החיה שבפנים

פרק 1 המכשפות בגן הוורדים

החיה עמד בגן הוורדים שלו, סחרחר מעט מן הניחוח המשכר של הפריחה הרעננה. תמיד היה נראה לו שלגן יש חיים משלו, כאילו יכלו הגבעולים הקוצניים המתפתלים לכרוך עצמם סביב לבו ההולם במהירות ולשים קץ לחרדה שחש. היו פעמים שבהן ייחל לכך, אך כעת היה ראשו מלא בתמונות של האישה הצעירה והיפה שבתוך ארמונו: בֵּל, כה אמיצה ואצילית — נכונה לתפוס את מקומו של אביה כאסירה במרתף הטירה. איזה מין אישה תעשה דבר כזה — תוותר על חייה בקלות רבה כל כך ותקריב את חירותה למען חירותו של אביה? החיה תהה אם הוא היה מסוגל להקרבה שכזו. הוא תהה אם הוא בכלל מסוגל לאהוב.

הוא עמד שם וצפה בטירתו כפי שנשקפה אליו מהגן. הוא ניסה להיזכר כיצד נראתה הטירה לפני הקללה. היא שונה עכשיו — מאיימת וחיה. אפילו צריחי הטירה המחודדים נראו כאילו הם מנקבים את השמים בנחישות מכוונת ואלימה. הוא היה יכול רק לדמיין כיצד הטירה נראית מרחוק. היא היתה גבוהה ומרשימה וניצבה על פסגת ההר הגבוה ביותר בממלכה, כאילו נגזרה מן ההר עצמו, והיתה מוקפת ביער ירוק ועבות, מלא ביצורי פרא מסוכנים.

רק מאז שנכפה עליו להסתתר כל ימיו בדל"ת אמותיה הנאלחות של הטירה ועל אדמתה, הוא החל לעשות דברים כמו לשים לב לסביבתו באופן כזה — ממש לראות ואפילו לחוש אותה. הוא הירהר עכשיו באור הירח המטיל צללים זדוניים על הפסלים הניצבים לאורך השביל המוביל מן הטירה אל הגן — יצורים מכונפים גדולים, מבעיתים יותר מכל דבר שקרא בסיפורים העתיקים שמוריו הכריחו אותו ללמוד בנעוריו. הוא לא הצליח להיזכר בקיומם של הפסלים האלה בימים שקדמו לכישוף שהוטל על הטירה ועל אדמותיה.

שינויים רבים חלו מאז הטילו המכשפות את הכישופים שלהן. השיחים המפוסלים, למשל, נראו כאילו הם נוהמים עליו כששוטט במבוך מדי ערב, כמו גם בערב זה, בניסיון להסיח את דעתו מצרותיו.

הוא התרגל מזמן לעיניהם הערניות של הפסלים, המציצות אליו בכל עת שלא הביט בהם ישירות — ולתנועותיהם הקלות שהצליח לקלוט רק בזווית העין. הוא לא הצליח להיפטר מההרגשה שצופים בו, וכמעט התרגל לכך. כמעט. והכניסה המרשימה לארמונו נראתה בעיניו כמו לוע פעור הממתין לבלוע אותו. הוא בילה בחוץ זמן רב ככל האפשר. הטירה היתה כמו כלא עבורו, ולמרות גודלה הגבילה וחנקה אותו, סחטה את החיים מתוכו.

פעם, כשעדיין היה — הוא בקושי העז לחשוב כך! — אנושי, הוא בילה את רוב זמנו בחוץ, ארב לחיות פרא ביערותיו בשביל הספורט. אך משהפך הוא עצמו למושא ציד, הסתגר בפנים ובשנים הראשונות כלל לא יצא מן האגף המערבי, ובוודאי שלא מן הטירה.

אולי זאת הסיבה לכך שעכשיו תיעב את השהות בפנים: משום שנהג לבלות זמן רב כל כך כשהוא נעול במקום סגור, נעול מפני הפחד שלו עצמו.

בהתחלה, כאשר כושפה הטירה, הוא חשב שמוחו מתעתע בו — שעצם המחשבה על הכישוף הטריפה עליו את דעתו. אך כעת כבר ידע כי כל מה שמקיף אותו חי, והוא פחד כי כל מעשה רע נוסף יביא את סביבתו לכדי טירוף, וכי אויביו יגרמו לו לסבול עוד יותר בגלל הכאב שגרם לרבים כל כך לפני שנהפך לחיה. השינוי הפיזי היה רק חלק מן הקללה. היה בה הרבה יותר מכך, והמחשבה על כל היתר הפחידה אותו לאין שיעור.

ברגע זה הוא רצה לחשוב על הדבר היחיד שהיה יכול להרגיע אותו ולו במעט. הוא רצה לחשוב עליה.

על בּל.

הוא הביט באגם שמימין לגן, הירח יצר ציורי כסף יפהפיים על האדוות במים. מלבד מחשבותיו על בל, רק כאן הצליח למצוא שלווה מאז שהוטלה עליו הקללה. הוא בילה כאן שעות רבות, נזהר שלא להביט בבבואתו שלו, אם כי לפעמים חש פיתוי לעשות זאת. הוא היה מודע לחלוטין לרתיעה שיחוש אם יעשה זאת.

