע ונפגע אנושות מירי של המחבל בתוך המוצב. אמבולנס התאג"ד שנסע אחריו הגיע גם הוא למקום. החובש הגדודי קובי ניר רץ לטפל בגיל תחת אש ונפגע אנושות גם הוא. גם צחי גרבלי, לוחם בפלוגה שישן במכולה, נפגע אנושות מהירי. ניצן מדמון, הקשר של גיל, נפצע בהיתקלות מטווח קצר עם המחבלים, אבל הצליח לחסל מחבל אחד בקרב פנים אל פנים.
בתוך כל הבאסה הזאת אני גאה בגיל שחתר למגע, גאה בקובי החובש שהסתער כדי לטפל בגיל תחת אש, גאה בניצן הקשר שחיסל מחבל מטווח אפס.
אבל אני מאוכזב. וגם מתבייש. מתבייש במפקדים ובלוחמים שבמוצב שלא תפקדו תחת אש, שכשלו במבחן הכי חשוב. מבחן האש הוא המבחן העליון ללוחמים. לקראת המבחן הזה אנחנו מכשירים ומאמנים אותם. מחלקה של לוחמים אמורה לדעת לחסל שני מחבלים.
יש לי המון שאלות. המון רגשות אשם. אני מרגיש אחראי למה שקרה. אני מרגיש אשם.
אני חוזר לגדוד ופוגש את מפקד הפלוגה נתי מוסקוביץ'. כמוני, גם נתי היה בבית בשבת והתייצב בגדוד במהירות האפשרית ברגע שקיבל את ההודעה. התחושות שלנו דומות מאוד. בזמן האירוע הקשה הזה היינו בבית ולא יכולנו להשפיע. המחשבות על מה שהיה קורה אילו היינו פה לא מרפות: האם הכול היה מתנהל אחרת? האם היינו מצליחים למנוע את האירוע הקשה הזה? אבל תשובות אַיִן. רק ספקות, רגשות אשם ותחושת כישלון.
אני מעריך מאוד את נתי. הוא מ"פ מוביל בגדוד. "אין ברירה, מפקדים טובים נבחנים בשעת משבר," אני אומר לו. "אני סומך עליך שתשקם את הפלוגה ותחזיר אותם לשגרה הכי מהר שאפשר. אני מבטיח להיות איתך ולסייע בכל מה שאוכל." אנחנו מסכמים שנתי יבצע היום תחקיר בפלוגה ומחר בבוקר אקיים תחקיר גדודי בראשותי.
אני מצלצל ליעל שפיר גריבי, קצינת הנפגעים של גבעתי, ומנסה לברר את מועדי ההלוויות, כדי שאתכנן מתי לבקר בבתי המשפחות השכולות, ומה מצב הפצועים.
אני מסתכל בשעון. תשע בבוקר. עברו חמש שעות מאז שהטלפון של רואי העיר אותי. חמש שעות שהן הסיוט של כל מפקד.
●●●אני מבקש מאורי השליש לרכז את כל המפקדים והנגדים לשיחה איתי בתוך חצי שעה. אני מתכוון לתת להם מידע ראשוני מוסמך על האירוע ולהגיד כמה מילים מחזקות.
קשה לי לדבר. גיל היה חבר קרוב מאוד שלי. כבר שנה שאנחנו חולקים חדר ונמצאים יחד רוב שעות היום.
אני מתחיל בתיאור האירוע. שידעו כל מה שאנחנו כבר יודעים. אני מבטיח שנתחקר לעומק את מה שקרה ושאציג לכולם את התחקיר המפורט כאשר הוא יושלם.
אני מספר להם על גיל, על קובי ועל צחי. גיל היה הסגן שלי אבל גם חבר שלי. הכרתי אותו עוד כשהיה מ"פ ואני סמג"ד בגדוד צבר. זכיתי שגיל היה סגני, אני אומר להם. הוא היה איש שטח ומקצועי מאוד. קובי היה חובש גדודי מרשים. כל התאג"ד העריץ אותו על המקצועיות ועל המסירות שלו. ולבסוף אני מספר על צחי, לוחם אמיץ ומוכשר. אחד החיילים המובילים בפלוגה.
