מקום נעים

1

מקום נעים

נוֹטְס הַרְבּוֹר, מֵיין

בית פרטי שניצב על קו החוף הסלעי. רצפה מחוספסת מלוחות אורן וחלונות שפתוחים כמעט תמיד. ריח של עצים ירוקי־עד ומי ים נישא ברוח הקלה, ווילונות פשתן לבנים מתבדרים ברוח בריקוד עצל. בעבוע מכונת הקפה, והמשב הראשון של אוויר האוקיינוס הקר שמוטח בנו כשאנחנו יוצאות עם ספלים מהבילים בידיים אל החצר הפנימית המרוצפת אבן.

החברות שלי: סַבְּרינָה הדקיקה עם השיער בגון הדבש, וקְלִיאוֹ הרזה והזרוקה עם פירסינג הסֶפְּטוּם הזעיר והכסוף באף והמון צמות דקות שצבועות בסגנון אוֹמְְבְּרה. שתי הבחורות שאני הכי אוהבת בעולם, מאז השנה הראשונה ללימודים באוניברסיטת מֶטינְגְלי.

אני עדיין המומה מכך שלא הכרנו זו את זו קודם, שמי ששידכה בינינו הייתה ועדת שיכון שמרנית של אוניברסיטה בוֶורְמוֹנְט. כל החברויות הכי חשובות בחיים שלי מקורן בהחלטות שהחליטו אנשים זרים, בצירופי מקרים. לא פעם התבדחנו שסידור המגורים שלנו היה ללא ספק ניסוי במימון הממשל, כי עקרונית לא היה שום היגיון בהתאמה הזו.

סברינה באה מבית עשיר וגדלה והתחנכה במנהטן. היא מתלבשת בסגנון אוֹדְרי הֶפבּוֹרְן, ומדפי הספרים שלה עמוסים מותחנים של סטיבן קינג. קליאו היא בתם הציירת של מפיק מוזיקלי ידוע למדי ושל מסאית ידועה מאוד. היא גדלה בניו אורלינס והופיעה בקמפוס בסרבל מכוסה נתזי צבע ובנעלי ד"ר מרטינס וינטג'.

ואני, נערה מדרום אינדיאנה, בת למורֶה ולפקידת קבלה במרפאת שיניים, שהגיעה ללמוד במטינגלי מפני שהאוניברסיטה הקטנה הזו, שמכשירה לתואר ראשון, העניקה לי את הסיוע הכספי הגדול ביותר, וזה חשוב בשביל סטודנטית לקדם־רפואה שמתעתדת להעביר בלימודים אקדמיים את עשר השנים הבאות של חייה.

בלילה הראשון למגורים המשותפים שלנו, סברינה פקדה עלינו להתארגן בשורה על המיטה שלה כדי לצפות בסרט 'קְלוּלֶס' במחשב הנייד שלה ולאכול תערובת חטיפים שהכילה כמויות שוות של פופקורן ונחשי גומי. אחרי שבוע היא הזמינה לשלושתנו חולצות טריקו מעוצבות בהשראת הבדיחה הפרטית הראשונה שלנו.

על החולצה של סברינה היה כתוב: בתולה בלי רישיון נהיגה.

על החולצה שלי היה כתוב: בתולה עם רישיון נהיגה.

ועל החולצה של קליאו היה כתוב: לא בתולה אבל נהגת מעולה. לבשנו את החולצות האלו כל הזמן, אבל רק בתוך המעונות. אהבתי את החדר הטחוב שלנו בבניין הגדול, המצופה קרשי עץ לבנים. אהבתי לשוטט איתן בשדות וביער מסביב לקמפוס. אהבתי את היום הראשון של הסתיו, שבו יכולנו להכין שיעורים עם חלונות פתוחים, ללגום צ'אי מתובל או קפה נטול קפאין עם זרזיף של סירופ מייפל ולהריח את העלים שקמלו ונשרו מהענפים. אהבתי את ציור העירום של סברינה ושלי, שקליאו הכינה לפרויקט השנתי בציור מודל ותלתה מעל דלת החדר שלנו, ולכן זה היה הדבר האחרון שראינו בדרך לשיעורים. אהבתי גם את תצלומי הפולרואיד שהדבקנו משני הצדדים שלו, תמונות של שלושתנו במסיבות ובפיקניקים ובבתי קפה בעיירה.

אהבתי לדעת שקליאו שקועה ביצירה שלה כשהצמות שלה אסופות בקוקייה בצבע ירוק זרחני ומהבגדים שלה נודף ריח של טרפנטין. אהבתי לראות את סברינה מטה את ראשה לאחור ופולטת צווחה בכל פעם שקראה משהו מפחיד במיוחד, ואיך היא חולצת בבעיטה את המוקסינים בנוסח גרייס קלי ושומטת אותם לרגלי המיטה. אהבתי להתעמק בספרי הביולוגיה שלי ולהדגיש קטעים שלמים במדגש, כי הכול נראה ממש חשוב, ואהבתי לעשות הפסקה ולנקות את החדר ביסודיות כשנתקלתי בקושי באחת המטלות שלי.

הדממה תמיד הופרה בסוף, וכולנו צחקקנו בעליזות תוך כדי קריאת ההודעות ששלחה החברה הפוטנציאלית הבאה של קליאו, וממש צווחנו והסתרנו את העיניים מאחורי האצבעות בזמן שצפינו בסרטי האימה שסברינה הקרינה לנו. היינו קולניות. אף פעם לא הייתי קולנית קודם. הבית שגדלתי בו היה שקט. נשמעו בו צעקות רק כשאחותי חזרה הביתה עם פירסינג חדש ומפוקפק או עם בן זוג חדש או עם שניהם. את הצעקות תמיד ליוותה דממה כבדה עוד יותר, ולכן השתדלתי כמיטב יכולתי למנוע אותן מראש, כי שנאתי את הדממה. הרגשתי כל שנייה שלה, כמו בסיוט.

החברות הטובות שלי לימדו אותי שקיימת גם שתיקה אחרת – הדממה השלווה שמלווה את ההיכרות העמוקה עם אדם אחר, אדם שאתה מכיר כל כך טוב עד שאתה לא צריך למלא את החלל. והן לימדו אותי שקיים גם רעש מסוג אחר – רעש של חגיגה, רעש של שמחה העולה על גדותיה, שמחה על שאתה חי כאן ועכשיו.

לא העליתי בדעתי שאפשר להיות מאושרת יותר, שאפשר לאהוב מקום אחר כמו שאהבתי את האוניברסיטה.

עד שסברינה הביאה אותנו לכאן, אל בית הקיץ של המשפחה שלה בחוף מיין. עד שפגשתי את וין.