איטלקית למתחילים

פרק 1

הכול התחיל בחתונה.

אחותי הקטנה בֵּקי ואני, יחד עם כמה דודניות וחברות, עברנו בבוקר ההוא קרצוף, מירוק וצחצוח מושלמים בסלון היופי האהוב עלינו באפֶּר איסט סַייד. הנדרים נכתבו ושוננו, משהו כחול נלקח בהשאלה,1 וכשעמדתי ליד מזבח הכנסייה והתבוננתי באחותי הקטנה מתכוננת להבטיח נצח נצחים לגבר שהכירה לפני שנה, לא יכולתי שלא להרגיש קצת כאילו אני היא המשהו הישן, לעומת המשהו החדש שלה.

“רֵבֵּקה, האם את לוקחת את גֵ'יי לבעלך החוקי לדבוק בו מעתה ועד עולם, בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות, עד שהמוות יפריד ביניכם?" שאל הכומר ולכסן מבט אל אחותי.

“כן," היא אמרה חרש.

הארוס שלה, ג'יי, חזר אחריה על הנדרים בעודו מביט באחותי אדומת השיער שעוֹרה החיוור והמנומש נראה מושלם בתוך שמלת משי שנהבית של קרולינה הֵרֵרה.

כשהכומר עמד לומר את הדברים הבאים, משהו על שבועה לנצח נצחים, שמעתי מלמול חלוש מן השורה הקדמית בכנסייה. ניסיתי להתעלם ממנו, ידעתי טוב מאוד מה זה. לא עכשיו, חשבתי. בבקשה לא עכשיו.

אבל המלמול הלך והתגבר.

לבסוף נשמע בבירור קולה הצרוד של סבתי במבטא האירי שלה.

“מה זה?" היא שאלה בקול רם בעוד אבי מנסה לשווא להסות אותה. “רבקה הקטנה מתחתנת?"

מלמול נוסף פשט בכנסייה בזמן שקולה של סבתא התרומם וריחף בין הנוכחים. רבקה הסתובבה, הציצה בסבתא ואז הביטה בי באימה. משכתי חסרת אונים בכתפי. מה יכולתי לעשות? עמדתי ליד המזבח, במרחק מטרים אחדים מן השורה הקדמית של המושבים. ואבא אכן לא הצליח להשתיק אותה.

“אמא!" שמעתי את אבי לוחש בייאוש. “ששש! זאת החתונה של רבקה!"

“רבקה, אתה אומר?" שאלה סבתי בקול רם ובמבטא אירי שחודד בחיים שלמים של התמכרות לעישון. היא השתעלה כדי להדגיש את השאלה שלה. “רבקה? אבל רבקה היא הצעירה! מה עם קַט?"

עצמתי לרגע את עיני בתקווה שאבא יקבל שכל ויגרור את אמא שלו אל מחוץ לכנסייה. אבל זו הרי היתה חתונה אירית קתולית — ועוד חתונה בשבט קוֹנֵלי הגדול — אז איך אפשר בלי הפרעה קטנה מצד סבתא?

“כן, אמא, רבקה היא הצעירה," לחש אבא בטון מרגיע. “את יודעת את זה. נדבר על זה אחרי הטקס, אוקיי?"

לרגע השתרר שקט, וחשבתי בשמץ של תקווה שסבתא הסכימה לדחות את השיחה הקטנה שלה. נשפתי לאט את האוויר מריאותי ושמעתי רחש קל דומה בקרב כל באי הכנסייה. בקי העיפה לעברי מבט של הקלה מהוססת והחזירה את פניה אל ג'יי.

הכומר בדיוק עמד לפצות את פיו כשסבתא הרימה שוב את קולה הצרוד, שפילח את האוויר הדומם והטחוב שעמד בכנסייה.

“אבל איפה קט?" היא שאלה. העפתי סביבי מבטים עצבניים ותהיתי אם אני אמורה להגיב. “איפה קט?" היא חזרה ושאלה, הפעם בקול רם עוד יותר.

“היא כאן, אמא," אבא שלי אמר. יכולתי לשמוע את העייפות בקולו.