אני אומר שקשה לכולנו, אבל שמפקדים טובים נמדדים דווקא בזמנים קשים. אני אומר שגדוד טוב נבחן במשברים. אני אומר שחובתנו להמשיך. אני מבקש שיתמכו בחיילים ושידברו איתם. לסיום אני שואל אם למישהו יש שאלות או אם מישהו רוצה להגיד משהו.
שתיקה. המבטים אומרים הכול.
בצהריים אני פוגש את דדי שמחי, קצין אג"ם אוגדה וחבר טוב שלי. דדי מעדכן אותי שמפקד האוגדה, ישראל זיו, רוצה להוציא מבצע התקפי עוד הלילה נגד מפקדת פת"ח במרכז רפיח ושהוא מתלבט על איזה גדוד להטיל את המשימה.
"ברור שזה צריך להיות הגדוד שלי," אני אומר לו. "זה קרוב לגזרה הגדודית שלנו ואנחנו הגדוד הכי מנוסה בגזרה בפעילות התקפית."
הדבר האחרון שמתחשק לי עכשיו זה לצאת למבצע. גם אם נהרוג במהלכו כמה מחבלים זה לא יחזיר את גיל, את קובי ואת צחי. אני לא מחפש נקמה ולא רוצה נקמה. אבל אם זאת המשימה, נבצע אותה על הצד הטוב ביותר.
אני קורא ליניב דניאל מהחפ"ק של גיל אלי למשרד. יניב הוא לוחם והנהג של גיל. הוא היה באירוע וראה את המפקד שלו מסתער ונהרג. אני מחבק אותו ומבקש שיספר לי בדיוק מה קרה. העיניים הכחולות והיפות של יניב אדומות, עייפות ועצובות מאוד. אני מקשיב לו קשב רב. הוא מתאר בפרוטרוט, שלב אחרי שלב, מה התרחש במוצב רק לפני כמה שעות. מדי פעם הוא שותק. אני רואה שקשה לו. תוך כדי דיבור הוא מנסה לעכל את מה שעבר עליו בדקות הגורליות.
כשהוא מסיים, אני מבקש ממנו להיות הנהג שלי. "הדחתי את הנהג שלי לפני שבוע ואני צריך אותך לידי בשעות הקשות האלה," אני אומר. יניב לא מהסס ואומר מיד כן. זה משמח אותי. יש לי תחושה שגם הוא צריך אותי עכשיו.
הטלפון הנייד שלי מצלצל. על הקו עורך דין מפורסם שמוכר לי היטב. הוא מספר לי ששמע על האירוע בתקשורת, מעודד אותי ומתעניין בשלומי. דבריו מרגשים ומחזקים אותי. גם אני זקוק לעידוד בשעות האלה. הוא מבקש לתדרך אותי לקראת התחקיר הצפוי. מזהיר אותי מפני לקיחת אחריות אישית ומסביר מה רצוי שאעשה ומה עדיף שלא, מה להגיד ומה לא. "תכין קלסר ותרכז בו את כל החומר הרלוונטי לתחקיר," הוא מציע.
אני מקשיב לו בתשומת לב, מודה לו על השיחה ונפרד ממנו בחום. אחרי שאני מנתק אני אומר לעצמי שהוא אחלה גבר ושאני מעריך מאוד את השיחה הזאת, אבל בו בזמן יודע שאני לא מתכוון ליישם אף אחד מהטיפים שהוא נתן לי לקראת התחקיר המבצעי.
●●●בתחקיר אני אקח אחריות מלאה, אחשוף הכול כולל הכול, אף על פי שזה יהיה מאוד לא נעים. אני חושש מהתחקיר, כי אני יודע שמדובר באירוע קשה מאוד שבכל מקרה יוציא שם רע לגדוד, ובפרט לי כמג"ד. עוד לפני שבדקתי את כל הפרטים אני כבר מעריך שהיו הרבה תקלות מבצעיות וערכיות. אבל אני מאמין בכל לבי שרק תחקיר אמיתי ונוקב, שיצביע על כל הכשלים, יאפשר לנו להתגבר על מה שקרה, לתקן ולהמשיך הלאה.