הוא היה כמעט אובססיבי לבבואה שלו כשהחלה הקללה לפעול, ובהתחלה דווקא די חיבב את השינויים הקטנים במראהו, את הקווים העמוקים שהיה נדמה לו שהופכים אותו למאיים יותר בעיני אויביו. אך כעת... כעת משהשתלטה עליו הקללה לחלוטין, כבר לא היה יכול לשאת את מראהו. כל מראה בטירה נותצה או אופסנה באגף המערבי. מעשיו האיומים נחרתו בפניו, והדבר גרם לו להרגיש חלול ובזוי עד לעומק קרביו, והחליא אותו.

אבל די עם זה.

כעת היתה איתו אישה יפה בין קירות הטירה. שבויה מרצון, מישהי שאפשר לדבר איתה, אך למרות זאת הוא לא הצליח להביא עצמו לעמוד מולה.

הפחד.

הוא שוב אחז בו. האם אותו פחד שבעבר כלא אותו בפנים ישאיר אותו כעת בחוץ? הפחד להיכנס אל הטירה ולעמוד מול הנערה? היא היתה אישה צעירה וחכמה. היא לא מבינה שגורלו נתון בידיה?

הפסלים התבוננו, כפי שעשו תמיד, כששמע את נקישות המגפיים הקטנטנים שעשו את דרכם על שביל האבן לעברו וקטעו את הרהוריו...

האחיות המשונות! לוּסינְדה, רוּבּי ומַרְתָה, שלישיית המכשפות שלא ניתן להבדיל ביניהן, בתלתליהן שצבעם שחור כדיו, פנים בגוון חיוור חלבי כשל בול עץ שהולבן בזרם הנהר ושפתיים משוחות בצבע אדום עז, עמדו מולו בגן הוורדים. פניהן זהרו באור הירח כפני רוחות רפאים והבעתן היתה מלאת לעג.

בגדיהן המשונים ניצנצו כאבק כוכבים בגנו החשוך, וקישוטי הנוצות בשׂערן הפכו את תנועותיהן הציפוריות לנלעגות אף יותר. היתה בהן מין עצבנות. הן היו לכודות בסדרה של עוויתות ומחוות קטנות, כאילו נמצאו בתקשורת בלתי פוסקת בינן לבין עצמן גם כאשר לא דיברו. הן נראו כאילו הן מודדות אותו בעיניהן. והוא הניח להן. הוא עמד בדממה, כפי שעשה לעתים קרובות כשבאו אליו, והמתין שידברו.

הן הופיעו בכל עת שהתחשק להן ותמיד ללא אזהרה. אז מה אם היו אלה הטירה שלו והגנים שלו. הוא ויתר מזמן על כל ניסיון להתעקש שיופיעו בהתאם לרצונו. הוא גילה עד מהרה כי לרצונותיו אין כל חשיבות בעיניהן.

הצחוקים שהשמיעו המכשפות היו צווחניים, כאילו מיהרו ללעוג לכל שביב של תקווה, ולו הזעיר ביותר, שזיהו בלבו הקודר והבודד. כמנהגן, לוסינדה דיברה ראשונה. הוא לא היה יכול שלא לנעוץ את מבטו בפניה כשדיברה אליו. היא נראתה כמו בובה משונה שהתעוררה לחיים, עם עור השיש שלה ובגדיה המסמורטטים, וקולה היציב והחדגוני המנוגד לכל הסצנה הפך את הכול למחריד אף יותר.

"ובכן, תפסת לעצמך משהו קטן ויפה סוף־סוף."

הוא לא טרח לשאול איך הן יודעות שבּל הגיעה אל ארמונו. היו לו תיאוריות בנוגע לדרכים שבהן הן ידעו עליו הכול תמיד, אך הוא לא היה מעוניין לחלוק אותן עם האחיות.

"אנחנו מופתעות, חיה," אמרה מרתה, עיניה הכחולות־בהירות לחות ועגולות.

"כן, מופתעות," הפטירה רובי בחיוך רחב ומפחיד שגרם לשפתיה האדומות מדי להיראות כמו יצור מת שהוקם לתחייה בעזרת לחש מרושע.

"ציפינו שמצבך יהיה חמור יותר בשלב זה," אמרה לוסינדה והטתה את ראשה מעט ימינה בזמן שהביטה בו. "חלמנו עליך רץ ביער וצד חיות קטנות."

רובי המשיכה, "חלמנו על ציידים שמגלים אותך."

מרתה צחקה ואמרה, "שצדים אותך כמו שצדים חיה, כי זה מה שאתה, ותולים את ראשך על הקיר בפונדק הציידים."

"והנה, אתה אפילו לובש בגדים רגילים, אנחנו רואות. נאחז בשאריות האחרונות של האנושיות שלך, מה?" אמרו שלושתן במקהלה.