“איפה?" דרשה סבתא לדעת. “אז זאת לא היא בשמלה הלבנה?"

“לא, אמא, זאת רבקה," אמר אבא, וסבתא המשיכה לסרוק את הכנסייה במבט פראי.

העברתי בעצבנות מבט מצד לצד. אולי אם אתעלם ממנה היא פשוט תיעלם. עצרתי את נשימתי וניסיתי לספור מעשר עד אפס, טריק שעזר לי הרבה פעמים להירגע כשהייתי קטנה. בבקשה אלוהים, התפללתי, תעשה שסבתא תפסיק לדבר. אנחנו הרי בכנסייה. הוא אמור להקשיב לי במקום הזה, לא?

אבל בִּמקום להשתתק, סבתא התחילה לחזור בלי הרף על שמי. “קט?" היא שאלה בקול צרוד שהלך וגבר. “קט? איפה קט? קט, יקירתי?"

המילים שלה כבר הבליעו את המחאות של אבא. עצמתי עיניים בכוח וביקשתי שמבול המילים הזה ייפסק. כשפקחתי אותן קמעה כעבור כמה שניות, ראיתי את בקי נועצת בי מבט בלחיים סמוקות.

“תעשי משהו!" היא לחשה בבהילות. “בבקשה?"

חישלתי את עצמי, שאפתי אוויר והסתובבתי.

“אני כאן, סבתא," פלטתי בגרון ניחר, וקולי כמו הדהד בחזרה מאבן המזבח הקרה.

“קט, יקירתי!" קראה סבתא ופניה אורו. “בקושי זיהיתי אותך, מותק! את לובשת שמלה! ועשית תסרוקת!"

גל קטן של צחוק עבר בכנסייה.

“אֶה, כן," אמרתי. “תקשיבי, אולי נדבר על זה אחר כך? רבקה באמצע החתונה שלה ואנחנו קצת מפריעות."

“אבל על זה רציתי לדבר איתך, יקירתי!" קראה סבתא ושוב השתעלה כדי להדגיש את דבריה. יד אחת שלה, דקה וגרומה, התרוממה לכסות את פיה, והאחרת החליקה את השמלה הירוקה שהיא לובשת בכל חתונה משפחתית, אף על פי שיצאה מהאופנה כבר לפני חמישים שנה בערך.

הבטתי באבי. הוא עמד מעל אמו במלוא קומתו, מטר שמונים וחמישה סנטימטרים, ובהה בי חסר ישע בעיניים מלאות התנצלות.

“הכול בסדר, סבתא," הרגעתי אותה. “נדבר אחר כך."

“אבל קט!" קראה סבתא. היא השתתקה והשתעלה בפראות, ואבא טפח על גבה. “קט, יקירתי!" היא התחילה שוב אחרי התקף השיעול. “אחותך הרבה יותר צעירה ממך! והיא כבר מתחתנת? מה עם הבחור הנחמד שיצאת איתו, יקירתי? קית קראו לו? פישלת עם זה?"

גל חדש של צחקוקים עבר בכנסייה. הרגשתי איך הפה שלי מתייבש כאילו מישהו דחס לתוכו חופן צמר גפן. החדר החל להסתחרר סביבי — מעט, לא כאילו אני עומדת להתעלף אלא כמו שקורה לפעמים בחלום.

אז זהו! אולי הכול חלום. ברור שזה חלום! כי באיזה עולם מעוות אישה בת שלושים וארבע באה לחתונה של אחותה בת העשרים ותשע וסבתא שלה לועגת לה בפני מאה ועשרים חברים וקרובי משפחה? זה חייב להיות איזה תעלול נכלולי של הדמיון הפרוע שלי.

ליתר ביטחון צבטתי את עצמי. בכוח.

איה.

טוב, נו, זה כנראה חלום ממש עמוק, כזה שצביטה לא תמיד עובדת בו. אז צבטתי חזק יותר. שום דבר. הסתובבתי והצצתי ברבקה.

