פינלי דונובן מהממת אותם

כריסטופר מת. הוא התגלה מתנודד על פני המים, בעיניים חלולות ובולטות, זמן קצר אחרי הזריחה. ואף כי לא יכולתי לומר בכנוּת שמעולם לא הרגתי אף אחד, הפעם לא יכולתי להכחיש שאני אחראית במאה אחוז.

"זאת לא אשמתך." וֶרוֹ לחצה בעידוד את זרועי דרך שרוול הסווטשרט השחור הארוך. לא היה לי בגד אחר הולם, הרי לא התעוררתי לקראת הלוויה היום. ובכל זאת איכשהו המטפלת הצעירה והסוּפּר־אופנתית של הילדים שלי הצליחה להתארגן על זוג מכנסיים שחורים צמודים, חולצת מעצבים ותסרוקת קטלנית. היא שלחה לעברי חיוך חלוש. "זה לא שעשית את זה בכוונה."

בתי הצטנפה אליי מצידי, ידה השברירית בידי ועיניה אדומות מבכי.

"ייאמֵר להגנתך," לחשה ורו, "שההוראות היו באוֹת קטנה מאוד. ובגילך —"

"אני בת שלושים ואחת."

"בדיוק. איך אפשר לצפות שתצליחי לקרוא את האותיות הקטנטנות האלה כמו שצריך? פשוט נתת לו יותר מדי. זה הכול."

"הוא נראה רעב." אפילו לאוזניי התירוץ נשמע קלוש. אבל בכל פעם שנכנסתי לחדר של הבת שלי, כריסטופר הרים אליי מבט מהאקווריום שלו בעיניים עגולות ומפצירות.

"אני יודעת," ורו קפצה שפתיים מבהיקות וטפחה על כתפי. "עשית כמיטב יכולתך, פִין."

דג הזהב של בתי נסחף במים העכורים, בטנו הנפוחה שלוחה אליי כמו אצבע מאשימה. כריסטופר היה מתנה שדיליה קיבלה מאבא שלה, למרות שהייתי משוכנעת שסטיבן קנה את הדג רק כדי לעצבן אותי. כדי להוסיף לי עוד מטלה לרשימה האינסופית, לראות אותי נכשלת ולהטיח בי את הכישלון במאבק על המשמורת. מאז שהוא עזב אותי לטובת אירוסים עם המתווכת שלנו, הוא נחוש להוכיח שאני לא כשירה. זה הפך אצלו לתחרות, שרק החמירה אחרי שהוא ותרזה נפרדו. אני הייתי נחושה להשאיר את הדג הדפוק בחיים, כדי להוכיח לאקס שלי שאני מסוגלת לטפל בילדים שלנו — ובחיית המחמד שלהם — באמצעות ההכנסה הזעומה שלי מכתיבה, ובלעדיו. שאני מסוגלת לגדל ולהאכיל את דיליה, זאק וגם את כריסטופר בכוחות עצמי. או לפחות בסיועה של ורו.

כריסטופר שרד תחת הַשגחתי פחות מחודש. זאק אמנם קטן מכדי להלשין עליי לאבא שלהם, אבל דיליה לא מסוגלת לשמור סוד גם אם חייה תלויים בכך. אין דרך להימנע מכך, שהידיעה על מותו של כריסטופר תגיע לסטיבן. הוא ידווח על זה בהתמוגגות לגאי, עורך הדין החלקלק שלו לענייני גירושים, ובטח יעלה את זה בבית המשפט. כבוד השופטים, אני רוצה להביא לתשומת לבכם את הדג שבשקית הראיות מספר 1. המנוח נפח את נשמתו אחרי לא יותר משלושה שבועות בטיפולה של אשתי לשעבר. ברור שהיא לא כשירה לטפל בילדינו.

אם לסטיבן היה שמץ של מושג על האדם שמת תחת טיפולי בחודש שעבר (או איפה ורו ואני נפטרנו מהגופה), הוא בטח היה חוטף שבץ — אפשרות שוורו שקלה בעליצות עד שחישבה את הסיכוי הקלוש שהידיעה אכן תהרוג אותו. לפני חודש אישה בשם פטרישה מיקלר שמעה אותי זוממת עלילת ספר עם הסוכנת הספרותית שלי במסעדה צפופה. היא הציעה לי חמישים אלף דולר כדי שארצח את בעלה, גבר מחריד שנוסף על הכול כיבס כספים למאפְיה הרוסית. האריס מצא את עצמו מסומם במיניוואן שלי, בטעות, ולמרות שלא אני זאת שרצחתי אותו, אשתו הייתה משוכנעת שכן. היא העבירה את השם שלי לחברתה אירינה, שבעלה היה בריון באותה מאפיה מפחידה. גם בעלה של אירינה מת בטעות. ובכל זאת שתי הנשים הביעו את הכרת התודה שלהן באמצעות שפע של מזומנים. וטיפ: מישהו פירסם ברשת מודעה, שמבוקש אדם שיהיה מעוניין לרצוח את בעלי לשעבר תמורת כסף.

ורו הרימה את רשת הניילון הירוקה. "תרצי לומר כמה מילים?"

זאק דישדש ברגליים שמנמנות לעבר האקווריום, ושולי החיתול התפוחים הציצו מתחת לחולצתו השחורה.

