הטירה החומה
אמא מנערת אותי בכתפיים. "הגענו, פוק."
"לאן?" אני שואלת.
"לאן שהיינו צריכות להגיע." היא מצביעה דרך השמשה, ואני רואה בית גדול כמו טירה. האיש הזקן גורר את המזוודות שלנו לעבר דלת הכניסה.
"אנחנו הולכות לגור פה," היא אומרת ויוצאת מהמכונית.
אני עומדת לבכות, אבל היא לא שמה לב כי היא הולכת לעבר הבית. אני יוצאת מהר מהמכונית, רצה אחריה ואוחזת בחצאית שלה. היא מסתובבת. "מה קרה?"
"אמא."
"מה קרה? עזבי את החצאית."
"כל הדברים נשארו בבית!" אני אומרת.
האיש כבר נכנס פנימה. היא מנסה להשתחרר ממני, אבל אני אוחזת חזק בחצאית.
"את מתנהגת כמו טיפשה," היא אומרת. "ברוטרדם אין כלום. פה יש הכול. ועכשיו עזבי את החצאית שלי."
אני מצייתת, והיא הולכת לעבר דלת הכניסה. מסביב יש הרבה גנים, עם עשב נמוך ועצים גבוהים. ורחוב. מעבר לכביש עומד שוטר. הוא מעשן סיגריה ומנופף אלי. אני מנופפת בחזרה. ואז אני רצה אחרי אמא. תיכף הדלת תיסגר ואשאר לבד בחוץ.
חדר הכניסה רחב והתקרה גבוהה. משתלשלת ממנה מנורה עם אבנים יקרות ונטיפי קרח כסופים. אני מנסה לספור אותם. כשאני מגיעה לשבע, האיש פתאום נעמד לידי.
"שמעתי שזה יום ההולדת שלך," הוא אומר.
אני מסתכלת על אמא. היא עומדת ליד מתלה הכובעים ומהנהנת נמרצות. כן, זה יום ההולדת שלי. למעשה כבר שכחתי מכל העניין.
"לכו אחריי, בבקשה," אומר האיש.
אנחנו עוקבות אחריו לחדר אחר, שגדול פי שלושה מחדר הכניסה. הכול שם עשוי עור ועץ, ממש כמו במכונית. בחדר יש ספת עור גדולה וכמה כיסאות עור בצבע חום כהה. אני רואה קירות שצמודים אליהם ארונות בצבע חום כהה. בתוך כוננית ספרים בצבע חום כהה ניצבים ספרים עבים מעור. חום כהה הוא בטח הצבע המועדף עליו. באמצע החדר יש אופני ילדים אדומים, עטופים בסרט כסוף. אני לא יודעת מה להגיד. אמא יודעת.
"אוה, פיקדוס," צועקת אמא, "זה משוגע מדי! אה, תסתכלי לשם, פוק, מאחורייך, על השולחן, יש שם עוד הרבה!"
אני מסתובבת. על שולחן עצום בצבע חום כהה יש המון־המון מתנות. אמא מנשקת את האיש על לחיו וחובטת בישבנו. הוא עושה פרצוף ומתרחק מאמא.
"פוק, את יודעת מה הכי מצחיק? גם לו יש יום הולדת היום!"
הוא לא נראה כאילו יש לו יום הולדת. הוא לא צוחק ולא חובש כובע של חגיגות.
"בת כמה את?" הוא שואל.
"בת חמש," אני אומרת.
"אני פעמיים חמש," הוא אומר.
אמא ממצמצת בעיניה כאילו היא רואה משהו מצחיק.
"פעמיים חמש? איך פעמיים חמש? אתה לא בן עשר, נכון?"
"אין לנו מתנה בשבילו," אני אומרת לאמא.
"זה בסדר," אומר האיש.
"נכון, פיקדוס? אני המתנה שלך!" אמא צוחקת.
האיש מושיב אותי על האופניים החדשים.
"מה אומרים?" שואלת אמא.
"תודה רבה, אדוני."
"אדוני? אלוהים ישמור, פוק, זה כל כך לא נעים. אין לך דרך יותר נעימה לקרוא לו?"
אני מסתכלת על אמא, "תודה רבה, אדוני הדוד."
אמא כמעט נופלת לרצפה מרוב צחוק. "אדוני הדוד," היא משתנקת מצחוק, "אדוני הדוד! שמעת, פיקדוס? עוד נצחק על זה הרבה! ואתה חשבת שאני מצחיקה, אתה צריך לבלות פעם עם פוק."