דדי מצלצל. "ישראל החליט שהגדוד שלך יעשה את המבצע הלילה," הוא מודיע.
ההודעה משמחת אותי. זאת הבעת אמון. אני קורא לתומר הקמב"ץ ומסכם איתו את לוח הזמנים. נוהל הקרב למבצע קצר ולחוץ. מפג"ד 1 של פת"ח בלב רפיח הוא היעד. זה מבצע גדודי, עם שתי פלוגות מהגדוד על נגמ"חונים ופלוגת טנקים. שעת השין נקבעה לחצות. המשימה היא השתלטות על מפג"ד 1 של הביטחון הכללי הפלסטיני, או בקיצור הבטח"ל, בלב רפיח, חיסול מחבלים במחנה, הריסת החמ"ל והמשרדים ויציאה.
הכול מתרחש בצל התקרית הקשה לפנות בוקר. כולנו מנסים להיות ממוקדים בנוהל הקרב ולשכוח לרגע את האירוע, אבל המחשבות עליו אינן פוסקות לרגע.
אני יושב במשרד על תצלומי האוויר עם תומר הקמב"ץ ואיתן הקמ"ן. אני קובע שני שטחי כינוס. הפלוגה של רואי, המסייעת, תרכז כוחות במוצב הפלוגתי גירית שעל ציר פילדלפי - ציר הגבול עם מצרים - ופלוגת החוד של רפי תרכז כוחות במחנה כרם שלום. פלוגת הטנקים תקצה מחלקת טנקים אחת לכל פלוגה. צחי לוי, קצין הקשר, מצטרף אלינו, מעדכן אותי ברשימת התדרים ומבקש לעבור איתי על מילות קוד ודיווח למבצע. במבצע הקודם מילות הדיווח היו על בסיס אחד השירים של ריטה. "הפעם שיר של ריטה לא יתאים," צחי אומר.
השעה חצות. מבצע גבעול נחוש יוצא לדרך. חצי שעה של נסיעה בשיירה ממוגנת ומשוריינת צפונה ואנחנו בלב העיר רפיח. ציר הניווט קל וחוצה את רפיח מדרום לצפון. בניינים נמוכים מימין ומשמאל, שדרת עצי איקליפטוס ופנסים שמאירים את הדרך. בניווט בערים תמיד הייתי אלוף, מאז האינתיפאדה הראשונה שבה ביצעתי מעצרים רבים בלב הערים הפלסטיניות. אין רכב בכביש. אין נפש חיה. בשעה הזאת הכול מת. נתיב הכניסה שבחרנו הפתיע את האויב ולכן הוא לא נערך ולשמחתי לא היה אף מטען לאורך ציר התנועה שלנו. אנחנו מזהים את מחנה הבטח"ל משמאל לציר. המחנה גדול. מבני בטון מרובעים מסודרים בחי"ת, שבמרכזה חצר אספלט גדולה. עצי ברוש צומחים מאחורי שורת המשרדים האמצעית. האורות בחלק מהמשרדים דולקים. הנגמ"חון המוביל נוגח את שער הברזל בחזית המחנה. השער נופל, והטנקים והנגמ"חונים נכנסים למחנה ונפרסים לפי התוכנית. מיעוט מהמחבלים במחנה נבהלים ובורחים מיד, אחרים נלחמים ויורים לעברנו בנשק קל ואר־פי־ג'י. הכוחות שלי משיבים באש מדויקת למקורות הירי ומחסלים כמה מחבלים. אני מאשר ירי של כמה פגזים אל החמ"ל והמשרדים. פיצוצים חזקים נשמעים. אחרי כשעה של לחימה כבשנו את המחנה. אני מאשר לדחפורים הענקיים שהגיעו איתנו להתחיל להרוס את המפקדה.