החיה לא עשה דבר שהסגיר את האימה שחש — הוא לא חשש מפני הקסם של המכשפות, אלא מפני טבעו שלו, המאיים, שעליו דיברו. הן החזיקו מראה מול המפלצת שבתוכו, שהשתוקקה לפרוץ החוצה ולהימלט. זאת היתה חיית פרא שרצתה להרוג את המכשפות וכל דבר אחר שניצב בדרכה. הוא השתוקק לראות דם ועצמות, לטעום את בשרן. אם ינעץ את טפריו בגרונן הוא לא ייאלץ להאזין שוב לעולם לקולותיהן הצווחניים והמלעיגים.

לוסינדה צחקה.

"נו! לזה בדיוק ציפינו ממך, חיה."

ומרתה אמרה, "הוא לעולם לא יזכה בלבה של בּל, אחות, לא משנה עד כמה יהיה נואש להסיר מעליו את הקללה."

"הוא כבר הידרדר לגמרי, אם יורשה לי לומר."

"אולי אם יראה לה איך הוא נראה פעם היא תרחם עליו," אמרה רובי, ואת הגן מילאה קקופוניה מטריפת דעת של צחוקים.

"תרחם עליו, כן, אבל תאהב אותו? לעולם לא!"

החיה נהג פעם להטיח בחזרה עלבונות בכולן, אך נראה כי הדבר רק מזין את התאווה שלהן לאכזריות, והוא לא העז לעורר את כעסו שלו ואת תשוקתו לאלימות, ולכן רק עמד דומם והמתין שמפגש העינויים הקטן שלהן יסתיים.

מרתה דיברה שוב. "למקרה ששכחת, חיה, אלה החוקים שנקבעו על ידי כל האחיות: אתה חייב לאהוב אותה, והיא חייבת להחזיר לך אהבה בנשיקה של אהבת אמת לפני יום הולדתך העשרים ואחת. היא רשאית להשתמש במראָה, כפי שאתה עושה זאת, כדי לראות את העולם שמעבר לממלכה שלך, אך אסור לה לדעת לעולם את פרטי הקללה שהוטלה עליך וכיצד ניתן להסירה. אתה תבחין כי היא תראה את הטירה ואת הכשפים בה באופן אחר ממך. ההיבטים המבעיתים ביותר בקללה שמורים עבורך בלבד."

החיה בהה במכשפות ללא כל הבעה.

מרתה חייכה חיוך מפחיד והמשיכה, "זהו היתרון היחיד שלך. הדבר היחיד שיפחיד את בּל בטירה הזאת ובאדמותיה יהיה המראֶה שלך."

לוסינדה הצטרפה גם היא לדקלום. "מתי הסתכלת על מראה פניך בפעם האחרונה, חיה? או בדקת את הוורד?"

היו זמנים שבהם הוורד היה תמיד בטווח הראייה שלו. לאחרונה ניסה לשכוח ממנו. הוא כמעט ציפה שהביקור של האחיות הערב יהיה כדי להודיע לו כי עלה הכותרת האחרון נשר מהגבעול המכושף. אך הן היו כאן רק כדי ללעוג לו, כמו תמיד, כדי לפתות אותו לנהוג באלימות, ולא יהיה דבר שהן יתענגו עליו יותר מאשר לראות את נשמתו מוכתמת עוד יותר.

קולה הקרקרני של לוסינדה העיר אותו מחלומותיו בהקיץ. "לא נשאר זמן רב..."

מרתה המשיכה, "זמן לא רב בכלל, חיה."

"עלה הכותרת האחרון ינשור בקרוב ואתה תישאר כך ללא כל סיכוי להשתנות בחזרה לצורתך הקודמת."

"וביום הזה..."

"אנחנו נרקוד!" הן סיימו שוב במקהלה.

החיה דיבר לבסוף. "ומה עם האחרים? גם עליהם ייגזר להישאר כפי שהם, נתונים תחת כישוף?"

עיניה של רובי נפערו בפליאה. "דאגה? זה הדבר שאנחנו מזהות? האין זה מוזר?"

"דאגה לעצמו."

"כן, לעצמו, תמיד לעצמו, לעולם לא לאחרים."

"למה שידאג למשרתים? הוא מעולם לא הקדיש להם מחשבה, אלא אם כן היה זה כדי להעניש אותם."

"אני חושבת שהוא מפחד ממה שהם עשויים לעשות לו אם לא יסיר את הקללה."

"אני חושבת שאת צודקת, אחות."

"גם אני מעוניינת לראות מה הם יעשו."

"אכן יהיה זה מחזה מבעית."

"ואנחנו נפיק ממנו הנאה רבה."

"אל תשכח, חיה, אהבת אמת, שניתנת ומתקבלת, לפני שעלה הכותרת האחרון ינשור."

ובזאת הסתובבו האחיות על עקבי מגפיהן הזעירים והמחודדים ועשו את דרכן בנקישות החוצה מגן הוורדים, בצליל שהלך והתעמעם עד שנעלמו לתוך ערפל פתאומי והחיה כבר לא שמע אותן כלל.