האיש פותח את הדלתות שפונות לעבר הגן, שולח יד, תופס אותי בצווארון ומוליך אותי החוצה על האופניים החדשים.
"צאי לרכוב קצת," הוא אומר ונותן לי דחיפה.
אני מיד נופלת.
"היא עוד לא יודעת לרכוב, יקירי," אומרת אמא.
אני קמה וצוחקת כדי להראות שלא כואב לי.
"פוק, אז אולי תצאי לרוץ קצת," אמא אומרת.
אני רצה מסביב לגן, במעגלים גדולים יותר ויותר, בקולניות הולכת וגדלה, עם ידיים פרושות לרווחה כמו מטוס. אני מרעישה, אני לא יכולה להפסיק, אני כל כך שמחה. אמא צוחקת ומוחאת כפיים. ואז מרוב ריצה וצעקות אני חוטפת התקף שיעול.
"היא כמעט נחנקת, תכניסי אותה פנימה," אומר אדון דוד לאמא. אני נכנסת לחדר משתעלת. אמא מתחילה לטפוח לי על הגב, וזה מכאיב לי.
"תני לה קצת לימונדה," הוא אומר.
"איפה יש?" אמא שואלת ומסתכלת מסביב.
"במטבח."
היא יוצאת מהחדר.
"את רטובה כולך מזיעה," אומר האיש.
הוא מרים קצת את החולצה שלי למעלה ומניח את ידו על צווארי החשוף.
אצבעותיו מחליקות מלמעלה למטה, והוא אומר, "רטובה."
אני מהנהנת ומשתעלת עוד קצת.
"את יכולה לעשות אמבטיה הלילה."
נחמד שהוא כל כך דואג לי.
ואז אנחנו שומעים את אמא צועקת, "פיקדוס, אני כבר לא יכולה למצוא את המטבח!" האיש יוצא מהחדר. כשהם חוזרים עם הלימונדה שלי, אדון דוד אומר שיש לו עוד עבודה.
"כן, גם לנו," אומרת אמא ומסתכלת על השולחן המכוסה מתנות. כשהאיש יוצא מהחדר, היא מתחילה לפתוח בקדחתנות את כל המתנות, אחת אחרי השנייה. יש שם בובה עם אמבטיית ילדים בשבילי, ערכת רופא עם מדי אחות, ערכת תה, חימר לעיצוב של חברת דס פרונטו, מרקרים בכל צבעי הקשת ושקית גולות.
"אם זאת ההתחלה," אומרת אמא, "אני סקרנית לדעת מה הוא ייתן לי ליום ההולדת שלי."
כדי לחגוג את הערב הראשון שלנו בטירה החומה, אכלנו אוכל סיני. אדון דוד ואני נוסעים יחד להביא את האוכל במכונית השחורה. אמא נשארת בבית לערוך את השולחן. אהבתי לשבת על הברכיים שלו ולאחוז בהגה. אכלתי עד שלא יכולתי יותר. גם אמא. עכשיו היא שרועה על הספה וצופה בטלויזיה בזמן שאדון דוד יושב על שטיחון האמבטיה על הברכיים ומסיר מעליי את החולצה, את המכנסיים, את התחתונים. האמבט כמעט מלא. כשאני עירומה לחלוטין אני צריכה לחכות קצת כי הוא בודק אם המים לא חמים מדי.
"עכשיו," הוא אומר, "תיכנסי." הוא אוחז בבתי השחי שלי כדי להרים אותי לתוך האמבט. כשאני כבר כמעט שם, הוא מרים אותי שוב בחזרה.
"הממ," הוא אומר. "אפשר שיהיה יותר נוח."
הוא צריך לאחוז בי בעשר דרכים שונות ולהרים אותי כדי לדעת מהי הדרך הנוחה ביותר.
"לעזאזל," הוא אומר אחרי כל ניסיון כושל. אחרי כל "לעזאזל" אני צוחקת יותר חזק. כשהוא מוצא את הדרך הנוחה ביותר, כשיד אחת שלו אוחזת בישבן שלי, הוא מטיל אותי לתוך המים, בין ברווזוני הגומי והסירות. הכול חדש והכול בשבילי. אבל אני לא יכולה לשחק איתם יותר מדי זמן כי צריך לסבן אותי. זה לוקח הרבה זמן. לאט־לאט המים מתקררים. כשסוף־סוף אני יכולה לצאת, קר לי עוד יותר כי אין מגבות. הוא מוריד ממני את המים בידיים שלו. מרחוק אני שומעת את קוני ונדֶנבּוֹס שרה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.