אני צופה בעבודת הדחפורים מחלונות הזכוכית הצרים של הנגמ"חון. זווית הראייה מוגבלת ומדי פעם אני מבקש מהנהג לנסוע קצת ימינה או שמאלה כדי שאוכל לראות פרטים נוספים. אחד הפריסקופים חוטף כדור. מזל שהזכוכית משוריינת והכדור לא חודר, אבל החלון הושבת. הכול סדקים וקשה לראות. "שדה הראייה המוגבל שלי מוגבל עוד יותר עכשיו," אני מתלונן ברשת הקשר הפנימית. אני נותן הוראות לכוחות והמחשבות על גיל רצות. מה הוא חשב? איך הוא הרגיש? מדוע פעל כפי שפעל?
השעה כמעט שתיים בלילה ואני בלב רפיח. לפני 22 שעות עוד הייתי במיטה בבית בתל אביב. כל כך הרבה דברים קרו בפחות מיממה.
מדי פעם מפקדי הכוחות מדווחים על ירי לעברנו. כוחות הגדוד והטנקים יורים אש מדויקת לעבר מקורות האש שזיהו. אני מנחה להגיב ומזכיר להיזהר מפגיעה בחפים מפשע.
מפקד כוח ההנדסה מדווח שהדחפורים צריכים עוד 20 דקות להשלים את המשימה. "אין בעיה," אני אומר. האזור שקט יחסית ואנחנו מאבטחים היטב את השטח.
צחי, קצין הקשר, ואני מדברים על האירוע הבוקר ועל גיל. צחי נזכר במד"סים שלנו על חוף הים ובקפה עם גיל. "גיל יהיה חסר לכולנו," אני אומר. צחי הוא קצין מיוחד. מקצוען אמיתי. אחד שאפשר תמיד לסמוך עליו. למרות פער הגילים בינינו אנחנו קרובים. אני אוהב אותו מאוד. אמצע הלילה, אמצע רפיח, פיצוצים סביבנו, דחפורים הורסים מבנים, וצחי ואני בשיחה מלב אל לב. זכיתי שיש לי קצין כמוהו ברגעים קשים כאלה.
בתוך שעתיים וקצת אין זכר למחנה. כל מה שרואים זה ערימות של בלוקים. השעה שלוש לפנות בוקר ואני מורה בקשר על תחילת התנועה חזרה. מדווח לחמ"ל על סיום המשימה ותחילת התנועה החוצה. השיירה מסתדרת בקלות יחסית בציר האספלט הדו־מסלולי שחוצה את הרצועה. אחרי שכולם מדווחים שהכול תקין אני מאשר לנוע. כעבור חצי שעה של נסיעה מהירה דרומה אני מדווח ברשת: "תאילנד."
תחושת הקלה. המבצע עבר בשלום. המשימה בוצעה במלואה. כולנו מורידים את הקסדות והציוד ויורדים מהנגמ"חונים. הדבר הראשון שאני עושה זה לגשת לצחי ולחבק אותו.
●●●אני עולה על הג'יפ שמחכה לי ואנחנו חוזרים לגדוד. קצת לפני שבע בבוקר דורון אלמוג, מפקד הפיקוד, מצלצל אלי לנייד ומבקש לשמוע אישית ממני על הצלחת המבצע. אני מעדכן אותו. ברור לי שחוץ מהרצון שלו להתעדכן בתוצאות, הוא גם רוצה לשמוע את קולי בעקבות אירועי הלילה הקודם ובעיקר רוצה לאותת לי שהוא איתי, לעודד אותי בשעות הקשות האלה.
אני מעריך מאוד את דורון על הטלפון הזה. זה לא מובן מאליו. הוא מפקד אדיר ובן אדם אדיר עוד יותר. זאת שיחה של אלוף למג"ד, אבל גם קצת של אב לבן. בסיומה יש לי דמעות בעיניים.
כעבור כמה שעות, ביום ראשון, נערכות שלוש הלוויות. אני משתתף בשלושתן. זה אחד הימים הקשים בחיי. הכאב על האובדן עצום, בלתי נתפס. המפגש עם המשפחות מרסק את הלב. שום קורס פיקודי לא יכול להכין אותך לסיטואציה כזאת.