“זה לא באמת קורה, נכון?" לחשתי. “זה בטח מין סיוט שנוצר בתת־מודע שלי בתגובה לעובדה שאת מתחתנת לפני, מה שדרך אגב דווקא משמח אותי מאוד. נכון?"

בקי הסתכלה עלי במבט מוזר. “לאאאא," היא אמרה לאט. “אנחנו כולנו ערים לגמרי. אז בבקשה, קט! תעשי משהו!"

“כן," מלמלתי והפנמתי סוף־סוף את האימה. “אה, סבתא," אמרתי בעדינות. “בואי נדבר אחרי הטקס, בסדר? אני מבטיחה לך דיון מקיף על כל הפשלות הגדולות בחיי. אוקיי?"

אבא רכן אל סבתא בניסיון להשתיק אותה, אבל הוא כמובן איחר את המועד. כשיש לה משהו להגיד, היא אומרת אותו.

“אני פשוט לא מבינה, יקירתי!" היא אמרה בקול רם והדפה מעליה את אבא בכוח מפתיע. “את לא מכוערת."

“תודה," אמרתי והצצתי סביבי בפני הנוכחים. חלקם נראו משועשעים וחלקם נחרדים.

“את לא טמבלית," המשיכה סבתא. “תודה," אמרתי שוב מבעד לשיניים חשוקות.

“אני בטוחה ששמרת על תומתך, אם את מבינה למה אני מתכוונת," היא אמרה ברצינות גמורה. ואז קרצה לי והוסיפה בלחישה תיאטרלית, “אני מדברת על הסקס."

“אֶההה," אמרתי, ופנַי האדימו קשות. הצחקוקים בכנסייה נעשו קולניים עוד יותר, והאב מֵרפי כחכח בגרונו. עצמתי לרגע עיניים ותהיתי מה הסיכוי שתתרחש התלקחות ספונטנית, שברגע זה נשמעה לי כמו תוכנית מצוינת.

“אז מה הבעיה?" שאלה סבתא אחרי שדווקא לא עליתי בלהבות בו במקום. הצצתי לכל עבר, חיפשתי מִפלט כלשהו, אבל לשווא, כמובן.

“אממ," התחלתי שוב.

“את כמעט בתולה זקנה, יקירתי!" התרוננה סבתא בעוד אני מהרהרת ביתרונות של למות כאן ועכשיו. היא השתתקה לרגע. “זמנך אוזל!" היא צווחה, ולפתע נפנפה בזרועותיה מעל ראשה כמו ציפור משוגעת. ואחר כך, באותה מהירות, התיישבה על הספסל, חייכה אלי במתיקות ונופפה לי לשלום כאילו לא ניהלנו זה עתה חילופי דברים ממושכים וחושפניים לפני כל האורחים בחתונה של אחותי. “שלום, יקירתי!" היא אמרה במאור פנים כעבור רגע. “מתי הגעת הנה?"

הקהל ישב לרגע בשתיקה המומה, עד שהאב מרפי כחכח בגרונו.

“אממ, כן, ובכן," הוא אמר במבוכה. “זה היה, אממ, סוג של שיעור. עכשיו אפשר לחזור לחתונה?"

בקי הציצה אלי בעיניים מודאגות ולחשה, “את בסדר?"

הנהנתי והכרחתי את עצמי לחייך. “בטח!"

אבל האמת היא שהרגשתי מובכת, מבוישת ומושפלת. בעצם הרגשתי ככה עוד לפני שסבתא בכלל פתחה את הפה. כי שישה שבועות לפני יום הולדתך השלושים וחמישה, כשאחותך הקטנה כבר מצאה את גבר חלומותיה בזמן שאת נותרת רווקה מושבעת אחרי עוד פרידה נטולת רגש, קשה לא להרגיש כמו כישלון. וגם אם את שמחה בשבילה עד להתפקע, אי שם בירכתי הראש יש תמיד קול קטן שנשמע למרבה הפלא כמו סבתא שלך ושואל, “מה לא בסדר איתך? למה אף אחד לא אוהב אותך?"

1 לפי מסורת עתיקה, הכלה צריכה לעטות ביום החתונה משהו ישן ומשהו חדש, משהו שאוּל ומשהו כחול.