אצבעותיו הדביקות נצמדו לקצה השידה, והוא נעמד על קצות האצבעות כדי לראות ושלח אצבע לזכוכית. רוק נטף על סנטרו. דיליה שאפה שאיפה קטועה, שפתה העליונה מבהיקה מנזלת, והסתכלה עליי בציפייה. לקחתי את הרשת מוורו. "מה אני אמורה להגיד?" לחשתי.

היא דחפה אותי קלות לכיוון האקווריום. "תגידי עליו משהו נחמד וזהו."

הצמדתי את הרשת לחזה וחיפשתי מילים שירגיעו את בת הארבע האבלה שלי, שהייתה בהיסטריה מאז שהתעוררה ומצאה את חיית המחמד שלה צפה כמו צ'יריוס באקווריום העגול. אני סופרת, לכל הרוחות. אני מחברת מילה למילה למחייתי. זה היה אמור להיות קל. אבל בכל פעם שהסתכלתי על כריסטופר, ראיתי רק את הפנים של בעלי לשעבר. לא מפני שרציתי להרוג את סטיבן. כלומר, רציתי מן הסתם. לפעמים. רוב הזמן. בהחלט בכל פעם שהוא פתח את הפה. אבל עם כל המחלוקות שפרצו מאז שהוא עזב אותי לטובת המתווכת שלנו, סטיבן אהב את הילדים והם אהבו אותו. ואני לעולם לא אעשה שום דבר שיפגע בדיליה או בזאק.

מישהו רצה שסטיבן ימות. וזאת לא אני.

"מה אני יכולה להגיד על כריסטופר?" העפתי מבט אחורה אל ורו בחיפוש אחר השראה. זוויות פיה התעקלו לרגע, והיא סימנה לי להמשיך. "הוא היה דג טוב. חבר אמת ונאמן לכולנו, הוא..."

משיכה עזה במכנסי היוגה שלי. "תספרי על החיוך שלו," אמרה דיליה ומחתה את אפה בשרוול בגד הבלט השחור שלה. "ועל זה שהוא עשה את הבועות הכי שוות." היא התמוטטה עליי וקברה את פניה בקפלי הסווטשרט שלי. מצחו הקטנטן של זאק התקמט בדאגה. אסירת תודה על כך שהוא צעיר מכדי להבין באמת מה קרה, חזרתי על תחושותיה של דיליה, טבלתי את הרשת במים ושליתי את כריסטופר.

היא החזיקה לי את הרגל כשחצינו בחגיגיות את המסדרון לחדר האמבטיה. במאסֵף של מסע הלוויה ישב זאק על מותניה של ורו. עמדנו סביב האסלה, מביעים את רחשי הכבוד שלנו, וכריסטופר צנח לתוכה בפלופ רך.

כששלחתי יד לידית הניאגרה, דיליה תפסה את זרועי. "מאמי, לא!"

"מתוקה שלי, אנחנו חייבים. הוא לא יכול להישאר בשירותים לתמיד."

"למה לא?" היא ייבבה.

"כי..." העפתי בוורו מבט מפציר. הפרק הזה בהחלט לא הופיע במה לצַפות כשמצפים לתינוק שקראתי. רציתי את הכסף שלי בחזרה.

"כי," תרמה ורו, "הוא יתחיל להסריח —" דרכתי לה חזק על כף הרגל.

"אבל אני אף פעם לא אראה אותו שוב," התייפחה דיליה.

בועה התנפחה בנחיריה, ואני מחיתי אותה בשרוול שלי. "תמיד יישארו לנו הזיכרונות ממנו." ועשרות התמונות שהיא הכריחה אותי להעלות ל־goldfishofinstagram#.

"אולי נלך לחנות החיות ונקנה דג אחר." המילים יצאו מפיה של ורו לפני שהספקתי לעצור בעדה. דיליה פרצה בקינה. השפה התחתונה של זאק התחילה לרעוד.

"אני לא רוצה דג אחר!" צווחה דיליה. "אין אף דג כמו כריסטופר!"

"את צודקת במאה אחוז," אמרתי בקול רם יותר כדי להתגבר על היללות של השניים. "לעולם לא יהיה דג כמו כריסטופר. אנחנו צריכים לכבד את זכרו בדקת דומייה."

פיה של דיליה נסגר בחוזקה. דממה השתררה בחדר האמבטיה. רק משיכות האף הנרעדות של ילדיי קטעו אותה לרגעים. הרכנתי ראש ונעצתי מרפק בצלעות של ורו, עד שהרכינה גם היא את ראשה. חיכיתי דקה תמימה ואחר כך שלחתי יד לניאגרה. הפעם דיליה לא ניסתה לעצור אותי, ואחרי הסתחררות של קשקשים כתומים כריסטופר נעלם.

ורו פרעה בעדינות את הפוני הקוצני של דיליה שהיה ספוג דמעות. "בואי, דִי. אני אכין לך עוגיות."

"לא יותר מדי," הזכרתי לה. אמא שלי הכינה הודו ממולא שיספיק לגדוד, והיא תרצח אותי אם אהרוס לילדים את התיאבון לפני ארוחת הערב.

זאק צווח כשוורו הניפה אותו וירדה איתו במדרגות. דיליה העיפה מבט אחרון באסלה ואחר כך עקבה אחריהם למטבח.

רגע לפני שכיביתי את האור הסתובבתי לשירותים והורדתי שוב את המים, כי אני לא האדם הכי בר־מזל בעולם, ואני מספיק חכמה לדעת שמתים יכולים לחזור ולרדוף אותך.