●●●ביום שני, יום אחרי הלוויות, אני מכנס שוב את המפקדים והמטה לשיחה על האירוע. למרות כל העומס במשימות והצפת הרגשות, חשוב לי לשוחח איתם. לדבר. לעדכן.
אני פותח בחברות שלי עם גיל. אני מספר כמה גיל היה קרוב אלי וכמה קשה לי לאבד חבר וסגן. אני מספר להם על קובי החובש הגדודי ועל צחי הלוחם. אחר כך אני מציג את עיקרי התחקיר, את מה שידוע לי בינתיים. אני מדבר והעיניים שלי מוצפות. זה מחזיר אותי לדקות של הקרב שלא הייתי בו במוצב, דקות שאני מנסה לשחזר שוב ושוב. אני אומר שחובתנו לקיים תחקיר נוקב ומעמיק וללמוד מה היה ומה צריך לעשות כדי לתקן ולשפר. חובתנו, כמו תמיד, להפיק לקחים וללמוד מטעויות.
והדבר החשוב, אני אומר, הוא ללוות את המשפחות השכולות בשעה הקשה הזאת. אני מבקש לדאוג גם לחיילים הפצועים ולמשפחות שלהם.
אני מבקש מהמפקדים לכנס עוד באותו היום את החיילים לשיחה, כל אחד במסגרת שלו. להציג להם את האירוע. גם אם חסרים פרטים, חשוב שידעו את העיקר. אי־הוודאות מכניסה ללחץ ולחרדה. אני מבקש מהם לאפשר לחיילים לשאול ומוסיף שאני מצפה מהם להקדיש זמן לשיחות פתוחות עם החיילים שקשה להם, שחוששים. לנסות לזהות למי קשה יותר ולהיות איתו, להיות שם בשבילו.
●●●הימים אחרי ההתקפה על מוצב מרגנית הם מטורפים. אני ללא סמג"ד והעומס גדול מאוד. לצד פעילות מבצעית והוצאת מארבים במרחב, מתנהלים תחקירים אינטנסיביים וצריך גם להקדיש זמן לשיקום הפלוגה שנפגעה. מיליון משימות.
אך למרות העומס הרב, הקשר עם המשפחות השכולות הוא בראש סדר העדיפויות שלי. חשוב לי להיות לצדן במיוחד בימים הראשונים לאבל ואני מרגיש שמחובתי לספק להן הסברים על הכישלון המבצעי. ברגעים האלה המשפחות השכולות רוצות לדעת כל פרט, מגדול ועד קטן, ומחובתי לענות על הצורך הזה. אף משפחה לא מוכנה לחכות לתחקיר המבצעי הרשמי, שמסתיים חודשים רבים אחרי האירוע. ובצדק. בצדק רב. לכן אני משתדל לבוא לבקר ולעדכן בפרטים בזמן שהתחקיר מתקדם. ושכשאני לא יכול לבוא - אני מצלצל.
אירוע כזה סודק את האמון של המשפחות השכולות בצבא ובמפקדיו. הכעס גדול והוא מובן לגמרי. בסופו של דבר נכשלנו בשמירה על הבנים. לכן אני עושה כל מה שאני יכול כדי לחבק את המשפחות, משתדל להיות איתן בקשר רציף ולתת את כל המידע שאני יכול לתת. אם יש מידע חדש, חשוב לי תמיד שישמעו אותו קודם כול ממני, גם אם מדובר במידע שמעמיד אותי ואת המפקדים באור רע.
●●●התחקיר עם מפקד האוגדה תא"ל ישראל זיו קשה מאוד. הוא איש קשוח, קפדן ולא עושה הנחות בכלום. אנחנו יושבים בחדר הדיונים הגדול במפקדת האוגדה. שולחן גדול בצורת חי"ת תופס את רוב החלל. ישראל יושב בראשו. מצד ימין חלק ממטה האוגדה, ומצד שמאל אנחנו - אני, מפקד הפלוגה נתי, סגנו שהיה בזמן האירוע בשטח, מפקד המוצב, מפקדי הכוחות והלוחמים שהיו במוצב בזמן האירוע. כולם רוצים לשבת כמה שיותר קרוב לקצה השולחן, רחוק ככל האפשר מישראל. רחוק מטווח הסכנה. רחוק ממפקד האוגדה המפחיד.
זה המפגש הראשון ואני מציג לישראל את התחקיר הגדודי. בשלב הראשון מצביע על הכשלים ועל השגיאות שלי כמפקד הגדוד, ורק לאחר מכן על הכשלים ועל השגיאות של הדרגים מתחתי. אני פותח בהשתלשלות האירועים:
בשלוש לפנות בוקר שני מחבלים הגיעו מחאן יונס, חצו את הגדר, התקרבו לשער המוצב, פתחו באש וזרקו רימונים לעבר הלוחם שהיה בשער. הלוחם נבהל, לא הגיב, והמחבלים ניצלו את חוסר התגובה ועלו על סוללות המוצב. המחבלים התפצלו. הראשון חדר למוצב והסתתר באזור רחבת הנגמ"שים, והשני עלה על הסוללה שמימין לשער המוצב. הם פתחו באש וזרקו רימונים לעבר חצר המוצב. הלוחמים בעמדות ירו לעבר המחבלים. מפקד המוצב התעורר וניסה להשיב באש, אבל היה לו מעצור בנשק. הוא לקח את נשקו של אחד מחייליו וירה לעבר אחד המחבלים. המוצב דיווח על התקפת מחבלים ועל כך שיש מחבלים במוצב. המחבל שהיה באזור רחבת הנגמ"שים התקרב אל מכולת המגורים של הלוחמים וירה לעברה. הלוחמים שישנו התעוררו מהירי. צחי גרבלי, שישן במכולה, התעורר וירה כמה כדורים לעבר המחבל. כתוצאה מהירי של המחבל נפגעו שלושת הלוחמים שישנו במכולה. הכוח שבמוצב לא חתר למגע ולא הצליח לפגוע במחבלים. המוצב הזעיק עזרה בקשר. חפ"ק הסמג"ד הגיע בתוך דקות לעזור ומיד אחריו הגיע התאג"ד. גיל לא הצליח לדבר עם מפקדי המוצב בקשר ולא קיבל תמונת מצב ברורה. הוא, ניצן הקשר, יניב הנהג ואלקרנאוי הגשש הגיעו עד לשער המוצב. גיל, ניצן ואלקרנאוי חתרו למגע, נכנסו למוצב לסייע לכוח ונתקלו במחבלים ממרחק קצר. היה קרב יריות מטווח אפס. גיל נפגע מירי של המחבל ונפל. הגשש שהיה לצדו ירה על המחבל ונפצע גם הוא. היו חילופי אש מטווחים קצרים בתוך המוצב. קובי החובש הגדודי רץ לטפל בגיל תחת אש, ותוך כדי הטיפול נפגע מירי המחבל. ניצן הקשר נפצע בידו מירי המחבל. הוא נצמד למכולה והצליח מטווח אפס לחסל אותו. המחבל השני, שהיה על סוללת המוצב, ברח מערבה לעבר החממות של גן אור. צוותים רפואיים הגיעו במהירות, נתנו טיפול ודאגו לפינוי מהיר לבית החולים. מותם של גיל, קובי וצחי נקבע בשטח. שלושה הרוגים ושמונה פצועים. כישלון.
לא קל להתמודד עם כישלון בסדר גודל כזה. כל מפגש עם ישראל נמשך כמה שעות ובכל מפגש מתמקדים בנושא אחר. השאלות של ישראל תמיד קשות ונוקבות. הכאב עצום. גיל, קובי וצחי נוכחים כל הזמן בחדר. שילמנו מחיר יקר על השגיאות שלנו. על התפקוד הלקוי בקרב. ולמרות הקושי העצום, אני מרגיש ויודע כמה חשוב לתחקר באומץ ולברר לעומק את הכישלון. בעיקר כדי ללמוד מהשגיאות ולמנוע את האירוע הבא.
כעסתי על מפקד המוצב שלא פיקד על הקרב ולא חתר למגע על מנת לחסל את המחבלים. התרשמתי שאילו החיילים במוצב היו יותר אמיצים והתקפיים, הם היו יכולים לחסל בעצמם את המחבלים. מדוע הם לא חתרו למגע? למה הם פחדו? הקרב לא נוהל, לא ניתנו פקודות. אנחנו מחנכים את החיילים מהיום הראשון לקום ולהסתער. מבחן האש הוא המבחן העליון של כל לוחם ומפקד, וברגע המבחן המוצב כשל. היה לי ברור שאילו היו במוצב חיילים מפלוגה ותיקה, מסייעת או פלחו"ד, זה לא היה קורה.
באחד המפגשים ישראל מבקש להתעכב על המעורבות שלי כמג"ד במוצב. הוא שואל כמה פעמים מאז שעלינו לקו ביקרתי אישית במוצב ואם תרגלתי אותו בתרגיל הגנת מוצב. הוא רוצה לדעת אם ביצעתי תרגילים עם תרחישים דומים. אני מבקש מהקמב"ץ להציג את הקלסר של ביקורי המג"ד בפלוגות ובמוצבים. יש בו פירוט וסיכומים של כל הביקורים והפקת לקחים מהתרגילים שקיימתי. אני פותח את הקלסר בחוצץ של מוצב מרגנית ומציג לישראל את הסיכומים. למזלי, הנחיתי את הקמב"ץ להוציא סיכום כתוב של כל ביקור שלי במוצב ושל כל תרגיל שערכתי. היה לי חשוב שהסיכום וההנחיות שלי יופצו בכתב למפקדי הפלוגות כדי שיקבלו משנה תוקף. הקלסר עב כרס. ישראל מתרשם מאוד מהמעורבות שלי כמג"ד במוצבים בכלל, ובמוצב מרגנית בפרט. למרות ההרגשה שריבוי התרגילים והתיעוד המוקפד מוסיפים לי נקודות אצלו, התסכול שלי רק גדל. הייתי שם כל כך הרבה פעמים, תרגלתי, תחקרתי, הנחיתי, ובכל זאת לא הצלחתי למנוע את הכישלון.
מח"ט גבעתי, מצדו, לא מחמיץ שום הזדמנות לעקוץ אותי על הכישלון של הגדוד. הוא משתמש באירוע כדי להוכיח איזו חטיבה גרועה הוא קיבל וכמה עבודה ומאמצים נחוצים לו על מנת לשקם אותה. אני לא אוהב את זה. לא מתחבר למפקדים ש"מלכלכים" על המפקד הקודם. לא אוהב מפקדים שמשתדלים להוכיח שהם קיבלו יחידה גרועה ושהם צריכים לשקם אותה. ומצד שני, אני לא מתרגש. יודע שיש לי גדוד טוב וחזק. יודע שהתפקיד שלי הוא לתת גיבוי למפקדים ולמטה. וכך אני עושה.
●●●שבוע אחרי האירוע, שבת בבוקר. אני קופץ לבקר במוצב מרגנית. בזמן שחלף מיניתי מ"מ חדש, קצין מוכשר שיוכל לבנות מחדש את המחלקה. סמכתי על נתי המ"פ שישקיע בה וידאג שרוח הלחימה של הלוחמים תישאר איתנה. השקעתי בהפקת הלקחים ובשיפור המוכנות והמבצעית של הגדוד. זאת לא משימה פשוטה, אבל חשוב לי לעמוד בה.
אני מסתובב במוצב ועוצר לדקות ארוכות ברחבת הנגמ"שים, בזירה שבה התחולל הקרב. כתמי הדם של גיל, קובי וצחי עדיין ניכרים באדמה, זכר למה שקרה כאן לפני שבוע. שִחזרתי לי שוב ושוב את אירועי הלילה ההוא. ידעתי אז - ואני יודע עכשיו - שזה היה הכישלון הגדול ביותר שלי בשירותי הצבאי. לבי עדיין כואב על גיל, קובי וצחי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.